התעללות נרקיסיסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crystal Clear app help index.svg
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו, וכן רוב המחקרים המוצגים לא תומכים בכתוב שהתעללות נפשית או אלימות במשפחה כרוכות בנרקיסיזם או בהפרעת אישיות נרקיסיסטית של האדם, או מראים קשר מובהק בין נרקיסיזם ואלימות בכלליות. לא זו אף זו, מרבית המקורות המוצגים אינם מתייחסים כלל לנרקיסיזם או הפרעת אישיות נרקיסיסטית והקשר שלהם לאלימות, לא אמינים מספיק, או שהם מפנים לספרי עזרה עצמית וסרטונים ביוטיוב.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

VisualEditor icon page-not-found-rtl-progressive-flipped.svg
אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך.

הדיון אורך שבוע. אם במהלכו לא תובע תמיכה מנומקת בהשארת הערך בידי עורך או עורכת בעלי זכות הצבעה, מלבד יוצר/ת הערך, הערך יימחק (התבנית הוצבה בתאריך 26.11.2022).

התעללות נרקיסיסטית מתייחסת לסוגים שונים של התעללויות, שהמשותף להם הוא האפיון של האדם המתעלל כבעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית, או לחלופין, האפיון של המניע להתעללות כנעוץ בנרקיסיזם של המתעלל.[דרוש מקור][מפני ש...] מושג זה מהווה גלגול מודרני, מעודן יותר, של המושג "נרקיסיזם ממאיר" או "נרקיסיזם גרנדיוזי"; תסמונת פסיכולוגית, המורכבת מתמהיל קיצוני של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, התנהגות אנטי-חברתית, אגרסיביות, וסאדיזם.[דרושה הבהרה] בשנת 2020, מספר מכוני מחקר וכתבי עת רפואיים (הספרייה הלאומית לרפואה של ארצות הברית, מאיו קליניק, כתבי עת רפואיים של ספריית קוקרן, ועוד) החלו להתייחס להפרעת אישיות נרקיסיסטית כהפרעה שיש לה השפעה על הפרוגנוזה של טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים.[דרוש מקור]

מקורות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית, המונח התעללות נרקיסיסטית התפתח מתיאורי התעללות רגשית של הורים כלפי ילדיהם, אל עבר תיאורי התעללות רגשית ופסיכולוגית ביחסים בין מבוגרים, שמאופיינים בהתנהגויות בעלות אופי מוגדר.[דרושה הבהרה][1][2]


מקובל[דרוש מקור: על ידי מי?] לייחס את רעיון ההתעללות הנרקיסיסטית לתצפיותיה של אליס מילר, שפורסמו בספרה "הדרמה של הילד המחונן" (בגרמנית ב-1979 ובאנגלית ב-1981).[3] הספר מתאר ילד רגיש, המכוון לספק את צורכי הוריו, וחש בעומקי הכרתו שהוא אהוב רק בזכות סיפוק צורכיהם, ולא בזכות היותו הוא-עצמו. אליס מילר טוענת שהדינמיקה הזו גורמת לערעור הביטחון העצמי של הילד, ולאובדן 'העצמי האמיתי' לטובת 'העצמי הכוזב', המרצה את סביבתו. בספר זה, התייחסה מילר גם ל"הפרעה הנרקיסיסטית של הפסיכואנליטיקאי"[2] וטענה כי "אם בכלל יש בידינו לעשות דבר-מה, הרי שזה עיבוד הפרעתנו הנרקיסיסטית, ואינטגרציה של חלקינו המפוצלים-מנותקים, כדי שלא נזדקק להפעיל (באמצעות התיאוריות שלנו) מניפולציות לא-מודעות על המטופלים שלנו וכדי שנניח להם להיות כפי שהם".[2]

"רווחת הדעה כי הפסיכואנליטיקאים סובלים מהפרעה נרקיסיסטית. הדברים שפורטו לעיל נועדו להבהיר, כי לא זו בלבד שניתן לבסס טענה זו באופן אינדוקטיבי על עובדות הידועות מהניסיון, אלא שניתן אף להסיקה באופן דדוקטיבי מסוג כישרונו הייחודי של האנליטיקאי. שהרי רגישותו, יכולתו לשיתוף רגשי, לדיפרנציאציה ולאינטנסיביות רגשיים, ציוד האנטנות המשוכלל יתר-על-המידה שלו - כל אלה מייעדים אותו מלכתחילה, עוד בהיותו ילד, להעמיד את עצמו לשירותם של בעלי חסך נרקיסיסטי - או אפילו להיות מנוצל על-ידם"[2]

בשנת 1990, הוסיפה מילר "הקדמה כללית לספרי א. מילר" והצהירה כי העקרונות עליהם מבוססת עבודתה אינם תואמים את עקרונות הפסיכואנליזה הקלאסית, וכי "כל מי שאינו רוצה לדעת את האמת על חייו - ימצא סיוע בפסיכואנליזה".[2]

שנדור פרנצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי מושג ההתעללות הנרקיסיסטית מגיעים עד לעבודתו המאוחרת של שנדור פרנצי, שתרמה לעיצוב תיאוריות פסיכואנליטיות מודרניות של הפרעות אישיות סכיזואידיות, נרקיסיסטיות וגבוליות, בשל ניסיונותיו לסייע למטופלים, שסווגו על ידי פסיכואנליטיקאים אחרים כבלתי ניתנים לטיפול.[4] ב"בלבול השפות בין מבוגרים לילדים", פרנצי הבחין כי חולים הראו לעיתים קרובות "היענות כמעט חסרת-אונים, באופן מעורר תדהמה, ונכונות לקבל את הפרשנויות שלי" גם אם עודד אותם שלא להסכים אתו[5]. פרנצי ייחס את ההתנהגות של מטופלים אלה שלו לטראומות בילדות, ומצא כי במקרים של התעללות מינית, ילדים, לעיתים קרובות, פירשו לא נכון את התגובות הרגשיות של מבוגרים, והגיבו אליהם באמצעות היותם פאסיביים מול המבוגר. כלומר, הילד פיתח "הזדהות רדופת פחד וחרדה" עם המבוגר, כמו גם "הפנמה של רגשות האשמה של המבוגר"[5]:

