אלפרידה ילינק
 | |
| אלפרידה ילינק, 2004 | |
| לידה |
20 באוקטובר 1946 (בת 77) מירצצושלאג, שטיריה, אזורי הכיבוש באוסטריה  |
|---|---|
| מדינה |
אוסטריה |
| מקום לימודים |
Pamer, הקונסרבטוריון של וינה |
| שפות היצירה |
גרמנית |
| יצירות בולטות |
הפסנתרנית, Women as Lovers, The Children of the Dead |
| תקופת הפעילות |
מ-1987 |
| בן או בת זוג |
Gottfried Hüngsberg (12 ביוני 1974–?) |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| חתימה |
 |
  | |
אלפרידה ילינק (Elfriede Jelinek; נולדה ב-20 באוקטובר 1946) היא סופרת אוסטרית, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2004 על "הזרם המוזיקלי של קולות וקולות-נגד בנובלות ובמחזות שלה, אשר חושף בקנאות לשונית יוצאת-דופן את האבסורדיות שבקלישאות החברתיות ואת כוחן המשעבד".
ילינק יוצאת בכתביה בתוקף נגד העוולות שבחיים הציבוריים, הפוליטיים והפרטיים בחברה האוסטרית, כפי שביטאם לפניה גם המחזאי והסופר האוסטרי תומאס ברנהרד. סגנונה סרקסטי ופרובוקטיבי, והמטאפורות שלה בוטות. הביקורת החברתית וביקורת-השפה שלה לא יודעות גבולות: הטקסטים שלה גסים, וולגריים וישירים. זה שנים ניטשת מחלוקת בין אלו הנפגעים מהטקסטים שלה, כמו גם מעמדתה הפוליטית הגלויה, ובין אלו המהללים אותה כסופרת מוכשרת.
ביוגרפיה ויצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפרידה ילינק נולדה במירצצושלאג שבמדינת המחוז שטיריה. אמה, אולגה בוכנר, בת לבורגנות הווינאית הגדולה, פרנסה את המשפחה שנים רבות בעבודתה כרואת-חשבון. אביה, פרידריך ילינק, היה כימאי יהודי-צ'כי. בשל מקצועו השימושי בשעת מלחמה לא נרדף תחת השלטון הנאצי, והועסק בתעשיית התחמושת, אך רבים מבני משפחתו הושמדו בשואה. בשנות החמישים חלה בנפשו. המחלה הלכה והחמירה, ובשנת 1969 נפטר, תשוש נפש, במרפאה פסיכיאטרית.
אמה של ילינק היא שחינכה אותה. ילינק ביקרה בגן ילדים קתולי ואחריו בבית ספר של המנזר, שהיה בעיניה נוקשה ביותר. בשל הפעלתנות החריגה שלה, שלחו אותה הנזירות לפסיכיאטר ילדים, אף שמבחינה רפואית הייתה התנהגותה בגבולות הנורמלי. אמה של ילינק תכננה לבתה קריירה כילדת פלא מוזיקלית, ולשם כך קיבלה ילינק כבר בבית הספר היסודי שיעורים בפסנתר, בגיטרה, בחליל ובכינור. בגיל 13 התקבלה לקונסרבטוריון של וינה ולמדה שם עוגב, פסנתר וחלילית. בו-בזמן השלימה את לימודיה בגימנסיה ממלכתית.
לאחר סיום התיכון בא המשבר הנפשי הראשון. למרות מצבה, למדה מספר סמסטרים תולדות האמנות ותיאטרון, עד שבשנת 1967 נאלצה להפסיק את לימודיה בשל התקפי חרדה ובילתה שנה שלמה בביתה בבדידות מלאה. בתקופה זו החלה לכתוב. שיריה הראשונים נדפסו בכתבי עת ובהוצאות קטנות. הרומן הראשון, בוקוליט (1968), לא יצא לאור עד שנת 1979. לאחר מות אביה החלה להחלים. היא החלה בפעילות בתנועות המחאה הסטודנטיאליות של שנות השישים, והתגוררה מספר חודשים בקומונה שמאלנית.
בשנת 1971 סיימה את לימודי העוגב בקונסרבטוריון. בתקופה זו התעמתה עם התאוריות של רולאן בארת, כפי שביטאה במאמרה התמימות הנצחית (Die endlose Unschuldigkeit). בשנת 1974 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית האוסטרית והייתה פעילה במערכת הבחירות וכן באירועים אמנותיים. באותה שנה נישאה לגוטפריד הונגסברג, שכתב בתקופה זו את המוזיקה לסרטיו של ריינר ורנר פאסבינדר.
