בני לילית (הארץ התיכונה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בני לילית עוזבים את הארץ התיכונה בסוף העידן השלישי

בני הלילית (Elves, או אלפים או עלפים) הם אחד הגזעים הבדיוניים המופיעים בלגנדריום - עולם הפנטזיה של ג'ון רונלד רעואל טולקין. ההיסטוריה של בני הלילית מתוארת ברובה בסילמריליון, ומוזכרת בספרי שר הטבעות.

בני הלילית של טולקין שונים באופן משמעותי מבני הלילית של הפולקלור הקדום כמו גם מאלו של הפנטזיה המודרנית. בני הלילית של טולקין היו אנושיים למדי, אך לא נפוּלים. את עצמם כינו בני הלילית "קְוֵנְדִי" ("הדוברים"), לאור העובדה שבעת בריאתם היו היחידם בעלי מתת הדיבור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספריו של טולקין, בני הלילית (וגם בני האדם) נהגו טרם בריאת העולם, ועם בריאת העולם הם ישנו עד בוא זמנם להתעורר. בני הלילית התעוררו בשנת הוואלאר 1050 לבריאת העצים. עם הזמן, נוצרו שני ריכוזים עיקריים של בני הלילית: הראשון, של הנותרים מאחור בבלריאנד (צפון הארץ התיכונה) והשני, של העוקרים לולינור. במקומות בהם התגוררו, הקימו בני הלילית ערים ושגשגו. אחר התעוררות בני הלילית הם התאספו ונתחלקו לשלוש סיעות עיקריות : הוואניאר, הנולדור והטלרי. מלקור גילה את בואם קודם הואלאר, ונהג לתפוס בני לילית ולעוותם ליצורים אפלים, אורקים. כאשר בני הלילית נתגלו על ידי הואלא אורומה יצאו הואלאר להגנתם. מלקור הוכנע והושם במעצר. הואלאר הזמינו את בני הלילית להצטרף אליהם בואלינור, ממלכתם המוגנת אשר באמאן. שליחים של בני הלילית יצאו במלאכות לאמן, הממלכה הברוכה. בחוזרם דברו השליחים אודות אור העצים וחוכמת הואלאר והאיצו בבני עמם לצאת לאמאן. לא כל בני הלילית יצאו למסע ומספר קבוצות כגון האבארי והטלרי נותרו בבלריאנד. אחרים כגון נולדור עברו לאמאן. באמאן, היה מלכם אינגווה, מן הוואנייר, ולאחר מכן פינווה, מן הנולדור. בתחילת העידן הראשון זכו בני הלילית לניצחון מפואר בקרב דאגור אגלארב ובמשך מאות שנות שמש הטילו מצור על אנגבאנד. באותן השנים היו בעלי הסמכות בניו של פינווה, פיאנור, יוצר הסילמרילים, פינארפין ופינגולפין. בשנות השלום בנו בני הלילית את ממלכותיהם בבלריאנד וחזו בכניסת שלושת בתי בני האנוש לתוך בלריאנד. שלוותם הופרה בקרב להבת הפתע, שבו הנחיל מלקור תבוסה מרה לבני הלילית. קטלנית עוד יותר הייתה תוצאת הנירנית ארנוידיאד ("קרב הדמעות לאין מספר"), אז נקטל מלכם פינגון, שאחריו מלך אחיו טורגון מלך גונדולין. מאוחר יותר, למדו בני פאנור כי הסילמריל אשר בֶּרֶן בן האדם לקח מיד מלקור, מצוי בידי אלווינג, נכדתו בת הלילית. בניסיון להשיג את הסילמריל תקפו האחים את ארברניאן, ממלכתם של אלווינג ואארנדיל, וטבחו בבני לילית רבים, אחיהם. קריאה בהולה לעזרה שוגרה לאמאן, והוואלאר נענו. הקרב האחרון במלחמות בלריאנד, מלחמת החרון, הביא לתבוסתו של מלקור ותחילת העידן השני, אך גם לטביעת בלריאנד. בעידן השני עשו את דרכם בני לילית רבים חזרה לוואלינור והאֵדָאִין (בני האנוש שלחמו במלקור) עקרו לנומנור. כמו כן, קמו בארץ התיכונה מספר ממלכות של בני לילית. בימי קלברימבור החרש הופיע סאורון בארגיון. בעבר שירת סאורון את מלקור, אך עם מפלת אדונו נכנס למחבוא. משחלפו כ־1,000 שנים, צץ סאורון בממלכת בני הלילית, והוא מחופש לאֶנָּאתָר, אדון המתנות. סאורון כבש את כל אריאדור (צפון הארץ התיכונה לאחר שקיעת בלריאנד) למעט ימלאדריס, היא ריוונדל, אשר הקים אלרונד כמחסה לניצולי ארגיון. עם בוא הסיוע נופצו צבאות סאורון וסאורון נמלט למזרח הארץ התיכונה, אל מורדור. מלך נומנור האחרון, אר־פאראזון, יצא להלחם בסאורון, והצליח לתפוס אותו. סאורון נלקח כשבוי לנומנור. שם השחית את מוח המלך, וגרם לו להפר את איסור הואלאר על בני נומנור לבוא לאמאן. עונש הואלאר היה חמור, ונומנור שוקעה במצולות. מעטים מבני נומנור, חברי סיעת הנאמנים, שלא כפרו בואלאר, ניצלו מהאסון ויצאו לארץ התיכונה, שם הקימו את ממלכות גונדור וארנור. אחר מפלת נומנור והקמת ממלכות נומנור הגולות בארץ התיכונה שב סאורון למורדור. בשנת 3429 שיגר מתקפה קשה על גונדור, ובשנה העוקבת הוקמה הברית האחרונה בין בני האדם לבני הלילית. במסגרת קרבותיה נצחה הברית את סאורון וכוחותיו, אך גיל-גאלאד מלך בני הלילית ואלנדיל שליט ממלכות הנומנורים נהרגו על ידו. בתום הקרבות החל העידן השלישי של ארדה, ובני לילית רבים עזבו את הארץ התיכונה. לאחר גיל גאלאד, לא היה עוד מלך עליון לבני הלילית, על אף שבת דודתו גלדריאל חיה - משערים כי התואר ניתן רק לגברים. בהיסטוריה של בני הלילית, העידן השלישי סימן יותר מכל את העזיבה הסופית של הארץ התיכונה. לכל אורכו נדדו בני לילית רבים לוואלינור; מספר בני הלילית היה מועט וממלכותיהם מצומצמות ומנותקות. לבקשת גלדריאל זומנה המועצה הלבנה, מועצת קוסמים ובני לילית ידועים, בשנת 2463, ועל סמך תגליתו של גנדאלף כי בעל האוב הוא סאורון, פעלה המועצה לגירושו מדול גולדור. בשנת הגירוש (2941) נערך קרב חמשת הצבאות, בו לקחו חלק בני לילית בהבסת צבא אורקים מהרי הערפל. בשנת 3018 נערכה מועצת אלרונד, ובה נקבע מסלול הפעולה להשמדת הטבעת האחת, אשר נתגלתה זה עתה. מספר שנים אחר תום מלחמת הטבעת, עזבו אחרוני בני הלילת את הארץ התיכונה ומי שלא עזב נכחד.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הלילית מתוארים בתור הנאווים והחכמים מכל ילדי אילובטר הם ידועים כאוהבי האומנות (בעיקר שירים, אותם זימרו בקולם היפה). חושי בני הלילית (בעיקר הראייה והשמיעה) וחוסנם הגופני עולים על זה של בני האנוש. הם גבוהים מבני האדם ותנועותיהם חינניות יותר. בדרך כלל עיניהם מתוארות כאפורות בגון הים, אך תועדו מקרים יוצאי דופן. המאפיין המרכזי שלהם הוא האלמוות: בני הלילית אינם מזדקנים או נתפסים לחולי. להם גם היכולת להרפא מפצעי אנוש, אשר היו הורגים בני אדם.

