ברן (דמות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברן בנם של ברהיר ואמלדיר, הוא מהדמויות המרכזיות ביותר בלגנדריום של טולקין. חי ברבע האחרון של העידן הראשון. ברן הוא בן האדם היחיד בלגנדריום שחזר מהמוות. פשר שמו, נועז. כונה גם קמלוסט (ריק-יד) וארכמיון (בעל היד האחת). על מצבתו של טולקין נכתב 'ברן', כפי שעל מצבתה של אשתו אידית נכתב 'לותין', שמה של אהבתו הגדולה של ברן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברן נולד בשנת 432 לעידן הראשון, לברהיר בן ברגור ולאמלדיר בת ברן, שניהם צאצאים לבאור, מנהיג הראשון מבתי האדם שחצו את ההרים הכחולים לבלריאנד בעידן הראשון. הם התגוררו ברמות דורתוניון שבצפון בלריאנד. בשנת 455 לעידן הראשון החל מלקור את קרב להבת הפתע – הדגור ברגולך, בו נפרץ המצור של העלפים על אנגבנד. בקרב הזה הובסו העלפים ובני האדם שלצדם ורבים מהם נהרגו, אך ברהיר, אבי ברן, הציל את חייו של פינרוד פלגונד מלך נרגותרונד. כאות תודה נשבע לו הלה שבועת ידידות נצחית ונתן לו את טבעתו, שנקראה מאז, טבעת ברהיר.

אחרי הברגולך, הפך ארד גלן, המישור הירוק, שצפונית מדורתוניון, לאנפאוגלית, האבק הפעור, שאיש לא התגורר בו מאז, מלבד סאורון לזמן מה, ויערות דורתוניון הפכו לטאור נו פוין – היער בכסות הלילה. דורתוניון גם היא התרוקנה מיושביה. אמלדיר, אמו של ברן, לקחה אתה את הניצולים דרומה ליער ברתיל. אך ברהיר עצמו, עם שנים עשר מלווים, כולל ברן בנו, נשארו בדורתוניון, בה חיו מעתה חיי פורעי חוק ומלחמה תמידית באורקים. התנגדותם הנמרצת והמתמשכת לא נעלמה ממלקור, ששם פרס על ראשם. לכן, סאורון, ראש משרתיו, הפיל בפח את גורלים, אחד מבני לוויתו של ברהיר. גורלים, אחרי התעמרויות ועינויי נפש של סאורון, גילה את מחבואם של ברהיר וחבורתו. סאורון הרג את גורלים, ושלח אל המחבוא אורקים. כך מתו ברהיר וכל בני לוויתו, מלבד ברן, שאותו זמן היה בציד.

באותו לילה הופיע גורלים בחלומו של ברן וסיפר לו על בגידתו. ברן חזר מיד לביתו, שם גילה כי איחר את המועד. הוא נפנה לרדוף אחרי האורקים בטירוף, מצאם, ולקח לו בחזרה את טבעת ברהיר אביו, שהייתה עדיין על אצבעו הגדומה של אביו, מונפת לראווה בידי אורק. אחרי זה נשאר ברן לבדו ארבע שנים בדורתוניון, המשיך את חיי פורע החוק שהתחיל בהם עם אביו, ביחידות. הוא התיידד עם כל חיות השדה והציפורים, ושמע מעשיו היה לזרא באוזני מלקור, שהגדיל את הפרס על ראשו, שהיה עתה גבוה כשל הפרס על ראשו של פינגון, המלך העליון של הנולדור.

