מנחם פינקלשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מנחם פינקלשטיין
מנחם פינקלשטיין.jpg
לידה 1951 (בן 68 בערך)
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי פכו
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
תפקידים אזרחיים
  • שופט בית המשפט המחוזי בחיפה
  • סגן נשיא בית המשפט המחוזי בלוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מנחם (פכו) פינקלשטיין (נולד ב-1951) הוא משפטן ישראלי המכהן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בלוד. בעבר כיהן כפרקליט צבאי ראשי בדרגת אלוף.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלשטיין למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי ביל"ו שבתל אביב, ובשנות ה-60 למד בתיכון עירוני ב' ("צייטלין") שבתל אביב. לאחר מכן למד במסגרת העתודה האקדמית לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב, וסיים אותו בהצטיינות. במלחמת יום הכיפורים היה לוחם חי"ר בסיני בשירות מילואים, ולאחר מכן התגייס לשירות סדיר בפרקליטות הצבאית. את קורס הקצינים בבה"ד 1 סיים כחניך מצטיין פלוגתי. בשנת 1974 עבר קורס קציני תותחנים, ולאחר מכן שירת גם במינוי משנה כקצין בגדוד תותחנים.

בשנות ה-80 יצא ללימודי תואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. חלקים מעבודת הדוקטורט שלו פורסמו בספר "הגיור - הלכה ומעשה" בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר שירותו הצבאי היה בפרקליטות הצבאית. בשנים 1983–1984 שימש לראשונה בתפקיד התובע הצבאי הראשי. לאחר אירוע "קו 300" ופרסום דו"ח ועדת החקירה בראשות האלוף מאיר זורע, התמנה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, לחבר בצוות החקירה של האירוע בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן. בניגוד לחבריו לצוות, חשד פינקלשטיין שרוב מעשי האלימות כלפי המחבלים באו מצד אנשי השב"כ, וכן סבר שמבחינה עובדתית ומשפטית אי אפשר לייחס לתת-אלוף יצחק מרדכי אחריות למותם של שני המחבלים, עמדה שהתקבלה בסופו של דבר[1].

בשנים 1988-1987 היה הסנגור הצבאי הראשי וייצג חיילים בהליכים משפטיים בעלי חשיבות, כגון המשפט בעקבות אירוע ליל הגלשונים (1987), שבו ייצג את קצין המבצעים החטיבתי שהואשם ברשלנות, ומשפטים הנוגעים לכללי הפתיחה באש בפעילות מבצעית[2].בעקבות אירוע ליל הגלשונים הגיש פינקלשטיין עתירה לבג"ץ, נגד החלטתו של הרמטכ"ל שקצין המבצעים יסיים מידית את שירות הקבע. בעתירה התבקשו גורמי הצבא שלא לפעול לסיום שירותו של הקצין עד לסיום משפטו, ובית המשפט העליון נענה לבקשה להוציא צו ביניים שעיכב את השחרור[3]. בפרשה תקדימית אחרת ייצג פינקלשטיין את דוד אנקונינה, חייל בדרגת סמל ראשון, שכמפקד מחסום ירה לעבר גלגלי רכב בורח, בעקבות אירוע חבלני בעזה, בשנת 1986. הנהג נהרג כתוצאה מהירי, ונגד החייל הוגש כתב אישום בבית דין צבאי כאחראי למותו של הנהג. בשתי הערכאות הצבאיות הורשע החייל, ואולם נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר קיבל את בקשתו של פינקלשטיין, והתיר הגשת ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו המרשיע של בית הדין הצבאי לערעורים, זאת בעקבות תיקונו באותה שנה של חוק השיפוט הצבאי שקבע וחידש את הערעור ברשות. ערעורו של החייל התקבל, לאחר שנקבע כי החייל ירה בהתאם להוראות הפתיחה באש של צה"ל וההנחיות שקיבל ממפקדיו[4]. זהו פסק דין עקרוני בנושא הוראות הפתיחה באש בצה"ל[5].

