מפ"ם

מפ"ם
מפלגת הפועלים המאוחדת
מדינה	ישראל
שם רשמי	מפלגת הפועלים המאוחדת
מנהיגים	מאיר יערי, יעקב חזן, מאיר תלמי,; ויקטור שם-טוב, יאיר צבן, חיים אורון
תקופת הפעילות	1948–1997 (כ־49 שנים)
אפיון	מפלגה ציונית סוציאליסטית-מרקסיסטית
אידאולוגיות	ציונות סוציאליסטית, צדק חברתי, פתרון שתי המדינות, הפרדת הדת מהמדינה, חופש מדת
כנסות	הראשונה עד הארבע עשרה; (מזה: 7 עד 11 במסגרת המערך השני, ; ו-13 עד 14 במסגרת מרצ)
ממשלות	7 - 9, 13 - 17, 25 - 26
אותיות	מ, מפם
שיא כוחה	20 מנדטים* (הכנסת ה-1) ; *נוסף מנדט בעת כהונת הכנסת
שפל כוחה	3 מנדטים (הכנסת ה-12 וה-14)
רשימה פוליטית	המערך (השני), מפ"מ, מרצ
נוצרה מתוך	השומר הצעיר והתנועה לאחדות העבודה; פועלי ציון (שפרשה ב-1954) יוצאי הפלמ"ח
התמזגה לתוך	מרצ
מטה	ירושלים
מיקום במפה הפוליטית	שמאל

מַפָּ"ם (ראשי תיבות: מפלגת הפועלים המאוחדת) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית, אשר הוקמה בינואר 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". המפלגה קיימה קשר הדוק עם תנועת הנוער השומר הצעיר ועם תנועת הקיבוץ הארצי. מאיר יערי ויעקב חזן היו מנהיגי המפלגה ומתווי דרכה במשך מרבית שנותיה. במחצית הראשונה של שנות ה-1950 המשיכה מפ"ם באורינטציה הפרו-סובייטית של מפלגות האם שלה ועד 1955 הייתה מפלגת אופוזיציה לשלטון מפא"י. בעקבות משפט פראג והתערערות הזיקה לסטליניזם ולברית המועצות בשנים 1954-1952 עזבו את המפלגה חלק מחבריה שמקורם היה באחדות העבודה-פועלי ציון כדי להקים את סיעת אחדות העבודה שנכנסה בהמשך לממשלות בראשות מפא"י. מיעוט הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י. ב-1969 יצרו מפ"ם ומפלגת העבודה גוש פרלמנטרי משותף בשם המערך. בשנת 1992 הצטרפה מפ"ם לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית, לאחר כהונה בת כ-48 שנה כמפלגה ב-14 כנסות שונות.

שורשים אידאולוגיים ופוליטיים

בשנות השלושים של המאה ה-20 עבר היישוב העברי בארץ ישראל סדרה של טלטלות פוליטיות ואידאולוגיות. בקרב תנועת הפועלים נסתמנו שני כיוונים מרכזיים. הראשון, הממוסד והפרגמטי, אותו ייצגה מפא"י, והשני, המהפכני, הרדיקלי, אליו הובילו אחרים.

מפא"י נוסדה בשנת 1930 מאיחוד מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה. איחוד זה הותיר מחוץ לשורות המפלגה החדשה את המפלגות "מפלגת השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל". "השומר הצעיר" לא עמדה מחוץ למחנה ולא פרשה מן ההסתדרות הציונית העולמית (כמו "פועלי ציון שמאל" והתנועה הרוויזיוניסטית). "מפלגת השומר הצעיר" ו""פועלי ציון שמאל", נשארו במסגרת ההסתדרות והמשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של דב בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטיים לניניסטיים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו-לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון וברל כצנלסון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוצים.

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.

במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של חלק מאנשי תנועת "אחדות העבודה" שהתרכזו בעיקר במסגרת "הקיבוץ המאוחד" וכן בקרב כמה חוגים שמאליים עירוניים נלווים. מתחים אידאולוגיים בין אנשי השמאל הסוציאליסטי, בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב'" בראשותו של טבנקין ממפא"י. בשנת 1946 התאחדו אנשי טבנקין ואנשי "פועלי ציון שמאל" ליצירת מפלגת "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". בתחום המדיניות הציונית היה הבדל גדול בין מפלגה זו לבין "השומר הצעיר". בעוד "השומר הצעיר" דגל במדינה דו-לאומית - מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" דרשה לפעול להקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל והתנגדה לקו של בן-גוריון שדרש הקמת מדינה יהודית לאלתר אף במחיר חלוקת הארץ. רק סמוך ל-14 במאי 1948 הצליח בן-גוריון להביא לתמיכת שתי מפלגות אלה בהחלטה על הכרזת העצמאות ועם הקמת המדינה נראתה המחלוקת הקשה בין שתי המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית.

