שאול מופז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שאול מופז (ח"כ)

תאריך לידה	4 בנובמבר 1948
ממשלות	29, 30, 31
כנסות	17-18
סיעות	קדימה
תפקידים בולטים	סגן ראש הממשלה שר הביטחון שר התחבורה והבטיחות בדרכים רמטכ"ל

שאול מופז (נולד ב-4 בנובמבר 1948), הוא חבר הכנסת מטעם סיעת קדימה, הרמטכ"ל ה-16 של צה"ל ושר הביטחון ה-15.

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ושירותו הצבאי

שאול מופז נולד באיראן בשנת 1948, ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 1957. למד בבית הספר החקלאי בנהלל כתלמיד פנימייה (הוא הרמטכ"ל ושר הביטחון השני בוגר בית ספר זה, לאחר משה דיין). הוא בוגר המכללה לפיקוד ולמטה של הצבא האמריקאי בווירג'יניה, ובעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1977 היה מופז ממקימי היישוב אלקנה שבמערב השומרון. נשוי ואב לארבעה.

בשנת 1966 התגייס לחטיבת הצנחנים, ושירת כלוחם ומפקד כיתה בגדוד 890. הוא ניסה להתקבל לקורס קצינים מספר פעמים ונדחה בגלל נתונים נמוכים^[1], אך התקבל לקורס בעקבות תפקוד יוצא-דופן במהלך פעילות מבצעית. שירת בחטיבה במגוון תפקידים (במלחמת יום הכיפורים היה מפקד סיירת צנחנים), ומפקד החטיבה בשנים 1986 עד 1988. בשנים 1975-1976 היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל. כן השתתף במבצעים רבים של צה"ל בתפקידי פיקוד מרכזיים, בהם מבצע יונתן (1976), ופעולת הצנחנים בכפר מיידון בשנת 1988.

לחיילים הקרביים בצה"ל נודע מופז בזכות ההמצאה המיוחסת לו, ה"מופזית", מתקן להחזקת המחסנית שחולק לחיילי צה"ל משנות השמונים ואילך, ו"מארב מופז", שיטת מארב שפיתח ונלמדת בקורסים הפיקודיים של צה"ל‏‏^[2]

בשנים 1984-1986 היה מפקד בה"ד 1, ובשנת 1990 מונה למפקד עוצבת הגליל. בשנת 1993 מונה למפקד אוגדת איו"ש בדרגת אלוף (למרות שהתפקיד היה בתקן תת-אלוף). אז נחשף לראשונה לציבור הרחב, כאשר נחקר ארוכות על ידי ועדת שמגר שדנה בטבח מערת המכפלה. בהמשך שירותו בצה"ל שירת בתפקיד אלוף פיקוד הדרום, ראש אגף התכנון, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. ב-9 ביולי 1998 מונה לרמטכ"ל על ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, תוך שהוא גובר על המועמד האחר לתפקיד, האלוף מתן וילנאי.

[עריכה] רמטכ"ל

שאול מופז (איש צבא)
רב אלוף שאול מופז במהלך ביקור בארצות הברית.
השתייכות	צבא הגנה לישראל
תקופת שירות	1966 - 9 ביולי 2002
דרגה	רב אלוף
תפקידים צבאיים	סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד בה"ד 1, מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד עוצבת הגליל, מפקד אוגדת איו"ש, אלוף פיקוד הדרום, ראש אגף התכנון, סגן הרמטכ"ל, ראש אג"ם, רמטכ"ל
מלחמות וקרבות	מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מבצע יונתן, מלחמת לבנון, הלחימה ברצועת הביטחון, האינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת אל-אקצה
תפקידים אזרחיים	חבר הכנסת, שר

בתחילת כהונתו כרמטכ"ל כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה ויצחק מרדכי היה שר הביטחון, אך לאחר ניצחון "ישראל אחת" בבחירות, קיבל אהוד ברק תפקידים אלו.

פעולתו המשמעותית ביותר של מופז בתקופה זו הייתה הכנת צה"ל לנסיגה מלבנון. על אף שלא תמך בנסיגה חד צדדית מלבנון, ואף הביע דעתו זו בפורומים שונים ובהם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ביצע את הוראתו של שר הביטחון ועמד בראש המבצע של נסיגת צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000.