בשנים 1994-1988, שנות האינתיפאדה הראשונה, היה התובע הצבאי הראשי[6], ובין היתר הופיע בבית הדין הצבאי המיוחד במשפט נגד יהודה מאיר שהיה מפקד מרחב שומרון, משפט שכונה "משפט האינתיפאדה"[7]. מאיר הורשע בגין הוראתו "לשבור ידיים ורגליים" לתושבי שני כפרים בשומרון, והורד מדרגת אלוף-משנה לדרגת טוראי.

כתובע הצבאי הראשי סירב פינקלשטיין, בניגוד לעמדת מפקדיו, להורות על הגשת ערעור על זיכוים של קצין זוטר וחייל נוסף, במשפט אחר באותה תקופה, מעבירה של גרימת חבלה חמורה. זאת לאחר שבית הדין הצבאי פסק שעומדת לחיילים ההגנה של ציות לפקודות מגבוה שקיבלו[8].

בשנים אלה עסק פינקלשטיין רבות בנושא כללי הפתיחה באש הניתנים לחיילי צה"ל בשטחים, ניסוחם ויישומם[9].

פינקלשטיין ליווה את חקירת אסון צאלים ב' שאירע בנובמבר 1992, ואת הטיפול המשפטי בתאונה, לצדו של הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) אילן שיף. השניים מצאו כי בהכנות למבצע התקיימה, בהתאם לפקודות שניתנו, שרשרת פיקוד יוצאת דופן, וכי האלוף עמירם לוין, ולא מפקד סיירת מטכ"ל, היה האחראי להכנות למבצע[10]. ואולם בניגוד לעמדתם של הפצ"ר, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, סבר פינקלשטיין כי מן הראוי שלא לנקוט נגד המעורבים הליך פלילי בבית דין צבאי. זאת משום שהיה מדובר בשני מפקדים צעירים אשר היו מוכנים להקריב את חייהם על אדמת אויב רחוקה במבצע נועז ומסוכן, והתאונה אירעה בתרגיל המסכם האחרון ערב המועד שנקבע לקבלת ההחלטה על המבצע[11].

בשנים 1999-1995 היה שופט והמשנה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים. בין השאר עיצב בפסיקתו גישה חדשה לעילות מעצר עד תום ההליכים של חיילים[12]. פינקלשטיין כתב פסקי דין עקרוניים בסוגיות הייחודיות לצבא, כגון: כללי הפתיחה באש ו"נוהל מעצר חשוד"[13], העמדה לדין של חיילים בגין רשלנות בפעילות מבצעית[14] וטעמי פסלות של שופטים צבאיים[15].

Menachem Finkelstein2.JPG

ממרס 2000 עד ספטמבר 2004, שנות האינתיפאדה השנייה, שימש בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. הוא היה הפצ"ר הראשון שצורף לפורום המטה הכללי[16], ובספטמבר 2001 היה הפצ"ר הראשון שהועלה לדרגת אלוף[17]. בשנים האלה הוביל את הטיפול המשפטי של צה"ל בלחימה בטרור[18]. בשיתוף עם מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית (דבל"א), גיבש פינקלשטיין את התפיסה כי אין מדובר ב"אינתיפאדה" אלא ב"עימות מזוין", שבו מותר לפעול על פי דיני הלחימה ולא רק לפי דיני השיטור[19]. עמדה זו התקבלה לאחר מכן גם בבג"ץ[20], ונגזרו ממנה משמעויות משפטיות חשובות לגבי דרכי ההתמודדות הביטחונית מול ארגוני הטרור - בשורה של נושאים: הוראות פתיחה באש, פגיעה ברכוש אזרחי, מעצרים, תביעות פיצויים, סיכול ממוקד, מדיניות חקירה והעמדה לדין של חיילים, שאלת השפיטות של שיטות לחימה צבאיות, ועוד[21]. בעיצומה של תקופת הלחימה במבצע "חומת מגן", באפריל 2002, קבע בית המשפט העליון כי "בכל פעולותיהם מונחים גורמי הצבא על ידי הפרקליט הצבאי הראשי. כך צריך להיות"[22]. פינקלשטיין הטמיע בקרב גורמי הפיקוד כי ללחימה בטרור יש גם "חזית משפטית"[23].

