נמל התעופה דב הוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נמל התעופה דב הוז / כנף 15

סמל בסיס חיל האוויר שדה דב
סמל כנף 15
Sde Dov Airport050.jpg
מטוס ארקיע נוחת בשדה דב, מבט מכיוון מעגן רדינג
נתוני השדה

קוד IATA
SDV

קוד ICAO
LLSD

סוג השדה ציבורי/צבאי
מפעיל רשות שדות התעופה,
חיל האוויר הישראלי
עיר סמוכה תל אביב
קואורדינטות 32°6′53″N 34°46′56″E
גובה מעל פני הים 43 רגל
13 מטר
נמל התעופה דב הוז
מסלולי טיסה
כיוון
מגנטי
אורך סוג
מסלול
רגל מטר
21/03 5,712 1,741 אספלט
מיקום שדה דב
שדה דב
שדה דב
דפית תרשים ש"ת שדה-דב‏‏[1]
מסלול הטיסה מדרום
שדה התעופה ותחנת הכוח רדינג במבט ממטוס קל שהמריא
מטוס קל נוחת בשדה מדרום על רקע מגדל הפיקוח
מטוס של ישראייר בטרם המראה
אורות המסלול בלילה

שדה דֹב, או בשמו הרשמי נמל התעופה דֹב הוז, הוא נמל תעופה שנמצא בצפון העיר תל אביב. הנמל משמש גם כבסיס טיסה של חיל האוויר הישראלי (כנף 15). בשנת 2011 עברו דרך הנמל 653,055 נוסעים ב-30,238 תנועות פנים ארציות[2]. מספר הנוסעים בטיסות בינלאומית היה קטן יחסית ועמד על 5,886 איש ב-1,583 טיסות בלבד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1937 פנה ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, לשלטונות המנדט הבריטי בבקשה להקים שדה תעופה כדי לפתור את בעיית התנועה היהודית בארץ ישראל בזמן המרד הערבי הגדול, שהסתכנה בהגעה ובשימוש בנמל התעופה בלוד. בשנת 1938 החלו העבודות להכשרת שטח השדה, בשיתוף עם חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל, מצפון לנחל הירקון בסמוך לשפת הים. במקום נסלל מסלול באורך 400 מ' וברוחב 40 מ' ונבנה מוסך לכלי טיס קטנים. טקס הפתיחה של השדה התקיים ב-23 בספטמבר 1938, ובמעמד זה נחנך קו הטיסה תל אביב-חיפה-בירות של חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל. הקו נועד לפעול בתדירות יומית לחיפה ושלוש פעמים בשבוע לביירות. בשנת 1940 נהרג בתאונת דרכים דב הוז, סגן ראש עיריית תל אביב, מראשוני התעופה בארץ ישראל וממקימי חברת "אווירון", ולזכרו שונה שם השדה לשדה דב הוז ומאוחר יותר לשדה דב. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה סגרו שלטונות המנדט את השדה והפקיעו את מטוסיה של חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל לטובת חיל האוויר המלכותי.

בנובמבר 1947 הקימה "ההגנה" את "שירות האוויר" ועקב הקושי ביישוב להשתמש בשירותי נמל התעופה בסמוך לעיר הערבית לוד הגישה חברת "אווירון", שהייתה חברת התעופה של ההגנה במסווה של חברה מסחרית, בקשה לשלטונות המנדט להשתמש בשדה דב. הבקשה אושרה ו-6 מטוסים הועברו מלוד לשדה דב. במקביל הוכשר בשדה מסלול נוסף באורך 300 מטרים לקליטת מטוסי תובלה קלים. בסוף דצמבר חנכה חברת אווירון קו מוניות-אוויר משדה דב ללוד.