"עם זאת, אותה החרדה, אם היא מגיעה למקסימום, מכריחה אותם [את הילדים] להכפיף את עצמם כמו אוטומטים לרצונו של התוקפן, להפוך כל אחת מתשוקותיו לאלוהיות ולספק אותן; הם לחלוטין עיוורים לעצמם ומזדהים לגמרי עם התוקפן"[5]

פרנצי טען גם כי האהבה התמימה והרכה של הילד להורה המטפל, כרוכה לעיתים קרובות בפנטזיה של להיות בתפקיד ה"אם" עבור ההורה-המטפל. במה שהוא הגדיר כ"טרור הסבל" (terrorism of suffering), הילד חש חובה-כפייתית לתקן את עוולות המשפחה על ידי לקיחת אחריות, שהיא הרבה מעבר לרמת הבשלות שלו. באופן זה, "אם המתלוננת על ייסוריה התמידיים יכולה לגרום לילדתה להיות אחות (מטפלת) לכל החיים, כלומר תחליף אם אמיתית, תוך הזנחת הצרכים האמתיים של הילדה."[1][5] בתוך דפוסים מעוותים כל כך של אינטראקציה בין הורים וילדים, פרנצי האמין שהשתיקה, השקרים והצביעות של ההורים-המטפלים הם ההיבטים הטראומטיים ביותר של ההתעללות - ובסופו של דבר יוצרים את מה שהוא כינה תמותה נרקיסיסטית (Narcissistic Mortification).[6]

פרנצי בחן עיוותים נרקיסיסטיים דומים ביחסי מטפל-מטופל, והאשים את עצמו בהתעללות סדיסטית (ובמרומז, נרקיסיסטית) במטופליו.[7]

אוטו פניכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אספקה נרקיסיסטית

בהסתמך על תפיסתו של פרויד על סיפוק נרקיסיסטי[8] ועל עבודתו של עמיתו הפסיכואנליטיקאי קרל אברהם,[9] אוטו פניכל הדגיש את הצורך באספקה נרקיסיסטית במהלך ההתפתחות המוקדמת, המאפשרת לילדים הצעירים לשמור על איזון נפשי בתהליך ההתבגרות שלהם.[10] הוא זיהה שתי אסטרטגיות עיקריות להשגת אספקה נרקיסיסטית כזו - תוקפנות והתרפסות - שבתורם יוצרים שני דפוסים של יחסים, שמאוחר יותר יכולים להתפתח באופן פתולוגי לטיפוס הסדיסטי ולטיפוס הכנוע בהתאמה.[11]

אריך פרום, אדית ווייגרט והרברט רוזנפלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נרקיסיזם ממאיר

הפסיכולוג, אריך פרום, טבע לראשונה את המונח "נרקיסיזם ממאיר" בשנת 1964, ותיאר אותו כ"מחלת נפש קשה" המייצגת את "תמצית הרוע". הוא אפיין את המצב כ"פתולוגיה החמורה ביותר ושורש ההרס והאי-אנושיות המרושעים ביותר".[12] אדית ווייגרט (Edith Weigert, 1967) ראתה בנרקיסיזם ממאיר "בריחה רגרסיבית מתסכול, באמצעות עיוות והכחשת המציאות", ואילו הרברט רוזנפלד (אנ'), 1971) תיאר זאת כ"צורה מטרידה של אישיות נרקיסיסטית בה הגרנדיוזיות בנויה סביב תוקפנות ואידיאליזציה של היבטים הרסניים של העצמי".[13]

אוטו קרנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נרקיסיזם ממאיר

ב-11 במאי 1968, הציג הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג את מאמרו "גורמים בטיפול פסיכואנליטי באישיות נרקיסיסטית" (Factors in the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personalities), בכנס השנתי ה-55 של האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית בבוסטון. במאמר זה, שפורסם לראשונה ב-1 בינואר 1970, בכתב העת של האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית (JAPA), הביטוי 'נרקיסיזם ממאיר' לא מופיע אפילו פעם אחת, ואילו הביטוי 'נרקיסיזם פתולוגי' מופיע 25 פעמים.[14]

בפיתוח הרעיון של נרקיסיזם פתולוגי, קרנברג טען שהאישיות האנטי-חברתית ביסודה הייתה נרקיסיסטית וללא מוסר.[14] הוא טען גם שנרקיסיזם ממאיר כולל אלמנט סדיסטי ומייצר פסיכופת סדיסטי. במאמרו, הוא מאפיין נרקיסיזם ממאיר ופסיכופתיה כהפרעות המצויות על אותו הרצף. קרנברג הציע לראשונה נרקיסיזם ממאיר כאבחון פסיכיאטרי בשנת 1984, אולם עד כה הוא לא התקבל באף אחד מהמדריכים הרפואיים, כמו ה ICD-10 או ה DSM-5.[15]

קרנברג תיאר נרקיסיזם ממאיר כתסמונת, המאופיינת באמצעות התסמינים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD), מאפיינים אנטי חברתיים, תכונות פרנואידיות ותוקפנות אגו-סינטונית. תסמינים אחרים עשויים לכלול היעדר מצפון, צורך פסיכולוגי בעוצמה ותחושת חשיבות (גרנדיוזיות).[16]

