מאבק יעקב והמלאך

יעקב נאבק עם המלאך. ציור מאת גוסטב דורה משנת 1885

מאבק יעקב והמלאך ציור מאת אז'ן דלקרואה משנת 1861

מאבק יעקב והמלאך הוא סיפור מקראי המופיע בספר בראשית, פרק ל"ב. לאחר שיעקב שלח שליחים אל עשו אחיו ואיתם מנחות על מנת לרצותו, הוא עובר את מעבר יבוק. עם כל משפחתו ורכושו במהלך הלילה לאחר שהעביר את כל רכושו ונותר לבדו הוא נאבק עם דמות הנקראת בטקסט "איש" עד עלות השחר. האיש אינו מצליח לגבור על יעקב אך מביא לפגיעה בכף ירכו של יעקב. לאחר מכן יעקב מונע מהאיש לעזוב את המקום, ולא משחרר אותו עד שיקבל ממנו ברכה. בתגובה, מכריז האיש על שינוי שמו של יעקב ל"ישראל". חז"ל פירשו את ה"איש" המוזכר בטקסט כמלאך אלוהים.

הסיפור המקראי

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.
וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.

— פרק ל"ב, פסוקים כ"ג–ל"א

כתוצאה מסיפור זה, בני ישראל נמנעו מלאכול את גיד הנשה:

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

— פרק ל"ב, פסוק ל"ג

תבליט בקתדרלת מילאנו

המאבק בין יעקב והמלאך, ציור מאת פול בודרי

סופו של המאבק

רוב הפעלים בטקסט מצוינים בגוף שלישי ללא כינויי גוף, ולכן לא ברור על מי מדובר ב"וירא" למשל. בדיאלוג בסופו של המאבק, לא ברור על ידי מי נאמרו שני המשפטים הראשונים.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר
וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.

ברור שהתשובה האחרונה נאמרה על ידי יעקב, ולכן השאלה נשאלה על ידי האיש. אך לא ברור מי אמר את שני המשפטים הראשונים. חז"ל טענו כי אין להכריע מי ניצח, עקב חוסר בהירותו של הטקסט:

אין אנו יודעים מי ניצח ‒ אִם מלאך, אִם יעקב.

— בראשית רבה, פרשה ע"ז, פסקה ג'

רוב הפרשנים מניחים שהשאלה ”מַה שְּׁמֶךָ” נשאלה על ידי המלאך כתגובה למשפט הקודם, ”לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי”, שכנראה נאמר על ידי יעקב, ומכאן שהמשפט שלפניו, ”שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר”, נאמר על ידי המלאך, שהוא המפסיד המתחנן שיעקב ישלחנו. לפי זה יעקב הוא זה שניצח במאבק, ולכן המלאך בקש שיניח לו, אך הוא דרש מן המלאך שיברך אותו. מקובל שהמנצח במאבק דורש משהו מן המפסיד. על פי פרשנות זו, מובן יותר הנימוק לשמו החדש של יעקב, "ישראל", ”כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל”, שבפשטות מורה על כך שיעקב ניצח את המלאך.

פרשנות זו מוצגת כבר בספר הושע, שם מצוין כי המלאך הוא זה שהתחנן ליעקב:

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ.

— ספר הושע, פרק י"ב, פסוקים ד'–ה'

הבעיה בפרשנות זאת היא השאלה: כיצד המלאך הצליח לנקוע את רגלו של יעקב ולגרום לו לצלוע על ירכו, אם יעקב הוא זה שניצח?

על פי פרשנות אחרת, פחות רווחת, יעקב הפסיד במאבק, והמלאך ניצח. על פי גישה זו, יעקב הוא התחנן למלאך, שישחררו ללכת לבני משפחתו, ובדרישת המלאך ל"ברכה", הכוונה היא למנחה. יעקב משתמש בלשון זו כשנותן מנחה לעשיו^{[דרוש מקור]}:

אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל

— ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוקים י'–י"א

בגמרא במסכת חולין למדו את מעשה זה שיעקב חזר אפילו לדברים קטנים כמו "פכים קטנים" כי חביב עליו מעשה אלוקי והוא מקפיד על גזל ואיסור בל תשחית

זהותו של האיש

ספר הושע מחזק את זהותו של האיש כמלאך:

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ.

— ספר הושע, פרק י"ב, פסוקים ד'–ה'

היו שטענו כי הפסוק בהושע מורכב ממקור:”וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים.”, המשקף מסורה לפיה יעקב נאבק עם האלהים עצמו, ומתייחס בשלילה למעשיו, ותוספת: ”וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ.” מעורך מאוחר שביקש להתאים את הדברים לצורת הצגתם בתורה, אך קאסוטו טוען כי הצורה שלפנינו היא המקורית ו”אֱלֹהִים” המוזכר בפסוק פירושו אחד מבני האלהים.

לדעת חז"ל המלאך שאיתו נאבק יעקב הוא שרו של עשו (השטן), שנשלח לעוצרו מהשמים. וכך מאריך המלבי"ם בביאורו:

ובכ"ד שבעולם יש כחות עליונים המנהיגים את הכחות התחתונים לטוב ולרע, לחסד ולשבט, כמו שבאדם הפרטי יש יצ"ט ויצה"ר המנהיגים כח השכל והנשמה, וכח החומר ונפש הבהמיית, וכן יש כח עליון הנקרא שר ישראל, הוא הקדושה הכללית השומרת את ישראל, וכח הכללי הממונה לרע, הוא סמאל שרו של עשו הנוטה לצד שמאל להסית ולהדיח, כי אחר שאין קיום לעשו אלא כשישראל חוטאים, השר שלו שהוא קיומו והצלחתו, זה כל מגמתו להדיח את ישראל מתורתם ועבודתם. ובזה הראו לו פה נבואה מוחשת, שטרם קרב יעקב אל עשו, אם ללחום אם להשלים אתו, היה לו מלחמה עם השר שלו, היינו עם היצה"ר הפרטי שבגופו, וגם עם היצה"ר הכולל שהוא שמאל הכללי, שר האומה הרוצה להחטיא זרע יעקב ואומתו בכלל, והמלאך ההוא לבש צורה גשמיית [כי היתה נבואה מוחשת], ע"י שנתגלם המלאך בצורת אדם (כמ"ש ענין זה בפ' וירא).

בנצרות

הפירוש כי יעקב "שרה את אלוהים" (נאבק באלוהים) נפוץ בפרשנות הנצרות הפרוטסטנטית, ונתמכה בידי מרטין לותר וז'אן קלווין (אף על פי שהאחרון האמין כי האירוע היה "חזון בלבד"). ספרי פרשנות אחרים מפרשים את הביטוי "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים" כמתייחס למלאך ה' כפניו של האלוהים.

הסמיכות של המושגים "איש" ו"אלוהים" הובנה בחלק מהפירושים הנוצריים כסימן לכך שמדובר בהופעה של המשיח. למשל, מפרש בשם דאגלס מקמילן מציע כי המלאך שיעקב נאבק מולו הוא "הופעה של המשיח בדמות אדם טרם לאינקרנציה".

לקריאה נוספת

• יונתן גרוסמן, "את אשר תִדר שַלֵם", בתוך: מגדים כ"ו, אייר תשנ"ו, עמ' 9–25
• רמב"ן, בראשית לב, כו
• רשב"ם, בראשית לב, כט

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מאבק יעקב והמלאך בוויקישיתוף

• הרב אלחנן סמט, המפגש הכפול בין יעקב לעשיו, באתר תורת הר עציון, 31 דצמבר 2015
• הערך "מאבק יעקב והמלאך", באתר ויקישיבה