בחוות דעת משפטית עקרונית וראשונית קבע פינקלשטיין, בתחילת שנת 2001, באילו תנאים יהיו רשאים כוחות הביטחון לנקוט פעולות של "סיכול ממוקד", הנועדות לפגוע במי שמבצעים פיגועי טרור נגד ישראלים, ובשולחיהם[24]. בשנת 2006 קיבלה מדיניות "הסיכול הממוקד" את הגושפנקה המשפטית של בית המשפט העליון[25]. כפי שנאמר בדו"ח הוועדה המיוחדת לבחינת פעולת הסיכול הממוקד בסלאח שחאדה, בראשות שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) טובה שטרסברג-כהן: "מן הראוי לציין כי הגרעין הקשה של עקרונות המשפט הבינלאומי והישראלי והכלים הנורמטיביים לביצוע פגיעה מונעת שנקבעו בפסק הדין, מוצא ביטוי בחוות דעתו של הפצ"ר משנת 2001"[26].

בשנים 2000–2002 יזמה הפרקליטות הצבאית בניצוחו של הפצ"ר הליך חקיקה של חוק חדש שיאפשר כליאתם בישראל של פעילי טרור שאינם שבויי מלחמה. חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, שהתקבל בשנת 2002, איפשר בין השאר את המשך כליאתם בישראל של שייח עובייד ושל מוסטפא דיראני[27]. בית המשפט העליון קבע כי חוק זה הוא מידתי וחוקתי[28].

בחודש יולי 2002 החל לפעול בית הדין הפלילי הבינלאומי, והפרקליטות הצבאית נערכה לחידוש משמעותי זה במשפט הבינלאומי ולהשלכותיו על צה"ל[29]. כשסיכם זאב שיף בחודש יולי 2002 את תקופת כהונתו של שאול מופז כרמטכ"ל, מנה ברשימת ההישגים בעלי ההשפעה לטווח ארוך את צירופו של הפצ"ר לפורום המטה הכללי[30].

פינקלשטיין הורה על שינוי מדיניות החקירה הפלילית של חיילים, בכל הנוגע לאירועי ירי, שאירעו בתקופת המלחמה בטרור ואשר גרמו לפגיעה בגוף או בנפש. השינוי התבטא בהחלטה שלא תהיה חקירה פלילית אוטומטית במקרים אלה, אלא שהבירור העובדתי הראשוני יהיה ככלל באמצעות תחקירים מבצעיים שיועברו לפרקליטות הצבאית, וההוראה בדבר חקירה פלילית תינתן על ידי הפצ"ר רק לאחר שיעלה חשד לקיומה של עבירה פלילית[31]. בתיאום עם יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט דאז, ח"כ מיכאל איתן, הנהיג פינקלשטיין מסירת דיווח חצי-שנתי לוועדה זו על פעילות הפרקליטות הצבאית בתחום הלחימה בטרור, ובכלל זה מתן נתונים מעודכנים על החקירות וההעמדות לדין[32].

בתקופת כהונתו כפצ"ר היו כמה גלים של סרבני שירות מסיבות אידאולוגיות, ועל הפרקליטות הצבאית היה להחליט על דרך ההתמודדות עם תופעה זו במישור של אכיפת הדין. עמדת הפצ"ר בסוגיה זו הבחינה בין סרבנות כללית הנובעת משכנוע מצפוני בדבר אי-אלימות לבין סרבנות סלקטיבית הנובעת ממניעים אידאולוגיים-פוליטיים שלא לפעול במקומות מסוימים או בתפקידים מסוימים[33]. לפי עמדה זו, הוצדקה נקיטת צעדים משפטיים נגד סרבני שירות "סלקטיביים" בלבד[34]. בית המשפט העליון אישר עמדה זו[35].

בשנים 2003-2002 יזם פינקלשטיין והוביל שינוי יסודי במעמדם של בתי המשפט הצבאיים שבשטחים. מאז הקמתם מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה כפיפותם הארגונית של בתי משפט אלה ושל שופטיהם לפרקליטות הצבאית, ונשיא בתי המשפט הצבאיים בשטחים היה כפוף לפצ"ר. ההחלטה שהתקבלה ויושמה היא שבתי המשפט הצבאיים ינותקו מכפיפותם לפרקליטות הצבאית, ושנשיא בתי המשפט הצבאיים שבשטחים יוכפף לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים[36].

