הרולינג סטונז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הרולינג סטונס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרולינג סטונז
Stones members montage2.jpg
מימין למטה: צ'ארלי ווטס. משמאל: רוני ווד. מימין למעלה: קית' ריצ'רדס. משמאל: מיק ג'אגר
מוקד פעילות לונדון, אנגליה
שנות פעילות 1962–היום
סוגה רוק
בלוז
רוקנרול
חברת תקליטים וירג'ין
www.rollingstones.com
חברים
מיק ג'אגר
קית' ריצ'רדס
צ'ארלי ווטס
רון ווד
חברים לשעבר
איאן סטיוארט
ביל ויימן
בריאן ג'ונס
דיק טיילור
מיק טיילור

הרולינג סטונזאנגלית: The Rolling Stones, האבנים המתגלגלות) היא להקת רוק אנד רול בריטית שנוסדה בשנת 1962 בלונדון. הרכבה המקורי של הלהקה כלל את בריאן ג'ונס (גיטרה ומפוחית), מיק ג'אגר (סולן), קית' ריצ'רדס (גיטרה וקולות רקע), ביל ויימן (גיטרה בס) צ'ארלי ווטס (תופים) ואיאן סטיוארט (פסנתר).[1]

בשנת 1963, עזב סטיוארט את הלהקה, אך המשיך לנגן עימה בהופעות לעיתים תכופות, עד למותו בשנת 1985. עם הצטרפותו של אנדרו לוג אולדהם כמנהל הלהקה בשנת 1963, הפכו ג'אגר וריצ'רדס למנהיגי הלהקה ולכותבי השירים הראשיים.

בשנת 1964, הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון שנשא את שמה והכיל בעיקר גרסאות כיסוי לשירי בלוז. לאחר תקופה של התנסות מוזיקלית מגוונת, ששיאה באלבומה הפסיכדלי "Their Satanic Majesties Request" משנת 1967, חזרה הלהקה למקורות הבלוז שאיפיינו אותה, שינוי שבא לידי ביטוי באלבומה "Beggars Banquet" משנת 1968, ובהמשך ב"Let It Bleed" משנת 1969, "Sticky Fingers" משנת 1971, ו-"Exile on Main St" משנת 1972.

ג'ונס, שהיה מנהיג הלהקה בתחילת דרכה, עזב את הלהקה כחודש לפני מותו בשנת 1969 והוחלף על ידי מיק טיילור, שהיה חבר הלהקה עד שנת 1974. שנה לאחר מכן הצטרף ללהקה הגיטריסט רוני ווד.

במהלך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, המשיכה הלהקה בהצלחתה המסחרית עם האלבומים "Some Girls" משנת 1978 ו-"Tattoo You" משנת 1981. במהלך שנות ה-80, שרשרת של סכסוכים מקצועיים בין ג'אגר לריצ'ארס בנוגע לאופי המוזיקלי של הלהקה, איימה להוביל לפירוקה, אך השניים הצליחו ליישר את ההדורים ולחזור למסלול ההצלחה עם אלבומם "Steel Wheels" משנת 1989, שלווה בסיבוב הופעות ממושך.

לאחר מותו של ויימן בשנת 1993, הצטרף ללהקה הבסיסט דריל ג'ונס.

החל משנות ה-90, חלה ירידה בתפוקת האלבומים של הלהקה, אך עם זאת נותר ביקוש רב לסיבובי ההופעות החיות של הלהקה, שזוכים להצלחה רבה עד היום.[2]

ללהקה, ששאבה את השראתה ממוזיקת הבלוז ועיצבה אותה מחדש עם שילובה במוזיקת הרוקנרול, היה תפקיד מרכזי בחדירה של המוזיקה הבריטית לארצות הברית באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים, כחלק מ"הפלישה הבריטית". הרולינג סטונז היו מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture)(אנ') שהתפתחה במהלך העשור בארצות הברית ואשר דחתה ערכי דור ההורים ויצאה כנגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי שנים.

הלהקה, אשר מקור שמה משירו של מוזיקאי הבלוז מאדי ווטרס משנת 1948 "Rollin' Stone" (שמשמעותו "נווד"), נחשבת לאחת מלהקות הרוק המצליחות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.[3] בשנת 1989, נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול. היא מוקמה במקום הרביעי ברשימת "100 הלהקות/מוזיקאים הגדולים בהיסטוריה" של מגזין "הרולינג סטון".[4] לאורך שנות פעילותה, מכרה הלהקה מעל ל-250 מיליון אלבומים. בשנת 2012, ציינה הלהקה 50 שנות פעילות.[5]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע להקמת הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, שהכירו בשנת 1950, היו חברים לספסל הלימודים וגדלו יחד בעיירה דאר'תפורד שבלונדון,[6] עד למעבר של מיק ומשפחתו לעיירה וולמינגטון שבמחוז קנט שבאנגליה.[7]

באמצע שנות החמישים, הקים ג'אגר ביחד עם חברו דיק טיילור להקת חובבים בשם "Little Boy Blue & the Blue Boys" שניגנה בעיקר גראז' רוק וגרסאות כיסוי לשירים של מאדי ווטרס, צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן, האולין וולף, בו דידלי ועוד.[8] באותה תקופה למד ג'אגר בבית הספר לכלכלה שבלונדון, בעוד טיילור וריצ'רדס למדו בבית הספר לאומנות "Sidcup" שבלונדון.[9] זמן קצר לאחר מפגשם המקרי של ג'אגר וריצ'רדס באוקטובר 1961 בתחנת רכבת בדאר'תפורד, הצטרף ריצ'רדס ללהקה.[9] בהמשך, הצטרפו שני חברים נוספים ללהקה שקיבלה את השם "The Blues Boys".

1962-1960: ייסוד הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באפריל 1962, ביקרו חברי הלהקה במועדון ההופעות "Ealing Jazz Club", שם פגשו את הגיטריסט בריאן ג'ונס, אשר ניגן באותה התקופה בלהקת הבית של המועדון "Blues Incorporated". בין חבריה נכללו חברי הרכב עתידיים של הרולינג סטונז - איאן סטיוארט וצ'ארלי ווטס. לאחר שהתלהב מקלטת דמו ששלחו לו ריצ'רדס וג'אגר, החליט מייסד הלהקה אלכסיס קורנר לצרף את השניים להרכב.

בהמשך, החליט ג'ונס על הקמת להקה משלו וב- 2 במאי 1962, פרסם מודעה למועמדים בעיתון הג'אז "Jazz News". תחילה הצטרף ללהקה הפסנתרן איאן סטיוארט ואחר כך גם ג'אגר, ריצ'רדס, טיילור (שעזבו את "Blues Incorporated"). ביוני 1962, הצטרף ללהקה המתופף טוני צ'פמן.