הקרבה האידאולוגית בין מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" ובין מפלגת "השומר הצעיר" ביתר התחומים (מלחמת מעמדות, מרקסיזם, תמיכה בברית המועצות), הביאה בשנת 1948 לאיחודן תחת השם "מפ"ם" - מפלגת הפועלים המאוחדת. כך הוקמה מפ"ם בחודש ינואר 1948^[1]. הניגודים שהיו בין המפלגות - נטייתם של אנשי "אחדות העבודה" לאקטיביזם ביטחוני (מקץ שנים רבות יהיו אנשים כטבנקין וישראל גלילי בין אנשי "ארץ ישראל השלמה") אל מול הפשרנות המדינית של אנשי השומר הצעיר - שנראו כבלתי רלוונטיים (לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ, פרוץ מלחמת העצמאות וההכרזה על הקמת מדינת ישראל) באו לידי ביטוי מאוחר יותר ותרמו לפירוק השותפות בשנת 1955.

בימי ראשית המדינה

באפריל 1948, בסמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקמה "מועצת העם", גוף שקדם לכנסת, והמפלגות השונות היו מיוצגות בו על פי ייצוגן במוסדות הלאומיים, ומתוך מועצת העם הוקמה "מנהלת העם", מעין ממשלה זמנית בראשה עמד דוד בן-גוריון, אל הגוף החדש הצטרפה אף מפ"ם, וקיבלה בה שני חברים מתוך 13 החברים שהיו במנהלה. משמעות הדבר הוא כי מפ"ם הייתה בקואליציה עם מפא"י בממשלה הזמנית שכיהנה בחודשים הראשונים של המדינה, אם כי הוצאה מן הקואליציה ומן הממשלה על ידי בן-גוריון, בשל תמיכתה בגוש הקומוניסטי שבהנהגת סטלין, מיד עם הקמת הממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. לפני קום המדינה ובחודשים הראשונים לאחר הקמתה הייתה מפ"ם למעשה חלק מן הממסד, ובימיו הראשונים של צה"ל היו רבים ממפקדיו הבכירים כיגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים אנשי מפ"ם. אנשי מפ"ם, ובמיוחד אלה המזוהים עם אחדות העבודה, תמכו בקו תקיף בניהול המלחמה, ועליהם נאמרה האמרה כי הם "רואים את הבעיה הערבית מבעד לכוונת הרובה". ואף על פי כן, באמצע יוני 1948 ניסחה הוועדה המדינית של מפ"ם את מדיניות המפלגה והפיצה בין פעיליה מסמך שכותרתו "מדיניותנו כלפי הערבים בזמן המלחמה", בו נאמר כי "המפלגה מתנגדת למגמה לסלק את הערבים מתחומי המדינה היהודית", ותומכת בהחזרת הפליטים לתחומי המדינה והחזרת רכושם בתום המלחמה.^[2]

ב-25 בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. בבחירות אלו זכתה מפ"ם בהישג נאה - 19 מנדטים. מפא"י זכתה ב-46 מנדטים. לכאורה, ניתן היה בשילוב זה של מפלגות הפועלים להקים קואליציה יציבה, אשר תיקח את המדינה הצעירה אל כיוון שמאלי, חלוצי, התומך באידאולוגיה סוציאליסטית, כפי שראו אנשי המפלגות הפועליות בחזונם. חזונו של בן-גוריון היה שונה. בן-גוריון העדיף את ה"ממלכתיות" על ה"חלוציות" ואת הסוציאליזם הפרגמטי על פני הסוציאליזם כפי שפירשו אותו בו אנשי מפ"ם. עיגונם של מוסדות המדינה, עיצובם בתוואי ממלכתי, והדגשת כוחה של המדינה הצעירה כמדינה, אל מול גופים בעלי זיקה מפלגתית שקמו בתקופת טרום המדינה, ודרשו לשמר את כוחם אף במסגרתה, היו לעדיפות הראשונה שראה בן-גוריון אל מול עיניו. אל מול ניסיונות גופים ומפלגות מימין ומשמאל לשמר כוחות צבאיים עצמאיים או עצמאיים למחצה, נקט בן-גוריון באמצעים תקיפים. הטבעת ספינת הנשק אלטלנה ב-22 ביוני 1948, הייתה בבחינת איתות ברור לכוונותיו של בן-גוריון להכפיף את כל הכוחות הצבאיים לפיקוד אחיד. באוקטובר 1948 הורה בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח שנראה כגוף בעל זיקה מפלגתית למפ"ם. חששו של בן-גוריון היה כי אם יצרף את מפ"ם לממשלתו, לא יוכל להנהיג את ה"ממלכתיות" בכל תחומי החיים, בה ראה ערך חשוב בתקופה זו של עיצוב דמותה של המדינה. חשש נוסף היה כי לא יוכל לקיים מדיניות חוץ עצמאית כשלמרכיב כה חשוב בממשלתו יש זיקה לברית המועצות. בשל כל אלו הוקמה הממשלה משילוב של מפא"י, מפלגות דתיות, ומפלגות המצויות מימין למפא"י כ"פרוגרסיבים". אנשי מפ"ם מצאו עצמם באופוזיציה, אם כי לא היו "מוקצים" כחרות ומק"י אשר הוכרזו על ידי בן-גוריון כמצויות מחוץ להסכמה הלאומית הישראלית. עם זאת היו אנשי מפ"ם מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, כאשר נדונו, הוחלטו, ונקבעו לדורות שאלות של דת ומדינה, חינוך, שאלות כלכליות ושאלות של מדיניות.