קרנברג האמין כי יש להחשיב נרקיסיזם ממאיר כחלק מספקטרום של נרקיסיזם פתולוגי, שלדעתו נע מהפתולוגיה החמורה ביותר של האישיות האנטי-חברתית, כפי שתיאר אותה הרווי מילטון קלקלי (Hervey Milton Cleckley), שמאז כונתה "פסיכופתיה" או "הפרעת אישיות אנטי-חברתית", דרך הנרקיסיזם הממאיר, ועד לדרגת הפתולוגיה הפחותה ביותר, שקיבלה את הכינוי "הפרעת אישיות נרקיסיסטית".[17] כך שעל פי ההיררכיה של קרנברג, פסיכופתיה היא צורה קיצונית יותר של נרקיסיזם פתולוגי מאשר "נרקיסיזם ממאיר". על פי קרנברג, ניתן להבחין בין נרקיסיזם ממאיר לבין פסיכופתיה, בגלל יכולתו של הנרקיסיסט הממאיר להפנים "מבני סופר-אגו פרימיטיביים, אגרסיביים ואידיאליים כאחד, מה שמוביל לאידיאליזציה של המאפיינים האגרסיביים והסדיסטיים של העצמי הגרנדיוזי-פתולוגי של חולים אלה"[18]. לפי קרנברג, העמדה הפרנואידית שהפסיכופת מאמץ כנגד ההשפעות החיצוניות גורמת לו להיות לא מוכן להפנים אפילו את ערכי ה"תוקפן", בעוד שנרקיסיסטים ממאירים "מסוגלים להעריץ אנשים חזקים, ויכולים להיות תלויים בדמויות הוריות סדיסטיות ועוצמתיות אך אמינות"[18].

חלקם עשויים להציג התנהגות אנטי חברתית רציונליסטית - למשל כמנהיגי כנופיות סדיסטיות או כחברים בקבוצות טרור... עם יכולת נאמנות לחבריהם[18].

לפי קרנברג, נרקיסיסטים ממאירים, בניגוד לפסיכופתים, מסוגלים לפתח "הזדהות כלשהי עם דמויות אידיאליות חזקות אחרות כחלק מ'כנופיה' מגובשת... המאפשרת להפנים ערכים כמו נאמנות ויחסי אובייקט טובים"[18].

היינץ קוהוט, קארן הורני ואליס מילר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור חצי מאה, בעקבות ההצהרה החדשנית של קוהוט לפיה הגיע עידן "הנרקיסיזם הנורמטיבי" והזכאות (Entitlement) הנרקיסיסטית הנורמטיבית, כלומר העידן של אספקה נרקיסיסטית הורית נורמטיבית, הופיע המושג ההפוך שלו, התעללות נרקיסיסטית.[דרוש מקור][מפני ש...] לדברי קוהוט, כאשר האם לא מצליחה לראות את ילדה, ישנו כישלון בביצוע פונקציות נרקיסיסטיות (זולת-עצמי) של שיקוף, הגורם להפרעה נרקיסיסטית[19]. גם כאשר האב אינו רואה את ילדו יכולה להיווצר הפרעה נרקיסיסטית: קוהוט בחן תוכחות-העברה של בן המופנות כלפי אב שאינו-משקף (אינו-מתקף), שעסוק בהאדרה העצמית שלו בלבד, ולכן מסרב להגיב לתוכחות האותנטיות של בנו.[20]

קארן הורני הדגישה את הפרעת האופי - במיוחד את השאיפה הכפייתית לאהבה ולכוח - הנובעת מכאבי הילדות, מהנרקיסיזם ומההתעללות של ההורים[21]. כך, הורני הייתה זו שבישרה את העבודות המאוחרות יותר בתחום, שנעשו על ידי אליס מילר ואחרים[21].

אליס מילר שמה דגש מיוחד על תהליך ההעתקה (reproduction) של התעללות נרקיסיסטית. כלומר, הרעיון שיחסי אהבה ויחסים לילדים הם חזרות (repetitions) של עיוותים נרקיסיסטיים קודמים[19]. עבודתה המוקדמת של מילר התאימה לתיאוריה הקוהוטיאנית של חסכים באמפתיה ובשיקוף, בדגש על הדרך שבה מבוגרים חוזרים ומנציחים את הפצעים הנרקיסיסטיים (narcissistic wounds) של שנותיהם הראשונות.[22] לדעת מילר, במעגל בין-דורי של התעללות נרקיסיסטית, כאשר ההורים מנצלים את הילדים לסיפוק צורכיהם, הילדים יכולים לפתח יכולת מדהימה לתפוס ולהגיב באופן אינטואיטיבי, כלומר, באופן לא מודע, לצורך של האם, או של שני ההורים, ולקחת על עצמם את התפקיד, שיועד להם.[23] ואכן, בנה של אליס מילר, שהפך לפסיכותרפיסט בעצמו, חווה את הדרמה שאימו תיארה, וכתב על כך בספר שפורסם לאחר מות האם תחת הכותרת "הדרמה האמיתית של הילד המחונן".[24]

"יכולת זו מתפתחת ומשתכללת וילדים אלה, לא זו בלבד שהם מקבלים על עצמם להיות אם לאימם (אנשי-סודה, מנחמיה, יועציה ותומכיה), אלא שהם אף מקבלים על עצמם אחריות על אחיהם. לימים, הם יפתחו רגישות מיוחדת לאיתותיהם הלא-מודעים של צורכי הזולת. לא פלא, כי בעתיד יבחרו רבים מהם לעסוק במקצוע הפסיכואנליזה. מי עוד, זולת האנשים שעברו מסלול התפתחות כזה, יגייס די עניין כדי לבלות את כל היום כולו כדי לפענח מה מתרחש בתת-הכרתם של האחרים. אך בתהליך הפיתוח והשכלול של סנסוריום רגיש זה, אשר בזמנו סייע בידי הילד לשרוד, והכשיר אותו למקצוע מוזר זה, מצויים גם שורשי הפרעתו הנרקיסיסטית".[2] (הדגשה במקור)

על תרומתה של מילר לחקר נושא ההתעללות הנרקיסיסטית כותב מנשה כהן, פסיכולוג קליני, בספרו "הדמות מאחורי המראה"[25]:

"עבודה החלוצית של אליס מילר (1992)[2] הפנתה אמנם את המודעות לנושא, ובכל זאת ההבנה שהפרעה זו היא רעה חולה, ושמדובר בהתעללות נפשית חמקמקה, שפוגעת בנפשם של רבים לא פחות מהתעללות מינית ופיזית, עוד לא התקבעה בתודעה הציבורית. בהתעללות נפשית אין 'סימנים' או 'ראיות' שהקורבן יכול להראות כשהוא מתלונן. התכחשות לבעיה מצד התוקפן אינה מאפשרת לקורבנותיו להתעמת עימו ולהתמודד עם הבעיה בצורה נאותה, בלי לפתח הפרעה נפשית בעצמם. מילר יצאה בזמנו למסע ציבורי שבו חשפה והוקיעה גישות חינוכיות המאפשרות פגיעה בילדים ומצדיקות אותה, וטענה שמלבד טיפול נפשי, שרק מעטים נעזרים בו, חשוב במיוחד החינוך, כשם ספרה 'בראשית היה החינוך' (2010) [26] "[25]

התפתחויות מאוחרות של המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות השמונים התפתחה גרסה פרגמטית יותר למושג ההתעללות הנרקיסיסטית בתחומים רחבים של פסיכותרפיה.