החיבה הקלישאית המיוחסת לבני הלילית ליערות וקשתות היא במידה רבה טעות, הנובעת מהעובדה כי הדמות המייצגת הבולטת ביותר של בני הלילית בספרי שר הטבעות היא זאת של לגולס בן תרנדואיל, קַשָת ושוכן יער אופל. מסע אחוות הטבעת ללוריין, שם בני הלילית חיים על עצי המֶלוֹרְן ונושאים קשתות, הרחיב תפישה מוטעית זאת. מיצירותיו השונות של טולקין נודע כי בני הלילית עשויים באותה המידה לשכון במערות (נארגותרונד), ערי מבצר (גונדולין), ואף לשכון בערי-נמל ליד החוף; והנולדור היו ידועים גם בחרבותיהם ובחניתותיהם האדירות, מלבד קשתות.

כמו כן, אין דיון מפורש בנושא האוזניים המחודדות בשר הטבעות או הסילמריליון. ידוע כי לבני הלילית של טולקין אכן היו אוזניים מחודדות רק ממכתביו של טולקין ופסקה ב"אטימולוגיות". עדיין, שיקולים פרקטיים הכוללים מספר מקרים בהם בני אדם החשבו בטעות לבני לילית, מוכיחים כי חידוד האוזן היה עדין ומתון, בניגוד לאוזני בני הלילית הארוכות והצרות המופיעות בהפקות אנימה שונות ותרבות הפנטזיה המודרנית.

רוב בני הלילית בארץ התיכונה בתקופת שר הטבעות היו כסופי־שיער. באופן כללי, בני הלילית משבט הואניאר היו זהובי שיער ונחשבו לנאים ביותר. בני לילית משבט הנולדור היו כהי או שחורי־שיער. הטלרי מתוארים ככסופי שיער, כגון קלבורן, תינגול וקירדן.

עצי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בני לילית בוויקישיתוף