קלוד סימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קלוד סימון, 1985

קלוד סימוןצרפתית: Claude Simon; ‏ 10 באוקטובר 1913 - 6 ביולי 2005) היה סופר צרפתי וזוכה פרס נובל לספרות. הוא נולד באנטננריבו, מדגסקר, ונפטר בפריז, צרפת.

סגנון והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון מזוהה לעתים קרובות עם תנועת "הרומן החדש" שאליה שייכים גם אלן רוב-גרייה (Alain Robbe-Grillet) ומישל בוטור (Michel Butor); סגנון הנראטיב המקוטע שלו מביא לידי ביטוי כמה ממאפייניה של תנועה זו (במיוחד ברומן Triptyque מ-1973), אף על פי כן הוא שומר על כשרונו לספר סיפור ולעצב דמויות. למעשה, לסימון יש הרבה יותר מן המשותף עם ממשיכיו המודרניים, במיוחד ניכרת השפעתם של מרסל פרוסט וויליאם פוקנר. שימושו של סימון במשפטים ארוכים, חדורי מודעות עצמית (שלפעמים משתרעים לאורך דפים רבים, עם סוגריים, שלעתים קוטעים פיסקה שמסתיימת רק עמודים אחרי כן), ניתן להבחין בהם בהתייחסות לסגנונו של פרוסט. יתר על כן, סימון משתמש במוטיבים מסוימים שמאפיינים את פרוסט (למשל ב"דרך פלנדריה" המספר, סרן de Reixach, נורה בידי צלף המסתתר מאחורי עץ עוזרד, או haie d'aubépines, איזכור לפגישה בין גילברט והמספר שנערכה ליד עץ העוזרד, ברומן של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד"). השפעתו של פוקנר ניכרת בשימושו הנרחב של סימון בפרקי זמן קטועים ובשימושו הנרחב בדיבור עקיף, שבו קולות המספר (שלעתים אינו מזוהה) וזרמי התודעה המבעבעים לתוך מילותיו של המספר. רוחו של פוקנר עולה במיוחד ברומן L'Acacia מ-1989, שם משתמש סימון בתאריכים המכסים תקופת זמן כרונולוגית ארוכה, במקום כותרות הפרקים; טכניקה אותה שאל מספרו של פוקנר "הקול והזעם".

נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההשפעות שתוארו בפרק הקודם "סגנון והשפעה", הרי שעבודתו של סימון היא מקורית ביותר, הן נושאית והן סגנונית. מלחמה היא נושא קבוע ביצירותיו (היא נוכחת בצורה זו או אחרת כמעט בכל עבודותיו של סימון) וסימון מעמיד לעתים זו מול זו את חוויותיהם של אנשים שונים ושל קונפליקטים היסטוריים שונים ברומן אחד; המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה) ומלחמת העולם השנייה ב-L'Acacia (תוך שהוא מתאר את השפעתה של המלחמה על אלמנותיהם של החיילים), המלחמות שבאו בעקבות המהפכה הצרפתית ומלחמת העולם השנייה ב-Les Géorgiques. בנוסף לכך, רבים מהרומנים עוסקים במושג ההיסטוריה המשפחתית, המיתוסים והאגדות הללו שמועברים לאורך דורות, שניתן למוצאם בעבודתו של סימון, פעילים בחיי הגיבורים הראשיים. בהתאם לכך, הרומנים משתמשים במספר רעיונות מרכזיים שחוזרים ונשנים בצרופים שונים בין הרומנים (טכניקה בה משתמשת גם מרגרט דיראס), במיוחד התאבדותו של אבי המשפחה במאה ה-18 ומותו של שאר בשרו בן המאה העשרים מירי צלף. לבסוף, כמעט בכל הרומנים של סימון נוכחים סוסים; סימון בעצמו היה פרש מוכשר ולחם בחטיבת הפרשים במהלכה של מלחמת העולם השנייה (חטיבת הפרשים שקיומה האבסורדי בעידן של מלחמה ממוכנת היא נושא עיקרי בספריו "דרך פלנדריה" ו"Les Géorgiques".)

אולם הנושא העיקרי בו מטפל סימון הן הדרכים בהם חווים אנשים את הזמן, הרומנים השונים שלו עוסקים תכופות בדימויי גיל הזיקנה (כמו הזקנה קסנדרה ב"Les Géorgiques"), שניתן לראותם תכופות בעיניים של ילד שמתקשות להבין. שימושו של סימון בהיסטוריה משפחתית היא ניסיון אחר להראות איך אנשים חיים לאורך ההיסטוריה - תוך שהוא משווה בין אנשים מדורות שונים, שחיו בזמנים שונים, ומשתייכים לאותה המשפחה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו שתורגם לעברית

ספריו

  • Le Tricheur/The Cheat 1945
  • La Corde Raide/The Tightrope 1947
  • Gulliver 1952
  • Le Sacre du printemps/The Anointment of Spring 1954
  • Le vent. Tentative de restitution d 'un rétable baroque/The Wind. Attempted Restoration of a Baroque Altarpiece 1957
  • L'Herbe/The Grass 1958
  • La Route des Flandres/The Flanders Road 1960
  • Le Palace/The Palace 1962
  • La Separation/The Separation 1963 (Play adapted from the novel L'Herbe)
  • Femmes/Women. Ill by Joan Miró. - New edition La Chevelure de Bérénice/Berenice's Hair 1984
  • Histoire/Story 1967
  • La Bataille de Pharsale/The Battle of Pharsalus 1969
  • Orion aveugle. Essai/Blind Orion. Essay 1970
  • Les Corps conducteurs/Conducting Bodies 1971
  • Triptyque/Triptych 1973
  • Leçon de choses/Lesson in Things 1975
  • Les Géorgiques/The Georgics 1981
  • L'Invitation/The Invitation 1987
  • L'Acacia/The Acacia 1989
  • Le jardin des plantes/The Jardin des Plantes 1997
  • Le tramway/The Trolley 2001
  • Œuvres, Collection Pléiade, Gallimard 2006 [with Le Vent. Tentative de restitution d'un retable baroque (1957), La Route des Flandres (1960), Le Palace (1962), La Bataille de Pharsale (1969), La Chevelure de Bérénice (Reprise du texte Femmes, 1972), Triptyque (1973), "le Discours de Stockholm" (1986, texte prononcé à l'occasion de la remise du Prix Nobel) and Le Jardin des Plantes (1997)]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]