לפי ריצ'רדס, בזמן שיחה עם כתב העיתון "Jazz News", נשאל ג'ונס לגבי שמה של הלהקה. לאחר שראה תקליט של מאדי ווטרס על הרצפה, החליט ג'ונס לקרוא לה "The Rolling Stones", כשם אחד משירי האלבום (שנקרא "Rolling Stone").[10]

1964-1962: צעדים ראשונים ואלבום בכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי 1962, ביצעה הלהקה, אשר כללה את ג'אגר (סולן), ריצ'רדס (גיטרה), ג'ונס (גיטרה), סטיוארט (פסנתר), דיק טיילור (גיטרה בס) והמתופף טוני צ'פמן, את הופעתה הראשונה ב"מועדון מרקי" שבלונדון תחת השם "The Rollin' Stones".[11] ההופעה כללה שירי בלוז וגרסאות כיסוי לשירים של בו דידלי וצ'אק ברי.[12]

בדצמבר 1962, החליף הבסיסט ביל ויימן את טיילור, אשר עזב לטובת לימודי אמנות באוניברסיטה. שנה לאחר מכן, הקים טיילור את להקתו "Pretty Things".

בינואר 1963 הוחלף צ'פמן במתופף צ'ארלי ווטס, אשר הכיר את חברי הלהקה מעבודתם המשותפת בלהקת "Blues Incorporated". צ'פמן עזב לטובת הקמת להקה חדשה בשם "The Preachers", ביחד עם המוזיקאי פיטר פרמפטון(אנ'). מנהלם הזמני של הלהקה ג'ורג'יו גומלסקי, אשר היה גם הבעלים של "Crawdaddy Club", סידר להם מקום קבוע להופעות במועדון מדי יום ראשון.

לאחר שצפה בהופעה של הלהקה באפריל 1963, הפך אנדרו לוג אולדהם למנהל הקבוע של הלהקה במאי 1963, במקומו של גומלסקי. לאולדהם, שהיה רק בן 19 כאשר הוחתם על ידי הלהקה, הייתה השפעה רבה על עיצוב תדמיתה של הרולינג סטונז כלהקה מרדנית ומחוספסת שתעמוד כניגוד גמור לאופיה הנקי והתמים של הביטלס. בין השינויים הרבים שהנחיל אולדהם היה צמצום הרכב הלהקה על ידי ניפויו של סטיוארט במאי 1963. לאחר עזיבתו, החל סטיוארט לעבוד כמנהל בסיבובי ההופעות של הלהקה ואף הופיע עימה כפסנתרן אורח, עד למותו בשנת 1985.[13]

לאחר משא ומתן, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "דקה", אשר קודם לכן ויתרה על חתימת חוזה הקלטות עם "הביטלס". במסגרת החוזה החדש, זכו חברי הלהקה להסדר תגמולים משופר, חופש פעולה בנוגע להפקת האלבומים וזכויות יוצרים על קלטות המאסטר.

ב-7 ביוני 1963, הוציאה הלהקה את הסינגל הראשון שלה, שהיה גרסת כיסוי לשיר "Come On" של צ'אק ברי. על אף העובדה כי הלהקה סירבה לבצע את השיר בהופעותיה וכי זכה למסע פרסומי דל ביותר, זכה השיר להצלחה כשהגיע למקום ה-21 ברשימת הסינגלים הנמכרים באנגליה.

בעקבות הצלחת הסינגל, יצאה הלהקה ב-29 בספטמבר 1963 לסיבוב ההופעות המשמעותי הראשון ברחבי אנגליה, במסגרתו חיממו אמנים מובילים דוגמת בו דידלי, ריצ'רד הקטן והאחים אברלי.[14]

ב-1 בנובמבר 1963, הוציאה הלהקה את הסינגל השני שלה - גרסת כיסוי לשיר "I Wanna Be Your Man", אותו כתבו ג'ון לנון ופול מקרטני,[15] אשר זכה גם הוא להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-12 ברשימת הסינגלים הנמכרים באנגליה[16]

בפברואר 1964, המשיכה הלהקה בגל ההצלחה שלה, עם הוצאתו של הסינגל השלישי שלהם, גרסת כיסוי לשירו של באדי הולי "Not Fade Away", שהגיע למקום ה-3 במצעד הסינגלים באנגליה.[16] על אף הצלחת הסינגלים, ובהתחשב באספקט הכלכלי של תשלום תמלוגים לאמנים המקוריים, דרש אולדהם מחברי הלהקה לעבוד על חומרים מקוריים, לקראת הוצאת אלבום הבכורה שלהם.[16]

אלבומה הראשון של הלהקה יצא ב-16 באפריל 1964 בפורמט מיני-אלבום. האלבום, שהוקלט במשך כחמישה ימים במהלך ינואר-פברואר 1964, הופק על ידי מנהלי הלהקה אריק איסטון ואולדהם, שהיה חסר כל ניסיון מעשי בהפקה מוזיקלית.

באנגליה נשא האלבום את שם הלהקה, בעוד בארצות הברית, נשא את השם "England's Newest Hit Makers". האלבום כלל ברובו גרסאות כיסוי לשירי אר אנד בי ובלוז בנוסף לשיר מקורי "(Tell Me (You're Coming Back" אותו כתבו ג'אגר וריצ'רדס.[11] בנוסף, ניתן קרדיט לשני שירים נוספים באלבום ל"Nanker Phelge" - שם בדוי שהיה מקובל בין השנים 1963-1965 וסימל עבודה משותפת של חברי הלהקה.[17] עטיפת האלבום שעוצבה לפי הנחיותיו של אולדאם, נטולה כל אזכור לשם התקליט ולשמה של הלהקה, קונספט שהיה נחשב חריג מאוד לאותה תקופה.[18]

על אף שהייתה אלמונית יחסית מחוץ לתחומי אנגליה, יצאה הלהקה ביוני 1964 למסע הופעות ראשון בארצות הברית, אשר הוגדר על ידי ויימן כ"אסון". באותה תקופה הופיעו חברי הלהקה במספר תוכניות טלוויזיה דוגמת "המופע של אד סאליבן" ו"הוליווד פאלאס", שם המנחה, דין מרטין, התבדח מהמראה שלהם שכלל שיער ארוך, אשר נחשב לפרובוקטיבי דאז.[16]

ב-17 באוקטובר 1964, הוציאה הלהקה את אלבומה השני "12X5", אשר הופץ בארצות הברית בלבד. בדומה לאלבום הבכורה, כלל אלבום זה בעיקר גרסאות כיסוי של אמנים דוגמת צ'אק ברי, ביחד עם שלושה שירים מקוריים של ריצ'רדס וג'אגר ושני שירים שכתבו במשותף חברי ההרכב כולו.[19] הלהיט הגדול ביותר באלבום הוא גרסת הכיסוי לשירו של בובי וואמק "It's All Over Now", שהיה לשיר הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעדים באנגליה.

