משתמש:H. sapiens/טיוטה3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גילוי נאות: מסמך זה הוא טיוטה המיועדת לבחון דרך אפשרית לכתיבת ערך ויקיפדיה אנציקלופדי, נייטרלי וממוסמך. אין ליחס לו משמעות מעבר לכך, ואין להציגו כמסמך מוגמר או כהצעה רשמית, של המחבר או של מישהו אחר, לערך חילונים או לערך אחר כלשהו.

רוכבי אופניים נוסעים בנתיבי איילון בתל אביב ביום הכיפורים, 2004

חילונים (בעבר גם חופשיים[1]) הם אנשים[2] במדינת ישראל, ביישוב היהודי לפני קום המדינה ובתנועה הציונית[3], שזיקתם לדת נמוכה, או ללא כל קשר לדת[4]. המונח נפוץ בציבור היהודי, איננו נשען בהכרח על השקפה חילונית אחידה, אורח חיים חילוני[5] או מאפייני התנהגות חד-משמעיים, ונובע בעיקר מתפיסה עצמית. לפי סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפחות מאז שנות ה-90, למעלה מ-40% מיהודי ישראל הבוגרים מגדירים את עצמם 'חילונים' או 'לא דתיים', ובכך מהווים את המגזר הגדול בחלוקה נפוצה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת, המכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

דעתי על הלך הרוח של הערך כולו (גם החלקים שעוד לא כאן)... בדרך כלל מקובל להתחיל סקירה בהיבטים כללים: הגדרה, מאפיינים, עקרונות וכדו'. במקרה שלנו, זה קשה מאוד, אפילו כמעט בלתי אפשרי. ההגדרה "חילוני" בישראל נושאת בתוכה לא רק משמעות דתית אלא גם משמעות סוציולוגית. הציבור החילוני הוא מורכב מאוד ומגוון מאוד, וההיסטוריה שלו רבת סעיפים. אמנם החילוניות היהודית התחילה באירופה, אך הציבור החילוני בישראל התעצב מאוד דרך ההיסטוריה וההיסטוגרפיה הציונית. זהו ציבור שחובר יחד מהחילוניות הקיבוצית והחילוניות "הבורגנית" שעלו מאירופה, ולאחר מכן החילונית המזרחית (שחלקה התרחשה בארץ וחלקה בארצות המקור) ועולי ברה"מ. ישנו גבול לא ברור בין חילוניים ומסורתיים, ולעתים ממש סתירות בין האופן שאדם יגדיר את עצמו לבין איך שיוגדר מבחוץ, יש פערי דורות בציבור החילוני, היו שינויים בתפיסה ובגישות (עוז אלמוג כתב על זה רבות). ולכל הסלט הזה נוסיף שלא ברור כיצד יוגדרו הרפורמים, שיש אלפי עולים מברית המועצות שהם חילונים אך ישראל רואה בהם לא יהודים, שיש חילוניות פוסט ציונית, ויש ישיבות חילוניות, ויש חילונים שהיגרו למדינות אחרות שזה שכלול תרבותי נוסף...

אני חושב שעדיף להתמקד בסקירה היסטורית נרחבת ואפיון של תתי הקבוצות בציבור החילוני מאשר לנסות ולהגדיר מאפיינים ברורים וכלליים של הציבור כולו. מומלץ להראות את הקשרים וההבדלים בין החילוניות הישראלית לחילוניות היהודית הכללית והחילוניות הלא יהודית. כדאי גם להוסיף פרק (עם ביסוס טוב) על אמונות ודעות של הציבור החילוני המבוססות על סקרים. יש מקום לפרט על ההשפעה של הציבור החילוני על ישראל, גם בשל גודלו וגם מכיוון שהאליטה הישראלית משויכת ברובה אליו.

אטימולוגיה, מונחים והגדרות[6][עריכת קוד מקור | עריכה]

אני חושב שאפשר כאן לחלק את הפרק בין ההיבט הלשוני־היסטורי להיבט הסוציולוגי־תרבותי, זאת אומרת, קודם כל (בפרק "אטימולוגיה") מקור ההגדרה – "חילוני", ורק לאחר מכן, בפרק הבא, מהי מגדירה – "מיהו החילוני". בנוסך, גם ניתן לציין כאן את ההבחנה המושגית בין חילוני, חילוניות וחילון.

ביישוב היהודי ובתנועה הציונית בעולם בתקופת העלייה השנייה ואחריה נעשה שימוש במונח "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, אך במהלך השנים תפס המונח "חילונים" את מקומו בהוויה הישראלית[7] {{ניתן להרחיב כאן על ההיסטוריה של המונח, במידה ויש על כך הסכמה רחבה. לפחות מקור אחד שראיתי ציין כי המונח "חילוני" חודש בכוונה תחילה כתרגום ל"סקולרי" בלע"ז}}.

בפועל, חילונים בישראל הם אלו המגדירים עצמם כ"חילונים", בסקרי הלמ"ס ובסקרים אחרים[8]. אין בחוק של מדינת ישראל הגדרה משפטית למונח, בניגוד לאורח-חיים דתי, שיש לו הגדרה חוקית בחוק לפטור משירות צבאי לנשים דתיות[9].

ישנו ויכוח וחוסר הסכמה בתחומים אקדמים רלוונטיים אם ישנה הגדרה אובייקטיבית יותר למונח, ומהי[10]. לפי ידידיה שטרן, הערפול בשם ובהגדרה נובע גם מהיות החילונים תופעה חדשה בהיסטוריה של עם ישראל. בתקופות שקדמו לתופעת החילון, פרישה מן המסורת הדתית לוותה בדרך כלל גם בהתנתקות מהעם והקהילה, ותופעות אלו תוארו בדרך כלל בכינויי גנאי - "מומרים", "אפיקורסים" וכדומה. היהודים החילונים המודרניים הם הקבוצה הראשונה בהיסטוריה היהודית שפרשה מקיום המצוות אך רואה עצמה חלק בלתי נפרד מהעם היהודי,[11][12][13].

מספר מחקרים ביהודים וישראלים בתקופה המודרנית חילקו אותם לארבע קבוצות של הגדרה עצמית לאורך המימד הדתי-חילוני: חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים[14]. חלקם סברו שחלוקה פחות מפורטת איננה אינפורמטיבית דיה לצרכים רבים[15]. עם זאת, רבים הציעו חלוקות משנה נוספות, או ציינו שאין גבולות חדים ומוחלטים בין קבוצות אלו.