בתקופת כהונתו של פינקלשטיין הוחמרה מדיניות ההעמדה לדין בעבירות של הטרדות מיניות. הדבר בא לידי ביטוי הן בהחלטה להעדיף את השיפוט בבית דין צבאי על פני השיפוט המשמעתי, הן בהחלטה כי באותם מקרים המתאימים לשיפוט משמעתי ישמשו קציני שיפוט מפקדים משפטנים שאינם שייכים לשרשרת הפיקוד הרגילה[37].

פינקלשטיין בחר באביחי מנדלבליט לשמש כסגנו (החל משנת 2003) והמליץ לשר הביטחון ולרמטכ"ל כי מנדלבליט ימונה כפצ"ר אחריו. בשנת 2015 ביקר פינקלשטיין בפומבי, בכנס לשכת עורכי הדין באילת, את החקירה הפלילית שנוהלה נגד מנדלבליט בעניין מסמך הרפז[38].

בבית המשפט המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום שירותו מונה לשופט בית המשפט המחוזי. תחילה כיהן בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובשנת 2008, עם פתיחת בית המשפט המחוזי מרכז, עבר לכהן בו. בשנת 2012 מונה כסגן נשיאת בית המשפט.

בפסק דין שעורר עניין רב הרשיע בשנת 2009 שוטר שהרג בפרדס חנה אזרח ערבי שפרץ לרכב, וגזר עליו מאסר בן 15 חודשים[39]. נמתחה ביקורת על פסק הדין משני כיוונים מנוגדים: היו שטענו כי לא היה מקום להרשעתו של השוטר שמילא את תפקידו, והיו שטענו כי העונש מקל מדי ביחס לעבירת הריגה. בערעור של שני הצדדים לבית המשפט העליון אושרה הכרעת הדין של פינקלשטיין, אך הוחמר עונשו של השוטר והוטלו עליו 30 חודשי מאסר[40].

מאז שנת 2008 משמש פינקלשטיין בין השאר כאב בית הדין בתיקי פשע חמור. הוא ישב בדין בשלושה מבין ששת המשפטים הפליליים בישראל שבהם נדונה הסוגיה הקשה של הזיכרון המודחק, אשר לגביה קיימת מחלוקת בין אנשי מדעי ההתנהגות וחוקרי המוח והזיכרון. באחד המשפטים שוכנעה התביעה לחזור בה מהאישום, והנאשם זוכה[41]. בשני התיקים האחרים הורשע הנאשם, ובית המשפט העליון אישר את ההרשעה[42].

בשנים 2015–2016 כתב פינקלשטיין שתי הכרעות דין יוצאות דופן בתיקי רצח.

הכרעת הדין הראשונה ניתנה בנובמבר 2015, ובמסגרתה זוכו שני נאשמים שהואשמו כשותפים לעבירת רצח בעקבות ירי על אוטובוס שהסיע תלמידים. הירי הביא למותו של אחד התלמידים ובוצע על ידי אדם שלישי אשר הורשע בדינו בהרכב שופטים אחר. שני הנאשמים היו קטינים בעת האירוע והואשמו על בסיס הודאותיהם בעובדות מסוימות בעת חקירת המשטרה. פינקלשטיין קבע כי הצטברו ליקויים רבים, בדרגות חומרה משתנות, במהלך חקירותיהם של שני הנאשמים, וכי ליקויים אלה מביאים לפסילת הודאותיהם. בנוסף נקבע כי אין לתת משקל להודאות אלה, אפילו היו אלה מתקבלות כראיות. הליקוי החמור ביותר שהתגלה בחקירה זו הוא שיטת "התשאול הנעלם", היינו חקירתם של החשודים בביצוע עבירות חמורות באופן שאינו מתועד כלל, שלא כדין. דרך חקירה כזו פוגעת באופן מהותי ביכולתו של בית המשפט לדעת כיצד התנהלו באמת חלקים מהותיים של החקירה. החשש הוא שאם נוקטים החוקרים אמצעי חקירה פסולים, נעשה הדבר בחלק הסמוי מן העין ולא בחלק הגלוי של החקירה[43].

