חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיל האויר
סוג היחידה חיל
שייכות חיילית חיל אויר
מפקדים בני פלד
יחידת האם צה"ל
קרבות רשימת קרבות מלאה
אמל"ח עיקרי מטוסי קרב, מסוקי קרב
אבדות 103 מטוסי קרב

ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, הוא יום הכיפורים, בסביבות השעה 14:00, תקפו בהפתעה ובתיאום את מדינת ישראל צבאותיהם של מצרים וסוריה. גם חילות האוויר הערבים השתתפו במתקפת הפתע והיוו גורם משמעותי במלחמת יום הכיפורים.

ההפתעה שבה נמצאו כוחות הקרקע הישראליים בפתיחת הקרבות אילצה את חיל האוויר הישראלי לנטוש את תורת הלחימה שלו שגרסה השגת עליונות אווירית, והוא מצא את עצמו עוסק בסיוע לכוחות הקרקע ובמקביל, מבצע ניסיונות תקיפה של ראשי הגשר המצריים וסיכול פשיטות מוסקות של הקומנדו המצרי.‏[1] ביום השני ללחימה, 7 באוקטובר, הועתק רוב המאמץ של חיל האוויר הישראלי לחזית סוריה והוא ניסה להשמיד את הגנת הנ"מ של סוריה במבצע דוגמן 5, מבצע סדור שתוכנן זמן רב לפני המלחמה ככלי מרכזי של חיל האוויר הישראלי להשגת עליונות אווירית.‏[2] המבצע נחל כישלון צורב כאשר 7 מטוסי פנטום הופלו, ורק סוללה אחת הושמדה. חיל האוויר לא מצא פתרון יעיל לאיום טילי קרקע-אוויר עד סוף המלחמה, והמשיך לבצע את משימות היירוט, התקיפה וההפצצה שלו תחת איום הנ"מ.

ביום השלישי חזר חיל האוויר הישראלי לפעול גם בחזית המצרית. במתקפת הנגד של 8 באוקטובר ניתן רק סיוע מועט של חיל האוויר הישראלי לכוחות השריון של צה"ל.‏[3] פעילות חיל האוויר הישראלי באזורים שהיו בטווח מערכי הנ"מ המצריים הביאו לאבידות כבדות לישראלים ולשחיקה בכוחו של חיל האוויר שלהם.‏[4] בשלב "המגננה" (9-14 באוקטובר) המשיך חיל האוויר הישראלי בסיוע לכוחות הקרקע, בבלימת ניסיון התקדמות מצרי דרומה לכיוון ראס סודר וב-14 באוקטובר סייע בקרב ואדי מבעוק ובבלימת ניסיונות פריצה נוספים בהתקפת הנגד המצרית הגדולה. בימים שלאחר מכן הפך אזור הצליחה הישראלית למוקד הגזרה והתנהלו קרבות אוויר גדולים בין מטוסים מצריים שניסו לתקוף את ראש הגשר הישראלי. בקרבות אלו ספגו המצרים אבידות כבדות. במקביל, תקפו הישראלים את סוללות הארטילריה שהרעישו את אזור הצליחה ובצעו תקיפות בעומק מצרים, חלקן, דוגמת קרב האוויר באל-מנצורה, ללא הצלחה. לאורך כל הלחימה עסק חיל האוויר הישראלי גם בניסיונות תקיפה של סוללות הנ"מ המצריות. הפגיעה בסוללות המצריות נמשכה ביתר שאת לאחר שכוחות הקרקע של צה"ל החלו לפעול בגדה המערבית של תעלת סואץ. פעילות זאת איפשרה בימיה האחרונים של המלחמה חופש פעולה לחיל האוויר הישראלי. הוא אף החל להעביר בהיטס כמויות אספקה גדולות לאזור החזית וב-23 באוקטובר החל לפעול בשדה תעופה ממערב לתעלת סואץ, שדה התעופה "נחשון" בפאיד.‏[5]

בחזית הסורית עסק חיל האוויר בבלימת כוחות שריון שנעו בציר דמשק-קוניטרה ומדרום לצומת רפיד. החל מ-8 באוקטובר החלו מטוסי החיל לתקוף מטרות בעומק הסורי, מערכי ובסיסי צבא, שדות תעופה, את מפקדת הצי הסורי בנמל מינת אל-בידה, וכן מטרות תשתית כגון בתי הזיקוק בחומס, גשרים, צירי תנועה ותחנות הכוח בקאנטינה ובאולהמה שסיפקו את רוב תצרוכת החשמל במדינה. בעקבות ירי מתמשך ופגיעות של טילי פרוג בבסיס רמת דוד וביישובי עמק יזרעאל, תקפו שבעה מטוסי פנטום מטייסת העטלף את בניין המטכ"ל הסורי בדמשק, תקיפה שנחשבת לאחת המשימות המורכבות והמוצלחות שביצע חיל-האוויר בכל שנותיו‏[6].

האמצעי העיקרי במערך הנ"מ הישראלי היה ההוק, שהיה הטיל הטוב במערב, אך היה מצוי בכמויות קטנות. עם זאת, הצליח מערך הנ"מ הישראלי להפיל כ-60 מטוסים של מדינות ערב במהלך המלחמה.‏[7]

לאחר המלחמה נמתחה ביקורת על תפקודו של חיל האוויר במלחמה. לדברי המבקרים, תפקידו המרכזי של חיל האוויר בלחימה אמור היה להיות סיוע לכוחות הקרקע, אך במקרים רבים עמדו כוחות הקרקע של צה"ל בתנאים קשים ושוועו לסיוע אווירי שלא הגיע.‏[8] לעומתם, טענו אנשי חיל האוויר כי רק 5% מגיחות חיל האוויר הישראלי יועדו לתקיפות מערכי הטילים וכי סיועו של חיל האוויר לכוחות הקרקע של צה"ל היה במקרים רבים משמעותי ביותר.‏[9]

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו של חיל האוויר הישראלי על חילות האוויר הערבים ב-4 השעות הראשונות של מלחמת ששת הימים, נתפס בישראל ובעולם כולו כתופעה פנומנאלית. זאת כאשר במהלך מבצע מוקד הצליחה ישראל להשמיד מעל ל-400 מטוסים מצריים, סוריים וירדניים. הישג זה קבע במידה רבה את ההצטיידות הישראלית באמצעי לחימה חדשים (קרי מטוסי קרב), ותרם לפיתוח תוכניות אופרטיביות בחיל האוויר שהתבססו על תקיפת שדות תעופה על מנת להשיג עליונות אווירית. אחת מהתוכניות הללו נקראה נגיחה, כאשר מטרתה הייתה לתקוף את שדות התעופה של מצרים וסוריה.

ההבנה שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים, לפיה חיל האוויר היה הגורם המשמעותי ביותר במערכה, הובילה להעברת תקציבי עתק לפיתוחו וחידושו, ואלה היוו עד 53% מתקציב הביטחון לפני 1973. הרצון היה לשדרג את כל מערך ההגנה והתקיפה המוטס של חיל האוויר, ולצורך כך פנתה ישראל לציוד האמריקני, שהיה הטוב מסוגו בעולם המערבי. בנוסף, האמברגו שהוטל על ידי צרפת, אשר בגינו לא ניתן היה לרכוש ממנה מטוסים ואמצעי לחימה, רק תרם להידוק הקשר הביטחוני עם ארצות הברית ולהפיכתה לספקית הנשק הגדולה של ישראל.

ההתקדמות המואצת בהצטיידות חיל האוויר בציוד אמריקאי, באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק. אל הסקייהוקים נוספו בספטמבר 1969 (בשיאה של מלחמת ההתשה) מטוסי הפנטום העוצמתיים יותר, ונכנסו מיד עם הגעתם לטייסת 201, שאנשיה למדו להפעילם בארצות הברית. הציוד האמריקאי החדיש הוכיח עצמו כבר במהלך מלחמת ההתשה, למשל במסגרת מבצעי פריחה לתקיפות העומק במצרים בין ינואר לאפריל 1970.

הגעת הנ"מ הסובייטי וסיום מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצרים, שראו את הפגיעות הרבה שלהם מול מטוסי חיל האוויר הישראלי שיכלו לפגוע בכול מקום במצרים, החליטו להרחיב את איכות וכמות סוללות הנ"מ שבידם. מצרים פנתה בסיועה פטרוניתה הסובייטית ליצירת "חומת הגנה" נייחת מפני חיל האוויר הישראלי. המצרים התמקדו בעיקר בסוללות טילים לטווח בינוני מונחי מכ"ם מסוג SA-2 ו-SA-3, ולהשלמת ההגנה הקימו עשרות סוללות של תותחי נ"מ ארבע-קנים מכווני מכ"ם מסוג ZSU-23-4 (או גאנדיש).