  • פוסט-יונגאנים חקרו את הפצע הנרקיסיסטי, שמשאיר הורה מדכא וחסר-אמפתיה.[27] פולי יאנג-אייזנדרת (Polly Young-Eisendrath), פסיכולוגית יונגיאנית, מדגישה במיוחד כיצד הרצון הנרקיסיסטי של אימהות או אבות לקבל תיקוף לזהותם ולזכות בהכרה דרך ילדיהם, עלול לגרום לאיבוד היכולת להתפתחות אוטונומית (עבור הילד וההורה כאחד), ולהוביל לתוצאות הרסניות.[28]
  • תאוריית יחסי-אובייקט מדגישה כי היעדר נגישות רגשית לאם או לאב היא חוויה טראומטית ביותר עבור ילדים, וכי אנשים שגדלו עם הורים סמכותניים ועריצים, מבצעים העברה בין-דורית, ולעיתים קרובות מגדלים את ילדיהם באופן דומה.[29] הפסיכואנליטיקאי הבריטי, אדם פיליפס, מוסיף כי הורה המחניק את האוטונומיה והמגוון אצל ילדו, מעורר בו לעיתים קרובות רצון לא-מודע לנקמה.[30]
  • ז'וליה קריסטבה מסבירה כיצד הורים, המגוננים על ילדם יתר על המידה, מתייחסים אליו כאל איבר מלאכותי של עצמם ("שלוחה נרקיסיסטית"), ומשתמשים בו לייצוב נפשם תוך טיפוח תחושה אומניפוטנטית.[31]
  • הפסיכיאטר מ. סקוט פק (M. Scott Peck) בחן ב-1978 בספרו הראשון "דרך חדשה"[32] צורות קלות אך הרסניות של נרקיסיזם הורי, כמו גם את עומק הבלבול שיצר בו הנרקיסיזם של אמו.[33] בספרו השני, "אנשי השקר: התקווה לריפוי הרוע האנושי" (1983), תיאר פק את סיפוריהם של מספר מטופלים שנמצאו עמידים במיוחד לכל סוג של טיפול, עליהם החל לחשוב במונחים של "רוע". בהמשך הספר, פק המשיג את מאפייני הרוע באמצעות מונחים פסיכולוגיים, והציע את המשגותיו כאבחנה פסיכיאטרית. בספר זה, השתמש פק במושג "נרקיסיזם ממאיר" על מנת להסביר את הרוע שהוא ראה במטופליו.[34]
  • הפסיכואנליטיקאי ג'ורג' פולוק (George H. Pollock) כתב בשנת 1978: "הנרקיסיסט הממאיר מוצג כגרנדיוזי באופן פתולוגי, חסר מצפון, וחסר ויסות התנהגותי, עם ביטויים אופייניים של התענגות על האכזריות ושל סאדיזם".[35]
  • המונח "התעללות נרקיסיסטית" הופיע גם בקשר לניכור הורי בהיפוך תפקידים (Parentification), בה הילד ההורי ממלא את החלל הרגשי אצל ההורה המנכר כ"נוגד-דיכאון חי". כתוצאה מכך, ההורה נצמד לילד כמו אדם טובע.[36]
  • מודל ניתוח עסקאות (TA) הפך במאה ה-21 לגישה טיפולית פופולרית בלקוחות שחוו התעללות נרקיסיסטית בילדותם, אשר פגעה ביכולת העצמי שלהם להתפתח.[דרוש מקור][מפני ש...]

הפסיכואנליזה הקלאסית שמרה על המשמעות הצרה, טרום פרנצי, של התעללות נרקיסיסטית. במילון המקיף לפסיכואנליזה (Comprehensive Dictionary of Psychoanalysis) משנת 2009, המונח מופיע רק פעם אחת בקשר לניצול הספה הטיפולית להשגת אספקה נרקיסיסטית: העובדה שהיא נתפסת בעיני הלקוחות ובעיני המטפלים כ"סמל סטטוס" הופכת אותה לכלי אפשרי להתעללות נרקיסיסטית.[37]

התעללות נרקיסיסטית פסיכולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התעללות רגשית

ישנם מספר דפוסי התעללות פסיכולוגית (מכונה גם התעללות רגשית או נפשית), השכיחים בהתנהגותם של בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית[דרוש מקור] והפרעת אישיות אנטיסוציאלית.[דרוש מקור][מפני ש...] המונח גזלייטינג (הנגזר משם הסרט אורות הגז) משמש להגדרת התעללות נפשית, המבוססת על ערעור שיטתי של תפיסת המציאות של הקורבן, עד לכדי כך שיפקפק בשפיותו. פרופ' רמאני דורבאסולה מתארת את הדינמיקה הנרקיסיסטית המתעללת,[דרוש מקור][מפני ש...] באמצעות אפיון טקטיקות כמו הפצצת אהבה, המהווה מלכודת ראשונית לקורבן של הנרקיסיסט, וכן משמשת אמצעי לשימור הקשר כאשר הוא מאיים לנטוש.[דרוש מקור] טקטיקה נוספת היא הקופים המעופפים - אנשים בסביבת הקורבן (חברים, קולגות, בני משפחה) עליהם מפעיל הנרקיסיסט מניפולאציות, כך שיסייעו לו לבודד את הקורבן, או לחלופין, יפעילו עליו לחץ. הקופים המעופפים מהווים חלק מדינמיקה נרקיסיסטית רחבה יותר המכונה טריאנגולציה, שמערבת גורם שלישי, בתקשורת שבין שני אנשים, על מנת לשמר את הכוח בידי המתווך.[דרוש מקור]