באוקטובר 2000, לאחר כשלון שיחות קמפ דייוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, החלו אירועי אינתיפאדת אל-אקצה. צה"ל התכונן לאירועים אלו, והעימות בשטחי הרשות הפלסטינית בין חיילי צה"ל ובין הרשות הפלסטינית, שהתחיל על פי הקווים של אירועי מנהרת הכותל בשנת 1996, נוהל על ידי צה"ל באופן שתוכנן מראש, אך עד מהרה התדרדרו האירועים למתקפת טרור פלסטינית שגררה תגובות חריפות מצד ישראל וחוזר חלילה.

בתחילת האירועים התרחשה תקרית קבר יוסף, שבהלכה נהרג החייל מדחת יוסף בקבר יוסף שבשכם, לאחר שדימם למוות במשך שעות מבלי שחולץ. קושי מבצעי משמעותי בחילוצו, ובעיקר מגעים עם הרשות הפלסטינית בעניין זה גרמו לאי חילוצו. תקרית זו גרמה למעשה להפסקה מוחלטת של שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות. יש שמתחו ביקורת חריפה על תפקודו של מופז כרמטכ"ל באירוע זה.‏‏^[3]

עם פתיחת ועידת קמפ דייוויד עמד ברק בראש ממשלת מיעוט, העימות עם הפלסטינים הביא להתדרדרות נוספת במצבו הפוליטי ולבסוף התפטר ברק מראשות הממשלה. בבחירות שנערכו ב-6 בפברואר 2001, נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, הקים ממשלת אחדות לאומית במסגרתה מונה בנימין בן אליעזר לשר הביטחון. הרכב פרסונלי זה היה באחדות דעים שאיפשרה נקיטת קווים חדשים במה שנראה עתה כ"עימות נמוך עצימות". השלושה סברו כי "אין פרטנר פלסטיני", וכי יש לנקוט במדיניות שתביא אצל הפלסטינים ל"צריבה תודעתית" כי לא ישיגו את מטרותיהם באמצעים של טרור, ורק לאחר השגת "צריבה תודעתית" זו ניתן יהיה לנקוט צעדים מדיניים.

גם במהלך תקופה זו היו חילוקי דעות של מופז עם הדרג המדיני, כשהתקרית החריפה ביותר הייתה ב-15 באוקטובר 2001, אז הביע בן אליעזר את דעתו כי על מופז להתפטר מתפקידו, לאחר שזה מתח ביקורת על החלטת הממשלה לסגת מהשכונות הפלסטיניות בחברון.

הממשלה החדשה החלה במדיניות תקיפה, שעיקרה סיכול ממוקד של פעילי טרור, כניסת צה"ל לחלק משטחי הרשות הפלסטינית, ונקיטת יד קשה יותר ויותר כנגד האוכלוסייה הפלסטינית. צעדים אלו, כמו גם מגעים מדיניים שנערכו במקביל, לא הצליחו לעצור התדרדרות המצב לפרק זמן משמעותי. חודש "מרץ השחור", שבו נהרגו יותר מ-110 ישראלים, הביא לאובדן מוחלט של תחושת הביטחון האישי בערי ישראל.

ב-29 במרץ 2002 יצא צה"ל למבצע הגדול ביותר במהלך האירועים עד אז, "מבצע חומת מגן", במסגרתו נכנס צה"ל לערים הפלסטיניות כבית לחם, רמאללה וג'נין, ונלחם כנגד הפלסטינים שהתנגדו לו בערים אלו. במבצע הרג צה"ל כ-250 פלסטינים ועצר מאות מחבלים. תקריות בולטות במהלך הלחימה היו הקרב בג'נין, קרב קשה בשטח בנוי שבו נהרגו 23 חיילי צה"ל, שגרר האשמות שקריות על טבח שביצעה ישראל במחנה, והמצור על כנסיית המולד בבית לחם, שבה התבצרו כ-13 מבוקשים פלסטינים.

בתחילת המבצע קלט מיקרופון פתוח את שאול מופז לוחש לאריאל שרון כי זו ההזדמנות לגרש את יאסר ערפאת. אם זו אכן הייתה עמדתו, היא לא התקבלה, וערפאת נותר נצור במשך זמן רב בלשכתו במוקטעה ברמאללה. מאוחר יותר נשמעו טענות כי תקרית זו נועדה ליצור לחץ פסיכולוגי על ערפאת.

לאחר המבצע, הצליחו תשתיות הטרור להתאושש, דבר שהביא את צה"ל לבצע סדרה ארוכה של פעולות שכונו "מבצע דרך נחושה" וניצלו את הישגי חומת מגן.