מערך ההגנה האווירית המצרי, שלבש ממדים דיוויזיוניים (מערך הנ"מ השני בגודלו בעולם אחרי הסובייטי דאז), כלל עשרות רבות של סוללות טילים ותותחים. מטרת העל של המצרים בסיוע הצוותים מברית המועצות, הייתה לבנות אמ"ט מעל מצרים שראשיתו בתעלת סואץ, בגבול עם ישראל.

החל מאפריל 1970 החלו המאמצים לקידום הסוללות מזרחה לקו המים, המאמצים נמשכו עד הפסקת האש וסיום המלחמה ב-7 באוגוסט 1970. המאבק לקידום סוללות הנ"מ לתעלה עלה למצרים ביוקר, ההערכה היא כי בסביבות 10,000 פועלים, יועצים וחיילים, נהרגו בחודשי המבצע. עם זאת המהלך המצרי בוצע בהצלחה, כאשר בימים הראשונים לאחר הפסקת האש במלחמת ההתשה ניצבו סוללות הטילים והתותחים המצריות על קו המים. כאשר המערך השלם הגן על כול אורך הגבול.

המהלך המצרי האחרון בבניית האמ"ט התרחש מספר ימים לאחר החתימה על יוזמת רוג'רס השנייה, במסגרתו הפרו המצרים את הפסקת האש, וקידמו את סוללות הטילים אל קרבת התעלה. בכך השיגו המצרים עליונות אווירית גם 20 ק"מ ממזרח לתעלה, בתוך חצי האי סיני שהיה בשליטת ישראל. יוזמת רוג'רס נפלה בשל מהלך זה כיוון שישראל לא הייתה מסוגלת לעבור בשתיקה על ההפרה המצרית ולהמשיך בתהליך המדיני.

תפנית נוספת בעליונות האווירית בין ישראל למדינות ערב התרחשה באמצע שנת 1973, כאשר המצרים והסורים הצטיידו בטיל נ"מ סובייטי מסוג חדש, SA-6. טיל זה היה הפיתוח האחרון של הסובייטים, הוא היה מונחה מכ"ם ויועד לטווחים בינוניים של עד 20 ק"מ מגובה נמוך לבינוני. יתרון נוסף שלו על הטילים הוותיקים יותר, היה שהמשגר נבנה על רכב זחלי נייד שאיפשר פריסה מהירה שלו, ובסופו של דבר דילוג מהיר יותר של הסוללות ממקום למקום (אלמנט חשוב לכוחות שרוצים להתחמק ממתקפה). בנוסף, כיוון שטיל זה היה חדיש ביותר, לא היו ברשות ארצות הברית אמצעי נגד יעילים כנגדו.

חידוש נוסף בו הצטיידו יחידות החי"ר של מצרים וסוריה היה טיל כתף מונחה חום חדיש מסוג SA-7 "סטרלה", כאשר מטרת טילים מסוג זה להגן על כוחות הקרקע המתקדמים בשטח מפני תקיפה אווירית.

שינוי הגישה האסטרטגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים, כאשר המטוס היה הכלי המאיים ביותר, פנו מטוסי חיל האוויר להשמדת שדות התעופה ומטוסיהן של מדינות ערב. השנים שחלפו הוכיחו שמגמה זו התחלפה, וטילי הנ"מ החלו להיות הגורם האווירי המכריע של הערבים. אי לכך היה על קובעי האסטרטגיה בחיל האוויר הישראלי לערוך שינויים במחשבתם ולהתאים עצמם לאיום החדש. מתארי תקיפה חדשים נבנו, ונולדו תוכניות פעולה להשמדת סוללות הנ"מ, אך למרות זאת לא נזנחה אסטרטגיית ההפצצה של שדות התעופה, ויתרה מכך, היה לה עדיין משקל גדול יותר מאשר לחיסול הנ"מ.

על אף השינויים בתורת הלחימה, ועל אף ההבנה שגדלה בחיל האוויר הישראלי, לפיה הנ"מ הערבי הפך לחוד החנית בכול הקשור להגנה אווירית, לא היה בכך כדי לחרוץ את גורל העתיד. למרות שחיל האוויר הכין תוכניות מגירה לתקיפת מערכי הנ"מ המצריים והסוריים, ואף שהכריז באוזני המטכ"ל כי בתחילת כל מלחמה יאלץ קודם כל לתקוף את מערכי הנ"מ, בטרם יוכל לסייע לכוחות היבשה בהדיפת הפולשים. במלחמה כמו במלחמה, הדברים לא מתנהלים באופן המסודר ביותר, ובמציאות התרחשו הדברים שונה מאשר בתוכניות.

חיל האוויר לא זכה באותן 48 שעות שבהן היה אמור להשמיד מערכי נ"מ, משום שנאלץ להתערב בלחימה הקרקעית מוקדם הרבה יותר ממה שתכננו מפקדיו וקובעי מדיניות הפעלתו.

ארסנל ערב מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת ששת הימים היו מרבית מטוסי חיל האוויר מתוצרת צרפתית ,כמו מטוסי ווטור, מיסטר ומיראז' 3. אולם האמברגו הצרפתי, שאסר על מכירת נשק לישראל לאחר תקיפותיה במלחמת ששת הימים, הביא לכך שהשוק הישראלי חיפש ספקית נשק חדשה. ארצות הברית של 1967, שהייתה תחת ממשלו של לינדון ג'ונסון, הגם שהייתה אוהדת לישראל, גם לא התנגדה לעשות עסקים במיליונים רבים של דולרים. אט אט נרקמו עסקאות נשק בין ארצות הברית לישראל ובהן הוחלט להתחיל למכור לישראל שריון (טנקי M48 פטון ותותחי M-109) וכלי טיס. עיקר עסקאות הנשק, או לפחות מרבית הסכום שלהן, עסק בכלי טיס – מטוסי קרב, מטוסי תובלה ומסוקים:

מטוסי קרב
כלי הטיס תמונה
A-4 סקייהוק - מטוס תקיפה אמריקאי תת-קולי (0.98 מאך) חד-מושבי ממנו היו ברשות חיל האוויר כ-185 מטוסים (7 טייסות). הסקייהוק נועד להיות המטוס המסייע של חיילות הקרקע, הסקייהוק יכול היה לשאת עד 4 טונות חימוש מגוון לתקיפת רק"ם, מבנים או אדם. מהירותו הייתה החיסרון הבולט ביותר של הסקייהוק או "העיט" כפי שכונה בחיל האוויר, היות שהוא טס מתחת למהירות הקול, היה הוא פגיע במיוחד לטילי נ"מ ותותחים.
מטוס סקייהוק של חיל האוויר הישראלי
F-4 פנטום - מטוס תקיפה על קולי (2.5 מאך) דו-מושבי אשר כמותו היו כ-125 לחיל האוויר (5 טייסות). הפנטום היה גאוותו של חיל האוויר, זה היה מטוס הקרב האמריקני הטוב ביותר עד הופעת ה-F-15. ייעודו היה תקיפות מורכבות יותר משל הסקייהוק בתנאים מאיימים יותר, מהירות הגבוהה ויכולתו לנשיאת חימוש של עד 9 טון, היוו את הנשק האולטימטיבי לתקיפות עומק או תקיפת סוללות טילי נ"מ.
מטוס F-4 פנטום ("קורנס")
סער - מטוס מדגם סופר מיסטר משודרג בעזרת מנוע של סקייהוק להגדלת טווח וכושר נשיאה - טייסת אחת (כ-25 מטוסים). מטוס הסופר מיסטר הוא מטוס צרפתי שנשאר עוד מהתקופה בה צרפת הייתה ספקית הנשק הראשית של ישראל. מטוס זה הגיע לישראל בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60. הוא השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, שלאחריה הוחלט על החלפת מנועו למנוע ה-J52 של הסקייהוק, שינוי שבוצע רק בטייסת אחת והיא זו שנשארה בשירות חיל האוויר. השתתפות הסער בקרבות הייתה פחותה משל שאר מטוסי החיל והם עסקו בעיקר בהגנת שמי המדינה.
סער במוזיאון חיל האוויר בחצרים
נשר - מטוס יירוט צרפתי על קולי מדגם מיראז' 5 שהורכב בישראל אשר 50 כמותו היו בשירות החיל.