ברוב מדינות העולם (ובכללן ישראל) התעללות פסיכולוגית אינה מוגדרת כעברה פלילית.[38] עם זאת, בצרפת, בעקבות פרסום ספרה של הפסיכיאטרית מארי־פראנס היריגוין, "הטרדה נפשית: אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה" (2002 [1998])[39], החל דיון ציבורי בנושא התעללות נפשית, שהוביל לבסוף לחוק בנושא הטרדות פסיכולוגיות במקום העבודה בשנת 2001.[40]

"אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר מתאר את התפתחותם הפסיכולוגית של תוקף (הפרוורט הנרקיסי המשחזר את טראומת הילדות שלו בכך שהוא הופך את הקורבן לחסר אונים ולאובייקט של התעללותו) ושל קורבן. הקורבן הוא קורבן כי לשם כך בחר בו הפרוורט הנרקיסי. הוא אינו אשם ובכל זאת כולם (כולל אנשי מקצוע שאליהם הוא פונה בבקשת עזרה) חושדים בו, גם מי שהיו עדים להתקפות עליו. הכל נוהגים כאילו לא ייתכן שיהיה קורבן חף מפשע, וסבורים כי הקורבן הסכים בשתיקה להתקפות או שהיה שותף להן במודע או שלא במודע (עמ' 143[39])". (איילה מלאך-פיינס, הארץ, 17 בנובמבר 2002).[41] "אל לנו לשכוח כי מדובר כאן בהתקפות פרוורטיות, שמחוללות תהליך לא מודע של הרס נפשי באמצעות פעולות עוינות, סמויות או גלויות. אדם אחד עושה אותן, או כמה בני אדם, כלפי מי שנבחר להיות למרמס, פשוטו כמשמעו. באמצעות מילים בלתי מזיקות לכאורה, חצאי אמירות, רמזים, הטיות דעת, בכוחם לערער את יציבותו של אדם ולהורסו כליל, בלי שהסביבה תתערב בנעשה. כך יכולים התוקף או התוקפים לרומם את עצמם משהשפילו את האחר, והם אף יפטרו את עצמם מכל התלבטות או נקיפות מצפון משיטילו את האחריות למצב על האחר: "זה לא אני, זה הוא שאחראי לבעיה!" ללא תחושות אשם, ללא ייסורי נפש. זוהי פרוורטיות מוסרית ונפשית." (עמ' 9, פרופ' יולנדה גמפל, הקדמה למהדורה העברית)[39].

התעללות נרקיסיסטית במקום העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נרקיסיזם במקום העבודה

אנשים שעובדים עם נרקיסיסט או נמצאים באינטראקציה איתו נוטים לדווח על רמה גבוהה יותר של דחק. ישנן מספר סיבות לכך ואחת החשובות שבהן היא הקשר בין נרקיסיזם לתוקפנות. תוקפנות מתווכת את הקשר שבין נרקיסיזם לבין התנהגות שאינה פרודוקטיבית לארגון (counterproductive work behavior).[42] פני וספקטור (Penney and Spector, 2002) מצאו שנרקיסיזם נמצא במתאם עם התנהגות שאינה פרודוקטיבית לארגון, כמו תוקפנות בין אישית, חבלה בעבודתם של אחרים, מציאת תירוצים לבזבוז זמן ומשאבים של אנשים אחרים והפצת שמועות.[43] מעשים אגרסיביים אלה יכולים להעלות את רמת המתח של עובדים אחרים,[44] דבר שבתורו מגביר את שיעורי ההיעדרות ואת תחלופת העובדים.[45]

בריונות במקום העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 החוקרים קתרין מאטיס ובריאן שפיצברג מאוניברסיטת סן דייגו, ארצות הברית, גילו שנרקיסיזם נמצא במתאם עם בריונות. נמצא כי נרקיסיסטים מעדיפים טקטיקות בריונות עקיפות (כגון הסתרת מידע המשפיע על ביצועיהם של אחרים, התעלמות מאחרים, הפצת רכילות, תזכורת מתמדת לאחרים על טעויות, ציווי על אחרים לבצע עבודות שהם מתחת לרמת הכשירות שלהם, ומעקב יתר אחר עבודתם של אחרים) במקום טקטיקות ישירות (כגון איומים, צעקות, ביקורת מתמשכת או העלאת טענות כוזבות). מחקרים על מתבגרים, שהשתמשו הן בדיווחים עצמיים והן בהערכות מורים, הצביעו גם על כך שנרקיסיסטים נוטים יותר להתנהגויות אגרסיביות ומתעמתות בגלל דימוי עצמי נמוך.[דרוש מקור][מפני ש...]

המחקר העלה גם כי נרקיסיסטים הם בעלי מוטיבציה גבוהה להתנהגות ביריונית, וכי במידה מסוימת הם נותרים עם תחושות סיפוק לאחר שאירוע בריוני התרחש. למרות העובדה שנרקיסיסטים רבים ימנעו מעבודה, הם יכולים להיות להוטים לגנוב את עבודתם של אחרים. בהתאם לתכונות אחרות מהשילוש האפל, נרקיסיסטים רבים יתמרנו אחרים ואת סביבתם כדי שיוכלו לנכס לעצמם אחריות על הישגי החברה, שהיה להם מעט מאוד קשר אליהם, או כמעט שום קשר.[46] מחקר שנערך בשנת 2017, ובחן תכונות מהשילוש האפל בקרב מי שמכהנים בתפקידי מנהיגות והשפעתם על רמת הדיכאון של העובדים מצא כי בריאות הנפש והיציבות של העובדים הושפעו לרעה מבריונות נרקיסיסטית במקום העבודה[47].

