כלכלת יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלכלת יפן
Skyscrapers of Shinjuku 2009 January.jpg
מטבע ין יפני (JPY)
שנת כספים 1 באפריל עד 31 במרץ
ארגוני סחר WTO, OECD, APEC
סטטיסטיקה
דירוג תמ"ג עולמי 3 (2010)
תוצר מקומי גולמי (PPP) 4,028 טריליון דולר (2007)
גידול בתמ"ג 2.8% (2006)
תמ"ג לנפש (PPP) 38,500 דולר (2006)
תמ"ג לפי מגזר חקלאות (1.6%), תעשייה (25.3%), שירותים (73.1%) (2006)
אינפלציה 0.3% (2006)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 13.5% (2006)
כוח עבודה 66.44 מיליון נפש (2006)
כוח עבודה לפי מקצוע חקלאות (4.6%), תעשייה (27.8%), שירותים (67.7%) (2004)
אבטלה 5.7% (2009)
ענפים עיקריים כלי רכב, תעשייה וציוד לתחבורה, אלקטרוניקה, כימיקלים, פלדה, מתכות, מזון מעובד
קשרי מסחר
יצוא 678.1 מיליארד דולר (2007)
מדינות עיקריות ארצות הברית (20.4%), סין (15.3%), דרום קוריאה (7.6%), טייואן (6.3%), הונג קונג (5.4%)
יבוא 573.3 מיליארד דולר (2007)
מדינות עיקריות סין (20.5%), ארצות הברית (11.6%), ערב הסעודית (5.7%), איחוד האמירויות (5.2%), אוסטרליה (5%), דרום קוריאה (4.4%), אינדונזיה (4.2%) (2007)
אוצר המדינה
חוב חיצוני 1547 מיליארד דולר (176.2% מהתמ"ג) (2006)
הכנסות 1411 מיליארד דולר (2006)
הוצאות 1639 מיליארד דולר (2006)
תמיכה כלכלית 9.7 מיליארד דולר מה-ODA). (2007)
הכלכלה היפנית חבה את התפתחותה לפרויקטים של בנייה בסדר גודל אסטרונומי הממומנים על ידי הממשלה. בתמונה: נמל התעופה קנסאי שבאוסקה, הנבנה על אי מלאכותי בהשקעה של 30 מיליארד דולר
קצב הצמיחה של התמ"ג של יפן, 1956 - 2008

כלכלת יפן היא הכלכלה השלישית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית וסין) עם תמ"ג של כ-5.4 טריליון דולר (2010). המטבע המקומי הוא הין היפני, המטבע השלישי הנסחר ביותר בעולם אחרי הדולר האמריקני והאירו.

בכלכלת יפן חלה צמיחה חסרת תקדים לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-80, באמצעותן הפכה לכח הכלכלי החשוב בעולם לצד ארצות הברית. עם זאת, בשנות ה-90 וה-2000 חלה נסיגה משמעותית בקצב הצמיחה שלה בשל סיבות כלכליות ודמוגרפיות, ויפן התמודדה עם שנות מיתון ארוכות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מייג'י (1868 - 1912) אימצה יפן דפוסים חינוכיים וכלכליים מן המערב, והממשל, אשר החליט להסתמך על המגזר הפרטי כמנוע לצמיחה ולפיתוח, פעל לתיעוש המדינה ולבניית מערכות תחבורה מתקדמות. המדינה בנתה מפעלים ומספנות, ומכרה אותם ליזמים פרטיים. הסתמכות זו הביאה ליצירת תאגידים רבי עצמה ("זאיבצו") אשר נשלטו על ידי כמות קטנה של משפחות, אשר החזיקו תחתיהם חברות בת רבות ובנקים פרטיים ופעלו כמונופלים (ביניהן ניתן למנות את קבוצת מיצובישי שפועלת גם כיום). המחסור במשאבי טבע בשטחה של יפן והתלות שלה בסחר חוץ, הביאו בשנות ה-30 וה-40 לנסיונות להעמיק את השפעתה הכלכלית ביבשת אסיה, נסיונות שהיו כרוכים במהלכי כיבוש אלימים כנגד שכנותיה, כגון סין וקוריאה.