מיראז' 5 היה המטוס החדיש של צרפת בראשית שנות ה-70. זה היה מטוס קרב קל יחסית שלא היה ביכולתו לשאת חימוש רב, נתון זה בשילוב עם יכולת התמרון הגבוהה שלו הביאו לכך שהמיראז' היה מטוס יירוט שנועד בעיקר להפיל מטוסי אויב באוויר. הנשר היווה את עמוד השדרה להגנת שמי המדינה במהלך המלחמה ואף נרשמה לזכותו ההפלה של טיל הקלט בדרך לתל אביב ביום המלחמה הראשון.

מיראז' 5 של חיל האוויר מעל רמת הגולן

סה"כ היו 383 מטוסי קרב בחיל האוויר כאשר 301 היו מוכנים לפעולה בצהרי יום הכיפורים ו-82 היו במצבים של תקלות או השבתות.

מסוקים
כלי הטיס תמונה
יסעור - מסוק סער כבד של חברת סיקורסקי מתוצרת ארצות הברית להובלת אספקה, כוחות ופצועים - 18 מסוקים בשירות החיל. מסוקי היסעור הם סוסי העבודה הכבדים של חיל האוויר, תפקידם היה להחליף את מסוקי הסופר פרלון הצרפתיים שנמנעו מישראל לאחר 1967. במהלך מלחמת יום הכיפורים שימש המסוק בעיקר כאמבולנס מעופף שהביא פצועים רבים מהחזיתות הרחוקות אל בתי החולים במרכז הארץ.
יסעור 2000 של חיל האוויר הישראלי
סופר פרלון - מסוק תובלה בינוני-כבד מתוצרת צרפת - 7 מסוקים בחיל האוויר. מסוק זה היה קל יותר מהיסעור האמריקני, אך ביצע משימות תובלה רבות במהלך המלחמה, בהן בעיקר של אספקה ותחמושת.
מסוק סופר פרלון צרפתי
בל 205 - מסוק סער קל מתוצרת ארצות הברית - 51 היו ברשות החיל. המסוק הפופולרי ביותר בעולם בשנות ה-70 היה מתוצרת אמריקאית, זה היה המסוק העיקרי בשימוש הכוחות האמריקאים במלחמת וייטנאם ומכאן גם הכמות הגדולה שהייתה ברשות ישראל ערב המלחמה (תמיד לאחר מלחמות האמריקאים מחלקים ציוד ישן לבעלות בריתם). המסוק עסק במלחמה בעיקר בפינוי פצועים ותובלת מפקדים אל ומזירות הקרב.
UH-1D helicopters in Vietnam 1966.jpg

לישראל לא היו מסוקי תקיפה במלחמת יום הכיפורים, בעיקר כיוון שתורת הלחימה הזו הייתה עדיין בחיתוליה. מסוקי חיל האוויר עסקו בתובלה של לוחמים, פצועים, ציוד ומפקדים וכמעט לא שימשו ככוח לוחם כפי שהיום משמשים מרבית מסוקי החיל.

מטוסי תובלה
כלי הטיס תמונה
C-130 הרקולס - 2 מסוג זה היו בשרות החיל. מטוס ההרקולס הוא מטוס תובלה בינוני רב משימתי. המטוס מתוצרת לוקהיד נכנס לשירות חיל האוויר באוקטובר 1971 ובמלחמת יום הכיפורים שימשו 2 המטוסים שהיו ברשות החיל בעיקר להעברת מטענים וכוחות.
מטוס הרקולס של חיל האוויר הישראלי
סטרטוקרוזר - 6 מסוגו היו בשרות. מטוס נוסעים בינוני שהוסב בישראל למטוס מטען. מטוס זה נרכש מחברת פאן אמריקן בראשית שנות ה-60, כאשר ארצות הברית סירבה למכור את מטוס ההרקולס לישראל. המטוס יכול לשאת 96 חיילים או 20 טון מטען.
Boeing 377 N1033V PAA Heathrow 12.9.54.jpg
DC-3 דקוטה - 10 מסוגו שירתו בחיל האוויר. זהו כלי הטיס המיושן ביותר שהיה בידי חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. מטוס הדקוטה היה אחד ממטוסי הנוסעים הפופולריים ביותר בכול הזמנים. תחילתו באמצע שנות ה-30 ושיאו במבצעי ההצנחה המסיביים במלחמת העולם השנייה: הפלישה לנורמנדי ומבצע גן-שוק. המטוס שירת שנים ארוכות בשמי העולם. המטוס בשירות חיל האוויר הישראלי החל מ-1948 ושימש במלחמה להובלת ציוד ואספקה.
הדגם הצבאי לתובלה C-47 Skytrain - דקוטה
מערך הנ"מ
אמצעי הלחימה תמונה
MIM-23 הוק – טיל נ"מ מונחה מכ"ם לטווחים בינוניים ולגובה נמוך עד בינוני. טיל זה שפותח בארצות הברית בסוף שנות ה-50, הגיע לראשונה ב-1965 לצה"ל. הגעתו הייתה אחת הסיבות להעברת מערך ההגנה האווירית אל חיל האוויר אשר שם ביחידה אחת יהיה קל יותר למנוע ירי כוחותינו על כוחותינו. ההוק צבר 13 הפלות מאושרות במלחמה וסייע להדוף את מטוסי מצרים וסוריה במיוחד בהתקפות הראשונות בהם חיל האוויר למד את השטח ולא היה מוכן לגמרי לעמוד בשטף הכוחות האוויריים המתקרבים.
טעינת טילי הוק לכן השיגור
תותחי היספנו-סוויזה 20 מ"מ – זוהי עמדת תותחים דו-קנית שהייתה ברשות צה"ל עוד מימי מלחמת העצמאות. זהו צמד תותחים מכוונים אופטית על ידי המפעיל ונחשבים לכוח היותר פרימיטיבי של המערך. במלחמת יום הכיפורים הוצבו התותחים בהגנה על מתחמי כוחות ובסיסים מפני תקיפות אוויר של מטוסי אויב.
TCM-20-hatzerim-2.jpg
תותחי L-70 מכווני מכ"ם – תותחי נ"מ חדישים יותר שנכנסו לשירות בשנות ה-60 המוקדמות. התותחים היו מכווני מכ"ם ובקוטר 40 מ"מ. תותחים אלה הוצבו ליד מתקנים אסטרטגיים כמו שדות תעופה ומפקדות ותפקידם היה למנוע ממטוסי האויב להפציץ את המתקנים.
Bofors-40-L70-hatzerim-2-1.jpg

ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיל האוויר, בהשוואה לחילות אחרים בצה"ל, העלאת כוננות היא דבר פשוט יחסית. חיל האוויר, בניגוד לכוחות היבשה ובדומה לחיל הים, אינו שלד המתבסס בעיקר על מילואים, אלא מתקיים בזכות כוח גדול של אנשי סדיר וקבע שמיומן בהפעלה מלאה של החיל גם ללא מילואים. כוחות המילואים של חיל האוויר נקראים לסיוע לכוחות הסדירים כאשר יש איום גדול שיכול לגרום להפעלה מלאה ורציפה של המערך המוטס ואז באמת צריך יותר כוח אדם.

למרות מוכנותו של החיל החליט מפקד חיל האוויר בני פלד, שהבין כי כנראה הולך ומתבשל עימות גדול בין ישראל לשכנותיה, לגייס כ-1,500 אנשי מילואים, שבהם נכללו כל אנשי צוותות האוויר ומספר מסוים של צוותי קרקע (אנשי חימוש, מכונאים וטכנאים) עוד ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, כך שההפתעה לא תפסה את חיל האוויר לא מוכן, לפחות לא במצבת כוח האדם.

מכה מקדימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחשבה האסטרטגית בה מחזיק צה"ל לא מאפשרת לו להיות מופתע, לפיה צריך תמיד להיות מוכנים לקרב כשזה ממשמש ובהזדמנות הראשונה להעביר את המלחמה לשטח האויב. זאת מפני ששטחה של ישראל קטן ועלולה להיות פגיעה ליישובים ולאזרחים (לאחר מלחמת ששת הימים נפגעה במידת מה מוכנות זו כיוון ששטחי המדינה גדלו ופחתה הדריכות על הגבולות). בעקבות זאת הגו בחיל האוויר אופציות שונות אותן צריך לנקוט כדי למנוע עימות עם מדינות ערב, אחת התוכניות הייתה למכה מקדימה וזו הייתה אמורה להיות מתקפה אווירית מסיבית על מתקנים חשובים ואסטרטגיים של האויב כמו שדות תעופה, סוללות נ"מ ומפקדות.