לאחר יציאת האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שני בארצות הברית. בעקבות מהומה שפרצה באולפן במהלך הופעתם ב"מופע של אד סאליבן", נשבע סאליבן כי הלהקה לעולם לא תופיע יותר בתוכניתו. עם זאת, בעקבות העלייה בפופולריות שלה, הופיעה הלהקה במהלך השנים עוד מספר פעמים בתוכנית.[16][20]

1967-1965: הצלחה מקצועית והסתבכויות משפטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בינואר 1965, הוציאה הלהקה את אלבומה "Rolling Stones No. 2", שהגיע למקום הראשון במצעדים באנגליה. האלבום, שיצא תחת שם זה באנגליה בלבד, כלל גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז ישנים בהם "Everybody Needs Somebody to Love" של סולומון בורק, אך כלל גם שירים מקוריים פרי עטם של ג'אגר וריצ'רדס.[21] חודש לאחר מכן, יצא בארצות הברית האלבום "The Rolling Stones, Now!", אשר כלל שבעה שירים שהופיעו באלבום הלהקה בגרסה הבריטית.

ב-30 ביולי 1965, יצא בארצות הברית אלבומה הרביעי של הלהקה "Out of Our Heads". האלבום כלל שבעה שירים מקוריים, בניהם השיר "(I Can't Get No) Satisfaction", אשר זכה להצלחה ענקית ונחשב עד היום לאחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה. היה זה אלבומה הראשון של הלהקה שהעפיל למקום הראשון במצעד "200 האלבומים הנמכרים ביותר" של מגזין המוזיקה בילבורד.

חברי הלהקה בשנת 1965

ב-24 בספטמבר 1965 הוציאה הלהקה באנגליה אלבום בשם זהה, על אף שהיה שונה מבחינת רשימת השירים.

ב-4 בדצמבר 1965, יצא בארצות הברית אלבומה החמישי של הלהקה "December's Children (And Everybody's). האלבום כלל מספר להיטים, בניהם הסינגל "Get Off of My Cloud".

ב-15 באפריל 1966, יצא באנגליה אלבומה "Aftermath" וכעבור כחודשיים יצא גם בארצות הברית. האלבום, שהגיע לראש המצעדים בבריטניה ולמקום השני בארצות הברית, כלל בפעם הראשונה אך ורק שירים מקוריים שנכתבו בידי ג'אגר וריצ'רדס, ביניהם השיר באורך 12 הדקות, "Going Home". כן נכללו באלבום שירים בולטים נוספים בהם" Under My Thumb" ו- "Paint It Black", אשר יצא בגרסה האמריקאית בלבד וההעפיל ביוני 1966 לפסגת מצעד הסינגלים בארצות הברית.

ב-10 בדצמבר 1966, יצא "Got Live If You Want It!", אלבום ההופעות הראשון של הלהקה.

ב-20 בינואר 1967, יצא אלבום האולפן החמישי של הלהקה באנגליה "Between the Buttons". כעבור כחודש יצא האלבום גם בארצות הברית. בגרסה האמריקאית נכללו שני שירים שלא הוכנסו לגרסה הבריטית והפכו עם הזמן ללהיטים גדולים - "Ruby Tuesday" ו-"Let's Spend The Night Together". היה זה אלבומה האחרון של הלהקה שיצא בנפרד בבריטניה ובארצות הברית. בשנת 2012, דורג האלבום (בגרסתו האמריקאית) במקום ה-357 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין המוזיקה "הרולינג סטון".[22]

בעקבות מאמר בן שלושה חלקים שפורסם בצהובון הבריטי "ניוז אוף דה וורלד", אשר עסק במעורבותם של כוכבי רוק בצריכת סמים ואלכוהול במהלך מסיבות אותן ארגנו חברי להקת "המודי בלוז", החלו הרשויות באנגליה לרדוף אחר שלושה מחברי הלהקה - ג'אגר, ריצ'רדס וג'ונס, לאחר פרסום חלקו השני של המאמר ב-5 בפברואר 1967 שעסק בהתנהלות הלהקה.

ב-12 בפברואר 1967, בעקבות מידע שקיבלה מעורכי הצהובון, ערכה משטרת סאסקס פשיטה על ביתו של ריצ'רדס. על אף שלא בוצעו מעצרים במהלך הפשיטה, הורשעו ג'אגר וריצ'רדס בגין עבירות סמים. בשל חשש ממעצר, ברח מנהל הלהקה אולדאם לארצות הברית.

במרץ 1967, יצאו ריצ'רדס וג'ונס לחופשה במרוקו ביחד עם מספר חברים, בהם הזמרת מריאן פיית'פול וחברתו של ג'ונס - הדוגמנית והשחקנית האיטלקיה אניטה פלנברג. לאחר אלימות חוזרת ונשנית מצד ג'ונס ומתח רב שנוצר בין השניים במהלך החופשה, החליטה פלנברג לחזור לאנגליה ביחד עם ריצ'רדס. השניים המשיכו לנהל מערכת יחסים רומנטית שארכה כ-12 שנה, במהלכה נולדו להם שלושה ילדים. מערכת יחסים זו יצרה קרע בין ג'ונס לריצ'רדס והיוותה אחד מהגורמים לפרישתו מהלהקה של ג'ונס כעבור כשנתיים.[23]

על אף המתיחות בין ג'ונס לריצ'רדס, יצאה הלהקה באותו חודש למסע הופעות באירופה שארך כחודשיים. במהלך המסע הופיעה הלהקה לראשונה במספר מדינות באירופה, בניהן פולין, יוון ואיטליה.

ב-10 במאי 1967, עצרה המשטרה את ג'ונס לאחר פשיטה על ביתו. כנגד ג'ונס הוגש כתב אישום על החזקת מריחואנה. באותו היום הוגש כתבי אישום גם כנגד ג'אגר וריצ'רדס, אשר הורשעו כעבור כחודש וחצי. על ג'אגר נגזר עונש מאסר של שלושה חודשים בגין החזרת ארבע כדורי אמפטמין. על ריצ'רדס נגזרה שנת מאסר בגין כך שאיפשר צריכת סמים במהלך המסיבה שנערכה בביתו בחודש פברואר.