בפסקי דין ובהחלטות נוספות קבע הרכב השופטים בראשותו של פינקלשטיין כי אין מדובר בכשל חד פעמי אלא בשיטת חקירה פסולה העלולה לפגוע בגילוי האמת, ואשר אין מנוס מנקיטת יד חזקה כדי לשרשה[44]. בעקבות פסק הדין האחרון בעניין זה הביע בועז סנג'רו את המשאלה כי החלטה זו תהווה "סנונית המבשרת על שינוי הגישה", והציע "שכל השופטים ילמדו היטב את פסק הדין"[45].

הכרעת הדין השנייה ניתנה ביוני 2016, ובמסגרתה הורשע שמעון קופר ברצח אשתו הראשונה, אורית, בשנת 1994, וברצח אשתו השלישית, ג'ני, בשנת 2009 תבנית:תפח (מרכז) 47934-11-12 מדינת ישראל נ' שמעון קופר, ניתן ב-28 ביוני 2016. תחקיר שביצע עומרי אסנהיים במסגרת תוכנית הטלוויזיה "עובדה", בשם "האלמן הכפול", סייע רבות למשטרה בחקירת שני האירועים[46]. פינקלשטיין קבע כי הנאשם גרם בכוונה תחילה למותן של שתי הנשים, וזאת בהתבסס על ראיות נסיבתיות רבות לגבי כל אחד ממקרי המוות. בנוסף ניתן משקל ראייתי לנקודות הדמיון העובדתיות הרבות בין שני מקרי המוות. נקודות הדמיון הן כה רבות, וכה יוצאות דופן, עד שיש למצוא תימוכין משמעותיים, לעצם ביצוע עבירות הרצח על ידי הנאשם, ממקרה אחד למשנהו, תוך קביעה שמדובר ב"עדות שיטה". קופר נדון לשני עונשי מאסר עולם[47].

פינקלשטיין נשוי ואב לארבעה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של פינקלשטיין "הגיור-הלכה ומעשה" יצא לאור בשנת 1994, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, ותורגם לאנגלית באותה הוצאה (2006), בשם "CONVERSION - Halakha and Practice". זהו מחקר הלכתי ומשפטי מקיף של הגיור בדיני ישראל, הפעולה המשפטית שדרכה מצטרף הנוכרי לכלל ישראל. המחקר הוא כלל תקופתי, ותשומת לב מיוחדת הוקדשה לבחינת יישומם הלכה למעשה של עקרונות הגיור בספרות השאלות והתשובות, בעיקר בדורות האחרונים. כמו כן נבחנו בספר כמה פרשות היסטוריות הנוגעות לתופעת הגיור בתקופות שונות בתולדות ישראל. פרופ' אהרון קירשנבאום כתב כי "מדעי היהדות חבים חוב גדול למנחם פינקלשטיין על תרומתו המעטירה לחקר סוגיה חשובה מאוד בהלכה"[48], ופרופ' דניאל שפרבר כתב כי זהו "הספר העיקרי כעת בעניין הלכות גיור"[49].

בשנת 2009 פרסם פינקלשטיין בכתב העת "משפט וצבא"[50], מאמר ושמו "הטור השביעי וטוהר הנשק - נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט". מאמר זה באותו שם הפך בשנת 2011 לספרו השני, שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספר זה משקיף המחבר על שירי "הטור השביעי" של נתן אלתרמן מזווית ראייה המתמקדת בסוגיות של ביטחון, מוסר ומשפט. פינקלשטיין התחקה על כתיבתו הרבה של אלתרמן בנקודות ההשקה שבין התחומים האלה, שעניינן הדילמות המורכבות הכרוכות בהפעלת כוח צבאי. לדעת פינקלשטיין, נשזרת בשיריו של אלתרמן ההכרה כי בצד חובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה ועל עצם קיומה - על השימוש בנשק להיות צודק, מידתי ומרוסן. אגב כך נפרסות בספר פרשיות משנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כגון מלחמת העצמאות, משפט טוביאנסקי, פעולת קיביה, פרשת כפר קאסם ועוד.