כבר בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר, נדרש חיל האוויר להכניס עצמו לכוננות עליונה למתקפת מנע כנגד הסורים והמצרים, לאחר שהגיעה התרעת מלחמה קונקרטית מאשרף מרואן שהיה הסוכן הבכיר ביותר של המוסד במצרים. מפקד חיל האוויר בני פלד שוחח עם שר הביטחון משה דיין ועם הרמטכ"ל דוד אלעזר על האפשרות לתקוף. דיין התנגד בכל תוקף למתקפת נגד מסיבות מדיניות, בעוד שהרמטכ"ל חשב שזה רעיון מצוין ופקד על פלד להכין את חיל האוויר לתקיפה קרקעית של מתקני האויב לפי פקודת שריטה.

בישיבת החירום שנערכה בקריה בסביבות השעה 8:00 בבוקר, פסקה ראש הממשלה גולדה מאיר כי מתקפה כזאת לא תוכל להתבצע מסיבות מדיניות, החשש היה בעיקר מארצות הברית, שאם היה נודע לה שישראל פתחה במלחמה, כנראה לא הייתה מסייעת לה לא בנשק ולא בתמיכה מול מועצת הביטחון של האו"ם. מלאי הנשק של ישראל שהיו אמורים להספיק לשבועיים לחימה העידו על התלות הגדולה של ישראל בפטרוניתה הגדולה וישראל לא הייתה מנסה להרחיק מעליה את ארצות הברית, בוודאי לא על סף משבר אזורי.

מערך הקרב במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיוע אווירי בשעות הראשונות של הלחימה ב-6 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוסר מוכנות של חיל האוויר עם פרוץ האש – לאחר שראש הממשלה מסרבת לאשר את המכה המקדימה על חילות האוויר וסוללות הנ"מ של מצרים וסוריה, נוצר מצב בו החימוש של מרבית מטוסי חיל האוויר אינו מתאים למשימת עצירת חיילות האוויר של האויב שעתידים לפלוש לתחום האווירי הישראלי בעוד מספר שעות. בני פלד מחליט בסביבות השעה 11:00 להחליף את החימוש של המטוסים (בעיקר של הפאנטומים) לחימוש המתאים ליירוט ובלימת כוחות. התהליך אמור היה לקחת 4 שעות (עד 15:00) והמלחמה הייתה אמורה להתחיל ב-18:00. בפועל המלחמה פרצה בשעה 14:00 כאשר מרבית מטוסי החיל היו בתהליכי החלפת החימוש. דבר זה גרם לכך שחיל האוויר לא היה מוכן לבלום וליירט את מטוסי האויב בשעת ה"ש", וכך קרה שמטוסי הקרב של מצרים וסוריה פרט למקרים בודדים, לא נתקלו בהתנגדות רבה בדרך ליעדיהם והצליחו להשלים משימות לא מועטות לפני שהרגישו את השמיים נסגרים על ידי חיל האוויר הישראלי.
  • הריחוק של זירות הלחימה - מלחמת יום הכיפורים שפרצה ב-14:00 בצהריים לא השאירה מרחב רב לתמרון, באותה העת מטוסי חיל האוויר לא היו מותאמים ללחימה לילית והחושך המתקרב הביא לכך שמרבית הסיוע ניתן לחזית רמת הגולן ופחות לחזית התעלה היות שריחוקה מבסיסי חיל האוויר הגדולים במרכז הארץ חייב זמן ארוך של טיסה, שלא התאפשר עקב החשכה המתקרבת. מטוסי צילום עלו במהירות לאוויר כדי להביא צילומי אוויר מדויקים של מצב הכוחות וכמו כן נשלחו מטוסים לגיחות בודדות בגזרת התעלה.
  • הכוחות האוויריים בסיני - מטוסי חיל האוויר שחנו בבסיסי חיל האוויר בסיני היו מעטים, אך עם זאת תרמו למורל צה"ל ולכישלון חלקי של ההתקפה המצרית בסיני. בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים הופלו 7 מטוסי מיג על ידי שני פנטומים. במרדף של פנטומים ומטוסי נשר (מיראז') באזור אבו רודס לסיכול מתקפת הקומנדו המצרי בסיני, שנערכה במסוקי מי-8, הופלו על ידי חיל האוויר כ-20 מסוקים על 750 יושביהם.
  • סוללות הנ"מ ברמת הגולן ובגבול הצפון – דקות מספר לפני תחילת ההרעשה הסורית ברמת הגולן, זיהה בקר ביחידת הבקרה הצפונית כי 8 מטוסים סוריים חודרים למרחב האווירי של ישראל בדרכם לישראל. המטוסים הסוריים הגיחו מצפון מגבול לבנון וסוללת הוק שישבה על הגבול קיבלה אישור ירי מהבקר שיגרה שני טילים. מטוס אחד נפל ושני נפגע וכל היתר הפנו עורף וחזרו לסוריה מבלי לבצע את ההפצצה. המתקפה יועדה לחבל ביחידת הבקרה הצפונית שעל הר מירון ולכן היא הגיעה מצפון ולא ממזרח, בכך נודעה החשיבות של סיכול המתקפה על ידי סוללת הטילים שאלמלא היא, יכול להיות שיחידת הבקרה הייתה הופכת ל"עיוורת" לשעות רבות.

מבצעים להשמדת סוללות הטילים - תגר מול דוגמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

איום טילי הנ"מ הסובייטים היווה בעיה שאין כדוגמתה לחיל האוויר. חיל האוויר הבין כבר במלחמת ההתשה כי עליונות אווירית מול הערבים לא תתבטא רק במצוינות הטייסים הישראלים על אלה הערבים, בנוסף תיבחן גם יכולתו להשמיד את מערכי הנ"מ הצפופים בחזיתות הסורית והמצרית. התפיסה בחיל האוויר גרסה כי במידה ויצליח חיל האוויר במשימותיו, יוכל לאחר מכן לסייע לכוחות היבשה לתקוף בעומק האויב עם אבידות מינימאליות.

חיל האוויר הכין תוכניות מגירה לפגיעה בסוללות הטילים המצריות והסוריות, למצרית קראו תגר ולסורית דוגמן 5. לפי תוכניות אלו, ייצא חיל האוויר במטסים גדולים לאחת החזיתות ולאחר השמדת כל סוללות הטילים, יעבור לחזית האחרת. בפועל, ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים יצרה מספר בעיות:

  1. השחיקה המהירה של כוחות הקרקע בשל עוצמת המתקפות בחזיתות, אילצה את חיל לפנות לתקיפת כוחות לפני תקיפת הטילים.
  2. המצוקה של צה"ל ביומיים הראשונים למלחמה גרם להזזת המטוסים מחזית לחזית עקב שינויים מהירים מדי בהערכות מצב הכוחות הקרקעיים.
  3. גיחות צילום לא נערכו ממש לפני היציאה לתקיפת הטילים, אלא רק יומיים קודם לכן.

תגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטכ"ל החליטו בלילה שבין שבת לראשון כי תוכנית המתקפה הראשונה תהיה כנגד מערך הנ"מ המצרי במסגרת מבצע תגר. יציאת המטס הראשון לכיוון מצרים הייתה בשעה 6:30 בבוקר, אולם כבר בדרך של המטוסים למצרים הבינו במטכ"ל כי המצב בחזית הסורית קשה הרבה יותר וצריך להעביר את הכוח האווירי לצפון. דיין, שר הביטחון, היה זה שהוביל את המערכה של נטישת החזית המצרית לטובת החזית הצפונית. בני פלד סיפר כי דיין אמר כי זהו "חורבן הבית השלישי", לאחר שביקר בחזית הצפונית וביקש עקב כך כמה שיותר סיוע אווירי לצפון.

בכך, פקודת תגר שהייתה אמורה להתבצע במספר מטסים (כל מטס מעל מאה גיחות) הספיקה רק לבצע את מתקפת ההכנה נגד תותחי הנ"מ המצריים ולכן לא הושמד אפילו טיל אחד. חמור מכך, מאחר שהמבצע לא הושלם, שוקמו יחידות התותחים שנפגעו וכבר ביום שלמחרת יכלו לירות ולהפיל את מטוסי חיל האוויר המתקרבים.

דוגמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע דוגמן 5 נועד להשמיד את סוללות הטילים הסוריות, זאת כדי לאפשר לחיל האוויר לתת סיוע התקפי לחילות היבשה שהתקשו בעצירת השטף של צבא היבשה הסורי ברמת הגולן. המצב הקשה של חטיבה 188 בדרום הרמה ושל הכוחות המידלדלים גם בצפונה, לא אפשרו אורך נשימה לחיל האוויר ואילצו אותו לפעול במהירות שיא. מרגע ש"תגר" בוטל היו רק מספר שעות לצוותי הקרקע לחמש ולתדלק מחדש את המטוסים כדי שעוד לפני הצהריים יהיו המטוסים מוכנים לבצע את דוגמן.

כפי שצוין לא נערכו גיחות צילום ברמת הגולן מה-5 לחודש ולא הייתה אינדיקציה עכשווית על מיקומן של סוללות טילי הנ"מ. חלק מהסוללות הסוריות היו נייחות, אך תותחי הנ"מ שליוו את כוחות הקרקע וסוללות הSA-6 היו ניידים ואלו זזו מהמקומות שהיו בהם יומיים קודם (למרות שזזו רק בין 6 ל-7 באוקטובר, כך שהיה צריך לצלם ביום ראשון בבוקר כדי לזהות את התזוזה).

מטוסי החיל המריאו למטס הראשון לאחר עיון חפוז בפקודת המבצע ומפות הניווט וללא תצ"אות מעודכנות. בדרך אל היעד הופלו שני פנטומים וארבעה הופלו בדרך חזרה. לעומת זאת הושמדה רק סוללה אחת מתוך 25 סוללות ועוד אחת נפגעה. שני אנשי צוות אוויר נהרגו (קיבלו את עיטור המופת על פעולתם) ו-9 נפלו בשבי הסורי.

כישלונו החמור של מבצע דוגמן גרם לכך שחיל האוויר לא יצא למתקפה כוללת על מערכי הנ"מ הערביים עד לתום המלחמה, ורק כרסם את הנ"מ שבקצות האמ"ט. הקפיצה העיקרית בפגיעה בנ"מ, התרחשה רק לאחר צליחת תעלת סואץ על ידי כוחות החי"ר והשריון שפגעו בסוללות הטילים.

הכרסום השיטתי והעקבי בסוללות הנ"מ לאחר כישלון התוכניות הגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כישלון "דוגמן" וביטול "תגר", המשיך חיל האוויר באופן שיטתי לפגוע במערכי הנ"מ של מצרים וסוריה עד לסוף המלחמה. היו תקיפות בחלק הצפוני של התעלה באזור פורט סעיד, באזור קנטרה, במובלעת הסורית, באזור הצליחה הישראלית ועוד. בסה"כ לאורך כל הלחמה הושמדו על ידי חיל האוויר 52 סוללות נ"מ בשתי החזיתות ועוד 12 על ידי כוחות הקרקע המתקדמים. בסה"כ אבדו 17 ממטוסי חיל האוויר במלחמה נגד הנ"מ, מתוכם 6 במבצע "דוגמן" ו-6 במבצע "מפצח 22" לתקיפת סוללות הטילים בגזרת קנטרה ב-18 באוקטובר.

פעילות חיל האוויר בחזית הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעפי קלע לתקיפת הגשרים בתעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים שהחל באמצע היום, היה קצר ולא איפשר גיחות מרובות למטוסי חיל האוויר. בנוסף, ההפתעה המודיעינית הביאה לכך (מפורט במחדלי המלחמה העיקריים בהמשך הערך) שבשעה 14:00 היה מרבית הכוח האווירי מושבת, כך שכמעט ולא הייתה אפשרות להתמודד עם מערך הגישור המצרי בעת הקמתו.

מהיום השני למלחמה ועד לשלביה המתקדמים, בהם צה"ל כבר אחז בראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ, ניהל חיל האוויר רצף של מתקפות להשמדת גשרי העברת הכוחות, שהצבא המצרי בנה. זאת כדי למנוע מעבר נוסף של טנקים, חיילים, רק"מ וציוד נוספים, שהיו אמורים לחזק את ראשי הגשר בגדה המזרחית.

מכיוון שכל האזור של תעלת סואץ הוגדר כאמ"ט, לא יכלו מטוסי החיל לתקוף את הגשרים ביעף חתף, שהיה צורה התקיפה המדויקת ביותר באותו בזמן, אך ביצועו היה הופך את מטוס התקיפה לפגיע, בפני טילי ופגזי הנ"מ המצריים. אי לכך, היו טייסי חיל האוויר צריכים לבצע יעפי קלע לעבר הגשרים. בטכניקה זו המטוס התוקף מתקרב בגובה נמוך, למרחק של כמה קילומטרים מהמטרה, כאשר בנקודה ידועה מראש הוא נוסק, ומשליך את הפצצות שממשיכות לעוף בצורה בליסטית לעבר המטרה. לאחר השלכת הפצצות המטוס פונה חזרה לבסיסו, ונמנע מעימות עם כוחות הנ"מ המחכים לו. שיטה זו מוגדרת כפחות מדויקת, אך לא הייתה ברירה לטייסי חיל האוויר כיוון שטקטיקה אחרת הייתה עלולה לעלות באבידות גדולות הרבה יותר, בעיקר בלילה, שבו בוצעו מרבית התקיפות על הגשרים, לקראת יום הלחימה המתחדש.

בסופו של דבר הצליחו מטוסי חיל האוויר במשימתם, ועל פי דיווחו של הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי נפגעו גשרים רבים ומרביתם לא היו כשירים לצליחה במשך שעות ארוכות. בכך, הואטה למעשה הצליחה המצרית אל תוך סיני. עם זאת, המצרים שהכירו את יכולותיו של חיל האוויר, הצטיידו בגשרים מפרקיים, שבהם ניתן היה להחליף חלקים שנפגעו (בניגוד למשל לגשר הגלילים הצה"לי). משחקי "חתול ועכבר" של חיל האוויר הישראלי עם יחידות התחזוקה של צבא מצרים על שלמות הגשרים, לא הסתיימו למעשה עד לסיומה של הלחימה (עם כיתור הארמייה השלישית). זאת מכיוון שלכול אורך הלחימה שמרה מצרים על מסדרון צליחה נקי והדפה את כול ניסיונות צה"ל לעקור את ראשי הגשר שלה.

סיוע לכוחות הקרקע בדרום לפני צליחת התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור חיל האוויר היה מוגבל מאוד בכול הקשור לפעילות בחזית הדרום עקב הלחץ הגדול בחזית הצפון וכמו גם בשל ריבוי סוללות הטילים ויחידות הנ"מ בגזרת התעלה. אי לכך חיל האוויר פעל בצורה מצומצמת יחסית ביומיים הראשונים לקרבות כפי שניתן לשמוע מפי אנשי חטיבת ירושלים שהיו מוצבים במעוזים ורק מדי פעם זיהו יעף של זוג או רביעיית מטוסים. האסטרטגיה קבעה כי למרות רצונה העז של ישראל לשמור על כל קו התעלה בידיים ישראליות, סיני הוא מדבר גדול בו יוכל חיל האוויר להשמיד כל כוח שיתקדם אל מעבר למטריית טילי הנ"מ. בחזית הצפונית לא היה מדבר אלא רמה צרה שהיו בה גם יישובים והייתה חשיבות עליונה להסטת כובד משקלו של חיל האוויר לאזור זה.

תקיפות עומק במצרים במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למה שהתרחש בתקופת מלחמת ההתשה, בה בוצעה סדרת מבצעי פריחה שבמסגרתם בוצעו תקיפות עומק בקהיר, בדלתא של הנילוס, באזור אסואן ועוד, במלחמת יום הכיפורים לא בוצעה ולו תקיפה אחת בעומק מצרים. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שהמצרים רכשו מהסובייטים כבר באמצע שנת 1973 טילי סקאד שלהם הייתה היכולת להגיע למרכזי האוכלוסייה בישראל. טילי הסקאד הגיעו למצרים באוגוסט 1973 ועוד לא נכנסו לפעילות מבצעית ב-6 באוקטובר. עם זאת חששו בצמרת הישראלית מזירוז בהכנות הטילים ולא היו מוכנים להסתכן בתקיפה מתגרה במצרים כדי שזו לא תשגר טילי סקאד על ערי ישראל.

