פינווה
פינווה (finwe) הוא דמות בלגנדריום של טולקין. עלף מסיעת הנולדור, והראשון במנהיגיהם. סיפור חייו מופיע בסילמריליון ובכתבי טולקין השונים. טולקין לעולם לא תרגם את כל השם לאנגלית, אך בנספח לסילמריליון (עמ' 347), "פין" מתורגם כשיער.
פינווה ניעור יחד עם אבות העלפים הראשונים על גדות האגם קואיוויינן. כאשר פוגש אורומה הוולא את האלדאר, ומציע להם לשלוח מבינם נציגים שיעמדו על טיב ארץ הוולאר שבמערב ים – ואלינור, נבחר פינווה להיות נציגם של בני עמו, הנולדור, יחד עם אינגווה ותינגול נציגי הוואניר והטלרי. בשובו, הוא דוחק בבני עמו להיענות לבקשת הוולאר, ולעקור מערבה, כי ארצם אכן מופלאה כמו בתיאורי אורומה. בני עמו נענים לו, ויוצאים אחר הוואניר למסע הגדול. פינווה מתיידד עם תינגול, ועקב כך התקדמות בני עמו מתעכבת מעט, שכן בני הטלרי היו נשרכים מאחור, ופינווה היה מפעם בפעם נפגש עם תינגול. בסופו של דבר הנולדור, תחת הנהגת פינווה, עוזבים את הארץ התיכונה בעוד שהטלרי עדיין מתעכבים בה, ומגיעים לאמאן בעקבות הוואניר. העלפים בונים שם את טיריון, על פסגת גבעת טונה, וכאשר אינגווה מלך הוואניר, והמלך העליון על כל העלפים, עוזב את טיריון ומשתכן למרגלות טאניקווטיל, ההר בו שוכן מנווה מלך הולאר, הופך פינווה להיות שליט טיריון.
פינווה נשא לאשה את מיריאל, ונולד להם בוואלינור פאנור, מי שלימים היה הגדול בעלפים ויוצר הסילמרילים, ופינווה קרא לו קורופינווה. אולם מיריאל שיקעה און בנים רבים בבנה האחד, והיא בחרה למות וללכת להיכלי מנדוס. פינווה נעצב מאוד על מותה, כי האלדר היו עדיין בימי אביב נעוריהם, והוא חפץ להביא ילדים רבים לאושר ארדה. פינווה היה יושב במשך תקופה ארוכה ליד גופה שבגני לוריין – הוא לא הרקיב, כי שפחות אסטה הואליה דאגו לו – וקורא בשמה, אך היא לא ענתה לו, ולאחר זמן פסק פינווה לבוא לראותה, כי יותר היה נעצב כשהיה קורא לה והיא אינה עונה לו. הוא היה היחיד בממלכה הברוכה שהיה נטול שמחת חיים.
כעבור זמן ביקש פינווה ממנווה רשות להינשא שוב, ומנווה נענה – היות שלמיריאל לא הייתה כוונה לשוב לגופה. פינווה נשא לאשה את אינדיס שמן הוואניר, אחותו של אינגווה, שאהבה אותו מזה זמן רב, ולהם נולדו ארבעה ילדים, פינדיס (נקבה), פינגולפין (זכר), פינויין (נקבה) ופינארפין (זכר). בניו היו אדירים בנסיכי הנולדור, וילדיהם כמותם, אך אהבתו של פינווה הייתה נתונה בעיקר לפאנור, וצלה של מיריאל מעולם לא סר מביתו, למרות שהשמחה שבה אליו.
פאנור ופינגולפין הפכו בבגרותם, עם היותם האדירים שבנולדור, לגאוותנים וקנאים לזכויותיהם. מלקור, שאותו הזמן כבר שוחרר מכלאו והסתובב חופשי בעיר הולאר, הפיץ שמועות כוזבות שנועדו לאוזני פאנור על מזימותיו של פינגולפין להדיח את פינווה ואותו - בנו הבכור - מהשלטון על טיריון ולתפוס את המלוכה. באוזני פינגולפין דיבר סרה על גאוותנותו ועקשנותו של פאנור, ועל שנאתו את אחי אביו. כך נוצרה תסיסה בנולדור, ופאנור דיבר גם בגנות הוולאר, עד שפינווה החליט לכנס מועצה שישתתפו בה כל נסיכי הנולדור. אבל פינגולפין, קודם שפאנור הגיע, דיבר באוזני אביו בגנותו של פאנור, וטען שסכסוכי הנולדור נובעים ממנו, ופאנור, ששמע את דבריו, שלף את חרבו וסילקו משם.
הולאר לא יכלו להתעלם ממעשי פאנור הללו וגזרו עליו 12 שנות גלות מטיריון. פאנור יצא עם שבעת בניו, וגם פינווה אביו נלווה אליו, והשתכנו יחד איתו בעיר אשר בנה - פורמנוס. כחלוף זמן הכריז מנווה על משתה גדול, וציווה על פאנור לבוא אליו, למרות היותו גולה, ופאנור בא, והתפייס מן השפה ולחוץ עם אחיו פינגולפין. אבל פינווה לא בא, באומרו שכל זמן שפאנור בנו בגלות, רואה את עצמו גם כן כגולה, והוא לא יראה את נתיניו כל הזמן הזה. במשתה, בעת שהולאר והאלדאר שותים ושמחים, יצא מלקור לפורמנוס עם אונגוליאנט, עכבישה מפלצתית, על מנת לגנוב את הסילמרילים - אבני החן הגדולות שיצר פאנור – אותן חמד זה מכבר, והוא הרג את פינווה שהיה שם לבדו. כך היה פינווה לנרצח הראשון בוואלינור. מותו גרר זעם עיוור ונורא מצד פאנור - שהוקרתו את אביו הייתה גדולה מזו של כל בן בארדה - ולמרד הנולדור הגדול, ממנו התהוו כל המאורעות הגדולים של העידן הראשון.
עץ משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסילמריליון מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין, בעריכת כריסטופר טולקין, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן דביר, מוציאים לאור בע"מ.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פינווה באנציקלופדיה של ארדה.