ב-9 ביולי 2002 פרש מתפקידו כרמטכ"ל ובמקומו מונה משה יעלון. מופז נשאר בצה"ל בחופשת פרישה והשתחרר רק חודש לאחר מכן.

[עריכה] שר הביטחון

נספח צה"ל עמוס ידלין, שגריר ישראל דני איילון, שר הביטחון שאול מופז ומזכיר ההגנה דונלד רמספלד

פירוק ממשלת האחדות, בחודש אוקטובר 2002, לאור הבחירות המתקרבות, הביא לפרישת בנימין בן-אליעזר מתפקיד שר הביטחון. אריאל שרון זימן את מופז לשמש בתפקיד, על אף שזה השתחרר זמן קצר לפני כן. שרון הסביר כי המדובר ב"מינוי מקצועי", ומופז נכנס למשרד הביטחון ב-4 בנובמבר 2002. כשני רמטכ"לים שקדמו לו, אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק, גילה מופז מהר מאוד את נטיותיו הפוליטיות והצטרף למפלגת הליכוד, ואף נבחר למקום ריאלי ברשימתה לכנסת בבחירות מקדימות. מישאל חשין, שעמד בראש ועדת הבחירות המרכזית, קבע ‏‏^[4] כי תקופת הצינון הדרושה בין פרישתו של מופז מתפקיד הרמטכ"ל ובין מועד הבחירות לא חלפה, וכתוצאה מהחלטה זו, שאושרה בבית המשפט העליון, נמנע ממופז להיבחר לכנסת השש עשרה.

בתפקידו כשר הביטחון המשיך מופז במדיניות אותה יישם כרמטכ"ל. מדיניות "הסיכול הממוקד" נמשכה, ושימשה כאחד הכלים העיקריים ששימשו את הממשלה בניהול הלחימה עם הפלסטינים. מדיניות זו, הכוללת מטבעה גם פגיעה בחפים מפשע (כדוגמת מקרה סלאח שחאדה שבו הופצץ מהאוויר בניין בו שהה מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, ויחד עמו נהרגו אזרחים רבים שאינם קשורים אליו) הביאה לתופעה של סרבנות, בקרב חיילי המילואים. מופז ראה בכך זו תופעה אנטי דמוקרטית, ובסרבנים כמייצגי מיעוט שולי.

במסגרת תפקידו הוביל מופז מהלכים לשינויים מבניים מהותיים בצה"ל, על מנת להתאימו לשינויים שחלו באזור לאחר מלחמת עיראק, המצב הכלכלי הקשה בו הייתה נתונה מדינת ישראל והצורך בקיצוץ תקציבי. בין היתר פורסמו תכניות להפוך את צה"ל מצבא שעיקרו מילואים לצבא שעיקרו חיילים סדירים, ואשר שירות המילואים בו הוא למעטים בתפקידים נבחרים, וגם זאת לתקופות קצרות של אימונים.

החלטות שנויות במחלוקת של שאול מופז היו ההחלטה לקרוא לציבור לשאת את ערכות המגן במהלך מלחמת עיראק, "עסקת השבויים" במסגרתה הוחלפו אנשי חזבאללה ומחבלים נוספים עבור אלחנן טננבוים וגופות שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בהר דב בשנת 2000. בנוסף, התעורר דיון ציבורי בנוגע למבצע קשת בענן שערך צה"ל ברפיח בחודש מאי 2004, שכלל הריסת בתים, ירי (שלא במתכוון לדברי צה"ל) של פגז טנק לעבר מפגינים פלסטינים וחיפושים אינטנסיביים ומסוכנים של חלקי גופות חיילים שנהרגו.

במסגרת תפקידו כשר ביטחון החל מופז ברפורמה בשירות המילואים שמטרתה הפחתת הנטל על חיילי המילואים, קיצור הזמן שנדרש חייל המילואים לשרת, הפניית רוב משימות הבט"ש לצבא הסדיר ולאנשי הקבע והתרכזות כוחות המילואים באימוני כשירות לקראת מלחמה. הדבר קרה בין השאר בעקבות לחציהם של ארגוני המילואים ושדולת המילואים בכנסת ‏‏^[5]אילן מרסיאנו, ^[6] בפועל הייתה בימיו ירידה חדה בימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה.