קרב אל-מנצורה היה תקיפת עומק שחיל האוויר הישראלי יצא אליה ב-14 באוקטובר 1973, היום התשיעי למלחמה. מטרתה הייתה תקיפת שדות תעופה חשובים בעומק מצרים, אך לנוכח שיגור מטוסי ירוט מצריים נאלצו המטוסים הישראלים לנהל קרבות אוויר ולא ביצעו את משימת התקיפה.

פעילות חיל האוויר בחזית הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיוע בבלימת הכוחות הסוריים ובמתקפת הנגד ברמת הגולן 06-11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה ברמת הגולן חולקה ל-3 גזרות על ידי הכוחות התוקפים והצלחתם הייתה שונה מגזרה לגזרה. בגזרת חושנייה בדרום רמת גולן, עליה הגנה חטיבה 188, פרצו כוחות השריון הסורים כבר בליל 6 באוקטובר והתקרבו אל עבר מחנה נפח. חיל האוויר ביצע בסה"כ 32 גיחות ביום המלחמה הראשון, גם בשל קוצרו של היום וגם בשל מצב הכוננות השגוי.

ביום המחרת, 7 באוקטובר, השתתף חיל האוויר בצורה מסיבית ביותר וסייע להחזיק את הקו בדרום רמת הגולן. באמצע היום כוחות סוריים נצפו על גדרות מחנה נפח במרכז הרמה ורק בואם של כוחות מחטיבות המילואים 679 ו-179 הצליחו להדוף ולבלום אותם.

כול אותה העת עסק חיל האוויר בהשמדת כוחות קרקעיים, שיירות ורכבים על צירי התנועה ובמקומות ההתכנסות. ב-8 באוקטובר היו אמורות להתחולל, לפי החלטת המטה הכללי, שתי מתקפות הנגד הגדולות של צה"ל בשתי החזיתות. בעוד שחיל האוויר נקרא לסייע בחזית הדרומית באופן מצומצם, בחזית הצפונית היה לו תפקיד חשוב. תפקידו של חיל האוויר היה להקדים את התקדמות השריון והחי"ר בתקיפה מסיבית של הכוחות הקרקעיים הסורים. מעל 100 גיחות נעשו באותו היום על הכוחות הסוריים שהתחילו לסגת לאחור עקב הלחץ הכבד של חיל האוויר וחטיבות שריון המילואים.

תקיפת בניין המטכ"ל הסורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקיפת המטכ"ל הסורי

לאחר שהסורים שיגרו טילים סובייטים מסוג פרוג לעבר בסיס חיל האוויר רמת דוד ומגדל העמק, ובעקבות כישלון מבצע דוגמן 5 יומיים קודם לכן, הסכימו בממשלה לבצע תקיפות בסוריה בעלות אופי חמור יותר מאשר פגיעה סטנדרטית בשדות התעופה ומתקנים צבאיים. בצהריים של יום שלישי, 9 באוקטובר המריאו המטוסים לעבר דמשק כאשר מטרותיהם הן בניין המטכ"ל הסורי ובניין מפקדת חיל האוויר הסורי.

עננים כיסו את רוב שמי העיר ונדמה היה כי אין פרצה והמבצע כמעט בוטל בשיאו. לבסוף נמצאה פרצה בעננים ומטוסי הפנטום הנמיכו טוס אל עבר מטרותיהם. 7 מטוסים צללו והשליכו 35 טון פצצות, בניין המטכ"ל ספג נזק חמור בקומותיו העליונות ומטה חיל האוויר נפגע גם הוא אם כי פחות בחומרה. המטוסים נסקו חזרה לשמיים ודרומה לעבר שטח ישראל, כאשר הם מתחמקים מגיהנום הנ"מ שנוצר סביבם. מטוס אחד נפל במתקפה על המפקדות בדמשק.

תקיפות במובלעת הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות צבא היבשה שהופתעו על ידי הסורים, פתחו במתקפת נגד החל מ-8 באוקטובר, ב-9 כבר נהדפו הסורים מרמת הגולן ובימים שלאחר מכן הגדילו אוגדותיהם של דן לנר ורפאל איתן את שטח ההיאחזות הישראלי שכונה "המובלעת".

חיל האוויר השתתף בתקיפות על חי"ר ושריון באזור זה וסייע לכוחות היבשה להחזיק בשטח גם מול התקפות הנגד החוזרות ונשנות של צבא סוריה ולאחר מכן גם מול הכוחות העיראקים והירדנים.

חילוץ, קישור ותובלה במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות מסוקי חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השבעים המוקדמות לא היו ברשות חיל האוויר מסוקי קרב, לכן לא פעלו מסוקי החיל כציידי טנקים, כפי שהם מזוהים כל כך היום, אלא בעיקר במשימות של תובלה. משימות מסוקי חיל האוויר במלחמה נחלקו ל-5 תפקידים עיקריים:

חילוץ והצלה – התפקיד החשוב ביותר בו עסקו מסוקי חיל האוויר במלחמה וזה שידיהם היו מלאות בו עד תום. במלחמת יום הכיפורים עקב המרחק של החזיתות (בעיקר חזית סיני), הייתה נדרשת אפשרות להוביל פצועים באופן המהיר ביותר לבתי החולים במרכז ישראל כדי להציל את חייהם. המסוקים היוו את עמוד השדרה העיקרי של משימות אלה יחד עם מטוסי ההרקולס. במסוק האנפה נכנסו עד 4 אלונקות וביסעור 18. בנוסף המסוקים לא עסקו רק בחילוץ נפגעים אלא גם בחילוץ של חיילים ממקומות בעייתיים אליהם נקלעו, בהם היה חשש לנפילתם בשבי על ידי אויב או גרוע מכך. במהלך המלחמה הוסקו לבתי החולים 2,995 פצועים על ידי מסוקי חיל האוויר ורבים מהם חייבים את חייהם למערך המוטס של חיל האוויר.

הסקה מבצעית של כוחות חי"ר – במהלך מלחמת יוה"כ התרחשו לא מעט מבצעים מוסקים בעורף האויב שללא המסוקים לא הייתה אפשרות לבצעם. המפורסם מכולם היה מבצע קינוח לכיבוש החרמון, בו הונחתו 300 צנחנים בחרמון הסורי. אך מבצעים שונים נערכו לכל אורך המלחמה בהם מבצע פונטיאק - הנחתת כוח תותחנים בג'בל עתקה מערבית לתעלת סואץ, ומבצע דוידקה - הנחתת כוח צנחנים בקטייפה, 250 ק"מ בעומק סוריה.

תובלת ציוד – עוד אלמנט חשוב במלחמה בחזיתות מרוחקות, מסוקי חיל האוויר יכלו להצניח אספקה לכוחות הנלחמים, הובילו דו"חות מודיעין וצילומי אוויר ושימשו כשרות "דואר מהיר" מהחזיתות למפקדות.

לוחמה אלקטרונית – בדומה לתפקידם של מטוסי הסטרטוקרוזר, שימשו גם חלק ממסוקי החיל בפעולות שיבוש מכ"ם של האויב, פעולות אלו נועדו לסייע לתקיפות חיל האוויר על ידי שיתוק או פגיעה במכשירי הגילוי של הכוחות הנגדיים.

הובלת מפקדים – גם תפקיד זה העסיק את המערך המוטס, היות שהמלחמה הייתה מלחמת פתע פעלו המסוקים שעות רבות כדי להביא את חוליות הפיקוד לחזיתות עוד ב-6 באוקטובר. בנוסף, המלחמה שאיימה בתחילתה מאוד על ישראל גרמה לכך שבכירים רבים רצו להגיע לחזיתות ולהתרשם ממהלך הקרבות, שהיו מקור עניין עצום עבור אנשי צבא ותיקים.

פעילות הטייסות הקלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסת המסוקים הקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלואט II
מסוק בל 206 צבאי

לחיל האוויר הייתה טייסת מסוקים קלים בנוסף לטייסת המטוסים הקלים, טייסת זו הורכבה מ-18 מסוקים, 10 מסוקי אלואט צרפתיים ו-8 מסוקי בל 206. מסוקים אלה ביצעו במהלך המלחמה כ-650 גיחות, בהן עסקו בעיקר בהובלת כוחות ודו"חות מודיעין, אך גם פעלו בפינוי פצועים ומשימות אחרות כגון הובלת מפקדים במשימות מינהלתיות ומיבצעיות ,בעורף ובחזית כאחד. טיווח ארטילריה ואיסוף מודיעין טקטי למפקדים באזורי החזית, ואף חלוקת דואר ללוחמים.