{{בפרק ראשוני זה מוטב שלא להכביד על הקורא בהגדרות שאינן מקובלות על הכל מסכים, ועדיף לדחות אותן לפרקים בהמשך. במידה ובכל זאת מחליטים להכניס כאן את העמדה הפוסט-חילונית כפי שיש בערך הנוכחי בפירוט רב, יש לעשות זאת בקצרה, ובאופן נייטרלי לייצג באופן שווה גם את הגדרות "אסכולת החילון" (אשר האסכולה הפוסט-חילונית עצמה מציגה אותה כדעה המקובלת, לפחות עד השנים האחרונות), וכן את הגדרת החילונות כתרבות בתחומי הפסיכולוגיה החברתית והפסיכולוגיה הבין-תרבותית (אשר בניגוד להגדרות האסכולה הפוסט-חילונית מגובה גם במחקרים כמותיים שעברו ביקורת עמיתים, עם אלפי משתתפים בישראל ובמדינות אחרות). לא נייטרלי להציג תמונה כאילו רק סוציולוגים ו/או מדע המדינה עוסקים בחילונים, או את האסכולה הפוסט-חילונית כקונצנזוס מחקרי מונוליטי, אלא אם ניתן למצוא מקורות מבוססים (שלא נמצאו עד עתה) לקיום קונצנזוס כזה }}.

דווקא לא פרק: ציטוטים של חילונים על חילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילונים על חילונים: ס. יזהר

"להיות חילוני זה מעבר להיות לא דתי. ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי [...] חילוני אינו חילוני מחמת ש'נתרוקן לו', מחמת ש'אמונתו נתייבשה', אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל כוללת, שלמה מאופק עד אופק, אמונת 'כיפת הסלע'. להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות קבלת חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, על ראשו..."

קריאה לחינוך, ספריית פועלים, 1984, עמ' 128 - 129
חילונים על חילונים: עפרי אילני

"רוב האנשים, דתיים או חילונים, קובעים את עמדותיהם בכפוף למורי הלכה כאלה או אחרים, בין אם אלה רבנים, מדריכי ניו אייג' או סטנדאפיסטים. עמדה ביקורתית ויכולת להטיל ספק במוסכמות נדירה גם אצל חילונים. בישראל העכשווית חילוניות היא בעיקר הגדרה סוציולוגית שמבוססת על ניגוד לדתיות. בסופו של דבר, הניסיונות לבסס אידאולוגיה חילונית מדגישים שלחילוניות הישראלית כשלעצמה אין עומק רעיוני של ממש. אולי מוטב ככה."

אידיאולוגיה? לחילוניות הישראלית אין עומק רעיוני משל עצמה, הארץ, 15 במאי 2019.

{{קיימת הסכמה נרחבת כי לחילונים, בניגוד לחרדים ולדתיים, אין תורה רשמית, מוסדות רשמיים או מנהיגים מקובלים על הכל. בדיוק משום כך אנציקלופדי לתת פתחון פה לחילונים כיצד הם רואים את חילוניותם, תוך הצגת מגוון גדול ככל האפשר של עמדות, ובלי לקבוע (אלא אם נמצא לכך מקור ממחקר כמותי מבוסס) שאחת מהן נכונה או מקובלת מאחרות. ניתן לעשות זאת ע"י פיזור ציטוטים במסגרות לאורך הערך, מה שגם יעזור למנוע ממנו לטבוע ביבשושיות אקדמית. עיצוב דומה כבר נעשה בויקיפדיה בערך (המומלץ) המלאכים הטובים של טבענו, ובערך (המועמד למומלצות) מיתוסים של מבול}}

פרק שעדיף להוציא: חלוקה פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הזה בעייתי (לדעתי) משום שחלוקה פנימית יכולה להיות בשתי דרכים עיקריות – איך הציבור החילוני מחלק את עצמו או איך הוא נתפס כמתחלק מבחוץ (מה שהאקדמיה מנסה איכשהו לעשות). לגבי הדרך בה החילונים תופסים את עצמם – התשובה תגיע מסקרים עדכניים. לגבי "החלוקה האקדמית" של החילונים, זוהי פעולה מסובכת יותר, שעדיף לא להציג אותה ללא היבטים היסטוריים וסוציולוגיים, ובוודאי בלי נימה פסקנית.

{{מכל המחלוקות בערך הזה, זה כנראה הפרק עם הכי הרבה מחלוקת, והכי מיותר. אפילו חוקרים שנמצאים בתוך אותו המחנה לא מצליחים להסכים ביניהם איך לחלק את החילונים, לפי איזה מפתח, ומה הגודל של כל חלק. בעצם, כאשר כל-כך קשה להסכים רק על הגדרת חילונים, אז ברור שלחלק אותם אפילו יותר קשה. הפרק הזה הוא ברובו אוסף מיותר של דעות שרירותיות: הלמ"ס מחלקת ככה (ולפעמים אחרת), דו"ח גוטמן מחלק ככה (ולפעמים אחרת), סוציולוגים כאלו מחלקים כך, סוציולוגים כאלו מחלקים אחרת. ואנחנו החילונים אומרים: נו... בטח שאנחנו מגוונים. אנחנו פלורליסטים, אנחנו לא מקבלים מרות דתית ואידאולוגית, ואנחנו שומרים על זכותנו המלאה לשנות את דעתנו איך שבא לנו: אם יתחשק לנו נחזור בתשובה, ואם יתחשק נצא בשאלה... אפילו חילוני אחד לאו דווקא יושב בשקט באותה הקטגוריה. בקיצור פרק מיותר ומועד לכשלון. בחלק מהדברים אפשר להשתמש לדברים אחרים}}.