שלושה שבועות בלבד לפני הבחירות לאספה המכוננת השיקה מפ"ם את הגוש העממי הערבי, רשימת לווין ערבית, במטרה לגייס קולות של ערביי ישראל. מכיוון שמפ"ם לא אפשרה לערבים להיות חברים ברשימה, היא העדיפה להקים רשימה נפרדת לערבים.^[3] מערכת הבחירות נעשתה בפיקוח המחלקה לענייני ערבים במפ"ם, בראשות אהרון כהן. הרשימה השיגה 2,812 קולות, כשלא עברה את אחוז החסימה שהיה 1% (4,347 קולות) שנדרשה כדי לזכות במושב.^[4] גם ביישובים ערביים לא הצליחה הרשימה להשיג קולות רבים, בעכו לדוגמה הצליחה מפלגת הגוש העממי הערבי להשיג כחמישה אחוזים מסך הקולות בלבד.^[5] עד לבחירות הבאות ב-1951, מפ"ם אפשרה לערבים לכהן ברשימתה, כאשר רוסתם בסתוני נבחר ברשימת הרשימה.

מפ"ם בתקופה זו הייתה מפלגה מגובשת, בעלת עיתון יומי משלה, "על המשמר", שהחל לצאת לאור בתקופת מלחמת העולם השנייה ואשר בעמודו הראשון הופיעה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים", שהם שלושת ערכי הליבה של "השומר הצעיר". ילדי הקיבוצים למדו בבתי ספר השייכים ל"זרם העובדים" בהם הייתה השפעת האידאולוגיה הסוציאליסטית חזקה ("זרם העובדים" בוטל עם חקיקת חוק חינוך חובה בשנת 1953). לילדים הוציאה מפ"ם אף שבועון בשם "משמר לילדים", שהתחרה ב"דבר לילדים" שבועון הטף של ההסתדרות (שמפ"ם אמנם השתייכה אליה, אך נשלטה וכוונה על ידי מפא"י). למפלגה הייתה אף הוצאת ספרים משלה, ספרית פועלים. מבסיס כוחה העצמאי בקיבוצים, נראה היה כי המדובר במפלגה הראויה לשמש כאלטרנטיבה שלטונית לכל דבר.

מבחינת גבולות המדינה הציגה מיד לאחר מלחמת העצמאות עמדה, לפיה יש לכבוש את מה שנשאר לא כבוש בארץ ישראל המערבית ולהקים בכל השטח מדינה דו-לאומית^[6].

ביקורת קשה נמתחה על תמיכתה הבלתי מסויגת של מפ"ם בסטלין (פרט להסתייגותה מ"אי-הבנה" של סטלין בנושא הציונות). ביטויי התמיכה הגיעו לשיא בסיקור מות סטלין ב"על המשמר". על אף התנגדותו רבת השנים של סטלין לציונות, על כל פשעיו, שהיו ידועים במידה רבה כבר בתקופה זו, ועל האנטישמיות הברורה שהפגין בשנותיו האחרונות (ובין היתר במשפטי פראג, ברדיפתו של רודולף סלנסקי ובמשפט הרופאים). אמנם גם משיקולי "ריאל פוליטיק" יכול היה אדם כמשה סנה להגיע למסקנה כי הקומוניזם הוא עתידו של העולם, וכי למטרה זו על מדינת ישראל לשמור על יחסים טובים עם ברית המועצות מאינטרס אנוכי טהור. זאת, בניגוד לגישתו הפרו-מערבית של דוד בן-גוריון.