שנים אלו היו שנים של ייאוש ובדידות לברן. לכן לא ירא ברן את המוות. רק את השבי. מכאן אומץ הלב והגבורה הבלתי רגילים שלו במשך ארבע השנים האלו. אותה תקופה הוא חדל לאכול בשר, והיה הורג רק משרתים של מלקור. אך בסופו של דבר, מלקור הצר את צעדיו עד כדי כך שהוא היה מוכרח לנטוש את דורתוניון. הוא העפיל את ארד גורגורות, הרי המגור שמדרום לדורתוניון. משם ראה במרחק, בדרום, את דוריאת, לשם החליט לשים פעמיו. מסעו של ברן לדוריאת היה אחד המעללים הגדולים ביותר שלו, אפילו שהוא מעולם לא דיבר עליו. הוא ירד את ארד גורגורות, חצה את עמק נן-דונגורתב, עמק המוות הנורא, שהיה משכנן של עכבישות מפלצתיות, צאצאיותיה של אונגולינט, והגיע לגבולותיה הצפוניים של דוריאת, העתיקה בממלכות העלפים בבלריאנד, שמלכו בה תינגול ומלין המיא.

בגלל הגורל שיועד לו, הצליח ברן לחצות את מחגורת מלין, שמנעה מכל מי שלא היה מידידי תינגול לחצות. ובאותה תקופה תינגול לא הכיר ולא ידע כלום על בני האדם, מלבד שמועות. ביערות דוריאת פגש ברן את לותין, בתם של תינגול ומלין, שכונתה 'היפה מכל ילדי אילובטר'. הוא התאהב בה ונתן לה את השם טינוביאל – זמיר. תקופה ארוכה היו השניים ביחד ביערות, עד שדירון, מבני ביתו של תינגול, שאהב אף הוא את לותין, סיפר למלך על ברן. תינגול, שאהב את בתו יותר מכל, ושאפילו נסיך עלפים היה מבחינתו זיווג פחות לבתו, זעם על כך. הוא דרש מלותין לשוב לביתו, היכלי מנגרות.

לאחר שהבטיח לה תינגול שלא יהרוג את ברן באו שניהם למנגרות. שם הודיע ברן לתינגול שהוא מבקש את ידה של בתו. תינגול, שלא יכול להרוג אותו, אך בשום פנים לא התכוון לתת לברן את בתו לאשה, אמר לברן שהוא מסכים לתת לו את יד לותין, בתנאי שברן יתן לו קודם אחד מהסילמרילים שבכתרו של מלקור.

ברן נענה להצעתו של תינגול. הוא יצא מדוריאת לנרגותרונד, ממלכתו של פינרוד, שעוד חב טובה לאביו שהציל אותו בדגור ברגולך. פינרוד, אחרי ששמע את סיפורו של ברן, החליט להצטרף אליו, עם עשרה מנאמני אנשיו. את נרגותרונד השאיר לאחיו אורודרת, אולם בעלי ההשפעה הגדולים בה היו עתה קלגורם וקורופין, בני פאנור, כי אנשי נרגותרונד כעסו על פינרוד שנטש אותם.

יחד הם עלו צפונה עם נהג הנרוג, עד שהגיעו לאתל יברין. משם פנו צפונה ומזרחה עם ארד ו'תרין, הרי הצל, עד שהגיעו לטול-אין-גאורהות, אי זאבי האדם, שם שלט סאורון. אפילו שבכשפיו של פינרוד, היו התריסר מחופשים לאורקים שפגשו לפני כן והרגו, סאורון ראה אותם עוברים תחת מצודתו צפונה וחשד בהם. כי האורקים שנשאו בשורות לאנגבנד, נהגו לעצור אצלו בדרכם. סאורון הצליח לחשוף אותם, כך שלא נראו יותר אורקים, אך לא הצליח לחשוף את זהויותיהם. כך לא ידע סאורון מי הם שבוייו. ברן וחבורתו הושמו בצינוק. ואחד אחד מבני החבורה נהרגו על ידי זאבי אדם שהיו באים לטרוף אותם מפעם לפעם. בסוף נשארו רק פינרוד וברן לבדם. כאשר בא זאב אדם לטרוף שוב אחד מהם, הצליח פינרוד לנתץ את כבליו ולהרוג את הזאב, אך מת בעצמו.