הפסקה הבאה טובה והייתי משאיר אותה, לכל היותר עם שינויים מינורים. בניגוד לשם הפרק היא כמובן לא עוסקת בחלוקה פנימית (פרט לזו של מכון גוטמן ל"אנטי דתיים" ו"לא אנטי דתיים" שלא ראיתי אותה בשום מקום אחר, אין עליה הסכמה כללית, וניתן לוותר עליה). היא עוסקת בשאלה כמותית פשוטה וברורה: כמה ישראלים מגדירים עצמם "חילונים"? ואיך זה השתנה (בתכלס לא השתנה) בשנים האחרונות? כיוון שההגדרה ברורה וצריך רק לספור, אין פלא שישנה הסכמה כללית. כמובן אנציקלופדי להוסיף כאן שזהו המגזר הגדול ביותר בחלוקה המקובלת לפי רמת דתיות

על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ״ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. בשנת 2020 הוא עמד על 43.1%.[16] בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא אנטי-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים").[17] בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2016, 49% מהבוגרים שהגדירו עצמם כיהודים, הגדירו עצמם כחילונים.[18]

הפסקה הבאה מיותרת לדעתי, אלא אם תהיה תחת כותרת שמדברת על מגוון דעות בחילונים, בלי לחלק לקבוצות שממילא אף אחד לא מצליח להסכים עליהן

בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר חילקו, לשיטתם, בין שלוש כאלו.[19] הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם כאלו נובעים מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות.[20] שלמה דשן סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 – לפיו רק 58% מה"לא שומרים כלל" ו39% מה"שומרים במקצת" הסכימו עם הקביעה שאי-קיום פרקטיקה דתית נובע מכך ש"אנשים מוסריים לא זקוקים למצוות" – מעידים על שכיחות הקטגוריה.[21][22] לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים".[19]

כנ"ל הפסקה הבאה . אפשר לעשות שימוש חוזר בחלק מהדברים בשביל להגיד: הנה יש חילונים שחושבים ככה, ויש גם חילונים שחושבים אחרת (וכמובן יש חילונים שחושבים היום ככה ומחר אחרת, או גם ככה וגם אחרת באותו זמן. למה מה תעשו לי?

אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית,[23] הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, כמו אנשי התנועה החילונית-הומניסטית יעקב מלכין, יאיר צבן ויהודה באואר. בהתחדשות קיימות גם קבוצות המאמצות תפישות רוחניות ועל-טבעיות, דוגמת הניו אייג' או הנאו-חסידות.[24] כמה ממנהיגיהן של אלו מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011, שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך תחושתו הפנימית דתית.[25] בין ראשי ה"רליגיוזיים" הללו מצויים רות קלדרון וארי אלון.

הפסקה הבאה כנ"ל, פלוס נקודה חשובה לגבי הערכות כמותיות, כמו: "בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית", "למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית" - הערכות כאלו אינן אנציקלופדיות, אלא אם הגיעו ממחקרים כמותיים (לא איכותנים!) שדגמו כהלכה ופרסמו שיטות, תוצאות ומסקנות עם ביקורת עמיתים. במינימום, במידה ולא פורסמו עם ביקורת עמיתים, שלפחות תהיה הסכמה נרחבת בין סקרים מכובדים, למשל בין הלמ"ס, דו"ח גוטמן, פיו וכו'.

"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות.[23] האוניברסליסטים נוטים למחנה המבקש להפוך את המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים.[26] ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת. בעוד שאנשי ההתחדשות ודומיהם מבקשים להוציא את היהדות מידי האורתודוקסיה, האוניברסליסטים מבטלים גישה זו, ונוטים לראות באורתודוקסיה את המייצגת האותנטית של המסורת, שהיא בעיניהם פרימיטיבית ומאוסה מטבעה ואין טעם לנסות לערוך לה מודרניזציה. גישה זו מיוצגת, למשל, על ידי גדעון סאמט ועדית זרטל.[27] שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות ציונית חזקה וקרבה לדת האזרחית עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.[28]

הפסקה הבאה מראה שוב שכל אחד מחלק חילונים בצורה אחרת. מיותר, לא כמותי, לא עבר ביקורת עמיתים, וגם די מייגע

חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.[23] ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי סיווג את נסקריו ל"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים". 30.4% מהמשיבים מוינו לקטגוריה הראשונה, ו-20.8% לקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש 36% מאמינים באלוהים ו-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" רק 5% אתאיסטים ו-85% מאמינים באלוהים.[29]

את הפסקה הבאה ניתן לכלול במידה וימצא לה מקור כמותני סביר. המקור של רוזנר כנראה מבלוג, במקור של "Tribes, Identity" חיפשתי ולא מצאתי בכלל את הטענה זו. הקושי המעשי הוא כנראה שקשה לדגום בארץ מספיק רפורמים או קונסרבטיבים לצורך חלוקה פנימית שלהם שגם מובהקת סטטיסטית ( = ההפרשים בין הקבוצות גדולים משגיאת המדגם)

גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות על המגזר: רוב הרפורמים וחלק גדול מהקונסרבטיבים בישראל מדווחים על עצמם כחילונים.[30][31]

יחס לדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעתי, הגיוני לפרט אלו חלקים מהמסורת נשמרים על ידי הציבור החילוני (המילה דת פחות מתאימה כאן) אלו חלקים רלוונטיים שיכולים להתחבר עם הפרק הקודם לפרק אחד שיעסוק רק בעמדות של הציבור החילוני כמו "אמונות ועמדות" או משהו כזה. על ידי סקרים עדכניים ומקובלים שפורסמו אפשר גם לפרט על נושאים מעבר לדת (כמו השקפה פוליטית).

{{האם צריך פרק כזה? האם בדתיים לאומיים יש פרק "יחס לחילוניות"? (בדקתי הרגע ואין)}}

לגבי הפסקה הבאה: יפה שנמצא מקום למלכין, רק שהפסקה הזו לא מדברת בכלל על יחס לדת, אלא הגדרת החילונים. מה היא עושה בפרק "יחס לדת"? ולמה להציג כל דבר ביחס לדת/דתיים?

יעקב מלכין מגדיר "יהודים חילונים" כאלו החופשיים לחלוטין משמירת מצוות דת וממחויבות לכך; שהם אתאיסטים, אגנוסטים, דאיסטים ופנתאיסטים (ולכן מאמינים לכל היותר באל שאיננו מחייב אותם לדבר); שמאמינים בערכים אוניברסליים של צדק ומוסר, ורואים בהם ערכים המחייבים אותם ומנחים את התנהגותם, ושמקבלים את תפישות המדע לגבי העולם. על פי מלכין, נקודת המוצא הערכית שמנחה חילונים אלו היא שהאדם הוא הריבון לחייו, ונקודה זו מהווה מכנה משותף בינם לבין קבוצות לא־דתיות מתרבויות אחרות, שחולקות את האמונה בערכים שנגזרים מתפיסת האדם-כריבון (למשל, ערכים שקשורים בזכויות אדם). מלכין מדגיש כי הם אימצו גישות ייחודיות בניסיון ליישם ערכים אלו במסגרת החברה והתרבות הלאומית הייחודיות של מדינת ישראל. [32]

