תום בומבדיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תום בומבדיל, ציור של האחים הילדברנדט (אנ')

תום בומבדילאנגלית: Tom Bombadil) היא דמות המופיעה בספר שר הטבעות מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין. לעומת תפקידה המזערי בעלילה של הספר, מהווה דמותו המסתורית של תום בומבדיל כר נרחב לפרשנויות והשערות מצד חובבי הטרילוגיה.

תפקיד בעלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, תפקידו בעלילה אינו גדול. תום מופיע בספר "שר הטבעות" לראשונה בתחילת מסעם של פרודו וחבריו לריבנדל, כשהוא מציל את מרי ופיפין ממלכודת של עץ ערבה ביער העתיק שליד בוקלנד שפרודו וחבריו הסתבכו בו, לאחר מכן מארח את ההוביטים בביתו, לאחר שההוביטים יוצאים לדרכם, הם נלכדים על ידי "צלמי התילים" (רוחות רפאים מאנגמאר), אז שוב נחלץ תום לעזרתם ומשחררם משפלות התילים.

מראהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא לבוש בגדים צבעוניים בוהקים, כמעיל כחול ומגפיים צהובות ואף גרביים ירוקים. קומתו גדולה מקומת הוביט, אך נמוכה מקומת "האנשים הגדולים". זקנו ארוך ועיניו כחולות.

תיאור דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של תום בומבדיל היא חידה, לא ניתן הסבר לאיזה מין הוא שייך, מה מוצאו, ומהם כוחותיו. עם זאת ניתן לגלות מהספר כמה פרטים עליו: תום הוא היצור החי העתיק ביותר המסתובב על האדמה[1]. כוחותיו הגדולים מתבטאים כאשר הוא מתמודד ללא קושי עם צלמי התילים ועם עץ הערבה. כמו כן הטבעת האחת - לא רק שאינה מפתה אותו אלא אף אינה משפיעה עליו, לזה יש להוסיף שבמועצת אלרונד הועלתה הצעה למסור לו את הטבעת האחת למשמורת. לעומת זאת הוא מתואר כיצור עליז המפזם כל היום פזמונים להנאתו, מסתובב עם בגדים צבעוניים, טיפוס קל דעת ולעתים אף טיפשי ואין אף דבר המטרידו.

הניגוד הזה באופיו העלה השערות רבות בנוגע למהותו, מקובל לתארו כסוג של מימוש כוח הטבע - גילדור רואה את כוחו ככוח האדמה[2], גנדלף אומר עליו כי : "משול הוא לאבן שאין לה הופכין"[3] - כוח נייטרלי תמידי מעל להווית העולם.

תום נשוי לגולדברי שאף היא דמות חידה, המתוארת כ"בת הנהר".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שר הטבעות, כרך אחד, זמורה ביתן, עמוד 112, "אני זקן, הזקן שבזקנים...זוכר הוא טום, טיפת גשם ראשונה ובלוט ראשון"...
  2. ^ שר הטבעות,כרך אחד,זמורה ביתן,עמוד 243.
  3. ^ שר הטבעות, כרך אחד, זמורה ביתן, עמוד 957.