חיים גורי כתב כי ספר זה הוא "מחקר היסטורי-ספרותי מרתק ואף מכאיב, לא פעם, הקורא לחשבון נפש עד תום". בעודו ספר העוסק בעבר, הוא שב ומעמיד מולנו את ציוויי החובה המוטלים עלינו גם בימים אלה ובעתיד לבוא[51]. את פינקלשטיין מחבר הספר מתאר חיים גורי: "כאיש המתמודד במשך עשרות שנים עם בעיות המותר והאסור במלחמות ישראל, עם צלם פנינו כעם שנגזר עליו להילחם על קיומו וכצבא הניצב בין ישראל לחורבנה"[52]. פרופ' נילי כהן כתבה כי פינקלשטיין "מגייס מחדש את שירת נתן אלתרמן לשירות צבאי במטרה לשכנע את הצבא שאין להיבהל מתוכחת אוהב. במהלך מבריק הופכת, אפוא, שירתו של נתן אלתרמן להד קולו של מנחם פינקלשטיין"[53]. הספר זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת תשע"ב - 2012[54], ולפרס על שם מולדובן לספרות צבאית, מטעם המרכז האוניברסיטאי אריאל, לשנת תשע"א.

מאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "המשפט בתקופת לחימה", משפט וצבא, גיל' 16(א), עמ' 15–35
  • "הטור השביעי וטוהר הנשק", משפט וצבא, גיל' 20(א), עמ' 229-1(2009) [הוצאה מוקדמת של הספר]
  • "הקלריקל הקטן", ספרא וסייפא - ספר היובל לרב מרדכי פירון (ירושלים, תשע"ד), עמ' 618–644
  • "דמוקרטיה נלחמת בטרור: ניתוח דילמות הלכה למעשה", בתוך הקרב של המאה ה-21 - דמוקרטיה נלחמת בטרור, יו"ר דן מרידור, עורך חיים פס (ירושלים, 2006), עמ' 175–220
  • "על צה"ל, על טוהר הנשק ועל המשפט הצבאי - בטור השביעי של נתן אלתרמן", משפט וספר - לכבוד השופט יהושע גרוס (תל אביב, 2007), עמ' 201–221
  • "הסנגוריה הצבאית ועצמאותה - לפני שנות דור", הסניגור 200, עמ' 24–29 (2013)
  • "על הפקודה הבלתי חוקית (בעקבות ההצגה "בחורים טובים")" – ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר תשע"ז-2017, עמ' 457–503.
"The Dilemma of The Military Judge Advocate – General", DEMOCRATIC SOCIETIES and their ARMED FORCES, ed. Stuart A. Cohen, pp.175-183(2000).
"The Israeli Military Legal System", 52 A.F.Rev. pp.137-167 (2002) (With Yifat Tomer).
"War and Morality: Image and Reality", 30 JUSTICE (Winter 2002), pp.11-15.
"Conversion in the Age of Immigration", 19 JUSTICE (Winter 1998), pp.47-49.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנחם פינקלשטיין בוויקישיתוף
על ספרו "הגיור - הלכה ומעשה"
  • דף הספר באתר ההוצאה
  • אהרון קירשנבאום, הגיור הלכה ומעשה, דיני ישראל י"ח, עמ' שפז (תשנ"ה - תשנ"ו)
  • נעמי גוטקינד, "מיהו גר" כחלק מבעיית "מיהו יהודי", הצופה, 14.10.1994
  • אשר כהן, יהודים לא-יהודים - זהות יהודית ישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי (ירושלים ורמת גן, 2006), 133-130
  • (2009) Prof. Zev Garber, Conversion, Halakha and Practice 27 Shofar p.178
על ספרו "הטור השביעי וטוהר הנשק"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושִברה (תל אביב, 2013), עמ' 118–120, 133.