{{הפסקה הבאה: שוב מספרים שלא ברור מאיפה הגיעו. מי מדד? מתי מדד? איך מדד? האם עברו ביקורת עמיתים וע"י מי? הספר של רוזנר ופוקס הוא במוצהר ספר לקהל הרחב ולא-מחקרי. לספר של פלד אין לי גישה. לספר של ליבמן וידגר אין לי גישה. המקור של חזקי שוהם עמ' 40 מדבר על החלק מתוך הציבור היהודי הכללי, לא מתוך החילונים. כנ"ל הספר "מהגרים, מתיישבים" של קימרלינג. כתבה באתר מעריב?? נו באמת.}}

סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים,[33] בעוד שכ-20% מהם הם אתאיסטים.[29]זו מתודה כמותנית שגויה להציג את אחוז המאמינים ממקור אחד ואת אחוז האתאיסטים ממקור אחר, אפילו אילו היה מובהר ששני המקורות השתמשו באותן שיטות, אותו נוסח שאלות וכו'. למרות מאמצי לא הצלחתי עדיין למצוא דו"ח מסודר של סקרי פוקס ורוזנר, גם לא באתר המכון למדיניות העם היהודי, למרות שכבר לפני כמה שנים הם כתבו שדו"ח "יתפרסם בקרוב". ספר לציבור הרחב הוא לא דרך מקובלת לדו"ח של סקר, ובוודאי לא כתבה בעיתון. בסקר העדכני ביותר המוכר לי שגם מדווח כראוי, פיו 2016, רק 18% מבין המגדירים עצמם כחילונים ענו כי הם מאמינים באלוהים "באמונה שלמה" (בהשוואה ל-70% מן המסורתיים, הבדל עצום). עוד 38% "מאמינים פחות בטוחים", ו-44% אינם מאמינים/לא בטוחים/סירבו להשיב (עמ' 97 בדו"ח באנגלית). אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים שהיהודים הם עם נבחר ושאלוהים נתן להם את ארץ ישראל, בקיומה של נשמה השורדת את המוות, בכך שהתורה והמצוות ניתנו על ידי אלוהים, ושכח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית.[34][35] בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות העולם הבא (כולל ימות המשיח) ושכר ועונש. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.[36]

לגבי הפסקה הבאה: לא יודע אם יהיה לי כוח ויכולת לבדוק את כל המקורות הנ"ל. עד עכשיו אף מקור שהצלחתי הגיע אליו לא עבר ביקורת עמיתים ו/או לא טוען מה שכתוב בערך. באופן כללי 50 מקורות כאלו לא תורמים לאמינות הערך, להיפך. היו מספיקים שלושה-ארבעה מאמרים כמותיים שעברו ביקורת-עמיתים

מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים עורך פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד ברית מילה, הדלקת נרות חנוכה, חגיגת סדר פסח, קביעת מזוזה, הימנעות מאכילת חזיר, ציון החגים ומנהגי אבלות באופן מסוים, וכדומה.[37] עקב הדגש על התנהגות, ולא אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו (המונה כמעט אך ורק חילונים) מנתה 16% מהמדגם ב-2009, זוהי צורת הטעייה נפוצה בציטוט דו"ח גוטמן. ה-16% היו מתוך הציבור היהודי הכללי, לא מתוך החילונים (עמ' 26 בדו"ח). למעשה, 38% מתוך "חילונים לא אנטי-דתיים" ו-75% מתוך "חילונים אנטי-דתיים" ענו כי אינם שומרים על המסורת כלל (עמ' 29 בדו"ח)[33][38]כמו כן, הציטוט של דינור בנושא זה לא מתאים. מדובר בד"ר למחשבת ישראל, לא סוציולוג, במאמר הגותי המבקר עמדות אתאיסטיות.

בסקר PEW 2016, היינו יותר עדכני מדו"ח גוטמן עליו מסתמכים דינור ושוהם, וגם כלל מדגם גדול משמעותית של משיבים, 50% מן המגדירים עצמם כחילונים ענו כי אינם שומרים מסורת דתית כלשהי (בהשוואה לרק 4% מן המסורתיים ו-0% מן הדתיים והחרדים), ועוד 47% "שומרים קצת" (עמ' 117 בדו"ח באנגלית). המקורות של שוהם ודינור פורסמו לפני 2016 ולכן אינם מעודכנים. לספר של פלד אין לי גישה אבל הוא פורסם בשנת 2018. אם פלד מצטט את גוטמן 2009 אבל לא את פיו 2016, הוא מתעלם מן התוצאות היותר מעודכנות. אם הוא כן מדווח עליהן, הערך מתעלם מן הדיווח הזה. ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו.[21] את דו"ח גוטמן 1999 עדיין לא הצלחתי להשיג, אבל הוא עוד פחות מעודכן מגוטמן 2009. וההטעייה הרגילה חוזרת גם כאן: אלו 21% ו-7% מכלל היהודים הישראלים, לא מן החילונים. חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לעריכתן .[39][40] תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", אף על פי שהם מקיימים אותן.[41]הערך, בהסתמכות על קומץ סוציולוגים שלא ערכו בעצמם סקרים כמותניים, עושה מאמצים עזים לשכנע אותנו שחילונים כן "מקיימים פרקטיקות דתיות בהקף משמעותי", למרות שרוב החילונים עצמם, בסקרים הרשמיים, עונים במפורש שהם לא מקיימים אותן, ואם הם "מקיימים" זה לא בתור פרקטיקה דתית. בקיצור: מיותר, לא מדעי, וגם קצת מעליב לקורא החילוני. מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-2009 שבערך רבע מן החילונים עורכים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות.[42] בעמ' 10 ישנה טבלה 1 של אחוזי חילונים העוסקים ב"פרקטיקות מסורתיות" שונות, אשר מקורם לא ברור. ככל שאפשר להבין את ליבמן וידגר, חלקם (כולם?) הם תוצאת חישוב של ליבמן וידגר על נתוני דו"ח גוטמן 1999, אף כי הם עצמם מזהירים שהחישוב בעייתי משום שסקר זה לא שאל את העונים אם הם "חילונים" (אלא אם הם "לא דתיים"). ייתכן (לא ברור) שחלק מן הנתונים בטבלה הם מתוך עבודה לדוקטורט של דפנה קנטי ב-2002. עדיף היה שליבמן וידגר היו מסתמכים על המאמרים של קנטי שעברו ביקורת עמיתים, שבהם הנתונים המתוארים (למשל מספר המשתתפים הכללי בסקר) שונים מן המתואר אצל ליבמן וידגר, קרוב לוודאי כתוצאה מתהליך ביקורת העמיתים. בנוסף, בטבלה של ליבמן וידגר לא מופיעים בכלל אחוזי החילונים שאינם עורכים את הפרקטיקות הדתיות המדוברות, למרות שבמספר סעיפים הם כנראה הרוב. בעמ' 30 כתובה המסקנה המילולית של ליבמן וידגר: According to Table I roughly a quarter of secular Israeli Jews do incorporate religious commandments into their private lives although they don’t think of them as commandments

המסקנה הזו לא מתאימה לטענה כפי שהיא כתובה בערך "עורכים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות". הטענה בערך גם לא מתאימה לתוצאות המעודכנות יותר של סקרים: בדו"ח גוטמן 2009, רק 4% מתוך "חילונים לא אנטי-דתיים" ענו כי הם "שומרים מסורת במידה רבה", ו-0% מתוך "חילונים אנטי דתיים" (עמ' 29 בדו"ח). בסקר PEW 2016 ענו רק 3% מן החילונים כי הם שומרים את רוב/כל מצוות ההלכה.