לאחר תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, החליטה ארצות הברית ששלטה ביפן באותן שנים לפעול לפירוק הזאיבצו, אך היא זכתה להצלחה מועטה, וגם לאחר מכן המשיכה כלכלת יפן להתבסס במידה רבה על תאגידי ענק בעלי מאפיינים מונופוליסטיים ("קיירצו"), שכל אחד מהם מומן על ידי בנק-על משלו ("Main Bank").

שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק על חינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והפכו אותה לאחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, לצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. במשך שלושה עשורים, הצמיחה הכלכלית הכללית הייתה גבוהה ביותר: ממוצע של 10% בשנות ה-60, 5% בשנות ה-70, ו-4% בשנות ה-80. על רקע זה במיוחד בלטה הפריחה של ענפי הרכב והאלקטרוניקה.

ההאטה החל מ-1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בועת הנדל"ן ביפן

הצמיחה הואטה באופן בולט בשנות ה-90 בעיקר בשל ההשפעות של השקעת יתר בסוף שנות ה-80, ריבית גבוהה ומדיניות כלכלית שיצרה בועה כלכלית בשוקי המניות והנדל"ן . התפוצצות הבועה, החל משנת 1990, הביאה בתחילה להזרמת כספים עצומה מצד הבנקים לחברות כושלות שלא היו מחזיקות מעמד ללא סיוע זה (בספרות המקצועית חברות אלו מכונות "זומבים"). סיוע זה רק תרם להעמקת המשבר והביא לפשיטות רגל רבות של חברות מתחום התעשייה והבנקאות וקריסה של בורסת טוקיו. לדוגמה, מספר הבנקים הגדולים ביפן ירד מ-21 בשנת 1994, ל-10 בלבד בשנת 2006.

בעקבות המשבר בשנות ה-90 (שהעניק לעשור זה את הכינוי "העשור האבוד"), ניסתה הממשלה היפנית ליישם צעדים רבים שיחדשו את הצמיחה הכלכלית. בין היתר היא יצרה גירעונות ענק והורדות ריבית דרסטיות, לצד הגברת הרגולציה בתחום ההגבלים העסקיים ורפורמות מבניות בענף הבנקאות. אך המהלכים לא זכו להצלחה רבה והופרעו על ידי המשבר בכלכלת אסיה ב-1997 ולאחר מכן ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים 2001 - 2002. על אף שיפור מסוים מאז שנת 2003 וחזרה לצמיחה מתונה, המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 הביא למיתון נוסף, קצב צמיחה שלילי ושיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה (5.7%). כלכלנים רבים ברחבי העולם (בהם בולט זוכה פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן) ניסו לפצח את הסיבות למעגל החולשה של המשק היפני, עד כה ללא הצלחה רבה.

ממשלת ג'וניצ'ירו קואיזומי ששלטה עד 2006, ניסתה (לא תמיד בהצלחה) להעביר חוקי הפרטה והשקעת-חוץ על מנת להעיר את הכלכלה היפנית מתרדמתה. הגם שחלק מחוקים אלו עברו, הכלכלה נענתה להם בצורה חלקית בלבד, והאוכלוסייה המזדקנת של יפן צפויה להעמיד את הכלכלה בלחץ נוסף בעתיד הקרוב.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאפייניה הבולטים של הכלכלה היפנית היא העבודה יחד של תעשיינים, ספקים, מפיצים ובנקים בקבוצות מרוכזות הקרויות קרייטסו; איגודי היזמים החזקים וה"שונטו"; יחסים קרובים עם הביורוקרטיה הממשלתית, והבטחת משרה לכל החיים ("שושין קויו") בחברות הגדולות. בתקופה האחרונה, חברות יפניות החלו לנטוש חלק מהנורמות האלה בניסיון להגדיל את הרווחיות ולהביא לתחלופה רבה יותר של העובדים.

בעקבות צפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי-ענק של בנייה לגובה, של גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם; דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניות סקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר מתוכננות להיבנות בטוקיו.