שאול מופז שינה דעתו במהלך תקופת כהונתו כשר הביטחון בשתי שאלות חשובות. בשאלת גדר ההפרדה נמנה בתחילה על מתנגדי הגדר, אך לאחר גבור הלחץ הציבורי, החל לפעול להקמתה. בשאלת הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה או "תוכנית ההתנתקות" הביע מופז את דעתו פעמים רבות כי אין לסגת ללא הסכם, כפי שסבר שאין לסגת באופן חד-צדדי בלבנון. בין השאר נאם בפני תלמידי מכללת "שערי משפט" ביום 26 באוקטובר 2003 ואמר כי "לא יוצאים מעזה לא תחת טרור ולא תחת כפייה". עם זאת, משהובהר כי שרון נחוש להמשיך בתוכנית, יצא מופז להגנתו, והפך לאחד מתומכיה העיקריים של תוכנית ההתנתקות.

[עריכה] בתוכנית ההתנתקות

הוא היה אחראי על הכנת מערכת הביטחון לביצוע תוכנית ההתנתקות, ומגדולי תומכיה בממשלה (יחד עם השרים אהוד אולמרט וציפי לבני). הרמטכ"ל משה יעלון התבטא כנגד נסיגה חד-צדדית מעזה, ובין השאר אמר שנסיגה כזאת תיתן "רוח גבית לטרור". בעקבות התבטאויות אלה, ויחסים שהיו בין כך וכך מתוחים בין השניים, החליט מופז שלא להאריך את כהונתו של יעלון בשנה, למרות הנוהג המקובל. מופז טען שהמהלך לא כוון אישית כנגד יעלון אלא מדובר בחלק מתוכנית שינויים שהוא רוצה לבצע בצה"ל. רוב הפרשנים הסבירו את החלטת מופז ברצונו של שר הביטחון לעבוד עם רמטכ"ל אתו הוא רואה עין בעין, בעת השלב הרגיש של ביצוע תוכנית ההתנתקות. במקומו של יעלון מונה לתפקיד רב-אלוף דן חלוץ, שנכנס לתפקידו ב-1 ביוני 2005.

מופז נמנה עם השרים המעטים שבאו להיפגש באופן אישי עם תושבי גוש קטיף, אך זכה לקבלת פנים עוינת ביותר כתוצאה ממעורבותו בביצוע תוכנית ההתנתקות. בעקבות ביצועה של תוכנית ההתנתקות ללא תקלות וללא שפיכות דמים, זכה מופז לשבחים רבים בתקשורת אך לביקורת קשה בקרב חוגי הימין.

[עריכה] המעבר ל"קדימה"

ב-9 בנובמבר 2005 נבחר עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה והוביל לפרישתה מהממשלה ב-21 בנובמבר 2005. הקדמת הבחירות ל-28 במרץ 2006 הביאה לפרישתו של אריאל שרון מהליכוד והקמת סיעה עצמאית בשם "קדימה". לסיעה הצטרפו עוד כ-14 שרים וח"כים מהליכוד, בנוסף למספר ח"כים מהעבודה וממפלגות אחרות, וכן מספר אנשי ציבור. שרון הפעיל לחץ כבד על מופז להצטרף לתנועה ביום ההודעה על הקמתה, אך מופז - שהבטיח לא לפרוש מהליכוד, ויהי מה - נשאר בליכוד ולא עזב. בעקבות פרישתו של שרון מהליכוד החלו בנימין נתניהו, סילבן שלום, עוזי לנדאו, משה פייגלין, ישראל כץ ומופז במירוץ על הנהגת הליכוד. הסקרים ניבאו תמיכה קטנה מאוד למופז.

ב-11 בדצמבר הודיע מופז על פרישתו מהליכוד והצטרפותו ל"קדימה" שבראשות שרון, שהבטיח למופז שימשיך לכהן בתפקיד שר הביטחון בממשלתו. ‏‏^[7] מעברו של מופז ל"קדימה" בא ימים ספורים אחרי פרסום הסקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד. מופז דחה טענות שקשרו בין הדברים, ונימק את מעברו לקדימה במילים "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי". ביחס לביקורת על אמינותו, כמי שהתחייב להישאר בליכוד, אמר כי "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות".‏‏^[8]

[עריכה] לאחר ביצוע ההתנתקות

אחרי ביצוע ההתנתקות וחידוש הירי של רקטות קסאם אל עבר שדרות, יישובי עוטף עזה, ולראשונה גם אשקלון - ספג מופז ביקורת על התגובה הרפה של צה"ל לירי, בניגוד להצהרות על "תגובה חסרת פרופורציה" שנאמרו לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה.