השדה במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה הפך שדה דב לבסיס המרכזי של שירות האוויר של ההגנה, שהיווה את הבסיס לחיל האוויר הישראלי. ההגנה קיבלה את רשות שלטונות המנדט להפעיל את השדה תחת המסווה של חברת "אווירון". בשדה, שהפך בעצם לבסיס של חיל האוויר שבדרך, התארגה "טייסת הנמר", שבה היו 21 כלי טיס - הגדול שבהם היה מטוס DC-3 דקוטה. בחודש דצמבר 1947 המריאה מהשדה הטיסה המבצעית הראשונה: הטייס פנחס בן פורת המריא במטוס RWD13 לבית אשל, כשהוא נושא עימו רופא, כדי לחלץ פצוע מבית אשל. בחודש אפריל 1948 הצטרפה "טייסת האריה" לסדר הכוחות של הבסיס הצבאי שבשדה, ועסקה בצילום אווירי. עם ההכרזה על הקמת המדינה גויסו מטוסי חברת אווירון שבשדה לטובת פעילות חיל האוויר. השדה הפך לבסיס של טייסת א', הטייסת הראשונה של "שירות האוויר". למטוסים שבשדה צורפו בחודשים מרץ ואפריל מטוסים קלים מסוג אוסטר אוטוקרט, שנרכשו מפורקים מעודפי הצבא הבריטי, והורכבו בשרונה, שהפכה אחר כך לקריה בתל אביב. מטוסים אלו כונו בשם "פרימוסים" בשל הרעש האופייני להם, שהזכיר את רעשה של כירת הגז בשם זה. ה"פרימוסים" ביצעו טיסות קישור ליישובים מבודדים, הובילו מזון, תחמושת וציוד רפואי ואף ביצעו גיחות סיור, צילום והפצצה. ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה וראשית הפלישה המצרית, תקפו ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים את השדה וגרמו נזק למטוסים ולמבנים. אחד מהמטוסים התוקפים הופל באש נ"מ וטייסו נלקח בשבי (חלקים מהמטוס שהופל שמשו לשם הרכבת מטוסי הספיטפייר של חיל האוויר הישראלי). בהתקפה נהרגו חמישה אנשים ונפצעו תשעה. עם תום המלחמה הוקמה בשדה "טייסת 100", שהועברה אחר כך לשדה התעופה רמלה.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים הפך שדה דב לשדה אזרחי שבו עיקר הפעילות היא של מטוסים פרטיים מסוג סטירמן ופייפר סופר-קאב. השדה שימש גם כבסיס למטוסי הפייפר של משטרת ישראל ששמשו למטרות סיור, כמו גם לצי מטוסי הריסוס של חברת כימאוויר. עוד פעל בשדה קלוב התעופה לישראל שביצע בשדה פעילות הדרכה וגרירת דאונים. בשנת 1958 הועברה מפקדת חיל האוויר מרמלה לקריה בתל אביב, ובחודש מרץ 1959 שבה טייסת 100 לשדה דב.

בשנות השישים קיבל השדה צביון מסחרי יותר ונפח הפעילות בו גדל. באוגוסט 1959 חברת ארקיע העבירה אליו את מטוסי הDC-3 דקוטה שלה, ורכשה מטוסי הנדלי פייג' דארט הראלד, שקיצרו את זמן הטיסה לאילת לכ-50 דקות בלבד‏[3]. ארקיע עברה לשדה דב על מנת לחסוך לנוסעים לאילת את הצורך ליסוע לנמל התעופה בלד, למרות ההוצאות שנדרשו לצורך הכשרת שדה דב לפעילותה‏[4].

משלב זה התבססה הפעילות האווירית בשדה דב על שני נדבכים עיקריים: חברת ארקיע וחיל האוויר. זה האחרון הגביר מאוד את פעילותו ואת כמות המטוסים והטייסות בשדה, ודחק את המפעילים הפרטיים משדה דב. רובם של מפעילים אלה, כולל חברת כימאוויר, עברו לשדה התעופה הרצליה.

טייסת הסיור של המשטרה התאחדה עם טייסת 100. בשדה החלה לפעול חברה חדשה, חברת "אוויתור", שהפעילה מטוסי דה הבילנד הרון בטיסות שכר ובשירות מונית אווירית לחיפה ולאילת. בשנת 1966 חנכה חברת ארקיע את הקו למנחת ליד מצדה. לאחר תום מלחמת ששת הימים התגברה הפעילות האווירית בשמי ישראל וגדל נפח הפעילות של חברת ארקיע, שהפעילה מהשדה טיסות לשדה התעופה עטרות שבקלנדיה, מצפון לירושלים, ולאילת. עם הגדלת הדרישה לטיסות החלה חברת ארקיע להפעיל מטוסי ויקרס ויקאונט שלהם שמונים מושבים. בשנות השבעים החלו להופיע בשדה מטוסי הדאש 7 החדשים של חברת ארקיע, שהחליפו את מטוסי ההראלד והויקאונט.

בשנת 1985 הצטרפה חברת "שחף" לחברות המפעילות שירות משדה דב והציעה, במשך 3 שנים, טיסות שכר לאילת בשני מטוסי אמבראר 110 בנדירנטה, מתוצרת ברזיל. בשנת 1986 החלה חברה נוספת, חברת "סנונית", להפעיל טיסות שכר למנחת בקרית שמונה, בתחילה במטוסי דאש 6 ולאחר מכן במטוסי ערבה. בשנת 1987 הצטרפו גם חברות נוספות: "אלרום", שהציעה טיסות לבאר שבע, עין יהב ואילת במטוסים קטנים, ו"כנפי העמק" שהציעה טיסות ממגידו לערד דרך שדה דב במטוסי שורט 330, ומאוחר יותר במטוסי שורט 360.