בעקבות החלטת בית המשפט והעונשים החמורים שהוטלו על השניים, נוצר הד ציבורי רב, בטענה שחומרת הענישה נקבעה לאור היותן של הנאשמים אישיים מפורסמים. במסגרת מאמר המערכת שפרסם עיתון הטיימס, אשר כותרתו הייתה "מי שובר פרפר על גלגל?"[24], טען עורך העיתון וויליאם ריס-מוג כי עונשו של ג'אגר היה חמור הרבה יותר בהשוואה לכל עונש אותו היה מקבל כל אדם אנונימי שהיה מבצע עבירה דומה.

במהלך ההמתנה לתוצאות הערעור שהגישו ג'אגר ור'יצ'רדס, הוציאה הלהקה את הסינגל "We Love You", כמחווה למעריציהם על תמיתכם במהלך אותה תקופה. השיר עצמו נפתח בצליל של דלת תא כלא נסגרת בעוד הקליפ שהופק עבור השיר כולל רמזים הנוגעים למשפטו של אוסקר ווילד, אותו גילם ג'אגר.

ב-31 ביולי 1967, התקבל ערעורו של ריצ'רדס והוא זוכה בעוד עונשו של ג'אגר הומתק למאסר על תנאי. בנובמבר 1967 החל משפטו של ג'ונס שערך כחודש. בית המשפט הטיל על ג'ונס עונש מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס של 1000 ליש"ט. בנוסף, נשלח ג'ונס לקבלת טיפול מקצועי וגמילה מסמים ואלכוהול.

ב-8 בדצמבר 1967, הוציאה הלהקה את האלבום "Their Satanic Majesties Request". האלבום, שאופיין בסגנון פסיכדלי (הן בעיצוב העטיפה על ידי הצלם מייקל קופר והן בסגנון השירים), היה לראשון שיצא בגרסה אחידה באנגליה ובארצות הברית. האלבום, שיצא זמן קצר לאחר סרג'נט פפר של הביטלס, היה התשובה הפסיכדלית של הלהקה למהפכת ילדי הפרחים. בין שירי האלבום הבולטים, ניתן למצוא את "She's A Rainbow" ואת "In Another Land", שהיה לשיר הראשון של הלהקה שאותו כתב וביצע ביל ויימן.

על אף הצלחת האלבום, החליטו חברי הלהקה לא לבצע את השירים שבו בהופעותיהם, ועם השנים הוא נינטש לאנחות. זמן מה לאחר מכן פוטר אולדהם על רקע חיכוכים פנימיים, שהחלו בזמן הקלטת האלבום, ובמקומו נשכר מנהל חדש, אלן קליין.

באוטוביוגרפיה שלו "חיים", כתב ריצ'רדס כי לאחר הוצאת האלבום, הייתה ירידת מתח בלהקה והייתה תחושה כי "נגמר להם הדלק". בהמשך ציין רימ'רדס כי הקאמבק של הלהקה הגיע בעקבות הצטרפותו של מפיקה החדש ג'ימי מילר שהפיח רוח חדשה בלהקה.[22]

בתקופה זו, פחתה מעורבותו של בריאן ג'ונס בלהקה. בעקבות שימוש מתמשך בסמים ואלכוהול, אושפז ג'ונס בבתי חולים, והריחוק בינו לבין חברי הלהקה יצר מריבות בלתי פוסקות ולתחושת ניכור מצידו.

1972-1968: מותו של ג'ונס, פסטיבל אלטמונט, "Let It Bleed" ו-"Sticky Fingers"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במאי 1968, הוציאה הלהקה את הסינגל "Jumping Jack Flash". בקרב מבקרי מוזיקה שונים, סימל השיר את חזרתה של הלהקה לשורשי מוזיקת הבלוז (דלתא בלוז) שאיפיינה אותה בתחילת דרכה וזאת במעבר מסגנון הפופ הבארוקי והמוזיקה בעלת המאפיינים הפסיכדלים שבאה לידי ביטוי באלבומים האחרונים של הלהקה - "Aftermath" (משנת 1966), "Between the Buttons" ובעיקר "Their Satanic Majesties Request" (משנת 1967).[25] השיר זכה להצלחה גדולה ונחשב לשיר המבוצע ביותר בהופעותיה של הלהקה עד היום.[26]

ב-6 בדצמבר 1968, הוציאה הלהקה את האלבום "Beggar's Banquet". השיר הבולט באלבום באלבום הוא "Sympathy for the Devil", שזכה להצלחה גדולה ודורג במקום ה-32 ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של הרולינג סטון.[27] שיר בולט נוסף באלבום הוא "Street Fighting Man", שנכלל אף הוא ברשימת השירים הגדולים של המגזין.[28]

ב-11 בדצמבר 1968, הרימו חברי הלהקה מופע רוק שהתקיים בתוך אוהל קרקס. במסגרת המופע, שנקרא "קרקס הרוקנרול של הרולינג סטונז", הופיעה הלהקה וכן אמנים בוטלים נוספים בהם ג'ון לנון, אריק קלפטון, המי, ג'תרו טאל, מריאן פיית'פול, יוקו אונו והכנר הישראלי עברי גטליס. הייתה זו הופעתו האחרונה של ג'ונס, שנראה מטושטש ותחת השפעת סמים. הקלטות המופע תועדו לסרט, אשר יצא לאקרנים רק באוקטובר 1996 וזאת לאור חוסר שביעות הרצון של ג'אגר מהופעת הלהקה.

ב-8 ביוני 1969, כינס ג'ונס מסיבת עיתונאים בביתו בה הודיע על עזיבת הלהקה. בנוגע לסיבת עזיבתו' ציין ג'ונס כי הוא מעוניין לפנות לכיוון מוזיקלי אחר ששונה מהסגנון המוזיקלי של הלהקה.[29] ב-3 ביולי 1969, כחודש לאחר עזיבתו את הלהקה, נמצא ג'ונס ללא רוח חיים בבריכה שבביתו.[30] יומיים לאחר מותו של ג'ונס, ערכה הלהקה הופעה בהייד פארק שבלונדון מול קהל של כרבע מיליון איש. ההופעה הוקדשה לזכרו של ג'ונס ובמהלכה שחררו חברי הלהקה מאות פרפרים לאוויר. הייתה זו הופעתו הראשונה של מחליפו של ג'ונס בלהקה - מיק טיילור, אשר הצטרף ללהקה לאחר שעזב את ההרכב "John Mayall & the Bluesbreakers".

ב-23 באוגוסט 1969, הוציאה הלהקה את הסינגל "Honky Tonk Woman", שזכה להצלחה רבה.

בנובמבר 1969, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בארצות הברית. הופעותיה של הלהקה באולם ה"מדיסון סקוור גארדן" בניו יורק תועדו ויצאו שנה מאוחר יותר במסגרת אלבום ההופעה השני של הלהקה "Get Yer Ya-Ya's Out!". האלבום שזכה להצלחה, הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים המצליחים בארצות הברית.