קרע ופילוג

הניגודים הבסיסיים בין אנשי "אחדות העבודה" ובין אנשי "השומר הצעיר" במפ"ם, אך התגברו ככל שסערת מלחמת העצמאות חלפה, והמפלגה מצאה עצמה באופוזיציה, כאשר אנשי השומר הצעיר דוחפים לכיוון שהם ראו כאינטרנציונליסטי ולהזדהות עם מדיניות ברית המועצות, בעוד שאנשי אחדות העבודה, אקטיביסטים ובעלי דעה עצמאית, מתקשים להתיישר לפי קו זה ולעיתים מביעים תמיכה במדיניותו של בן-גוריון. בימיה הראשונים של המדינה הביא המתח בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם למשבר בתנועת הקיבוץ המאוחד, אשר הביא אף לפילוגים בקיבוצים. עם חלוף הזמן החלו אנשי אחדות העבודה רואים יותר ויותר את המשותף בינם ובין אנשי מפא"י, ואת ההבדלים בינם ובין אנשי השומר הצעיר, והאיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר החל להראות מלאכותי יותר ויותר.

בסוף 1952 חל קרע במפ"ם בעקבות משפטו בפראג של מרדכי אורן. אורן, שליח השומר הצעיר לפראג, נעצר והואשם בריגול על לא עוול בכפו, באווירה הכללית של ציד מכשפות ששררה בגוש הקומוניסטי בימיו האחרונים של סטלין. אורן היה בשר מבשרה של התנועה, ומעצרו היווה מכה קשה לאמונותיהם של חבריה. יש שטענו כי מדובר בשגיאה, יש שטענו כי מדובר בעלילה, אך שניים מראשיה הבולטים של מפ"ם, משה סנה ויעקב ריפתין, התבטאו בפומבי בזכות מעצרו של אורן והצדיקו את פעולות המשטר הקומוניסטי בפראג. סנה (יחד עם אברהם ברמן ורוסתם בסתוני) פרש מן המפלגה והקים בינואר 1953 את סיעת שמאל. בסתוני חזר כבר במרץ 1953 למפ"ם, וב-1954 הצטרפו סנה וחבריו למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. רק בשנת 1956 שב מרדכי אורן לארץ, לאחר ששוחרר מכלאו, והמשיך בפעילותו במפ"ם, תוך שהוא מצהיר כי החוויות הקשות שעבר בכלא הצ'כי לא ערערו את אמונתו בצדקת הדרך.

פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי אחדות העבודה, אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה השומר הצעיר השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטליניסטי, ובין אנשי אחדות העבודה. בשנת 1954 הקימו אנשי אחדות העבודה עיתון יומי בשם "למרחב" אשר התחרה עם עיתונה של מפ"ם "על המשמר". אנשי השומר הצעיר דרשו כי הופעת העיתון תיפסק. הייתה זו העילה הרשמית לפרישת אנשי אחדות העבודה ממפ"ם, שנותרה מגובשת כמפלגה בה אנשי "השומר הצעיר" היו המרכיב העיקרי.

בין פרישת אחדות העבודה להקמת המערך

בשנת 1955 הצטרפה מפ"ם לראשונה לקואליציה בראשותו של דוד בן-גוריון, וזאת לאחר שבבחירות לכנסת השלישית קיבלה המפלגה תשעה מנדטים (בעוד שאחדות העבודה קיבלה עשרה). בעוד שבשנים הקודמות ראה בן-גוריון באנשי מפ"ם סכנה, והדבר הגיע לידי כך שהשב"כ התקין מכשירי האזנה לראשי המפלגה, עתה נראה כי עוקצה של הסכנה הוקהה. אירועים פנימיים, כפרישת אנשי סנה, ואירועים בינלאומיים כמותו של סטלין והתנערותה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מן הסטליניזם בועידתה העשרים, גרמו לחשיבה מחודשת בנוגע לכשרותה של מפ"ם להשתתף בקואליציה. תוצאות הבחירות בהן הכפילה מפלגת חירות את כוחה, הביאו למסקנה כי למען שלמות הקואליציה יש לצרף אליה את מפ"ם. בשנים אלו התגבשה המפלגה כתנועה ציונית סוציאליסטית, בעלת גישה פרגמטית, ואידאולוגיה שמאלית מגובשת, הנמצאת מעט שמאלה למפלגת השלטון.

האידאולוגיה המפ"מית בשנים אלו כללה אחווה יהודית ערבית (מפ"ם הייתה המפלגה הציונית הראשונה אשר מטעמה נבחר חבר כנסת ערבי, רוסתם בסתוני. חברי כנסת ערבים כמוחמד ותד וחסין פארס ייצגו את מפ"ם במשך שנים רבות, ומפ"ם התנגדה לממשל הצבאי שהושת על ערביי ישראל, ופעלה לביטולו), הפרדה בין דת ומדינה, סוציאליזם, ופשרנות מדינית. גישתה של מפ"ם אל בעיות הביטחון הייתה כי על אף שעל המדינה לשאוף לשלום עם אויביה, עליה להיות מוכנה להגן על עצמה.