  2. ^ מנחם פינקלשטיין, "הסנגוריה הצבאית ועצמאותה - לפני שנות דור" (עמ' 29-24), הסניגור 200, ‏2013
  3. ^ שם, בעמ' 27-26; בג"ץ 941/87 סרן עופר בן אליעזר נ' ראש מינהל הסגל והוועדה המייעצת להתרת התחייבויות לשירות קבע.
  4. ^ שם, בעמ' 29-27; ע"פ 486/88 סמ"ר דוד אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, ניתן ב-8 בפברואר 1990
  5. ^ אמיר אורןטוהר הנשק נפגע? הוא התלכלך כבר ב–48', באתר הארץ, 2 באפריל 2016
  6. ^ עמנואל רוזן, העלאות בדרגה וחילופי תפקידים בפרקליטות הצבאית הראשית, מעריב, 10 ביוני 1988
  7. ^ אמנון סטרשנוב, צדק תחת אש - המערכת המשפטית באינתיפאדה (תל אביב 1994) עמ' 281-280; יהודה מאיר רוט, עקדה - "משפט האינתיפאדה" (2007), עמ' 91, 244
  8. ^ מנחם פינקלשטיין, "על הפקודה הבלתי חוקית", ספר נילי כהן - משפט, תרבות וספר (תל אביב, 2017), עמ' 485-481; סטרשנוב, לעיל הע' 7, עמ' 234-232
  9. ^ פינקלשטיין, שם, עמ' 474, 498-497.
  10. ^ עמרי אסנהיים, צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל (אור יהודה, 2012), עמ'244-221.
  11. ^ שם, עמ' 245-244.
  12. ^ עמוס הראל, "פסקי דין תקדימיים", "הארץ", 19.6.1998. ע/33/95 אסעד נ' התובע הצבאי הראשי
  13. ^ ע/67/98 טרבלסי נ' התובע הצבאי הראשי
  14. ^ ע/232/95 קאופמן נ' התובע הצבאי הראשי
  15. ^ ע/100/96 קויתי נ' התובע הצבאי הראשי
  16. ^ אמנון אברמוביץ, "יש חבר חדש בפורום מטכ"ל, הפצ"ר ", במחנה, 23 בפברואר 2001.
  17. ^ יובל יועז, "לא צריך בכל הפצצה יעוץ משפטי שוטף", באתר הארץ
  18. ^ דן מרידור וחיים פס, הקרב של המאה ה-21 - דמוקרטיה נלחמת בטרור (ירושלים 2006), עמ' 175.
  19. ^ הקרב של המאה ה-21, שם, עמ' 119–129, 180-178; אריאלה רינגל הופמן, "צה"ל נערך לאפשרות שקצינים ייעצרו בחו"ל", ידיעות אחרונות, 10.5.2002 .
  20. ^ בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית; עמוס הראל ואבי יששכרוב, המלחמה השביעית (תל אביב, 2004), עמ' 195.
  21. ^ הקרב של המאה ה-21, שם, עמ' 129–139, 182-176.
  22. ^ בג"ץ 3114/02 ח"כ ברכה נ' שר הביטחון.
  23. ^ עמיר רפפורט, "אין הבדל בין סרבנות משמאל ומימין", מעריב, מוסף לחג, 6.10.2004; יובל יועז, שם.
  24. ^ דין וחשבון של הוועדה המיוחדת לבחינת פעולת סיכול ממוקד - צלאח שחאדה, בראשות שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) טובה שטרסברג כהן (פברואר 2011), עמ' 33-29.(הקישור אינו פעיל, 18.10.2018)
  25. ^ בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל.
  26. ^ דוח הוועדה המיוחדת, עמ' 33.
  27. ^ בג"ץ 2967/00 בתיה ארד נגד כנסת ישראל; גדעון אלון, "חקיקה אמורה למנוע שחרור עובייד ודיראני", הארץ, 26.3.2001.
  28. ^ בג"ץ 6659/06 פלוני נגד מדינת ישראל.
  29. ^ אתי לבני ויצחק טוניק, "החודש - עם הקמת בית הדין הבינלאומי התחילה מהפכה", עורך הדין, גיליון מס' 31, יולי 2002, עמ' 30-26; אריאלה רינגל-הופמן, שם.