ב-5 בדצמבר 1969, הוציאה הלהקה את האלבום "Let it Bleed". בדומה לקודמו, אופיין האלבום בנגיעות ממוזיקת הבלוז ובביקורת חברתית מגוונת. בין השירים הבולטים באלבום היו "Gimme Shelter", "You Cant Always Get What You Want", וגרסת כיסוי לשירו של אמן הבלוז רוברט ג'ונסון "Love In Vain". האלבום, אשר נחשב לאחד מהאלבומים המצליחים והמפורסמים של הלהקה, הגיע למקום ה-21 ברשימת "האלבומים הטובים ביותר" שערך ערוץ המוזיקה "VH1" בשנת 2001. שנתיים לאחר מכן, דורג האלבום במקום ה-32 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין המוזיקה "הרולינג סטון".

יום לאחר הוצאת האלבום, השתתפה הלהקה במופע רוק שנערך במתחם מרוצי מכוניות בעיר אלטמונט שבקליפורניה. המופע, שאורגן בידי הלהק, כלל אמנים נוספים מהשורה הראשונה באותה תקופה, כמו: סנטנה, ג'פרסון איירפליין וקרוסבי סטילס נאש ויאנג, כאשר הרולינג סטונז תוכננו להיות הלהקה האחרונה שתופיע.

חברי הלהקה על גבי כרזה לקידום האלבום Sticky Fingers

הכניסה להופעות הייתה בחינם וכ-300,000 איש הגיעו אל הפסטיבל אשר הסתיים באירוע טראגי, כאשר במהלך הופעתה של הלהקה, חברי כנופיית אופנוענים בשם מלאכי הגיהנום, שנשכרו לאבטחת האירוע, רצחו בדקירות סכין מעריץ שחום עור בשם מרדית' הנטר. הארגון הלקוי, ההתפרעויות, והרצח שהיווה את שיא השפל של האירוע, עיצבו את המוניטין שקיבל המופע בתור אירוע מכונן בהיסטוריה של הרוקנ'רול שלאחריו ירדה לפרק זמן מסוים הפופולריות של פסטיבלי הרוק, וכן בתור האירוע ש"הרג" את התמימות של שנות השישים.

באוגוסט 1970, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות באירופה שכלל 22 הופעות וארך כחודשיים.

במרץ 1971, קיימה הלהקה מסע הופעות נרחב ברחבי אנגליה שכלל 17 הופעות.

ב-23 באפריל 1971, הוציאה הלהקה את האלבום "Sticky Fingers", שהיה אלבומה הראשון תחת חברת ההקלטות "Rolling Stones Records". האלבום, שזכה להצלחה אדירה, העפיל לראש דירוגי המצעדים הן בבריטניה והן בארצות הברית. האלבום כלל שניים משיריה המפורסמים ביותר של הלהקה "Brown Sugar, Wild Horses, וכן את השיר "Sister Morphine", אשר נכתב על ידי זוגתו לשעבר של ג'אגר, מריאן פיית'פול. תרומתו של טיילור לאלבום הייתה ניכרת לאור התמכרותו של ריצ'רדס להרואין שהחלה להתחזק. על אף זאת, כל שירי האלבום זכו לקרדיט הידוע "ג'אגר/ריצ'רדס", מבלי להזכיר את טיילור.

1977-1972: עזיבתו של טיילור והסתבכויות של ריצ'רד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972, עקרה הלהקה לדרום צרפת. ריצ'רדס שכר טירה בשם "וילה נלקוטה", אשר שימשה בעבר כמטה האס אס בזמן השלטון הנאצי, ושם התארחו חברי הלהקה ועובדיהם.

ב-12 במאי 1972, הוציאה הלהקה את האלבום "Exile on Main Street". חודש לאחר מכן, יצאה הלהקה למסע הופעות בצפון אמריקה שארך כחודשיים וכלל 50 הופעות ברחבי המדינה. מחומרי הלהקה שנאספו במהלך המסע הופקו שני סרטים. הראשון, Ladies and Gentlemen: The Rolling Stones, אשר יצא לאקרנים בשנת 1974. הסרט השני שהופק "Cocksucker Blues" מעולם לא הוקרן בצורה מסחרית.

בינואר 1973, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בן חודשיים במדינות באזור האוקיינוס הפסיפי,בהם ניו זילנד ואוסטרליה. במהלך הסיבוב נאלצה הלהקה לבטל חמש הופעות ביפן לאחר שבקשתם לקבלת ויזה נדחתה לאור הרשעתם בסמים מספר שנים קודם לכן.

ב-31 באוגוסט 1973, הוציאה הלהקה את האלבום "Goats Head Soup". השיר הבולט מהאלבום היה "Angie", שנחשב לאחד מהלהיטים הגדולים של הלהקה. הקלטות האלבום כללו בין השאר קטעים שלא זכו להיכנס לתוכו, ביניהם הבלדה "Waiting on a Friend", אשר יצאה לאור רק מספר שנים לאחר מכן.

ב-16 באוקטובר 1974, הוציאה הלהקה את האלבום "It's Only Rock 'n Roll". האלבום הופק באולפני "Musicland" במינכן גרמניה על ידי ג'אגר וריצ'רד שנטלו את התפקיד לאחר פיטוריו של המפיק ג'ימי מילר בעקבות התמכרות לסמים.

לוגו הלשון והשפתיים של הלהקה, עוצב על ידי ג'ון פאשצ'ה.

לקראת סוף אותה שנה, מצאה את עצמה הלהקה במצב של ניוון. בתקופה זו, סייע טיילור לג'אגר בכתיבת השירים, לאור מצבו הלא יציב של ריצ'רד עקב התמכרותו לאירואין. עצם העובדה שהלהקה לא הופיעה מאז אוקטובר 1973, הובילה להתמרמרות מצידו של טיילור.

בדצמבר 1974, עזב טיילור את הלהקה לאור אכזבתו מהתנהלות הלהקה ומכך שלא קיבל את הקרדיט הראוי על הסיוע בכתיבת השירים.

לאחר עזיבתו של טיילור, חיפשה הלהקה גיטריסט מחליף. בין היתר בחנה הלהקה את פיטר פרמפטון, ואת יוצא להקת "ציפורי החצר", ג'ף בק. לבסוף בחרה הלהקה ברון ווד, אשר שיתף פעולה בעבר עם ריצ'רד והשתתף באלבום "It's Only Rock 'n Roll".

במרץ 1975, בעודו חבר בלהקה "Faces", השתתף ווד בהקלטות האלבום "Black and Blue", שיצא ב-23 באפריל 1976 ובסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית שהחל ביוני 1975 והסתיים בחודש אוגוסט של אותה שנה. לאחר התפרקות להקתו בדצמבר 1975, הצטרף ווד באופן רשמי ללהקה.