הטרדה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם קשרים חזקים[דרוש מקור: איזה?] בין נרקיסיזם להטרדה מינית, המתייחסים למרכזיות האגו ולנכונות לנצל אחרים. על פי ארגון RAINN, הטרדה מינית יכולה לגרום לבעיות נפשיות, פיזיות ורגשיות שיכולות לכלול: מגוון רחב של רגשות שליליים, חרדה, דיכאון, סימפטומים של פוסט-טראומה, הפרעות שינה, שימוש בסמים ועלייה ברמות המתח הנפשי.[דרושה הבהרה][47] בנוסף, בשנת 2010 התקיים מחקר, שבחן ישירות את המתאם בין נרקיסיזם לבין נטייה להטרדות מיניות. המתאמים הרלוונטיים כוללים סוציו-סקסואליות, מיניות ללא גבולות ומוחצנות. המחקר התייחס לנרקיסיזם במימד המיני ולתוקפנות מינית (הטרדה מינית וכו'). התוצאות הראו קשר בין נרקיסיזם בממד המיני לבין נטייה לתוקפנות מינית בעתיד, דבר המצביע על כך שיש קשר חזק בין נרקיסיזם מיני לבין תקיפה מינית בפועל. המחקר מצא גם כי גברים שהפגינו אלמנטים מסוימים של נרקיסיזם היו בעלי סיכוי גבוה יותר לתוקפנות מינית.[48][דרושים מקורות][מפני ש...] מחקרים אלה יכולים לשמש בעתיד לאיתור ולטיפול בתוקפנות מינית.

נרקיסיזם וחוסר תום לב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חוסר תום לב (אקזיסטנציאליזם)

סימון דה בובואר תיארה שלושה סוגים עיקריים של נשים הפועלות בחוסר תום לב: הנרקיסיסטית (Narcissist) השוללת את חירותה על ידי התייחסותה לעצמה כאובייקט נחשק; המיסטיקנית (Mystic), שמשקיעה את חירותה במוחלט; והאישה המאוהבת (Woman in Love), שמטילה את זהותה לתוך האובייקט הגברי שלה.[49] אחד הרעיונות המרכזיים בפמיניזם הוא הרעיון שנשים מוכפפות באופן שיטתי, וכאשר נשים מחזירות לעצמן את השליטה, את תחושת הסוכנות שלהן, מתעורר חוסר תום לב בחברה הפטריארכלית. סימון דה בובואר מתייגת נשים המקבלות את האמונה הדתית שהגבר הוא הצד הדומיננטי בנישואין בשל רצון האל, כנשים "מושחתות" (mutilated) ו"אימננטיות",[50] ופיתחה תפישות מודרניות של חוסר תום לב ותפיסות מודרניות של פמיניזם בספרה "המין השני".[51] ניתן לזהות את אותה תבנית א-מוסרית, הכרוכה בהכרח בחוסר תום לב, בהתנהגותם של הפרוורטים הנרקיסיים ובהתנהגות של מי שסימון דה בובואר מתארת כלא-אותנטי, במובן האקזיסטנציאלי של המילה.[דרוש מקור]

הרשעות, כותבת היריגוין, אינה אלא "תוצאה בלתי נמנעת של המבנה הריק". "הפרוורטים הנרקיסיים מתמלאים ב'אחר', בלעדיו אין להם ממשות. אחר זה אפילו אינו כפיל בעל קיום עצמאי, אלא רק בבואה שלהם. לכן חשים קורבנותיהם כי נשללה מהם עצמיותם" (עמ' 135).[52]

דה בובואר (1952) טוענת כי התשוקה שיש לאדם, כסובייקט, להיות אובייקט בעולם, מספקת לתודעה העצמית שלו את הפנטזיה של זהות קבועה, פנטזיה שלעולם לא תושג באמצעות ההכרה הסובייקטיבית שלנו, אלא באמצעות "חוסר תום לב" ו"הונאה עצמית"[53]. לכן, ניתן להבין, באופן אונטולוגי-קיומי, את ההתנהגות הנרקיסיסטית, כתשוקה להתקבע בתודעתו של אחר, כישות בעלת זהות סובייקטיבית, חופשית ונצחית. הכרה מזויפת זו מצד האחר, מספקת לנרקיסיסט אשליה ושלווה, אך בשל היותה מזויפת, על הנרקיסיסט להסוות ללא הרף את תודעתו העצמית החופשית של האחר מעצמו, על מנת שלא יהיה חופשי להכירו כרצונו. מעשה זה של חוסר תום לב מכחיש את האמת, לפי דה בובואר, משום שההכרה בזהות כרוכה במאבק מתמשך, בעמימות ובשטף חיים בלתי פוסק. במקום מאבק פנימי עם האמת של העמימות, התודעה הנרקיסיסטית נאבקת, בחוסר תום לב, כלפי חוץ עם תודעה אחרת כדי להפוך את הסובייקטיביות שלה לאובייקטיביות, על מנת להשלות את התודעה העצמית, שהיא פטורה מלקחת אחריות על האתגרים האותנטיים והעמימות שהסובייקטיביות של התודעה מציבה בפניה, ועל מנת לנכס לעצמה את הנשגבות הטרנסצנדנטית על חשבון החופש של תודעה אחרת[54].