סיכום ביניים שלי: במידה ומוצגים בערך נתונים עדכניים ובלתי-מוטים מהסקרים של הלמ"ס, גוטמן, פיו וכדומה, אין צורך בהערכות פחות-מעודכנות ופחות-מסודרות של ליבמן וידגר. אבל במידה ומתעקשים להכניס אותן, לפחות שתהיינה נאמנות לניסוח במקור. הערה מינורית: לפי ויקיפדיה ישעיהו ליבמן נפטר בשנת 2003, ולא היה יכול להעריך משהו ב-2009, לא ע"ס גוטמן 2009 ובוודאי לא ע"ס פיו 2016.

הפסקה הבאה: מיותרת ולא נייטרלית. עושה מאמץ מיוחד לא להסתמך על אנציקלופדיה שנכתבה בדיוק לצורך זה ("זמן יהודי חדש") ולכן מסתמכת כולה על חילוני אחד (רם פרומן) ששייך למיעוט הלא אופייני שדורש לוותר לחלוטין על השתייכות יהודית. "הגדה אתאיסאטית" אפילו הוא לא כתב (בדקתי). זה מה שיש לכתוב על הגדות קיבוציות? שהן "מיגרו" כל זכר לאל? (מה גם שזה שגוי ולא בעיה לבדוק: הנה אלוהים פה, ופה, ופה, ופה (וזו עוד הגדה של שמוצניקים), ופה, ופה, ופה (גם כן שמוצניקים), ופה, ופה, טוב הבנו את הפרינציפ. אלוהים מככב בכל הגדה שפתחתי באתר הזה חוץ מהגדה של השומר הצעיר משנות השואה). ומה עם החזרתו של משה להגדה? מה עם החזרת סיפור יציאת מצריים להגדה? מה עם שיר השירים ושירת ספרד ושירת ביאליק בהגדה? ולמה בלשון עבר? כל הקיבוצים ולהערכתי רוב יוצאי הקיבוצים עדיין משתמשים בהגדות קיבוציות. ההגדה בנוסח יגור היא כבר עשרות שנים אחד מהבסט סלרים של הוצאת הקיבוץ המאוחד. ואם כבר לכתוב על מנהגים של חילונים, אז אופניים יום אחד בשנה? מה עם טיולי שבת עם המשפחה? כדורגל בשבת? אירועי תרבות בשבת? אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודית בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נערך ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מדת אזרחית ישראלית ברוח הציונות; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי בקיבוצים (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח)[43] ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ביום כיפור, בו נמנעים מנהיגה במכוניות וילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים. פורים ול"ג בעומר זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער.[44]


ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית";זה נכון, חשוב ומעניין. ושוב, למה במסגרת פרק "היחס לדת"? האם לא ייתכן שיש אצל חילונים גם דברים מעניינים שלא קשורים לדת? עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה.[45]יכול להיות שזה פשוט מתוך התחשבות בציבור מקיימי המצוות? זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות.[41]

לפסקה הבאה: סוף סוף נמצאה בפרק הזה פסקה בודדת שגם עוסקת בדמוקרטיה ובהתנגדות לדת אצל החילונים, ואפילו בפסקה הזו, נפח ההסתייגויות והערפולים גדול מהנפח שעוסק בנושא. למה לא לצטט פשוט את אחוזי החילונים המתנגדים לאספקטים שונים של הדת מתוך סקר פיו, המעודכן, הגדול והמפורט ביותר?

יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות למה שנתפש כמעורבות יתרה של הרבנות הראשית לישראל וגורמים דתיים בכלל,[37] תופעה הידועה ככפייה דתית.[46] כך, לדוגמה, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית, שירותים אחרים בשבת, ועוד. חלק ניכר גם תומכים ב"הפרדת הדת מהמדינה", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות החרדים ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו.[37] שאלות דתיות, כמו גיור, הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני;[47] האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי[48] – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופייה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה.[49] בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית העניפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. חילוניות בישראל, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נדירה למדי[41] ונחלתו של מיעוט קטן.[50]בדקתי את ספרו של בן פורת באתר מטח. בעמ' 37 לא נמצאת הטענה הזו. בהרצת חיפוש לאורך הספר של המילה "חילוניות" לא מצאתי את הטענה הזו. כמו כן בחיפוש מאמרים מדעיים של בן-פורת, לא מצאתי אצלו מאמר כמותי המשווה עמדות חילונים בישראל ובמדינות אחרות. למקור של ידגר אין לי גישה. מניסיון ארוך עם המקורות שלו אסתכן בניחוש שהטענה אצלו איננה מבוססת על מקור כמותני כלשהו.

במקורות הכמותנים החזקים ביותר שמצאתי בנושא, רצף הערכים במימד של religiosity מדתיות לחילוניות הוא דומה אצל יהודים ישראלים, מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים פרוטסטנטים, ונוצרים אורתודוקסים, בעד 15 מדינות:

Schwartz, S. H., & Huismans, S. (1995). Value priorities and religiosity in four Western religions. Social Psychology Quarterly, 88-107

Saroglou, V., Delpierre, V., & Dernelle, R. (2004). Values and religiosity: A meta-analysis of studies using Schwartz’s model. Personality and individual differences, 37(4), 721-734

מגזריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – לבד מן הטשטוש ביחס למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שהם, ”אמצעי הזדהות יותר מאשר תוכן חיובי של זהות” – יש לה מתאם גבוה יחסית עם פרטים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית.[51] את הטענה האחרונה לגבי "מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית" לא מצאתי אצל שוהם בעמ' 45-46. טענה חלשה בהרבה, ללא המילה "סקטור" מיוחסת ע"י שוהם לסוציולוג מנחם פרידמן (עמ' 45 פסקה שלישית). בחיפוש אחר המילה "סקטור" היא כלל לא נמצאת אצל שוהם. כמו כן ספרתי אצלו רק 6 פעמים (לאורך 58 עמ') שימוש במילה "מגזר", מתוכם רק פעם אחת לגבי חילונים, ואף זאת דרך אגב (עמ' 38: "המגזר הדתי והחילוני"). גם ממקורות נוספים אדמור לא הצליח לספק עד כה מקור טוב להגדרת החילונים כ"מגזר".[52] 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם.[53] למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני או "הממלכתי" הוא קטגוריה שִיוּרית אם הוא "קטגוריה שיורית" אז איננו "מגזר". המכילה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי לאומי – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעיתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא בתי-הספר הממלכתיים הכלליים. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו.[54]

בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה.[55] באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל.[29][56]

תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים, היא המעמד הבינוני הוותיק, האשכנזי רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד.[57] אף מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק,[58] אם כי הדבר השתנה מאז שנות ה-2000, עם כניסתם של יוצרים דתיים ומסורתיים לתחום.[59] אף על פי שעודנו דומיננטי, המעמד האשכנזי-הוותיק מצוי בשקיעה מזה עשורים.[57] מזרחים חילונים נטו על פי רוב להתבולל בתוך קבוצה זו ולהטמיע את ארחותיה.[60] גם המהגרים מברית-המועצות לשעבר מזוהים במובהק עם החילונים.[61] הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל האחוז הגבוה של לא-יהודים ביניהם (אלו רשומים בישראל תכופות כ"חסרי דת") והפקפוק במעמד היהודי של רבים.[62] המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, וברית נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מן המעמד האשכנזי הוותיק.[62][63]

ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית.[64] נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם.[65] החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת למשק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, והייתה גבוהה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים.[66]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

{{כללי: לפי הנורמה האנציקלופדית של ויקיפדיה, הפרק ההיסטורי שלהלן אמור לספר לקורא מתי, איפה וכיצד הופיע נושא הערך, היינו חילונים/חופשיים. כרגע הוא לא ממש מצליח לעשות זאת, כי הוא בעיקר מספר לנו שהם כבר הגיעו ככה ממזרח-אירופה. זה אולי משום שלשיטת כותב הערך, "חילונים" הם רק יהודים ישראלים}} בשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ביידיש, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי.{{מה שלא נאמר במפורש במשפטים הבאים, ובעצם בכל הערך: "החברה החילונית החדשה" היא חברה שרואה את עצמה כיהודית-לאומית. לא כאלו שפרשו מהיהדות (ה"אפיקורסים"), ואפילו לא שוליים "מרוחקים מן המסורת", אלא הלב של העם היהודי במולדת של היהדות, במדינת היהודים, עם השפה המקורית של היהודים.}}ה"חופשי" ודומיו, על פי יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"משכיל". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.[67]

ביישוב הציוני, מהגרי העליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם ברובם המכריע, והביאו עמם אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. {{ניתן ורצוי להוסיף למשפט האחרון: "חִילוֹניוּת יהודית היא התייחסות חילונית עקרונית למורשת, לזהות, ולמוצא היהודי והגדרתם במנותק מאמונה דתית כלשהי... היא כרוכה על פי רוב בראיית היהדות כתרבות, לאומיות וכדומה" (מתוך הפתיח של הערך חילוניות יהודית). כמובן, רוב הקוראים החילונים יזהו מייד שהנ"ל נכון גם בשבילם כיום, כפי שגם מאשר סקר PEW 2016.}}השקפות מגובשות כאלו היו בעיקרן נחלת החוגים הסוציאליסטיים, שהיו במעמד הנהגה, ונפוצו פחות בחברה העירונית.[68]טענה היסטורית, מתבססת על שני סוציולוגים ואף היסטוריון ב-1920 ניתן תוקף מוסדי חשוב לחלוקה בין חופשיים לאדוקים בארץ ישראל, והוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. הכוונה כנראה "כאשר הוקמו" ולא "והוקמו" . ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,[69] שבוטלו בשנת 1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו על הציונות הדתית,[70] והחרדים היוו מיעוט בטל).מסתבר שאפשר להסתמך על "זמן יהודי חדש", כמובן רק בנושא שליבמן מסכים איתו (אירוניה).

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמה, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.[71] היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.[72] מכיוון שהחילונים היו ההגמוניה עד שנות ה-80 (אפילו ידגר מסכים), ברור שכל ההישגים של הציונות עד אז הושגו תחת הגמוניה זו: היישוב היהודי, העליות, הנהגת העברית כשפת היומיום, הקמת מדינת ישראל, הקמת צה"ל, פיתוח החקלאות והתעשייה, זרמי החינוך (כולל הדתי), האוניברסיטאות, מוסדות התרבות, ועוד כהנה וכהנה. כל אלו היו בעיקרם פרוייקטים חילוניים, כמתואר בפירוט ב"זמן יהודי חדש". אך כיוון שהפסקה מסתמכת רק על שני פוסט-חילונים: קימרלינג וידגר, רוב ההשגים המפוארים האלו אפילו לא נרמזים. מה כן נאמר על ההגמוניה החילונית? אשכנזים, מפא"י, בעלי תפקידים, הטמעת המהגרים. אפשר להכניס כדוגמה קלאסית לחוסר נייטרליות בדפי ההנחיות של ויקיפדיה.

עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י בשנת 1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.[71] התפרקות הממלכתיות גם האיצה את קצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.[73] מסקנה פשוטה מתוך הטקסט: חילונים ישראלים מודרניים מאמצים את ערכי האינדיבוידואליזם והליברליזם המערביים ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנוית שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך ציבורן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין בכך שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.[71] המשך ההיסטוריה של החילונים עפ"י קימרלינג. אני בספק אם הניתוח הפוליטי החד-צדדי היה עובר באיזשהו ערך פוליטיקה אחר בויקיפדיה