באפריל 1976, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בן שלושה חודשים ברחבי אירופה.

מיק ג'אגר ורון ווד בהופעה של הרולינג סטונז, 1975

ב-23 בספטמבר 1977, הוציאה הלהקה את אלבום ההופעות החיות השלישי שלה "Love You Live". באלבום נכללה בין היתר הופעה שקיימה הלהקה במועדון "אל מוקאמבו" שבטורונטו קנדה. בהגיעם למדינה לקראת ההופעה, נעצרו ריצ'רדס ופלננברג לאחר שברשותם נמצאו כפיות שרופות ושאריות סמים. למחרת, מצאה המשטרה בחדרו כ-22 גרם הרואין. ריצ'רדס הואשם בהחזקת הירואין ופלננברג בהחזקת מריחואנה.

לאחר משפט שנערך כשנה, נגזר על ריצ'רדס עונש מאסר על תנאי, לאחר שהתחייב לבצע שתי הופעות בחינם למען המכון הלאומי הקנדי למען העיוור. לטובת האירוע הקימו ריצ'רדס ווד הרכב צדדי חדש בשם "הברברים החדשים".

לאחר הופעתו באירוע, החל ריצ'רדס תהליך גמילה מסמים. בין שאר החלטותיו, התגרש ריצ'רדס מפלנברג, לאחר שיחסיהם, שמעולם לא החלו על בסיס יציב (פלנברג הייתה זוגתו של ג'ונס המנוח), החלו להתערער לאחר מות בנם השלישי שנפטר זמן קצר לאחר לידתו.

בעוד ריצ'רדס מטפל בהרשעות ובבעיותיו האישיות, המשיך ג'אגר בסגנון חייו הנהנתני. נוכחותו במועדון הדיסקו המפורסם "סטודיו 54" שבניו יורק הייתה אירוע שכיח, לרוב בנוכחותה של דוגמנית העל ג'רי הול. באותה שנה הסתיימו נשואיו לפעילה הפוליטית ביאנקה ג'אגר, בעקבות שמועות על רומן בינו להול, והשניים החלו במערכת זוגיות שנמשכה מעל לעשרים שנה.

בתקופה זו, סצנת הפאנק החלה לתפוס תאוצה, והרולינג סטונז סבלו מביקורות מתמשכות על היותם מרוחקים, מנוונים ומזדקנים.

1978-1982: "Some Girls' חזרה להצלחה מסחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביוני 1978, הוציאה הלהקה את האלבום "Some Girls", שזכה להצלחה מסחרית גדולה והגיע לראש המצעדים בארצות הברית ולמעמד של שישה אלבומי פליטינה.[31] בין שירי האלבום הבולטים ניתן למצוא את " Miss You", ואת בלדת הקאנטרי "Beast of Burden". באותו חודש יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית שכלל 24 הופעות והסתיים בחודש יולי 1978.

ב-20 ביוני 1980, הוציאה הלהקה את האלבום "Emotional Rescue".

ב-24 באוגוסט 1981, הוציאה הלהקה את האלבום "Tattoo You". השיר הפותח של האלבום "Start Me Up" זכה להצלחה גדולה והפך לאחד משיריה הבולטים של הלהקה. חודש לאחר יציאת האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית שכלל 51 הופעות. קטעים מהופעותיה של הלהקה הוקלטו ואוחדו לידי אלבום ההופעות "Still Life" (American Concert 1981)" שיצא ב-1 ביוני 1982.

לכבוד חגיגות השנה העשרים להיווסדה, יצאה הלהקה למסע הופעות מיוחד באירופה שהחל במאי 1982 והסתיים כעבור חודשיים. לטובת מסע ההופעות האירופי, הראשון מזה שש שנים, חבר ללהקה נגן הפסנתר של להקת "האחים אולמן", צ'אק ליוול.

1988-1983: פטירתו של סטיוארט ואלבומי סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בנובמבר 1983, הוציאה הלהקה את האלבום "Undercover". לאחר יציאת האלבום, עזבה הלהקה את חברת התקליטים "אטלנטיק" וחתמה על חוזה בשווי מיליוני דולרים עם חברת ההקלטות CBS.

ב-12 בדצמבר 1985, נפטר קלידן הלהקה איאן סטיוארט לאחר שלקה בהתקף לב. באותה תקופה שימש סטיוארט גם כאחד ממנהלי הלהקה.

ב-24 במרץ 1986, הוציאה הלהקה את האלבום "Dirty Work".

באותה תקופה פחתה העבודה המשותפת של חברי הלהקה שהחלו להשקיע בקריירות הסולו שלהם. בפברואר 1985, יצא אלבום הסולו הראשון של מיק ג'אגר "She's the Boss". בספטמבר 1987, יצא אלבומו השני "Primitive cool". כעבור כשנה, הוציא גם ריצ'רדס את אלבום הסולו הראשון "Talk Is Cheap".

1989-1999: כניסה להיכל התהילה, "Steel Wheels", עזיבתו של ויימן ו-"Voodoo Lounge"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1989, נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול.

ב-29 באוגוסט 1989, הוציאה הלהקה את האלבום "Steel Wheels", אשר זכה להצלחה גדולה. מסע ההופעות לקידום האלבום, אשר החל באוגוסט 1989 ונמשך כשנה, סימן את חזרת הלהקה לבמות לאחר שבע שנים בהן פסקה מלהופיע והיה לנרחב ביותר עד אז. במסגרת המסע הופיעה הלהקה בארצות הברית, אירופה ויפן. הקלטות ממסע ההופעות נכנסו לאלבום ההופעה "Flashpoint", אשר יצא ב-2 באפריל 1991. לאחר סיום מסע ההופעות, עזב ביל ויימן את הלהקה. עם זאת, רק כעבור שנתיים הודיע באופן רשמי על פרישתו.

לאחר ההצלחה האדירה של האלבום ומסע ההופעות לקידומו, לקחו חברי הלהקה הפסקה מהעבודה המשותפת והתמקדו בקריירות הסולו שלהם. צ'ארלי ווטס הוציא שני אלבומי ג'אז; רון ווד הוציא את אלבום הסולו החמישי שלו "Slide On This"; קית' ריצ'רדס הוציא את אלבום הסולו השני שלו "Main Offender" בסוף שנת 1992 ויצא למסע הופעות מצומצם בספרד וארגנטינה לקידומו. בפברואר 1993, יצא אלבום הסולו השלישי של ג'אגר "Wandering Spirit", אשר זכה לביקורות משבחות והגיע למעמד של תקליט זהב בארצות הברית.