טייסת "כנף"[עריכת קוד מקור | עריכה]

איילנדר

חיל האוויר הישראלי סבל ערב מלחמת יום הכיפורים ממחסור במטוסי סיור קלים. עקב כך עם פרוץ הקרבות נחכרה על ידי צה"ל טייסת אזרחית קלה שכללה 11 מטוסים. מטוסים אלו העבירו במשך המלחמה אח"מים ומפקדים מחזית לחזית וכמו חן העבירו דו"חות מודיעין מהמפקדות לחזיתות.

המטוסים הגיעו לחיל האוויר מחברת כנף, עשרה מהם היו מסוג איילנדר ואחד צ'ייפטין. המטוסים הוטסו בעיקר על ידי טייסים יוצאי חיל האוויר שרובם גויסו למילואים במלחמה. למרות המחסור בכוח האדם הצליחה הטייסת להפעיל את מטוסיה והשתלטה במהלך המלחמה על כ-70 אחוזים מטיסות הטייסות הקלות. הסיבה לנתח הגדול לו זכו המטוסים האזרחיים הייתה נעוצה בכך שהם היו גדולים יותר ממטוסי הטייסת הקלה של חיל האוויר ויכלו לשאת יותר מטען.

המטוסים הצטרפו לכוחות חיל האוויר כבר ב-6 באוקטובר והשתחררו בתחילת פברואר, לאחר 4 חודשים. המטוסים, שבשלושת הימים הראשונים למלחמה לא פעלו מחשש לפגיעה בהם, טסו שעות רבות ותרמו לחיזוק כוחו של חיל האוויר בטיסות הפנים והקישור. לאחר המלחמה אף צורפו שני מטוסים מסוג איילנדר לשירות בטייסת הקלה של חיל האוויר.

מטוסים ללא טייס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיל האוויר פעלה החל מ-1970 טייסת שהפעילה מטוסים ללא טייס. מטוסים אלה, בשונה מאלה המופעלים היום, פעלו באמצעות האצה רקטית ולא היו מתוחכמים כל כך. המל"טים שימשו כמטוסי צילום ולא פחות חשוב כפיתיונות למשיכת טילי נ"מ. היות שמפעיל הנ"מ (בנשק נ"מ מונחה מכ"ם) יושב בקרון בקרה ואינו רואה את המטוס אלא רק את חתימת המכ"ם שלו, יכול הפיתיון הטס בפרופיל טיסה של מטוס קרב למשוך טילים וכך להוריד מיכולת הסוללות לשגר טילים על מטוסים מאוישים.

הנ"מ במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הנ"מ השתייך מאז קום המדינה לחיל התותחנים, זאת משום שהיה מורכב מיחידות של תותחי נ"מ בלבד. סוללות טילי ההוק, שנקלטו מארצות הברית ב-1965, דרשו הפעלה קרובה יותר לחיל האוויר ולתורות הלחימה שלו, זאת מפני שיכולותיהם יכלו להוות סיכון גם למטוסים ישראליים, אם לא התבצע תיאום מושלם בין המערכות. אי לכך, בעיצומה של מלחמת ההתשה, בה מטוסי חיל האוויר הישראלי הופיעו באופן תדיר על מסכי המכ"ם של מפעילי ההוק, עברו סוללות ההוק ושאר יחידות תותחני הנ"מ תחת פיקוד חיל האוויר.

הגם שישראל דגלה בעיקר בהפעלתם של מטוסי קרב כאמצעי לבלימת והשמדת כלי הטיס של האויב, היא לא זנחה לגמרי את כוחות הנ"מ שלה. בתקופה בה הייתה צריכה ישראל להתמודד עם הגנה על הגבולות הארוכים שלה ביותר מאז ומעולם, נדרשו כוחות הנ"מ להגן על מתקנים חשובים, במידה וכלי טיס עוינים היו מתקרבים ומטוסי חיל האוויר לא הספיקו להגיע לאזור.

מבחינת תורת הפעלת הכוחות, מערך הנ"מ היה הכוח השולי של חיל האוויר הישראלי. הוא לא נועד לתת מענה ראשוני לכול מתקפה, אלא רק לתרחישים מצומצמים ונקודתיים. זאת מפני שישראל לא פרסה בדומה למדינות ערב את כוחות הנ"מ של לכול אורך החזיתות, אלא רק סביב מתקנים חשובים כמו שדות תעופה, תחנות התרעה, או בסיסים שונים.

סוגי האמל"ח ומקומם באסטרטגיה ההגנתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי ק"א סוללות טילי ההוק, המילה האחרונה בשוק ההגנה האווירית, היו גאוות מערך הנ"מ הישראלי. המערכות החדישות נועדו מחד להתריע על התקדמות מטוסי אויב, ומאידך לנטרל את מטוסיו באמצעות שיגור טילים מונחי מכ"ם מתקדמים ומהירים לעבר כלי הטיס.

תותחי נ"מ יחידות תותחי הנ"מ שהוצבו במקומו רגישים (כגון מתקני נפט, התרעה, מודיעין ובסיסים) נועדו להפיל כלי טיס שכבר חדרו לשטח ישראל, ובדר"כ גם ביצעו את מתקפתם. מבחינה זו נקראו התותחים "נשק מעניש", כלומר כזה שאמור לפגוע במטוס שכבר הפציץ.

באוקטובר 1973 ישראל החזיקה אמנם רק ב-7 סוללות הוק, אך הוחזקו לא מעט תותחי נ"מ באזורים אסטרטגיים בסיני וברמת הגולן. התותחים הגנו בעיקר על מתקנים שונים שהיו מרוחקים ממרכז הארץ וקרובים לחזיתות כגון: בסיסי חיל האוויר ברפידים, אופיר (שארם א-שייח) ורמת דוד, כמו גם על מתקנים אסטרטגיים כגון שדה הנפט באבו רודס. הם הגנו גם על מוצבי פיקוד כמו "דבלה" (אום חשיבה) או הר כנען, ומתחמים אוגדתיים כמו "טסה", "בלוזה" ו"נפח".

כוחות הנ"מ נחלו הצלחה גדולה במהלך המלחמה והפילו 177 כלי טיס בימי המלחמה, את רובם המכריע באמצעות תותחים.‏[10]

לקחים ומסקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחדלים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום הכיפורים החלה בהפתעה גם עבור חיל האוויר, הטעויות והמחדלים שאפפו את פעילות החיל בשלושים השעות הראשונות של המלחמה העיקו על טייסי החיל ומפקדיו ואף פגעו במורל ובפעילות לכל אורך המערכה. שמואל גורדון בספרו "30 שעות באוקטובר", כותב על התמודדותו של חיל האוויר ביומיים הראשונים של המלחמה ומתייחס בהרחבה למחדלים שבוצעו בשעות הראשונות שהביאו לטענתו לכך שחיל האוויר הישראלי לא יכול להביא לידי ביטוי את עוצמתו בצורה מלאה:

  • שינוי המשימה בבוקרו של 6 באוקטובר – מפקד חיל האוויר בני פלד, העלה את החיל לכוננות עליונה כבר ביום שישי. מטוסים חומשו ותודלקו כדי לבצע מכה מקדימה על בכוחות הערביים במידה ויעלה הצורך. התוכנית שכונתה שריטה יועדה לתקיפת מערכי אויב קרקעיים, כולל שדות תעופה ובסיסים חיוניים, זאת כדי לגרום לאויב לחשוב פעמיים לפני תקיפה. לצורך מתאר זה היו אמורים מרב מטוסי החיל התוקפים להצטייד בחימוש שהתאים לפעולה זו בלבד. בבוקרו של יום הכיפורים כאשר הובן כי מכה מקדימה לא תתאפשר מבחינה מדינית היה צורך להחליף את החימוש לחימוש ייעודי ליירוט ותקיפת נ"מ – עליונות אווירית. חיל האוויר נתפס לא מוכן ומטוסים רבים היו באמצע החימוש בשעת ה"ש" שהייתה מוקדמת ב-4 שעות מזו אליה ציפו.
  • ביטול תגר לטובת דוגמן – גורדון טוען כי זוהי שגיאה עצומה להחליף משימה באמצע הביצוע. לדבריו הפאניקה אליה נכנסו מקבלי ההחלטות ובמיוחד שר הביטחון משה דיין, הביאה לכך שחיל האוויר סטה ממשימתו למען משימה אחרת ובכך שתי המשימות עלו בתוהו. זאת מפני שהמערך המצרי לא נפגע מספיק והמערך הסורי לא נפגע בכלל כיוון שהפעולה בוצעה באופן מזורז וללא כל הרכיבים הדרושים.