המגזר החקלאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק כ-12% משטח יפן מתאים לעיבוד חקלאי, ולכן נעשה בה שימוש בשיטה של חקלאות טרסות. על פי המדד של ייצור ליחידת שטח, יפן היא מהמתקדמות ביותר בעולם. אך המגזר החקלאי הקטן של יפן גם מקבל סובסידיות והגנות כלכליות רבות, עם תקנות ממשלתיות שמקלות על גידול בקנה מידה קטן ולא בקנה מידה גדול כפי שנהוג בצפון אמריקה. על אורז מיובא, הגידול המוגן ביותר, משולם מכס של 490% וחלקו מוגבל ל-7% בלבד משוק האורז. אם כי יפן בדרך כלל מגדלת מספיק אורז בשביל התצרוכת שלה, על המדינה לייבא כ-50% משאר הדגנים ומאכלי הבהמות (בעיקר מארצות הברית), ונסמכת על יבוא לרוב אספקת הבשר שלה. יפן היא השוק הגדול ביותר עבור היצוא החקלאי של מדינות האיחוד האירופי. במדינה מגדלים פירות כגון תפוזים, אגסים ותפוחים.

ליפן יש אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה, ויש שטוענים כי הדיג היפני מביא לדיג-יתר במינים מסוימים כמו טונה. ישנה גם ביקורת על החלטתה של יפן לתמוך בציד לווייתנים מסוים.

המגזר התעשייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיות הרכב של יפן באפריל 2012‏[1]
סוג רכב כמות שיוצרה בחודש
רכבי נוסעים 692,000
אוטובוסים 4,700
משאיות 97,000

התעשייה, המפיקה רבע מהתוצרת הלאומית היפנית הכללית, תלויה מאוד בייבוא של חומרי גלם ודלקים. נכון לשנת 2005, חצי מהאנרגיה היפנית מיוצרת מנפט, 20% מפחם ו-14% מגז טבעי. כ-25% מהחשמל מיוצר על ידי אנרגיה גרעינית ויפן מעוניינת להכפיל נתון זה בעשור הבא על מנת להפחית את תלותה בדלקים פוסיליים. התלות הגבוהה בנפט ומוצריו הובילה לקשרי מסחר נרחבים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות.

בשוק הבינלאומי, יפן מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, כבסיסן של חברות גדולות כמו טויוטה, הונדה, ניסאן, מאזדה, סוני, מיצובישי, מצושיטה, טושיבה והיטאצ'י. ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העיליתמוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות.

בנייה הייתה תמיד אחת התעשיות הגדולות ביפן, בעזרת חוזים ממשלתיים במיליארדי דולר רבים במגזר האזרחי. הרובוטיקה חשובה מאוד בעוצמה הכלכלית ארוכת הטווח, וברשותה של יפן מצויים 410,000 מתוך 720,000 ה"רובוטים העובדים" בעולם.

מגזר השירותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית. בנקים, ביטוח, נדל"ן, קמעונאות, תחבורה ותקשורת הם כולם תעשיות חשובות. ממשלתו של קואיזומי פעלה להפריט את שירות הדואר היפני, שהוא אחד המוסדות הגדולים במדינה לשירותי ביטוח וחסכונות, וההפרטה מתוכננת להסתיים עד שנת 2014.

כח העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעורי הלידות והמיתות ביפן מ-1950. החל מאמצע העשור הראשון של המאה העשרים ואחת אופס הגידול באוכלוסיית המדינה.

כח העבודה, הכולל נכון לשנת 2008 כ-66 מיליון בני אדם, מורכב מ-40% נשים, ונמצא במגמת ירידה מתמדת. שיעור הילודה נמוך תורם לירידה זו. בשנת 2007 עבר מספר הפטירות ביפן את מספר הלידות, ומאז החלה אוכלוסיית יפן לפחות. אף שיש הטוענים כי הפתרון לכך הוא הגמשת מדיניות ההגירה למדינה, ממשלת יפן לא מעונינת בכך כעת. לצד הירידה בילודה, לתושבי יפן תוחלת חיים מהגבוהות בעולם, עובדה שתורמת להזדקנות האוכלוסייה, ולירידת שיעור המשתתפים בכח העבודה.

ביולי 2009 עלה שיעור האבטלה ל-5.7%, הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה. במקביל לכך חלה ירידה במשכורות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Analysis of All Industrial Activities (The Review of the Year 2011, נכון לאפריל 2012 (באנגלית)