בזמן שהיו ברן ופינרוד כלואים בטול-אין-גאורהות, החליטה לותין לצאת לחפש את ברן, כי נודע לה מאמה מלין, שברן שבוי אצל האויב. יחד עם הואן כלב הציד של קלגורם, אותו קיבל במתנה מהולא אורומה בולינור, יצאה לטול-אין-גאורהות. כשהגיעו לאי, היא שרה בקול רם, וברן שמע אותה. אך סאורון שלח את זאביו אחריה. אבל הואן הרג את כל הזאבים ששלח סאורון. עד שבא דראוגלוין אבי זאבי האדם, שאף אותו הביס הואן. דראוגלוין הספיק בגסיסתו לומר לסאורון כי הואן עם לותין. סאורון, שהתפתה להרוג את הואן, אך ידע כי נובא עליו שיומת מדי הזאב הגדול ביותר שיהיה בעולם, לבש דמות זאב ענקי. אף על פי כן, בסוף הביסו הואן, שכן סאורון לא היה זאב. לכן ברח סאורון ממצודתו לטאור-נו-פוין שבצפון, ולותין שחררה את ברן. זמן מה שהו שוב ברן ולותין יחד, אך לבסוף, החליטו השניים לצאת יחד לקחת את הסילמריל מכתרו של מלקור. הואן השיג להת את פרוותו של דראוגלוין המת ועור של ערפד, לתחפושת. ברן לבש את דמות הזאב ולותין את דמות הערפד. יחד הגיעו לשערי אנגבנד, שם עמד על המשמר קרכרות, גדול הזאבים, אותו טיפח מלקור כדי להרוג את הואן. לותין הצליחה בכשפיה ובשיריה להרדים את קרכרות. כך הצליחו השניים להגיע עד להיכלו של מלקור.

אצל מלקור נחשפה לותין, אך הפעילה שוב את הקסם שזרם בדמה מאמה מלין, והצליחה להרדים את כל יושבי ההיכל, כולל ברן, מלבד מלקור. מלקור, שעל לותין שמע וידע זה מכבר, השתעשע במחשבות זדון בזמן שלותין שרה ורוקדת סביבו. אך בסופו של דבר, הצליחה לותין להרדים אף את מלקור. מלקור נפל מכסאו וכתרו נפל על הרצפה. לותין העירה את ברן. ברן חילץ סילמריל מכתרו של מלקור, אך ניסה לקחת עוד אחד, ופגיונו פצע את מלקור, שהתחיל מתעורר שוב. יחד ברחו השניים מההיכל, ובשערי אנגבנד מצאו את קרכרות, ער שוב. קרכרות טרף את ידו של ברן האוחזת בסילמריל, וברח משם, מטורף מסבל, שכן גופו לא יכול לשרוד את אור הסילמריל.

ברן ולותין שבו לדוריאת, שם סיפרו לתינגול את כל מעשיהם, ויחסו של תינגול לברן השתנה מן הקצה אל הקצה. יחד עם מבלונג ובלג מצביאיו, ועם ברן הגידם והואן, החליט תינגול לצאת לצוד את קרכרות שפרץ לגבולות דוריאת בטירופו. הם הצליחו להרוג את הזאב ולחלץ מקרביו את הסילמריל, אך ברן והואן מתו.