בשנות התשעים הורחבה הפעילות בשדה התעופה ומסוף הנוסעים בשדה הוגדל כדי להתמודד עם תנועת הנוסעים המתגברת. חברת "ישראייר" שקמה מתוך חברת "כנפי העמק" החלה להפעיל מטוסי ATR-42 בקו לאילת. בשנת 1999 נחנכה רחבת המטוסים הצפונית שנסללה על ידי מנהל התעופה האזרחית. בשנים האחרונות, חל צמצום משמעותי במספר יעדי הטיסה משדה דב, וכיום ישנן טיסות יומיות סדירות רק ליעדים אילת, נמל התעופה חיפה, שדה התעופה ראש פינה ומנחת ספיר ליד עין יהב. מערכת תאורת המסלולים של השדה שופצה בסוף שנת 2008, ולשם כך הושבתה פעילותו משך כמעט חודשיים.

השדה האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשדה אולם לנוסעים נכנסים ולנוסעים יוצאים. טרמינל 2 של השדה משמש לטיסות הנוחתות מחו"ל של עד 30 נוסעים. בשנת 2003 נבנה במקום מגדל פיקוח חדש (במתחם הצבאי של השדה), שהחליף את המגדל הישן שנבנה לפני כשבעים שנה. במגדל החדש 13 עמדות לפקחי טיסה שיכולים להתמודד עם כ-80,000 ההמראות והנחיתות המתבצעות בשדה מדי שנה, בחודש יוני 2006 (3 שנים לאחר מכן) נחנך מגדל בקרה חדש, המגדל הקודם היה נמוך יחסית (דבר שמאפשר זווית ראיה טובה יותר לפקחי המגדל ולהעלאת רמת הבטיחות בתחום האווירי של השדה). פיקוח הטיסה בשדה דב מבוצע על ידי חיל האוויר ובאחריותו.

בשדה דב מסלול טיסה בודד (03/21), ולצידו משטחי חנייה ותדלוק שמשמשים את ארקיע וישראייר. מסלול הסעה מוליך לקצה הדרומי של המסלול. המסלול בשדה דב אינו שטוח לגמרי, כך שמצד אחד של המסלול לא ניתן לראות מטוס שיעמוד בצד השני. בעבר כמעט ואירעה התנגשות כשמטוס שהמריא ניצב פנים אל פנים מול מטוס אחר.

חברות תעופה הפועלות בנמל בקביעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הנוסעים והמטוסים נותרת יציבה לאורך השנים. להלן נתוני התעבורה בנמל בין השנים 2006-2011[5]:

שנה 2006 2007 2008 2009 2010 2011
נוסעים (פנים) 624,539 697,774 640,657 658,287 652,119 653,055
תנועות מטוסים (פנים) 30,799 34,991 33,266 30,979 31,985 30,238
נוסעים (בינ"ל) 4,349 5,875 6,132 3,543 3,653 5,686
תנועות מטוסים (בינ"ל) 1,159 1,436 1,422 907 1,005 1,583

בסיס חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה דב משמש גם כבסיס טיסה של חיל האוויר הישראלי (כנף 15). שדה דב הוא בסיס האם של שתי טייסות התובלה הקלה של חיל האוויר: טייסת 100 ("טייסת הגמל המעופף"), המפעילה כיום את מטוסי הקינג אייר B-200 ("צופית"), וטייסת 135 ("טייסת מלכי האוויר") המפעילה כיום את מטוסי הקינג אייר ("קוקיה" ו"צופית"), והבוננזה A36 ("חופית"). הפעילות המבצעית העיקרית של הבסיס מתמקדת סביב איסוף מודיעין ותובלה. בשנת 2011 הוקמה טייסת הכיבוי טייסת 249 המפעילה מטוסי אייר טרקטור AT-802. הטייסת נפתחה כתוצאה מלקחי אסון הכרמל. שדה דוב מהווה, בנוסף, גם "שער כניסה לחיל האויר". בבסיס נמצאת יחידת ימ"מ (יחידת מעבר ומיון, המקבילה באופיה לבקו"מ) חילית, אליה מגיעים לראשונה חיילים חדשים המתגייסים לחיל. בעבר, עד סגירתה בסוף שנות ה-90', היה הבסיס משכנה של טייסת 125, שהטיסה מסוקי בל 206 ("סייפן" ו"סייפנית") ומוקדם יותר גם מסוקי בל 212 ("אנפה").