לקחים ושיפורים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחקור ושיפור - אחד הדברים בו מצטיין חיל האוויר במיוחד הוא תחקור ופענוח של ליקויים שהתרחשו. עקב כך נעשו לאחר המלחמה מאמצים גדולים כדי להבין את הטעויות שנעשו, ולמנוע את הישנותן. בחיל האוויר התמקדו רבות ברענון ועדכון תורות הלחימה. זאת מפני שהובהר במהלך המלחמה, כי תוכניות מרובעות וקשיחות נוטות להישבר, וכי צריך לתכנן בצורה גמישה יותר אם כי לא גמישה מדי.

יצירת נוהלים ברורים - חיל האוויר פנה להבהיר את שיטת הפעלתו בפני מקבלי ההחלטות ובפני שאר זרועות צה"ל ומפקדיו. הרצון היה למנוע מצב עתידי בו יטולטל הכוח האווירי מזירה לזירה, או ממתאר אחד לאחר, כפי שקרה שימים הראשונים ללחימה (נוהל שהיה מקובל גם לפני 1973 - אך לא קוים בשל המצב הקשה בחזיתות).

עליית חשיבות מערך ההגנ"א של האויב - גם לפני המלחמה הכירו טייסי החיל את איום הנ"מ. אך לאחר המלחמה, השאננות היחסית שהתקיימה בקשר למערכי הטילים והתותחים נעלמה כליל. בחיל האוויר הבינו כי תקיפת שדות תעופה ומטוסי קרב נחוצה אמנם, אך האויב הערבי של המטוסים הישראליים הוא לא המטוס כי אם הטיל הסובייטי. הטקטיקות החדשות לתקיפות טילים באו לידי ביטוי בהצלחה במלחמת לבנון בעת חיסול סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון במבצע ערצב 19 בראשית המלחמה.

הקפדה על מצוינות אווירית - פרט לטיל קלט שהופל על ידי איתן כרמי ב-6 באוקטובר, לא חדר שום כלי טיס (מאויש או לא מאויש) למרחב האווירי של ישראל גופא (דהיינו בשטחי הקו הירוק) בכל 20 ימי הלחימה. מרבית הכוחות המוטסים שתקפו בסיני וברמת הגולן נוטרלו בדרכם, ורק מיעוטם הצליח להסב נזק רציני. חופש הפעולה האווירי (שדות תעופה ללא פגע) והקרקעי (לא נפגעו תשתיות מדיניות) נשמר בישראל לאורך כל המלחמה, וחיל האוויר הוא האחראי לכך.

חיל האוויר ביצע במהלך המלחמה למעלה מ-11,000 גיחות במשימות של תקיפה, יירוט, תובלה, חילוץ ועוד. השאלה המפורסמת "היכן היה חיל האוויר", שנשאלה לאחר המלחמה על ידי מפקדים בכירים מזרוע היבשה, הוכחה כלא רלוונטית, כאשר הובן שחיל האוויר הופתע לחלוטין בדיוק כמו שאר כוחות צה"ל. כאשר כמו שאר כוחות צה"ל הצליח גם חיל האוויר לצמוח מן ההפתעה האסטרטגית, ומהמבוכה שאחזה בו, אל הישגים כבירים בדרום ובצפון.

מלחמת יום הכיפורים מהווה אבן דרך משמעותית ביותר בתולדותיו של חיל האוויר הישראלי, היא הביאה למצב בו השאננות והיומרנות שהילכו בו מאז "מבצע מוקד", פינו את מקומן לסדר ופיקחות.

אבידות חיל האוויר במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר ברובו הגדול אינו חיל קרבי, מעל ל-90 אחוזים מאנשיו הם אנשי מקצועות טכניים ומנהלתיים. עם זאת, חוד החנית של צה"ל – המערך המוטס, מכיל בחובו תפקידים מהמסוכנים ביותר בצה"ל, בעיקר מכיוון שאנשיו הם המרחיקים ביותר אל עומק קווי האויב מבין חיילי צה"ל. העובדה שכל הפעילות מתרחשת באוויר ולא על קרקע מוצקה מביאה לכך שכל תקלה הכי קטנה יכולה להסתיים באסון. מעל לרבע מכוחו המוטס של החיל נפגע במלחמה. כ-102 מטוסים מתוך 383 מטוסי הקרב של החיל אבדו, בהם 32 פנטומים, 53 סקייהוקים, אחד עשר מיראז'ים ושישה מסוקי סער. אבדו גם 7 כלי טיס נוספים. בנוסף למטוסים שאבדו, רבים אחרים ניזוקו ונזקקו לתיקונים רציניים במהלך המלחמה ולאחריה. במצב שנגרם בו החלה המלחמה רק עם 301 מטוסים כשירים, נוצר מצב כי ברוב ימי המלחמה, או לפחות עד להפעלת הרכבת האווירית האמריקנית, פעל חיל האוויר עם פחות מ-300 מטוסי קרב כשירים ולעתים התקרב לקו האדום שהציב בני פלד שהיה כ-220 מטוסים. (כל יום תוקנו מטוסים ונגרעו מטוסים מהסד"כ, אבל בצורה מצטברת היה חיסור בממוצע של 5 מטוסים ביום).

53 אנשי צוות אוויר נהרגו ויחד עם אנשי הקרקע (ממערך הנ"מ ומתומכי הלחימה) נהרגו במהלך המלחמה 91 חיילים, 44 נפלו בשבי ו-53 חולצו על ידי כוחות הקרקע והמסוקים. עד היום מוגדרים מספר מאנשי צוותות האוויר שנהרגו במלחמה כחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, דבר המעיד על הסיכון הנוסף בפעילות מאחורי קווי האויב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה אבנרי, שמיים בוערים (תל אביב: ספרית מדים, 1975).
  • דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, שער שלישי פרק ה' – חיל האוויר (הוצאת מערכות, 2008).
  • אבירם ברקאי, בשם שמים: טייסת "האחת" במלחמת יום הכיפורים (אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2013).
  • שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר (הוצאת ספרית מעריב, 2008).
  • שמואל גורדון, "לקחים לעתיד ממלחמה בעבר" בתוך גולן, חגי ושאול שי (עורכים), מלחמה היום: חקרי מלחמת יום הכיפורים (הוצאת מערכות, 2003).
  • מירב הלפרין ואהרון לפידות. חליפת לחץ (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2000).
  • עמוס ידלין, "תפקודו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים - מבט אחרי 30 שנה", בתוך מלחמת יום הכיפורים ולקחיה (האוניברסיטה המשודרת, 2005).
  • אהוד יונאי, עליונות אווירית (1995).
  • אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמיים אינם הגבול (הוצאת ספרית מעריב, 1990).
  • יפתח ספקטור, חלום בתכלת-שחור (כתר הוצאה לאור, 1991).
  • בני פלד, משה שורין (עורך) ימים של חשבון (הוצאת מודן, 2004).
  • דני שלום, כל מטוסי חיל האוויר (באוויר - פרסומי תעופה, 1990).
  • יהודה בלנגה, " 'תיאום כוונות': משקלה של תגובת ארצות הברית בהחלטת ישראל שלא להקדים מכה במלחמת יום הכיפורים", המזרח החדש נא (2012)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי עבודי, מה בין "תגר" ל"דוגמן" - חלק א', אתר מרחב אווירי
  2. ^ תוכנן גם מבצע דומה בשם "תגר", בהיקף גדול יותר, בחזית המצרית. אולם כישלון "דוגמן 5" הביא לביטולו
  3. ^ אטלס כרטא, עשור שלישי, מפה 115
  4. ^ אטלס כרטא, עשור שלישי, מפה 115
  5. ^ אטלס כרטא, עשור שלישי, מפה 115
  6. ^ עשרת האירועים שעיצבו את דמותו של חיל-האוויר ב-50 שנות קיומו, באתר חיל האוויר הישראלי
  7. ^ מלחמת יום הכיפורים, באתר חיל האוויר הישראלי
  8. ^ יונאי, עמ' 260
  9. ^ יוסי עבודי, ‏הטיל לא כופף את כנף המטוס, באתר חיל האוויר הישראלי
  10. ^ צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך שלישי - חיל האוויר. יהודה שיף (עורך) ע' 149