ברן אמנם מת, אך רוחו סירבה לעזוב את היכלי מנדוס וללכת בדרך האדם, עד שלותין הגיעה מאהבתה את ברן להיכלי מנדוס, שם עתרה בפני הולא שיתיר לה לשוב ולחיות עם ברן. ואכן, כפי שלא היה מעולם, שב ברן מהמתים, במחיר הפיכתה של לותין עצמה לבת תמותה. השניים שבו לחיות ביחד בטול גלן שבדרום אוסיריאנד, שנקרא מאז דור-פירן-אי-גוינר, ארץ המתים החיים. שם נולד בנם דיור אלוכיל, שמלך לימים על דוריאת, ושבתו הייתה אלוינג אמו של אארנדיל. בשנת 503 לעידן הראשון קרא תינגול, שעתה היה הסילמריל ברשותו, לגמדאים של נוגרוד, על מנת שישבצו לו את הסילמריל בנאוגלמיר, ענק, שאותו קיבל במתנה מהורין. הגמדאים אכן התקינו את הסילמריל, אך בתאוותם לסילמריל ולענק הרגו את תינגול. ברן, שמבלונג הודיע לו על בגידת הגמדאים, ארב להם, יחד עם בנו דיור, וצבא של עלפים ירוקים מאוסיריאנד ועצנים, והרג את כולם. כך חזר הסילמריל לרשותה של לותין, שענדה אותו ואת הנאוגלמיר זמן מה לצווארה. בסתיו של אותה שנה, דיור, המלך החדש של דוריאת, קיבל על ידי שליחים מטול גלן את הנאוגלמיר עם הסילמריל, כך הבין שאביו ואמו מתו. בן 71 היה ברן במותו.

חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של ברן היא אחת החשובות ביותר בלגנדריום, וסיפורו של ברן הוא אחד משלושת הסיפורים הגדולים של הסילמריליון, יחד עם ילדי הורין ומפלת גונדולין. השפעתו של ברן על תולדות בלריאנד הייתה גדולה. מלכי בלריאנד שאבו השראה מהתרסותיו של ברן במלקור, ויצאו לקרב חמישי. קרב בו הובסו העלפים תבוסה מרה ושנקרא נירנית-ארנוידיאד, קרב הדמעות לאין מספר. משושלתם של ברן ולותין יצא אארנדיל, שהושיע את עמי בלריאנד, ושממנו יצאו כל מלכי נומנור. שושלתם הייתה היחידה שמוצאה משולש: עלפים, בני אדם, ואיינור. בסוף העידן השלישי, ארגורן, מצאצאיו של ברן, נשא לאשה את ארון בת אלרונד, נכדת נכדתו של ברן, שאמרו עליה שדמותה של לותין שבה בה לתחייה. הזיווג הזה היה האחרון בין עלפים ובני אדם.

מלבד החשיבות הפנימית של ברן לסיפורי העידן הראשון, הייתה לדמותו, ולדמותה של לותין, ולסיפור אהבתם הנפלא, חשיבות מיוחדת בעיני טולקין, שאהב את הסיפור הזה במיוחד. על מצבתם המשותפת של ג'.ר.ר. טולקין ואשתו אידית, נוספו השמות ברן ולותין.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו של ברן הוא אחד הסיפורים הראשונים שנכתבו על ידי טולקין, וגרסה מוקדמת שלו יש כבר בספר הסיפורים האבודים. שם ברן הוא עלף מהנולדור (גנום). סירובו של תינגול לתת את ידה של לותין לברן נובע מחוסר חיבה לנולדור. במקום סאורון נופל ברן בשביו של טבילדו, נסיך החתולים. מקביל ספרותי של סאורון, אך הרבה פחות רציני והרבה יותר הלצי. בסיפור המקורי, פינרוד לא מופיע, וברן שבוי לבדו אצל טבילדו, שם הוא משמש כטבח.

הגרסה הארוכה ביותר והיפה ביותר של סיפור ברן היא שירת ליתיאן מ-1925, שירת השחרור מעבדות, אך היא לא הושלמה, ונעצרת כשקרכרות קוטע את ידו של ברן. בסילמריליון פורסמה גרסה מאוחרת יותר וקצרה יותר של הסיפור.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'.ר.ר. טולקין, ברן ולותין, כתר ספרים, 2019
  • ג'.ר.ר. טולקין, הסילמריליון, זמורה ביתן, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]