התוכניות לפינוי השדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1961, בעקבות הגדלת הפעילות בשדה והתפתחות רמת אביב, דרשה עיריית תל אביב את העברת השדה למקום אחר‏[6]. באותה שנה הוקמה ועדה לבחינת האפשרות להעתיק את השדה ללוד, תוך סלילת כביש מהיר שיחבר את תל אביב לנמל התעופה לוד[7]. הוחלט לסגור את שדה דב עם תום סלילת הכביש המהיר‏[8]. במרץ 1965 הוחלט להאיץ בניית טרמינל חדש בנמל תעופה בן-גוריון על מנת לאפשר את חיסול שדה דב‏[9]. המדינה אף מכרה קרקעות עליהן נמצא שדה דב ליזמים שבקשו לבנות עליהן עם פינוי השדה‏[10]. במרץ 1967 הועלה נושא העברת השדה בפני ועדת שרים לענייני כלכלה. בין השאר נדרשה העתקת השדה לצורך הקמת תחנת הכוח רדינג ד'‏[11]. בתחילת מאי 1967 קבע מנכ"ל משרד התחבורה את 1 בספטמבר 1967 כתאריך סגירת שדה דב‏[12], ולאחר מכן נקבעו תאריכי יעד מאוחרים יותר‏[13]. לקראת סוף 1969 התחלפו הדיבורים על פינוי שדה דב לדיבורים על פיתוחו והרחבתו‏[14].

זה שנים מתנהלים דיונים על סגירתו של שדה דב או העתקתו אל שטח שייובש בים, שכן הוא תופס חלק ניכר מהשטח הפתוח הגדול היחיד שנותר בתל אביב, ומונע את התפתחות העיר באופן רציף צפונה. ב-7 בפברואר 2010 החליטו שר התחבורה ושר השיכון לפעול בהקדם לסגירת השדה כדי לפנות מקום לבניית 12,000 יחידות דיור בשטחו, במסגרת תוכנית "מנהטן על הים" של עיריית תל אביב-יפו[15]. ההחלטה נתקלה בהתנגדות חברות התעופה הפועלות בשדה, הטוענות לחשיבותו ולתנועת הנוסעים השנתית הערה העוברת דרכו, אך היא אושרה על ידי הממשלה ב-28 באוקטובר 2012. לפי התוכנית, צו רשות שדות התעופה בשדה דב המסתיים ב-30 ביוני 2016 לא יוארך, ופינויו של שדה דב יסתיים עד לשנת 2018. פעילות המטוסים הקלים תועתק לשדה תעופה חדש שיוקם במנחת עין שמר, ואילו פעילות מטוסי החברות המסחריות תועבר לנמל התעופה בן-גוריון[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שדה דב הוז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ספר פרסום מידע תעופתי פנים ארצי (פמ"ת) המפורסם על ידי מנהל התעופה האזרחית מכח הוראות תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981. ‏
  2. ^ סטטיסטיקה
  3. ^ ת. לויטה, שדה דב - בסיס של ארקיע, מעריב, 12 במרץ 1959
    שרותי ארקיע לשדה דב בת"א, דבר, 12 באוגוסט 1959
  4. ^ עליה רבה בתנועת ארקיע, דבר, 27 בפברואר 1957
  5. ^ סטטיסטיקה
  6. ^ מחכים להכרעת ב.ג. בעניין העברת שדה דב, מעריב, 5 ביוני 1961
  7. ^ ועדה תבחן עניין העתקת שדה דב, דבר, 13 ביולי 1961
  8. ^ אריאל ויינשטייןייסלל כביש חדש מלוד לתל אביב, מעריב, 30 באוקטובר 1961
    אריאל וינשטין, משרד התחבורה מתנגד להעברת שדה דב ממקומו, מעריב, 11 ביולי 1965
  9. ^ אריאל וינשטייןדיון בדרג גבוה לפינוי שדה דב, מעריב, 11 במרץ 1965
  10. ^ ע"א 7156/10, חברת הירקון בע"מ נגד מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל
  11. ^ ועדת השרים לענייני כלכלה תדון בהחשת פינוי שדה דב, דבר, 26 במרץ 1967
  12. ^ ניתנה הוראה לפינוי שדה דב, דבר, 4 במאי 1967
  13. ^ שדה דב יפונה ב-1 באוקטובר, דבר, 9 במאי 1968
    אברהם רותםהמסלול בשדה דב לא יבוטל לפי שעה, מעריב, 4 בדצמבר 1968
  14. ^ רחל פלימור, ארקיע רוצה להרחיב שירותיה אך קובלת על היעדר ציוד, מעריב, 13 בנובמבר 1969
  15. ^ החלטה על פינוי שדה דב - בתוך 3 חודשים; המטרה - 12 אלף דירות, באתר TheMarker
  16. ^ הממשלה אישרה את פינוי שדה דב מתל אביב