בנובמבר 1958 הזדעזעו אנשי המפלגה ממעצרו של אחד ממנהיגיה וממנהיגי הקיבוץ הארצי, אהרון "אהרונצ'יק" כהן, באשמת מגע עם סוכן זר, לאחר שנמצא כי כהן היה במגע עם דיפלומטים סובייטיים. כהן נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר לאחר ערעור.

ממסמכי מיטרוחין שנחשפו ב-2016 עולה שהקג"ב ניהל מבצע לחדירה למפ"ם, ושבין הישראלים שהופיעו בארכיון שלו כסוכנים היו חברי הכנסת משה סנה (עוד לפני פרישתו), אלעזר גרנות ויעקב ריפתין^[7]. לא ניתן לדעת האם הם העבירו מידע סודי, ואיסר הראל כתב בספרו ""ריגול סובייטי — קומוניזם בארץ ישראל" שלהערכתו סנה לא היה מרגל.

בשנת 1961 הוקמה ממשלה ללא מפ"ם, לאחר שדרישותיה הקואליציוניות (שהיו רובן במישור הפרסונלי) לא נענו. מפ"ם שבה אל הקואליציה לאחר הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, לממשלתו של לוי אשכול.

המערך

ככל שחלפו השנים הפכה המפלגה למתונה ופרגמטית יותר. לאחר מלחמת ששת הימים הביעו מנהיגי המפלגה את דעתם כי יש להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה עד להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב. מפ"ם נראתה כאגף השמאלי של מפלגת העבודה. למצב זה ניתנה גושפנקה בשנת 1969 כאשר הסתפחה מפ"ם למפלגת העבודה ליצירת גוש פרלמנטרי משותף בשם המערך (השני). על אף רצונם של רבים באיחוד מלא של המפלגות, התעקשו אנשי האגף השמאלי במפ"ם לשמור על מסגרות נפרדות.

עם עליית הליכוד לשלטון, הפך המערך ממפלגת שלטון למפלגת אופוזיציה. במסגרת זו היו אנשי מפ"ם פעילים באופוזיציה לממשלות הליכוד השונות, ובהתנגדות למדיניות הכלכלית הליברלית, למדיניות החוץ ולמלחמת לבנון הראשונה.

חברי מפ"ם היו משובצים באופן קבוע במקומות: 5, 10, 19, 26, 33, 40, 46 ,59 ומקומות כבוד בעשיריות האחרונות. גם אם חבר כנסת נוסף הצטרף למפלגת העבודה, הוא שובץ תחת המכסה של מפלגת העבודה מבלי לפגוע בשיבוצי מפ"ם.

הפרישה מן המערך והאיחוד לתנועת מרצ

בשנת 1984, לאחר שהתיקו בבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית פרשה מפ"ם מן המערך (כן פרש ח"כ יוסי שריד אשר הצטרף לתנועת רצ), מכיוון שסירבה לשבת בממשלה אחת עם הליכוד. מפ"ם נותרה באופוזיציה, שם הייתה השפעתה שולית ביותר, מכיוון שהקואליציה הייתה חזקה מאוד וכללה 97 חברי כנסת. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו משמעותיות ביותר בדרכה של המפלגה, שכן זו הפעם הראשונה שהתמודדה באופן עצמאי מאז שנת 1965, כעשרים ושלוש שנים. בבחירות אלו, בהן הנהיגו את המפלגה יאיר צבן וחיים אורון זכתה המפלגה ב-3 מנדטים.

במהלך כהונת הכנסת השתים עשרה הפך שיתוף הפעולה בין מפ"ם, רצ ושינוי להדוק יותר, כאשר בשאלה העיקרית שעמדה אז על הפרק, שאלת עתיד השטחים והמשא ומתן עם אש"ף - לא היה כל שוני בין המפלגות. רצ כללה גם גורמים כרן כהן בעלי דעות כלכליות וחברתיות הדומות מאוד לאלו של אנשי מפ"ם. מפ"ם מצידה תמכה בחיזוק זכויות האדם ושלטון החוק להם הטיפו חברי רצ ושינוי. ההבדלים האחרים בין המפלגות נראו כמשניים, אל מול היתרון שבהליכה אל הבחירות לכנסת ה-13 כגוף שמאל מאוחד. ואכן בשנת 1992 התחברה מפ"ם ה"שמאלית" עם שינוי ה"ליברלית" ועם רצ הרדיקלית, מיסודה של שולמית אלוני במסגרת התאגדות יונית חילונית, מרצ ומאז היא מתמודדת בבחירות לכנסת בשורות מפלגה זו, עמה התמזגה בסופו של דבר מיזוג מלא בשנת 1997. בשנת 1994 נסגר עיתונה של מפ"ם, "על המשמר". בראשית המאה ה-21, מפ"ם הייתה חלק ממפלגת מרצ-יחד ובשנת 2008 אף נבחר חיים אורון, נציגה של מפ"ם ההיסטורית במרצ-יחד, ליו"ר המפלגה.

תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003 העניקו למפלגה המאוחדת שישה מנדטים בלבד. המצב אף החמיר לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה, בהן זכתה התנועה החדשה מרצ בשלושה מנדטים בלבד. עם זאת, מתוך שלושת נציגי מרצ לכנסת השניים הראשונים (חיים אורון ואילן גילאון) היו אנשי מפ"ם במקורם. לאחר הבחירות לכנסת התשע עשרה בשנת 2013 נותר בסיעת מרצ בכנסת רק חבר אחד (מתוך שישה), שהיה בעבר חבר מפ"ם (אילן גילאון) ואף לא חבר קיבוץ אחד מקיבוצי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר לשעבר. רוב יחסי של חברי קיבוצים אלה הצביע בבחירות של 2013 עבור מפלגת העבודה. בבחירות 2015, בחירות מרץ 2019 ובחירות ספטמבר 2019 שוב נבחר רק נציג אחד חבר מפ"ם, אילן גילאון. לאחר בחירות 2020 לא נבחר כל חבר מפ"ם לכנסת, אך לאחר התפטרותו של עמיר פרץ בשלהי כהונת הכנסת העשרים ושלוש חזר גילאון לכהן בכנסת. לאחר בחירות 2021 והתפטרותו של השר עיסאווי פריג' מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, נכנס חבר מפ"ם לשעבר עלי סלאלחה לכנסת^[8].

תפקידה ההיסטורי של מפ"ם בא לביטוי בימי בניית המדינה ובמאבק על זהותה האידאולוגית של המדינה בשנותיה הראשונות, כמו גם שותפותה במסגרת מרצ, ובממשלתו השנייה של יצחק רבין. כיום נראה כי המפלגה, אשר התבססה על בסיס כוח במסגרת הקיבוצים, על סוציאליזם ועל מדיניות של פשרה טריטוריאלית, איבדה את בסיס כוחה ככל שחלקם היחסי של הקיבוצים בכלל האוכלוסייה הלך והצטמצם. לכך הוסיפו תקופות המשבר בקיבוצים, עד כדי פירוק המסגרת הקיבוצית במקרים רבים, ומפנה של החברה הישראלית ימינה בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. במסגרת החברה הישראלית כפי שהיא כיום, נראה כי מפלגה זו שהייתה השנייה בגודלה, ובעלת השפעה של ממש בכל תחומי החיים, נעלמה מהמפה הפוליטית, וכי גם במסגרת המאוחדת עם גופים נוספים, בחלקם בעלי שוני מהותי מן האידאולוגיה המפ"מית, מהווה המפלגה המאוחדת גוף בעל השפעה שולית בפוליטיקה הישראלית. לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש מרצ לא עברה את אחוז החסימה דבר שהוביל לכך שבפעם הראשונה מקום המדינה מפ"ם ומרצ שירשה אותה ללא נציגות פרלמנטרית בכנסת^[9].

שרים שכיהנו מטעם מפ"ם

במשך רוב שנותיה הייתה במפ"ם מסורת שמנהיגי המפלגה אינם מכהנים בממשלה, ורוב שרי המפלגה לא כיהנו במקביל כחברי כנסת.

אהרן ציזלינג - שר החקלאות (1948–1949)
ישראל ברזילי - שר הבריאות (1955–1961, 1966–1969), שר הדואר (1958–1959), שר בלי תיק (1969–1970)
מרדכי בנטוב - שר הפיתוח (1955–1961), שר השיכון (1966–1969)
ויקטור שם-טוב - שר בלי תיק (1969–1970), שר הבריאות (1970–1977), שר הסעד (1974)
נתן פלד - שר הקליטה (1970–1974)
שלמה רוזן - שר הקליטה (1974–1977), שר השיכון (1977)
יאיר צבן - שר הקליטה (1992–1996)