לפסקה הבאה: רובה מסתמכת על ספר של פלד שאין לי גישה אליו, אבל מנוסחת כעובדות ולא כדעת פלד. לא ראיתי מחקרים כמותניים או איכותניים של פלד על חילונים, ולא ברור מדוע התקבל כאן כפוסק יחיד. מעניין לבדוק כמה מתוך הקביעות שלו מבוססות על מחקר כמותני כלשהו. לאחר רצח יצחק רבין לא מובן מה הקשר של רצח רבין לעניין. האם באמת צריך את זה, כאשר הטקסט עצמו אומר שזה התחיל עוד לפני כן?, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. התנועה ביקשה ליצור דיאלוג עצמאי עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש הפועל "לנכס" לא נראה לי מתאים כאן, אלא אם התנועות עצמן עשו בו שימוש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.[74] תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ה"מסורתיות", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.[75] לא ברור למה הכוונה. המקור של ליאון לפי כותרתו (אני לא מצליח להיכנס לתוכן שלו) עוסק במסורתיים, לא בחילונים. אם הכוונה להשתתפות בהילולת מירון, נסיעה לאומן וכדומה, נראה לי שזה נעשה נפוץ אפילו יותר אצל לא-חילונים. כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.[26][76]אימוץ זהות אוניברסלית אינה בהכרח הפגנת אדישות או סלידה ליהדות ולציונות. סקר PEW 2016 מראה בשאלות רבות שרוב עצום של החילונים גאים ביהדותם ורואים עצמם כציונים. הם פשוט מייחסים ליהדות פחות חשיבות, ובמיוחד לאספקטים הדתיים שלה.