מאז נישואיה התגוררה ילינק לסירוגין במינכן ובווינה. את פריצת הדרך הספרותית שלה הביא ב-1975 הרומן המאהבות (Die Liebhaberinnen), שהוא קריקטורה מרקסיסטית-פמיניסטית של רומן לאומי (Heimatroman). בשנות השבעים כתבה תסכיתים רבים. בתחילת שנות השמונים הופיע "Die Ausgesperrten" (מילולית: "הנעולים בחוץ") כתסכית, כרומן ולבסוף כסרט.
השערורייה הראשונה סביב ילינק פרצה ב-1983 עם הצגת הבכורה של המחזה "Burgtheater" (כשמו של התיאטרון המלכותי הנודע בווינה, בורגתיאטר). מחזה זה עוסק ב (היעדרה של) התמודדות עם העבר הנאצי באוסטריה, ובמרכזו דמותה של השחקנית הגרמנייה הנודעת של תקופת הרייך השלישי, פאולה וסלי. למרות זאת, בדעת הקהל התקבל המחזה כלא יותר מאוסף רמיזות לעברם של משתפי פעולה נאצים בולטים. המוניטין של ילינק כ"משמיצה מבית" (Nestbeschmutzer, כינוי שדבק גם בתומאס ברנהרד) החל להיבנות. באותה שנה הופיע גם הרומן הפנסתרנית, שעובד לסרט הנודע "המורה לפסנתר" בבימויו של מיכאל הנקה ובכיכובה של איזבל הופר. הביקורות הדגישו את החשיבות הביוגרפית של הרומן, והצניעו את היבטיו האחרים.
בין שנת 1985 לשנת 1990 ילינק הייתה מהמשתתפים הבולטים במסע השידול הציבורי למען שחרור מוקדם של הרוצח יוהאן "ג'ק" אונטרווגר מהכלא, בטענה, שמכייון שהוא הפך לאמן פורה ומוצלח, הוא השתקם. אונטרווגר שוחרר ב-1992 ובתוך חודש חזר לרצוח, והפך לרוצח סדרתי בין לאומי.
לאחר שורה של שערוריות ציבורית-ספרותיות שעוררו יצירותיה בשנות השמונים, ולאחר שספגה התקפות אישיות מצד מפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), הודיעה ילינק ב-1995 על פרישתה מהחיים הציבוריים בארצה ואסרה על הצגת מחזותיה בתיאטראות הממלכתיים (איסור דומה מופיע בצוואתו של תומאס ברנהרד).
איסור זה לא החזיק מעמד זמן רב, ומחזה פרי עטה הוצג בבורגתיאטר כבר ב-1998, עם כינון הקואליציה ה"שחורה-כחולה" (שיתופה של מפלגת החירות האוסטרית בראשותו של ירג היידר בממשלתו של וולפגנג שיסל). בשנת 2000 אסרה ילינק בשנית על הצגת מחזותיה.
רבים מהטקסטים שלה נוגעים ישירות בענייני השעה, כמו למשל ביחס לזרים ובביקורת על הקואליציה הימנית באוסטריה.
נוסף לפרס נובל לספרות, זכתה ילינק גם בפרסים אחרים, ובהם "פרס ביכנר" (1998), "פרס היינריך היינה" (2002), "פרס אלזה לסקר-שילר" (2003), פרס פרנץ קפקא ו"פרס לסינג לביקורת" (2004).
כמו חברים אחרים בקבוצה הווינאית, אימצה ילינק את הכתיבה באותיות קטנות בלבד, בניגוד לכללי השפה הגרמנית, שבה נפתח כל שם עצם באות גדולה.
ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המאהבות, מגרמנית - גיא בן ארי, הוצאת בבל, תל אביב, 1996.
- הפסנתרנית, מגרמנית - אריה אוריאל, בבל, תל אביב, 1998.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אלפרידה ילינק (בגרמנית)
אלפרידה ילינק, ברשת החברתית Goodreads- אלפרידה ילינק, באתר פרס נובל (באנגלית)
- מרב יודילוביץ', המחזה "רכניץ - מלאך המוות" מגיע לישראל, באתר ynet, 26 בינואר 2011
- אלפרידה ילינק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלפרידה ילינק (1946-), דף שער בספרייה הלאומית
| זוכי פרס נובל לספרות | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) | 
|
| 1926–1950 | דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950) | |
| 1951–1975 | לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975) | |
| 1976–2000 | בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000) | |
| 2001 ואילך | נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) | |