לאחר עזיבתו הרשמית של ויימן בינואר 1993, הצטרף ללהקה הבסיסט דאריל ג'ונס, שמעולם לא צורף כחבר רשמי.

ב-11 ביולי 1994, הוציאה הלהקה את האלבום "Voodoo Lounge". האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה ולשבחי המבקרים. בשנת 1995, זכה האלבום בפרס הגראמי בקטגוריית אלבום הרוק הטוב ביותר.

באוגוסט 1994, יצאה הלהקה למסע הופעות בינלאומי נרחב לקידום האלבום. במסגרת המסע שנמשך כשנה, ביצעה הלהקה 129 הופעות ב27 מדינות שונות. בנובמבר 1994, הפכה הלהקה לראשונה אי פעם שהופעה חיה שלה שודרה דרך רשת האינטרנט.

ב-13 בנובמבר 1995, הוציאה הלהקה את אלבום ההופעות "Stripped", אשר כלל בין היתר גירסת כיסוי לשירו של בוב דילן "Like a Rolling Stone".

ב-29 בספטמבר 1997, הוציאה הלהקה הרולינג האלבום "Bridges to Babylon" . בשיר הבולט מהאלבום היה "Anybody Seen My Baby". לאחר השקת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידומו. במהלך המסע שנערך ברחבי ארצות הברית, דרום אמריקה, יפן ואירופה הופיעה הלהקה 108 פעמים. הקלטות ממסע ההופעות, שהסתיים ביוני 1999, אוגדו לאלבום ההופעות "No Security" שיצא בנובמבר 1998.

2000-2011: "Forty Licks"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין בשנת 2008 בו נערכה הקרנת הבכורה של הסרט Shine a Light

בספטמבר 2002, יצאה הלהקה למסע ההופעות "Licks Tour". במסגרת סיבוב ההופעות, שהסתיים בנובמבר 2003, הופיעה הלהקה בארצות הברית, באירופה, אסיה ואוסטרליה. ב-30 בספטמבר 2002, ההוציא הלהקה את אלבום האוסף "Forty Licks".

ב-1 בנובמבר 2004, הוציאה הלהקה את אלבום ההופעות החיות "Live Licks".

ב-26 ביולי 2005, יום הולדתו של ג'אגר, הלהקה הכריזה על שמו של אלבומם החדש, "A Bigger Bang", ששוחרר ב-5 בספטמבר 2005 וזכה לביקורות נלהבות. בין שירי האלבום נכלל השיר השנוי במחלוקת "Sweet New Con". השיר כמעט והוסר מהאלבום עקב מחאה מצידו של ריצ'רדס, שהעדיף להימנע משירים פוליטיים גלויים או אקטואליים.

באוגוסט 2005, יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות "A Bigger Bang Tour" שערך כשנתיים בארצות הברית, דרום אמריקה והמזרח הרחוק. במסגרת המסע, הופיעה הלהקה בחינם בפני קהל משוער של 1.5 מיליון איש בחוף קופאקבנה שבריו דה ז'ניירו.

במאי 2006, התאשפז ריצ'רדס בבית החולים ועבר ניתוח להסרת קיש דם במוח לאחר נפילה מעץ קוקוס בפיג'י. הדבר הוביל להשהייה של שישה שבועות של החלק האירופי במסע ההופעות של הלהקה. לאחר אשפוזו, החל ריצ'דרס הליך גמילה מקוקאין.[32]

בסוף אוקטובר 2006, תיעד במאי הקולנוע מרטין סקורסזה את הופעת הלהקה שנערכה ב-"Beacon Theater" שבניו יורק. צילומים אלו נערכו והופקו לסרט לאקרנים ב-4 באפריל ב-2008 תחת הכותרת "Shine a Light". מספר ימים קודם לכן הוציאה הלהקה את פסקול הסרט שנשא שם זהה.

ב-18 באוקטובר 2011, הוציאה הלהקה את האלבום "Brussels Affair (Live 1973)".

ב-15 בנובמבר 2011, הוציאה הלהקה את האלבום "The Rolling Stones: Some Girls Live In Texas '78

2012-היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 2012, הוציא הלהקה מספר אלבומי הופעות חיות שיצאו באופן במהדורה דיגיטלית להורדה בלבד. ב-30 בינואר את האלבום "Hampton Coliseum", ב-2 באפריל את "L.A. Friday ", ב-11 ביולי את "Live at the Tokyo Dome ", ב-16 באוקטובר את "Light the Fuse)" וב-13 בנובמבר את "Live at Leeds".

בפברואר 2014, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות נוסף ברחבי העולם, שהתחיל באוסטרליה, במסגרתו הופיעו ביוני 2014 בישראל. ההופעה נערכה במוצאי חג השבועות בפארק הירקון מול קהל של כ-50,000 צופים.

במרץ 2016, עשתה הלהקה היסטוריה כאשר הופיעה בקובה ללא תשלום אל מול עשרות אלפי צופים כשבוע לאחר ביקור נשיא ארצות הברית ברק אובמה במדינה.

חברי ההרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

# שם האלבום שנת יציאה הערות
1 The Rolling Stones 1964
2 12X5 1964
3 The Rolling Stones No. 2 1965
4 The Rolling Stones, Now! 1965
5 Out of Our Heads 1965
6 December's Children (And Everybody's) 1965
7 Aftermath 1966
8 Between the Buttons 1967
9 Their Satanic Majesties Request 1967
10 Beggars Banquet 1968
11 Let It Bleed 1969
12 Sticky Fingers 1971
13 Exile on Main St 1972
14 Goats Head Soup 1973
15 It's Only Rock 'n Roll 1974
16 Black and Blue 1976
17 Some Girls 1978
18 Emotional Rescue 1980
19 Tattoo You 1981
20 Undercover 1983
21 Dirty Work 1986
22 Steel Wheels 1989
23 Voodoo Lounge 1994
24 Bridges to Babylon 1997
25 A Bigger Bang 2005
26 Blue & Lonesome  2016 אלבום קאברים

סינגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תאריך יציאה
Come on ספטמבר 1963
I Wanna Be Your Man דצמבר 1963
Not Fade Away מרץ 1964
It’s All Over Now יולי 1964
Tell Me (You’re coming back) אוגוסט 1964
Time Is On My Side דצמבר 1964
Little Red Rooster דצמבר 1964
Heart Of Stone פברואר 1965
The Last Time מרץ 1965
Play With Fire מרץ 1965
(I Can't Get No) Satisfaction ספטמבר 1965
Get Off of My Cloud נובמבר 1965
19th Nervous Breakdown פברואר 1966
As Tears Go By פברואר 1966
Paint it Black מאי 1966
Mother’s Little Helper אוגוסט 1966
Lady Jane אוגוסט 1966
Have You Seen Your Mother, Baby, Standing in the Shadow אוקטובר 1966
Let’s Spend the Night Together פברואר 1967
Ruby Tuesday פברואר 1967
We Love You אוגוסט 1967
Dandelion אוגוסט 1967
In Another Land ינואר 1968
She’s a Rainbow ינואר 1968
Jumpin' Jack Flash יוני 1968
Honky Tonk Women יולי 1969
Brown Sugar מאי 1971
Street Fighting Man יולי 1971
Wild Horses אוגוסט 1971
Tumbling Dice מאי 1972
Happy אוגוסט 1972
Sad Day אפריל 1973
Angie ספטמבר 1973
Doo Doo Doo Doo Doo פברואר 1974
It’s Only Rock’N’Roll אוגוסט 1974
Ain’t Too Proud to Beg דצמבר 1974
I Don’t Know Why מאי 1975
Out of Time ספטמבר 1975
Fool to Cry יוני 1976
Miss You יוני 1978
Respectable נובמבר 1978
Beast of Burden נובמבר 1978
Shattered פברואר 79
Emotional Rescue יולי 1980
She’s So Cold אוקטובר 1980
Start Me Up ספטמבר 1981
Waiting on a Friend דצמבר 1982
Undercover of the Night נובמבר 1983
Harlem Shuffle פברואר 1986
One Hit (to the Body) מאי 1986
Mixed Emotions אוגוסט 1989
Rock and a Hard Place נובמבר 1989
Almost Hear You Sigh ינואר 1990
Highwire מרץ 1991
Love is Strong יולי 1994
You Got Me Rocking ספטמבר 1994
Out of Tears נובמבר 1994
I Go Wild יולי 1995
Like a Rolling Stone אוקטובר 1995
Anybody Seen My Baby? ספטמבר 1997
Saint of Me ינואר 1998
Don't Stop דצמבר 2002
Sympathy for the Devil (remix) ספטמבר 2003
Streets of Love / Rough Justice אוגוסט 2005
Rain Fall Down דצמבר 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרולינג סטונז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סטיוארט עזב את הלהקה באופן רשמי בשנת 1963, אך המשיך להופיע עימה בהופעות כפסנתרן אורח, עד למותו בשנת 1985. ג'ונס עזב את הלהקה כחודש לפני מותו בשנת 1969 והוחלף על ידי מיק טיילור, אשר המשיך עם הלהקה עד לשנת 1975. רוני ווד תיפקד כגיטריסט הלהקה יחד עם קית' ריצ'רדס. לאחר עיזבתו, הוחלף הבסיסט ביל ויימן בדריל ג'ונס.
  2. ^ עד לשנת 2007, נחשבו סיבובי ההופעות של הלהקה הבאים: Voodoo Lounge Tour (משנת 1994–1995), Bridges to Babylon Tour (משנת 1997–1999), Licks Tour (משנת 2002–2003), ו-A Bigger Bang Tour (משנת 2005–2007) לארבעת מתוך חמשת סיבובי ההופעות הכי מצליחים מסחרית בהיסטוריה. בעניין זה ראה: נלסון, בעמ' 141
  3. ^ The Rolling Stones, bio.com
  4. ^ Rolling stones in 100 Greatest artists, rollingstone.com
  5. ^ The Rolling Stones celebrate 50 years, bbc.com, July 11, 2012
  6. ^ נלסון, בעמ' 9
  7. ^ Murry R. Nelson, "The Rolling Stones: A Musical Biography", p, 96, ABC-CLIO, 2010 (להלן: "נלסון")
  8. ^ נלסון, בעמ' 8
  9. ^ 9.0 9.1 Stephen Thomas Erlewine, Rolling Stones Bio, AllMusic.com
  10. ^ נלסון, בעמ' 13
  11. ^ 11.0 11.1 בועז כהן, סוד העמידות של הרולינג סטונס, באתר הארץ, 26 ביולי 2012
  12. ^ 12TH JULY 1962, rollingstones.com
  13. ^ Jason Ankeny, Andrew Loog Oldham biography, AllMusic.com
  14. ^ הופעתה הראשונה של הלהקה מחוץ ללונדון נערכה ב-13 ביולי 1963 במועדון בעיר מידלסברו שבצפון מזרח אנגליה
  15. ^ Zoomer, 50 Fun Factoids about the Rolling Stones, everythingzoomer.com, June 14, 2014
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 This Day in Music Spotlight: Rolling Stones Riot on Ed Sullivan gibson.com,
  17. ^ Patrick Todd, WHO/WHAT IS NANKER PHELGE?,  rollingtimes.org, August 11, 2010
  18. ^ Emily Barker, The Rolling Stones’ Album Artwork Secrets Revealed: The Story Behind Every Sleeve, nme.com, June 2, 2015
  19. ^ THE ROLLING STONES CHRONICLE, timeisonourside.com
  20. ^ הלהקה הופיעה שש פעמים נוספות בתוכניתו בין השנים 1964-1969
  21. ^ בין שירים אלה ניתן למצוא את "The Last Time", שהיה לשיר הראשון שכתבו ג'אגר וריצ'רדס יחדיו, שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים באנגליה.
  22. ^ 22.0 22.1 בן שלו, הרגע שבו הפכה הרולינג סטונס ללהקה גדולה, באתר הארץ, 27 ביולי 2012
  23. ^ George Varga, Anita Pallenberg, Keith Richards' former girlfriend and muse to the Rolling Stones, die, latimes.com, June 14, 2017
  24. ^ ציטוט של המשורר אלכסנדר פופ בו השתמש מוג על מנת לרמוז הפעלת כוח מוגזם כדי להשיג דבר חסר חשיבות.
  25. ^ Richie Unterberger, Jumpin' Jack Flash, allmusic.com
  26. ^ Rollings Stones Tour Statistics, setlist.fm
  27. ^ The Rolling Stones, ‘Sympathy for the Devil’, rollingstone.com
  28. ^ The Rolling Stones, ‘Street Fighting Man’, rollingstone.com
  29. ^ Brian Jones Leaves Rolling Stones, rollingstone.com, July 12, 1969 (Original release)
  30. ^ עמי פרידמן, הרולינג סטונס: גלאם וטינופת, מוות וחיי נצח, 28 במרץ 2014, באתר ynet
  31. ^ האלבום יצא במהדורה דיגיטלית מחודשת בנובמבר 2011 וכלל שירים חדשים אותם גילה מפיק הלהקה דון ווז בארכיון.
  32. ^ אליזבת דיי, הזמן לצדם: הרולינג סטונס חוגגים חמישה עשורים, 29 בנובמבר 2011, באתר nrg