נציגי המפלגה בכנסת

כנסת	חברי כנסת	הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948)	5 נציגים: מרדכי בנטוב, צבי לוריא, נחום ניר-רפאלקס, אהרן ציזלינג, ברל רפטור
הכנסת ה-1 (1949)	19 מנדטים: יצחק טבנקין, מאיר יערי, יעקב חזן, נחום ניר-רפאלקס, אהרן ציזלינג, מרדכי בנטוב, ישראל גלילי, יעקב ריפתין, משה סנה, ברל רפטור, אליעזר פרי, משה ארם, חנה למדן, חנן רובין, ישראל בר-יהודה, מנחם בדר, פייגה אילנית, יצחק בן-אהרן, דב בר-ניר, מנחם רצון, דוד ליבשיץ	פרמינגר הצטרף לסיעה ב-15 באוגוסט 1949 (לאחר שפרש ממק"י והקים את סיעת היחיד הקומוניסטים העבריים ב-8 ביולי 1949) והגדיל את מספר חברי הסיעה ל-20. ב-10 באפריל 1951 פרש מהכנסת דב בר-ניר. החליף אותו מנחם רצון. ב-12 באפריל 1951 פרש מהכנסת יצחק טבנקין. החליף אותו דוד ליבשיץ. רשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השנייה (1951)	15 מנדטים: מאיר יערי, ישראל בר-יהודה, יעקב חזן, יעקב ריפתין, אהרן ציזלינג, משה סנה, דוד ליבשיץ, מרדכי בנטוב, משה ארם, רוסתם בסתוני, אליעזר פרי, חנה למדן, אברהם ברמן, יצחק בן-אהרן, חנן רובין	ליבשיץ ולמדן פרשו ממפ"ם ב-21 בפברואר 1952 והקימו את הסיעה הבלתי תלויה – לאחדות העבודה (השם הוכר על ידי ועדת הכנסת רק במרץ 1953). ב-13 בינואר 1954 הצטרפו למפא"י. בסתוני, סנה וברמן פרשו ממפ"ם ב-2 בפברואר 1953 והקימו את סיעת שמאל. ארם, בן-אהרן, ציזלינג ובר-יהודה פרשו ממפ"ם ב-23 באוקטובר 1954 והקימו את סיעת אחדות העבודה - פועלי ציון (הסיעה לא הוכרה על ידי ועדת הכנסת). בסתוני חזר למפ"ם ב-1 בנובמבר 1954. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן(הקישור אינו פעיל)
הכנסת השלישית (1955)	9 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, יצחק יצחקי, מרדכי בנטוב, חנן רובין, אמה תלמי, יעקב ריפתין, ישראל ברזילי, חיים יהודה, יוסוף ח'מיס	ב-21 בספטמבר 1955 נפטר יצחק יצחקי. החליף אותו יוסוף ח'מיס. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן(הקישור אינו פעיל)
הכנסת הרביעית (1959)	9 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, חנן רובין, מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי, חיים יהודה, אמה תלמי, יעקב ריפתין, יוסוף ח'מיס, יוסף קושניר	ב-10 ביולי 1960 פרש מהכנסת חיים יהודה. החליף אותו יוסף קושניר. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת החמישית (1961)	9 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, חנן רובין, מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי, ויקטור שם-טוב, אמה תלמי, יעקב ריפתין, יוסוף ח'מיס, יוסף קושניר	ב-24 באוקטובר 1962 נפטר חנן רובין. החליף אותו יוסף קושניר. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת השישית (1965)	8 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, ויקטור שם-טוב, שלמה רוזן, ראובן ארזי, אמה תלמי, עבד אל-עזיז זועבי, נתן פלד	ב-28 בינואר 1969 לקראת הבחירות לכנסת ה-7, התאחדו הסיעות מפ"ם והעבודה והקימו את סיעת המערך. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת השביעית (1969) במסגרת המערך (השני)	7 מנדטים (מתוך 56 לרשימה כולה): מאיר יערי, יעקב חזן, ראובן ארזי, דב זכין, שלמה רוזן, חייקה גרוסמן, עבד אל-עזיז זועבי
הכנסת השמינית (1973) במסגרת המערך (השני)	7 מנדטים (מתוך 51 לרשימה כולה): מאיר תלמי, דב זכין, חייקה גרוסמן, אהרן אפרת, עבד אל-עזיז זועבי, יהודה דרניצקי, אליעזר רונן	ב-14 בפברואר 1974 נפטר עבד אל-עזיז א-זועבי. החליף אותו חביב שמעוני חבר העבודה. ב-10 באפריל 1977 פרשו אפרת, גרוסמן-אורקין, דרניצקי, זכין, רונן ותלמי מהמערך והקימו שוב את סיעת מפ"ם העצמאית. יומיים לאחר מכן חזרו למערך.
הכנסת התשיעית (1977) במסגרת המערך (השני)	4 מנדטים (מתוך 32 לרשימה כולה): מאיר תלמי, נפתלי פדר, חייקה גרוסמן, משה עמאר, אמרי רון	ב-2 בינואר 1978 פרש חיים יוסף צדוק חבר העבודה מהכנסת. החליף אותו אמרי רון.
הכנסת העשירית (1981) במסגרת המערך (השני)	7 מנדטים (מתוך 47 לרשימה כולה): ויקטור שם-טוב, דב זכין, יאיר צבן, אלעזר גרנות, מוחמד ותד, אמרי רון, נפתלי פדר
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת המערך (השני)	6 מנדטים (מתוך 44 לרשימה כולה): ויקטור שם-טוב, אלעזר גרנות, יאיר צבן, אמירה סרטני, מוחמד ותד, חייקה גרוסמן, גדי יציב	ב-22 באוקטובר 1984 פרשו ששת חברי מפ"ם מהמערך (גרוסמן-אורקין, גרנות, ותד, סרטני, צבן ושם-טוב) ב-15 במרץ 1988 פרש ויקטור שם-טוב מהכנסת. החליף אותו גדי יציב. ותד פרש ממפ"ם ב-12 ביולי 1988 והצטרף לחד"ש.
הכנסת ה-12 (1988)	3 מנדטים: יאיר צבן, חיים אורון, חסיין פארס	ב-9 במרץ 1992 לקראת הבחירות לכנסת ה-13, התאחדו הסיעות מפ"ם, רצ ושינוי ביצירת סיעת "מרצ - רצ, מפ"ם, שינוי - ישראל הדמוקרטית" (מרצ).
הכנסת ה-13 (1992) במסגרת מרצ	4 מנדטים (מתוך 12 לרשימה כולה): יאיר צבן, חיים אורון, וליד חאג'-יחיא, ענת מאור
הכנסת ה-14 (1996) במסגרת מרצ	3 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): חיים אורון, וליד חאג'-יחיא, ענת מאור	ב-1997 התאחדו סופית המפלגות רצ, מפ"ם ושינוי שהרכיבו את הסיעה המשותפת והקימו את מפלגת מרצ.