כללי לפסקה הבאה והקודמת: הערך מצליח להתעלם לחלוטין מן ההסבר הפשוט והכמותי ביותר ל"החלשות" החילונים, והוא ההסבר הדמוגרפי: שיעור הריבוי שלהם, כמתועד בכל סקר ומחקר בנושא, נמוך משמעותית משל כל הקבוצות האחרות בישראל (פרט לערבים נוצרים, אבל כולל ערבים מוסלמים). למעשה, לפי אינדיקציות כמותיות רבות יש בשנים האחרונות הצטרפות נטו משמעותית לחילונים, בעיקר מילידי משפחות מסורתיות ודתיות-לאומיות, אשר פחות-או-יותר מנטרלת את שיעור הריבוי הקטן יותר שלהם, וכתוצאה מכך האחוז של החילונים באוכלוסיה היהודית בסופו של דבר יציב למדי לפחות מאז שנות ה-90, בכל הסקרים הגדולים. לא הצלחתי עדיין לאתר מחקר דמוגרפי שמראה זאת באופן דפיניטיבי, אבל מה שידוע בוודאי מבוסס לא פחות מטענות פלד וידגר. בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,[77] ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר[76] (ב-2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים)[78] – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה".[76] חלק בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב לימין ולהתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ונכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.[79] חלק נוסף, שיוצג בין היתר על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.[77]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אני מבין את הצורך להוסיף את ההערה הזאת, אולם לא בטוח שציון המושג חופשיים מקומו בשם הערך ראו למשל כאן.
  2. ^ לא אנציקלופדי להגדירם כ"קבוצה" או "מגזר" אלא אם יש לכך מקורות עם הסכמה רחבה, שלא הובאו עד היום. לא כדאי להגדירם "יהודים" כי חלקם אינם יהודים בתעודת הזהות או לפי ההלכה
  3. ^ במידה וכוללים "חופשיים" בערך אז אנציקלופדי לכלול גם את היישוב לפני קום המדינה וציונים בחו"ל, ואף כאלו שלא היו ציונים, במידה והגדירו עצמם "חופשים"
  4. ^ אנציקלופדי להביא בחשבון גם את המגדירים עצמם חילונים לא כניגוד לדת, ואף ללא עניין, חיובי או שלילי, בדת. ליבמן וידגר מכנים אותם "חילונים של ברירת מחדל". בהתעלם מן הכינוי הלעגני והבלתי-אנציקלופדי, זה מבטא בפשטות את העובדה שאנשים רבים בישראל גדלו באורח חיים חילוני, זה מה שהם מכירים, ואין להם עניין מיוחד באורח החיים הדתי, כפי שדתיים רבים אינם דתיים עקב התנגדותם לחילונות
  5. ^ קישורים פנימיים אנציקלופדיים, בלי התחייבות על זהות המונחים
  6. ^ אני מוצא שזהו פרק פתיחה שימושי ברבים מן הערכים שכתבתי. במקרים רבים וגם במקרה הנוכחי ישנה הסכמה רחבה יותר על ההיסטוריה הלשונית של המונח מאשר על משמעותו
  7. ^ גם חופשיים הם חילוניים
  8. ^ הגדרה עצמית היא ההגדרה היחידה של חילונים שראיתי עליה הסכמה רחבה
  9. ^ חשוב ואנציקלופדי גם מה לא, אך במקרים רבים קשה למצוא לכך מקור
  10. ^ אנציקלופדי להבהיר על אילו דברים אין הסכמה רחבה
  11. ^ https://www.idi.org.il/media/4797/00182812.pdf
  12. ^ דומני שעל כך ניתן למצוא הסכמה רחבה, אך עד שתימצא מוטב להציג כדעתו של שטרן
  13. ^ הגדרות ואיפיונים שייחודיים לאסכולות מסויימות כמו "אסכולת החילון" והאסכולוה הפוסט-חילונית מוטב להעביר לפרקים ייעודיים להצגת אסכולות אלו, או אף לערכיהן
  14. ^ לכך ניתן למצוא לא מעט מקורות אקדמיים שעברו ביקורת עמיתים
  15. ^ גם לכך ניתן למצוא מקורות מכובדים
  16. ^ ירון דרוקמן, ערב ראש השנה: יותר מתשעה מיליון חיים בישראל, באתר ynet, 16 בספטמבר 2020.
  17. ^ אשר אריאן (ראש צוות) ואיילה קיסר-שוגרמן (ניתוח נתונים), יהודים ישראלים - דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל, 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011, עמ' 26
  18. ^ החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2016
  19. ^ 1 2 ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר, "Jewish Identity and the Condition" עמ' 13–22, ראו פרק "לקריאה נוספת"
  20. ^ ראו גם: Israel's Jewish עמ' 25
  21. ^ 1 2 ישעיהו ליבמן ואליהוא כ"ץ, The Jewishness of Israelis, ראו פרק "לקריאה נוספת", עמ' 66 ושלמה דשן בנספח שם בעמ' 130–131
  22. ^ ראו גם: יוחנן פרס ואליעזר בן-רפאל, קירבה ומריבה עמ' 109, ראו פרק "לקריאה נוספת"
  23. ^ 1 2 3 "Jewish Identity and the Condition" עמ' 3, 7 ו-8, וראו גם סקרים אחרים.
  24. ^ ישעיהו ושרה ליבמן (צוות הקורס), דת ופוליטיקה - היבטים אחדים: קובץ מאמרים 2, האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 456
    רחל ורצברגר, "רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה: נרטיב הזהות של אנשי ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 7, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 1997, עמ' 560
  25. ^ יוכי פישר (עורכת), חילון וחילוניות עמ' 324, 331 ו-332, ראו פרק "לקריאה נוספת"
  26. ^ 1 2 ישעיהו ליבמן וברוך זיסר, Choosing Survival: Strategies for a Jewish future. אוניברסיטת אוקספורד, 1999, עמ' 125-129.
  27. ^ ישעיהו ליבמן וברוך זיסר, "Judaism and Jewishness", עמ' 20 ויתר המאמר, ראו פרק "לקריאה נוספת"
    "Reconceptualizing the Culture" עמ' 174-176
  28. ^ שמואל רוזנר וקמיל פוקס, #יהדותישראלית עמ' 44, 212 ו-213, ראו פרק "לקריאה נוספת"
  29. ^ 1 2 3 #יהדותישראלית עמ' 119–120
    ראו גם: מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית, באתר מעריב, 2 בנובמבר 2019
  30. ^ "Tribes, Identity" עמ' 14, ראו הערות קודמות
  31. ^ שמואל רוזנר, JPPI does not leave out Reform and Conservative.‏ The Times of Israel,‏ 23 באפריל 2017.
  32. ^ יעקב מלכין, יעקב מלכין מדבר על אמונות של יהודים חילונים, באתר תמורה – יהדות ישראלית
  33. ^ 1 2 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם פלד1
  34. ^ "Jewish Identity and the Condition" עמ' 10-11
  35. ^ "'דת', 'חילוניות'" עמ' 40
  36. ^ מהגרים, מתיישבים עמ' 191
  37. ^ 1 2 3 שרוט, עמ' 232-234.
  38. ^ על בעיות המדידה: ראו דינור, עמ' 31, שהם עמ' 39.
  39. ^ "Jewish Identity and the Condition" עמ' 11-12
  40. ^ יוסי יונה ויהודה גודמן, מערבולת הזהויות עמ' 368, ראו פרק "לקריאה נוספת"
    "Judaism and Jewishness" עמ' 16
  41. ^ 1 2 3 יעקב ידגר, Sovereign Jews. עמ' 183, 187-192 (חילוניות נדירה: עמ' 189).
  42. ^ ליבמן וידגר, עמ' 10, 30.
  43. ^ פרומן, מה עושים בחגים, עמ' 209. "הדוגמה הטובה ביותר היא הגדת פסח הקיבוצית, שבמקרים רבים מיגרה כל זכר לאל גם בטקסטים שהועתקו אליה מההגדה המסורתית".
  44. ^ פרומן, מה עושים בחגים?, בייחוד עמ' 220–222, 232-233).
  45. ^ סטיבן מ. כהן (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities.‏ Berghahn Books, 2011. עמ' 146–150, 167-168.
  46. ^ על "הכפייה הדתית", ראו: ידגר, Crisis, עמ' 38, 43.
  47. ^ ידגר, Crisis, עמ' 3, 17.
  48. ^ פלד, עמ' 22. ראו גם: בית-הלחמי' Impossible Dream.
  49. ^ אורי רם, Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel.‏ International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61.
  50. ^ בן-פורת, עמ' 37. למקור נגיש, ראו גם כאן
  51. ^ שוהם, 45-46
  52. ^ נוימן, עמ' 104.
  53. ^ קירבה ומריבה עמ' 114
  54. ^ "Tribes, Identity" עמ' 9-10
  55. ^ נוימן, עמ' 16–17, 85, 91, 102.
  56. ^ ליבמן וזיסר, עמ' 20 וכו'; ליבמן, Jewishness. עמ' 86.
  57. ^ 1 2 קימרלינג, עמ' 13–14, 357.
  58. ^ ליבמן וידגר, "מסורתיות יהודית" עמ' 167-170
  59. ^ פלד, Nationalism and religion in the visual fine arts field, עמ' 202-209.
  60. ^ קימרלינג, עמ' 312-313.
  61. ^ אפרים יערי, מגמות בחברה הישראלית, כרך 2. האוניברסיטה הפתוחה, 2001. עמ' 1182.
  62. ^ 1 2 בן-פורת, עמ' 221-223
  63. ^ ראו גם: תומר פרסיקו, הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ריאיון עם ויקי אידזינסקי.
  64. ^ איום על הכלכלה הישראלית? רק 41% מתלמידי כיתה א' בחינוך חילוני. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019.
  65. ^ נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019.
  66. ^ למ"ס, סקר הכנסות משק בית, 2016.
  67. ^ יוכי פישר, Concepts, עמ' 112–116, 120; ליבמן וידגר, Condition, עמ' 5-6.
  68. ^ ליבמן וידגר, Condition, עמ' 6-7.
  69. ^ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה - ארכיון המדינה.; גם: זמן יהודי חדש, מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני.
  70. ^ ישעיהו ליבמן, Religion, Democracy and Israeli Society.‏ Taylor & Francis, 1997. עמ' 40-41.
  71. ^ 1 2 3 קימרלינג, עמ' 12–14, 148-149, 353-356.
  72. ^ ראה גם ידגר, Crisis, עמ' 147.
  73. ^ אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. ‏Routledge, 2010. עמ' 56-58.
  74. ^ פלד, עמ' 89-94.
  75. ^ נסים לאון, המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה. פעמים 122-123, תשס"ט, עמ' 110.
  76. ^ 1 2 3 פלד, עמ' 17.
  77. ^ 1 2 למשל: ידגר, Crisis, עמ' 124-127.
  78. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 43–44. ראו גם את החלוקות כאן.
  79. ^ פלד, עמ' 81, 94, 215.


קבוצות בחברה הישראלית (ישראלים)
ישראלים לפי דת יהודים • נוצרים • מוסלמים • דרוזים • בהאים • שומרונים
העבריים מדימונה • עדי יהוה • יהדות משיחית • סובוטניקים
יהודים אשכנזים • ספרדים • מזרחים • הודים • אתיופים • יוצאי ברית המועצות
חילונים • מסורתיים • דתיים • חרדים
אורתודוקסיים • קונסרבטיביים • רפורמים • קראים
ערבים בדואים • ערבים-נוצרים • אחמדים • מדנים • פלאחים • עלווים
מיעוטים צ'רקסים • צוענים • ארמים

קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית קטגוריה:ישראל: יחסי דת ומדינה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:H._sapiens/טיוטה3&oldid=34783696"