בינואר 2006 הסתבך מופז בשתי פרשיות הקשורות לתפקודו:

ב-24 בינואר הואשם מופז על ידי ועדת חוץ וביטחון בכך ששיקר לה ביודעין לגבי ההסכם בנושא מעבר רפיח. מופז ספג ביקורת קשה הן מהימין והן מהשמאל, ונציגים משני הצדדים קראו לו להתפטר מתפקידו ‏‏^[9]. מאוחר יותר דרש מופז מוועדת חוץ וביטחון להתנצל על האשמתו בשקר בוטה, והוועדה הסכימה לשנות את ההאשמה משקר ל"הטעייה שלא במתכוון".
בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, הואשם מופז בכך שעיכב את ביצוע פעולות ההתמגנות מכיוון שחשש שביצוע העבודות יביא לאובדן התמיכה הציבורית בהתנתקות (שכן ביצוען תהיה הודאה בכך שההתנתקות תביא להרעה במצב הביטחוני). ההאשמות - והקריאות שיתפטר - באו בעיקר מהצד הימני של הקשת הפוליטית והתבססו על הפסקה הבאה בדו"ח:

	ביוני 2004, כשלושה שבועות לאחר החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות, קיים שר הביטחון "דיון להצגת תכניות צה"ל להינתקות", ובמסגרת זו הוצגה גם תוכנית מיגון היישובים בגזרת "עוטף עזה"... שר הביטחון אישר באותו דיון "את מדרגת המענה הראשון ב-7 היישובים סמוכי הגדר" בעלות של 130 מיליון ש"ח. שר הביטחון ציין כי "המענה שניתן בתוכנית בהחלט סביר וכי המימוש יהיה מדורג ותלוי בהתפתחויות בשטח" אך הזהיר באותו דיון מפני פעילויות והתבטאויות (בתחום המיגון ובכלל) העלולות לשדר ולהנחיל את התחושה שבעקבות ההינתקות יורע מצב הביטחון". המבקר קובע כי בפועל תוכנית זו לא בוצעה.
– דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, עמ' 13

מופז הכחיש את ההאשמות הללו. ‏‏^[10]

בהמשך הועברו כוחות ארטילריה לעוטף עזה והחלו בירי ארטילרי מסיבי אל עבר מקורות הירי וצפון עזה, תוך כדי חידוש מדיניות הסיכול הממוקד.

[עריכה] מעורבות באירועי עמונה

כשר הביטחון וריבון על אזור יהודה ושומרון (הריבון הרשמי הוא אלוף פיקוד המרכז) היה מופז מעורב רבות במשא ומתן המוקדם עם נציגי ציבור המתנחלים, ובאישור התוכניות להריסת תשעת מבני הקבע בעמונה על ידי כוחות המשטרה וצה"ל בפרבואר 2006 ^[11].

זמן קצר קודם כינוס ועדת החקירה הפרלמנטרית לאירועי עמונה לישיבתה הראשונה אסר מופז על מפקדי צה"ל להופיע בפני הוועדה, למעט הרמטכ"ל דן חלוץ, והודיע כי הוא יופיע במקומם, "על מנת להגן על החיילים מפני התלהמות חברי הכנסת מן הימין" (לשון הודעתו לתקשורת), הודעה שהייתה מלווה בביטויים חריפים כנגד הקמת הוועדה, וכנגד סמכותה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לעסוק בנושא. הוועדה כינתה את התנהגות שר הביטחון "מחפירה", דוגמה מסוכנת של אי כיבוד החלטות הכנסת, ניצול לרעה של סמכותו על כוחות הביטחון הכפופים לו, וציטטה את פרופ' עמנואל גרוס שהגדיר החלטה זו כאי חוקית וכפגיעה בדמוקרטיה^[12].

[עריכה] שר התחבורה

בבחירות לכנסת השבע עשרה נבחר מופז לכנסת, לאחר שהוצב במקום השמיני ברשימת "קדימה" לכנסת. במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, קיבל יושב ראש מפלגת העבודה עמיר פרץ את תיק הביטחון למורת רוחו של מופז. במסגרת ממשלתו של אהוד אולמרט, הממשלה ה-31, קיבל מופז את תפקיד סגן ראש הממשלה ואת משרד התחבורה.