דה בובואר (1952)[53] מסבירה שאף על פי שהתודעה יכולה לקבוע בתום לב את הסובייקטיביות שלה, בהיותה וודאית לעצמה, כמו בטענה "אני חושב משמע אני קיים", ואף על פי שמתוקף כך יש ביכולתה להכריז על האובייקטיביות של האחר, בהיותו לא-וודאי לתודעה העצמית, כמו הסובייקטיביות שלה עצמה; עדיין יש לאחר, האובייקט לכאורה, את היכולת להכריז על הסובייקטיביות של עצמו, ולכן, לפי דה בובואר "זה שמגביל אותו ומכחיש אותו בכל זאת נחוץ לו: הוא לא משיג את עצמו אלא דרך המציאות הזו שהוא לֹא. וזאת הסיבה שבגללה חיי האדם לעולם אינם מאופיינים בשפע ובמנוחה: החיים הם מחסור ותנועה, החיים הם מאבק".[55] כוונתה של דה בובואר היא שכאשר מדובר באמת אונטולוגית, הנוגעת לקיום היומיומי, התודעה העצמית זקוקה להכרה בסובייקטיביות של האחר על מנת להכיר את הסובייקטיביות שלה באופן מלא ואותנטי. הנרקיסיסט יכול לנסות להכחיש את הסובייקטיביות של האחר על ידי זיהויו של האחר רק כאובייקט, אך זה חסר תועלת ולא אותנטי מכיוון שהאחר מחזיק בחופש שלו לבחור אם לאמת או לשלול את הכרתו של הנרקיסיסט[54].