תוצאות הבחירות


בחירות	מנהיג	מושבים	+/-	קואליציה/אופוזיציה	הערות
1949	יצחק טבנקין	בתחילת הקדנציה: 19 / 120 בסוף הקדנציה: 20 / 120		אופוזיציה	במהלך הקדנציה הצטרף חבר כנסת אחד
1951	מאיר יערי	בתחילת הקדנציה: 15 / 120 בסוף הקדנציה: 7 / 120	5	אופוזיציה	במהלך הכהונה פרשו 8 ח"כים מהמפלגה
1955		9 / 120	2	קואליציה
1959		9 / 120		קואליציה
1961		9 / 120		אופוזיציה
1965		8 / 120	1	קואליציה
1969		7 / 120	1	קואליציה	במסגרת המערך השני.
1973	מאיר תלמי	7 / 120		קואליציה	במסגרת המערך השני.
1977	מאיר תלמי	4 / 120	3	אופוזיציה	במסגרת המערך השני.
1981	ויקטור שם-טוב	7 / 120	3	אופוזיציה	במסגרת המערך השני.
1984	ויקטור שם-טוב	6 / 120	1	אופוזיציה	ריצה בבחירות במסגרת המערך השני, אך התפצלו לאחר מספר חודשים מתחילת כהונת הכנסת.
1988	יאיר צבן	3 / 120	3	אופוזיציה
1992	יאיר צבן	4 / 120	1	קואליציה	במסגרת מרצ.
1996	חיים אורון	3 / 120	1	אופוזיציה	במסגרת מרצ, במהלך הקדנציה התאחדה עם רצ למסגרת מרצ המאוחדת וחדלה להתקיים עצמאית.

לקריאה נוספת

ס. ש. יריב (דוד בן-גוריון), על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953.
זאב לקויר, תולדות הציונות, הוצאת שוקן 1974.
דב בן מאיר, ההסתדרות, הוצאת כרטא, 1978.
יוסי אמיתי, אחוות-עמים במבחן: מפ"ם 1948–1954 – עמדות בסוגיית ערביי ארץ ישראל, הוצאת צ'ריקובר, 1988.
דוד שחם, ישראל 50 השנים, עם עובד 1998.
אלקנה מרגלית (עורך), השמאל המאוחד: דרכה החברתית של מפ"ם בראשית המדינה 1948-1954, קובץ מחקרים א', הוצאת יד יערי, 1991.
אלי צור, נופי האשליה : מפ"ם 1948–1954, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998.
אלי צור (עורך), לא יוכלו בלעדינו: עמדות מפ"ם בשאלות חוץ וביטחון 1948-1956, קובץ מחקרים ב', הוצאת יד יערי, 2000.
אודי מנור, יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949, תל אביב: דביר, 2016.
טל אלמליח, אנשי האתמול: הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר ומפ"ם, 1977-1956, שדה בוקר: מכון בן-גוריון, 2018.