בזמן כהונתו כשר התחבורה קידם ביחד עם גלעד ארדן את ההחמרה בעונשים למבצעי תאונות דרכים, והציג תוכנית רב-שנתית לשיפור התחבורה בישראל, הכוללת סלילת כבישים חדשים ואף רכבת לאילת. בנוסף, בתקופת כהונתו החל השימוש ב"כרטיס חכם" בתחבורה הציבורית, המאפשר נסיעה בכל חברות האוטובוסים וגם ברכבות רכבת ישראל, באמצעות שימוש בכרטיס אחד בלבד. ‏‏^[13]

על תקופת כהונתו כשר התחבורה העיבו אירועים בטיחותיים רבים, ובהם הורדת דירוג בטיחות הטיסה של ישראל‏‏^[14], תאונות רכבת קטלניות (דוגמת תאונת הרכבת בבית יהושע), ותאונת דרכים קשה שבה נהרגו 24 תיירים מרוסיה בעקבות התהפכות אוטובוס בהרי אילת‏‏^[15].

בשנת 2007 מינה ועדה ציבורית לבחינת בטיחות התעופה האזרחית בראשות עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר לשעבר.^[16]. במאי 2008, לאחר שהמלצות הוועדה לא יושמו, התפטר לפידות מתפקידו זה תוך שהוא מאשים את מופז וראשי משרד התחבורה בזלת יד ומתריע מפני אסון^[17] ^[18]. שישה חודשים מאוחר יותר רשות התעופה הפדרלית (FAA) הכריזה על הורדת דירוג התעופה של ישראל לקטגוריה של מדינות העולם השלישי^[19].

באותה שנה מינה גם את מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר, לעמוד בראש ועדה ציבורית שתכין תוכנית אב לשדות התעופה בישראל. ב-8 בספטמבר 2008 פורסם כי מגיע לסיומו סקר על צורכי תעופה שמבצע בודינגר. בהתאם לתוצאות הסקר, מתגבשת המלצה לבנות נמל תעופה בינלאומי במגידו.

כשר בממשלת אולמרט, מיצב עצמו שאול מופז כאופוזיציה ימנית למדיניות הממשלה. כמו שרי ש"ס וישראל ביתנו התנגד השר מופז לועידת אנאפוליס, לדיונים על חלוקת ירושלים ולשחרור מחבלים פלסטינים. בנוסף חתם על עצומת חברי כנסת שקראה לפיטורי שרת החינוך יולי תמיר, עקב השביתות הממושכות במערכת החינוך בסתיו 2007.

בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" שהתפרסם ביום 6 ביוני 2008 הביע את דעתו כי תקיפה ישראלית באיראן היא "בלתי נמנעת". ההתבטאות זכתה לתהודה רבה בעיתונות העולם, וסבורים כי הייתה בין הגורמים שהביאו לעלייה משמעותית במחירי הנפט בעולם בימים שלאחר מכן‏‏^[20].

באוגוסט 2008, לאחר קבלת ההחלטה לביצוע בחירות לראשות "קדימה" הכריז מופז על מועמדותו לראשות התנועה. בבחירות לראשות התנועה, שנערכו ב-17 בספטמבר, ניצחה בהפרש קטן יריבתו העיקרית, שרת החוץ ציפי לבני, כשזכתה ב-43.1% מקולות הבוחרים (לעומת 42% לשאול מופז‏‏) ^[21]. במסיבת עיתונאים שכינס למחרת יום הבחירות הודיע מופז כי ברצונו לקחת פסק זמן מהפוליטיקה ^[22]. לאחר כחודש הודיע על חזרה לפעילות מלאה במפלגה ובמשרד התחבורה.

[עריכה] בכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום השני ברשימת קדימה לכנסת. מופז נבחר לכנסת, ומצא עצמו באופוזיציה, כשאר חברי "קדימה".

[עריכה] התייחסויות

מופז זכה לחיקוי של מריאנו אידלמן בתוכנית הסאטירה/בידור ארץ נהדרת. בחיקוי זה תואר מופז כמאצ'ו, שמתייחס לאלו שלא שירתו שירות קרבי בצה"ל כאל אנשים שאין להם מושג בענייני ביטחון, ולכן אסור להם להטריד אותו בשאלות קטנות. דמותו הרבתה לאיים על המראיינים (לרוב על אייל קיציס), וכן טבעה את הביטוי "גבר-גבר".

להקת הבילויים חיברה שיר על מופז, שאף נקרא על שמו. השיר מתייחס לתקופת כהונתו כרמטכ"ל, ומבטא ביקורת נוקבת על הקורבן האנושי שמשלמים חיילי צה"ל דרך סיפור מקאברי על מפגש בין מופז למשפחה שכולה. השיר הופיע באלבום הבכורה שלה.