במציאות, אף שנרקיסיסט יכול להצהיר על עצמו כחיוני, התודעה ה"בלתי חשובה" האחרת חווה את עצמה כחיונית עבור הנרקיסיסט, ובאמצעות היפוך דיאלקטי זה, דווקא הנרקיסיסט נראה כחסר משמעות.[53] עם זאת, באור חיובי ובונה, ניתן להתעלות מעל הדיאלקטיקה ההרסנית הזו של תודעה-מהותית מול תודעה-לא-חשובה באמצעות מודעות אותנטית למציאות, המצויה "בהכרה החופשית של תודעה בתודעה האחרת, כאשר כל תודעה מציבה, הן את עצמה והן את התודעה האחרת, בו זמנית, כאובייקט וכסובייקט בתנועה הדדית".[55] לכן, כדי להסיר את האשליה ואת ההרס העצמי, המונעים מהנרקיסיסט את האפשרות של העברת זולת-עצמי (self-object transferences), נדרשת הכרה הדדית אותנטית, המתרחשת כאשר שתי תודעות מזהות את עצמן, כמו גם אחת את השנייה, כאובייקטים עמומים באופן דיאלקטי, כמו גם כסובייקטים.[54]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן מנשה. "הדמות מאחורי המראה". 2020. רסלינג:תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Ferenczi, Freud: The assault on truth, London, UK: Ballantine Books, J. Masson (Ed.), 1984, פרק Confusion, עמ' 293–294
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 אליס מילר, הדרמה של הילד המחונן: והחיפוש אחר העצמי האמיתי, תרגום: יהודית גולדברג, תל אביב: דביר, 1992 [1978]. (בגרמנית)
  3. ^ מילר, אליס, הדרמה של הילד המחונן, תרגום: יהודית גולדברג, ישראל: דביר הוצאה לאור, 2000. (בגרמנית)
  4. ^ Janet Malcolm, Psychoanalysis: The Impossible Profession, London: Alfred A. Knopf, 1988, עמ' 134-135
  5. ^ 1 2 3 4 Ferenczi, Sándor, Confusion of the Tongues Between the Adults and the Child - (The Language of Tenderness and of Passion), The International Journal of Psychoanalysis 30, 1949, עמ' 225–230
  6. ^ Bergmann, Martin S. Ph.D., Understanding Dissidence & Controversy in the History of Psychoanalysis, New York: Other Press, 2004, עמ' 162
  7. ^ John E. Gedo, The Languages of Psychoanalysis, London: Routledge, 1996, עמ' 97, מסת"ב 978-1138881624
  8. ^ Sigmund Freud, Case Histories II (PFL 9) p. 380.
  9. ^ Abraham, Karl (1927) [1924]. "A Short Study of the Development of the Libido, View in the Light of Mental Disorders". In Ernest Jones, ed., Selected Papers of Karl Abraham (pp. 418–501). London: Hogarth Press. Retrieved 29 October 2013.
  10. ^ Fenichel (1996) [1946]. The Psychoanalytic Theory of Neurosis (50th anniversary ed.). New York, NY: W. W. Norton & Company. pp. 40, 105. מסת"ב 978-0-393-03890-3.
  11. ^ Fenichel (1996) [1946]. The Psychoanalytic Theory of Neurosis (50th anniversary ed.). New York, NY: W. W. Norton & Company. pp. 404–5. מסת"ב 978-0-393-03890-3.
  12. ^ Fromm, Erich (1964). The Heart of Man: Its Genius for Good and Evil. Brooklyn, New York City: Lantern Books. מסת"ב 978-1-59056-186-7.
  13. ^ Akhtar, Salman (2009). Comprehensive Dictionary of Psychoanalysis. Abingdon, England: Routledge. p. 163. מסת"ב 978-1-85575-471-3. LCCN 2009417554.
  14. ^ 1 2 Kernberg, Otto F. (January 1, 1970). "Factors in the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personalities". Journal of the American Psychoanalytic Association. Thousand Oaks, California: SAGE Publications. 18 (1): 51–85. doi:10.1177/000306517001800103. PMID 5451020. S2CID 9499780.
  15. ^ Kernberg, Otto F. (1993). Severe Personality Disorders: Psychotherapeutic Strategies. Yale University Press. מסת"ב 978-0-300-05349-4.
  16. ^ Lenzenweger, Mark Francis; Clarkin, John F.; Caligor, Eve; Cain, Nicole M.; Kernberg, Otto F. (January 2018). "Malignant Narcissism in Relation to Clinical Change in Borderline Personality Disorder: An Exploratory Study". Psychopathology. Basel, Switzerland: Karger Publishers. 51 (5): 318–325. doi:10.1159/000492228.PMID 30184541. S2CID 52160230.
  17. ^ Kernberg, Otto F. (1998). "The Psychotherapeutic Management of Psychopathic, Narcissistic, and Paranoid Transferences". In Millon, Theodore; Simonsen, Erik; Birket-Smith, Morten; Davis, Roger D. (eds.). Psychopathy: Antisocial, Criminal, and Violent Behavior. New York City: The Guilford Press. p. 375. מסת"ב 1-57230-344-1. LCCN 98006845.
  18. ^ 1 2 3 4 Kernberg, Otto F. (1997). Ronningstam, Elsa (ed.). Disorders of Narcissism. p. 45.
  19. ^ 1 2 Lior Barshack, Passions and Convictions in Matters Political, Lanham: University Press of America, 2000, עמ' 37
  20. ^ Heinz Kohut, How Does Analysis Cure?, Chicago: University of Chicago Press, 1984, עמ' 183
  21. ^ 1 2 Janet Sayers, Mothering Psychoanalysis, Penguin Books, 1991, עמ' 18
  22. ^ Henry Sussman, Psyche and Text, SUNY Press, 1993, עמ' 83–84
  23. ^ Alice Miller, The Drama of Being a Child, Virago, 1995, עמ' 9, 152, מסת"ב 978-0860688983
  24. ^ בנה של גורו ההורות אליס מילר מספר על החיים הזוועתיים בצלה, Haaretz הארץ
  25. ^ 1 2 מנשה כהן, הדמות מאחורי המראה, תל אביב: רסלינג, 2020, עמ' 14
  26. ^ אליס מילר, בראשית היה החינוך, תל אביב: דביר, 2010
  27. ^ Andrew Samuels, Jung and the Post-Jungians, London: Routledge, 1985, עמ' 228, מסת"ב 978-0415059046
  28. ^ Polly Young-Eisendrath, Women and Desire: Beyond Wanting to Be Wanted, London: Three Rivers Press, 2000, עמ' 198
  29. ^ Neville Symmington, Narcissism: A New Theory, London: Routledge, 1993, עמ' 75, 79, מסת"ב 978-1855750470
  30. ^ Adam Phillips, On Flirtation, London: Harvard University Press, 1994, עמ' 106, מסת"ב 978-0674634404
  31. ^ Julia Kristeva, Black Sun, New York: Columbia University Press, 1989, עמ' 61–62, מסת"ב 978-0231067072
  32. ^ מ.סקוט פק, דרך חדשה: גישה אל החיים שעיקריה אהבה, טיפוח ערכים וצמיחה רוחנית, תל אביב: לדורי, 1988
  33. ^ M. Scott Peck, The Road Less Travelled By, New York: Simon & Schuster, 1990 [1978], עמ' 175–177
  34. ^ Peck, M. Scott. (1983, 1988). People of the Lie: The hope for healing human evil. Century Hutchinson.
  35. ^ Pollock, George H. (1978). "Process and Affect: Mourning and Grief". The International Journal of Psychoanalysis. London, England: Taylor & Francis. 59: 255–276. PMID 681098.
  36. ^ R. A. Gardner u. A, The International Handbook of Parental Alienation Syndrome, Charles C Thomas Pub Ltd, 2006, עמ' 200, מסת"ב 978-0398076474
  37. ^ Salman Akhtar, Comprehensive Dictionary of Psychoanalysis, London: Routledge, 2009, עמ' 60, מסת"ב 978-1855754713
  38. ^ עו"ד ליאור בן דוד, חקיקה בנוגע להתעללות נפשית וכלכלית במסגרת המאבק באלימות במשפחה, הלשכה המשפטית, הכנסת
  39. ^ 1 2 3 מארי-פראנס היריגוין, הטרדה נפשית: אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה, תרגום: דן שליט, ישראל: כתר, 2002. (בצרפתית)
  40. ^ Marie-France Hirigoyen, Biography, www.psychologicalharassment.com
  41. ^ "הפרוורטים הנרקיסיים מתמלאים ב"אחר", ובלעדיו אין להם משמעות". הארץ. 2002-11-17. נבדק ב-2021-05-03.
  42. ^ Penney, L. M., & Spector, P. E. (2002, June). Narcissism and Counterproductive WorkBehavior: Do Bigger Egos Mean Bigger Problems? Retrieved February 24, 2018, from http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/1468-2389.00199/epdf
  43. ^ Colligan, T. W., & Higgins, E. M. (2006). Workplace Stress. Journal of Workplace Behavioral Health, 21(2), 89-97. doi:10.1300/j490v21n02_07
  44. ^ Thomas, David. Narcissism: Behind the Mask (2010)
  45. ^ Braun, Susanne (2017). "Leader Narcissism and Outcomes in Organizations: A Review at Multiple Levels of Analysis and Implications for Future Research". Frontiers in Psychology.
  46. ^ Alexandr Tokarev, Abigail Phillips, David Hughes, Paul Irwing, Leader dark traits, workplace bullying, and employee depression: exploring mediation and the role of the dark core., Journal of Abnormal Psychology 126, 2017-10-01, עמ' 911–920 doi: 10.1037/abn0000299
  47. ^ 1 2 Sexual Harassment | RAINN, www.rainn.org
  48. ^ Laura Widman, James K. McNulty, Sexual Narcissism and the Perpetration of Sexual Aggression, Archives of sexual behavior 39, 2010-8, עמ' 926–939 doi: 10.1007/s10508-008-9461-7
  49. ^ Jack Reynolds, Understanding Existentialism (2006) p. 161
  50. ^ The Look as Bad Faith, Debra B. Bergoffen, Philosophy Today 36, 3 (1992), 221-227
  51. ^ דה בובואר, סימון, המין השני, תרגום: שרון פרמינגר, תל אביב: הוצאת בבל, 2001, כרך א-ב. (בצרפתית)
  52. ^ "הפרוורטים הנרקיסיים מתמלאים ב"אחר", ובלעדיו אין להם משמעות". הארץ. 2002-11-17. נבדק ב-2021-05-17.
  53. ^ 1 2 3 De Beauvoir S. New York: Vintage; 1952. The Second Sex (trans. HM Parshley, 1974) p. 38.
  54. ^ 1 2 3 Matthew Gildersleeve, Beauvoir and Demystifying Paradoxical Characteristics of Narcissistic Personality Disorder, Indian Journal of Psychological Medicine 37, 2015, עמ' 251–253 doi: 10.4103/0253-7176.155683
  55. ^ 1 2 Bauer N. New York: Columbia University Press; 2001. Simone de Beauvoir, Philosophy, & Feminism.