  30. ^ זאב שיף,"מעביר ליורשו צבא חזק יותר", הארץ, 14.7.2002.
  31. ^ בג"ץ 9594/03 בצלם נ' הפרקליט הצבאי הראשי; הקרב של המאה ה-21, שם, עמ' 184–187, 219-215.
  32. ^ עמוס הראל, "לא נכשיר פשעי מלחמה", הארץ 10.7.2003; גדעון אלון, "הפצ"ר: המחסומים - נקודת תורפה בתחום זכויות האדם", הארץ 19.8.2004.
  33. ^ מנחם פינקלשטיין, "סרבנות השירות בשטחים-החלטת הפרקליט הצבאי הראשי, משפט וצבא, ‏תשס"ג 16(4) עמ' 713(הקישור אינו פעיל, 18.10.2018)
  34. ^ הקרב של המאה ה-21, שם, עמ' 187–190, 220-219.
  35. ^ בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי.
  36. ^ עמוס הראל, "נשקלת הוצאת בתי המשפט בשטחים מאחריות הפצ"ר", הארץ, 15.9.2002, אביב לביא, "הפגיעה המיותרת בחפים מפשע מטרידה מאוד", במחנה, גיליון ראש השנה, 26.9.2003.
  37. ^ אתי לבני ויצחק טוניק, שם; אמנון אברמוביץ', שם.
  38. ^ רויטל חובל, "הפצ"ר לשעבר ושופט מחוזי תוקף את החקירה הפלילית נגד מנדלבליט", הארץ 5.6.2015.
  39. ^ תיק פלילי (חיפה) 6088/07 מדינת ישראל נ' מזרחי; רענן בן-צור, מהומה בביהמ"ש: 15 חודשים לשוטר שהרג פורץ, באתר ynet, 3 בספטמבר 2009
  40. ^ ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל.
  41. ^ רויטל חובלהבת נזכרה, האב הואשם - אך לא ניתן היה להוכיח שאנס, באתר הארץ
  42. ^ ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל.ע"פ 8203/11 פלוני נ' מדינת ישראל
  43. ^ תפ"ח 10101-11-09 מדינת ישראל נגד ע.ש. ו-ע.ע. (29.11.2015)
    בית המשפט זיכה שני נאשמים שהודו ברצח תלמיד - בשל מחדלי המשטרה [1]
  44. ^ המקרים פורטו בתפ"ח 15711-01-15 מדינת ישראל נ' ג'רושי, החלטה מיום 29.1.2018; רויטל חובלמדיבוב בסיוע הרואין ועד "תשאולים נעלמים": התנהגותה הפסולה של המשטרה נמשכת, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2018
  45. ^ בועז סנג'רו, "פשעים של חוקרי משטרה: תפוחים רקובים אחדים או שיטה", גלובס 12.4.2018.
  46. ^ עמרי אסנהיים, לתפוס רוצח – המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו (מודיעין 2016).
  47. ^ תפ"ח (מרכז) 47934-11-12 מדינת ישראל נ' שמעון קופר, הכרעת דין מיום 28 ביוני 2016. בית המשפט המחוזי בלוד הרשיע את שמעון קופר ברצח שתיים מנשותיו
  48. ^ אהרון קירשנבאום, "הגיור הלכה ומעשה", דיני ישראל י"ח, עמ' שפז (תשנ"ה-תשנ"ו).
  49. ^ דניאל שפרבר, נתיבות פסיקה - כלים וגישה לפוסק ההלכה (ירושלים, תשס"ח), עמ' 133.
  50. ^ מנחם פינקלשטיין, הטור השביעי וטוהר הנשק-נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט, ‏2009(הקישור אינו פעיל, 18.10.2018)
  51. ^ חיים גורי, מדבריו למהדורה השנייה של הספר, 2013.
  52. ^ שם
  53. ^ נילי כהן, מדבריה למהדורה השנייה של הספר, 2013.
  54. ^ "הפרס לספרות צבאית על שם יצחק שדה - נימוקי חבר השופטים", בתוך ירושלים - עיונים במערכה על עיר במלחמת העצמאות (ירושלים, תשע"ג) עמ' 355-354.