פרמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פאראמיר בן דנתור (פארא - שופעת, מיר - אבן חן). דמות דומיננטית בחלק הרביעי ואילך של הספר שר הטבעות, לסופר ג'.ר.ר. טולקין. הוא בנו של עוצר גונדור, ואחיו של המצביא הדגול בורומיר.

פאראמיר נולד בשנת 2983 לעידן השלישי, חמש שנים לאחר אחיו הבכור. על ימי ילדותו לא נודע הרבה, מלבד מה שהעיד על עצמו, שהיה מקבל את פני מיתראנדיר הקוסם בברכה, ולומד ממנו ככל שהבין, וככל שסבלנותו של זה אפשרה. לעומת אחיו, שהיה חובב קרבות ותהילה, היה פאראמיר מעדיף את השירה, ודעת תולדות הימים, כעלפים הקדמונים. אי לכך, צוין פאראמיר, כמי שלאמיתו של דבר דומה לאביו יותר מאחיו, ודם נומנור טהור יותר משל אחיו זורם בעורקיו. ולמרות כן, ואולי דווקא משום כך, אביו חבבו פחות מאחיו, וכינהו חניך לקוסמים ויפה נפש.

כשגדל הפך לאחד המצביאים הגדולים ביותר בגונדור, ויד ימינו של אחיו בקרבותיו. הוא היה אחד האחרונים שנותרו בקרב על אוסגיליאת כשהנאזגול כבשו את צדה המזרחי, ונס בשחייה. על גבורתו נאמר שאיש מפרשי הספר לא היה יכול לו, והוא היה נופל בחוסנו מבורומיר אך במעט, ובגבורתו השתווה לו. בשר הטבעות מסופר שהוא ואנשיו תקפו גדוד אויבים שבא מהאראד, והם נצחום. באותו הזמן שנים מאנשיו עולים על עקבות נושא הטבעת פרודו, ומשרתו הנאמן סמוויז גמג'י. כשהשניים בידיו, מבטא פאראמיר, בניגוד לאחיו בורומיר, את גדולתו הנפשית, שהיא כעין זו של הגדול בבני האדם בדורו, אראגורן, ולמרות שנודע לו, מפליטת פה של סמויז, על הטבעת שברשות פרודו, הוא מושך ידו ואינו מנסה אפילו לקחתה, כמו שהבטיח.

בהמשך מסופר שבשובו למינאס טירית, כשפרודו כבר אינו עמו, אביו מתקצף על שלא לקח את הטבעת והביאה לו. הוא נשלח לאחר מכן בראש צבא מזערי יחסית לצבאות מורדור העצומים, לתקוף את חילות האויב שכבשו את אוסגיליאת, שם אנשיו מנוצחים, בפעם השנייה לאחר שלקחו מהם את הגדה המערבית, ורק החיל האחרון שיוצא מהמצודה בראש אימראהיל נסיך אמרות, מצליח להדוף את הרודפים. אולם פאראמיר נפצע, מחץ אויב שאינו מורעל, ולפי השערת אראגורן, הדאגה לגורל ארצו והקדחת שאוחזתו ממוטטות אותו. דעתו של אביו דנתור נטרפת, מפחד האויב, ומאובדן שני בניו, והוא מתכוון לשרוף את עצמו ואת בנו באש, כי הכזיב המערב. אולם גאנדאלף עוצר בעדו, שכן לאמתו של דבר פאראמיר כלל לא הומת, ורק עיניו המעוורות מטירוף של אביו לא השגיחו בכך כביכול. סופו של דבר, דנתור הורג את עצמו, אולם בנו ניצל, ונשלח לבתי המרפא, שם הוא מטופל ימים מועטים לאחר מכן על ידי אראגורן, ומתאושש לאחר שצבאות גונדור יצאו לעבר שערי הארץ השחורה.

ימים ספורים הוא נוטל את שבט העוצר השליט, אולם לאחר שובו של הצבא המנצח, והכתרתו של אראגורן למלך, נותן פאראמיר מרצונו את התפקיד לאראגורן, וזה שולחו לאיתילין, כנסיך. הוא נישא לאיאווין בת אאומונד אחות המלך איאומר לה התוודע בבתי המרפא, לאחר הלוויתו וטקס קבורתו של תיאודן המלך, דודה, שנספה במהלך הקרב.

בטרילוגיית הסרטים שעל ידי פיטר ג'קסון, דמותו מגולמת על ידי השחקן האוסטרלי דייוויד ונהם. אולם דמותו שונה מזו שבספר, והיא דומה יותר לזו של בורומיר, מלזו של אראגורן, כאביו, שגולם כקיצוני יותר מבספר. ההבדלים מתבטאים בכך שאכן פאראמיר מתפתה לטבעת כאחיו, ורק לאחר זמן רב, בעקבות תקרית שאירעה בין פרודו לאחר הנאזגול, לנגד עיניו של פאראמיר, משנה הלה את דעתו.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרמיר בוויקישיתוף