משתמשת:Tzeelats/נשים במוזיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נשים במוזיקה מתאר את התפקידים השונים של נשים בעולם המוזיקה כמלחינות, כותבות שירים, נגניות, זמרות, מבקרות מוזיקה, מורות למוזיקה ועוד מקצועות בתחום. בנוסף יפורט בערך זה על תנועות נשיות במוזיקה (לדוגמא, Women music, מוזיקה שנכתבה על ידי נשים ובוצעה על ידי נשים), אירועים וז'אנרים הקשורים לנשים, סוגיות של נשים ופמיניזם. במאה ה-21, כאשר נשים מהוות חלק ניכר מזמרי המוזיקה הפופולרית והקלאסית, כותבות שירים (חלק ניכר מהן גם זמרות וגם כותבות שירים), יש מעט מפיקות מוזיקליות, מבקרות מוזיקה מז'אנר הרוק ונגניות רוק (מוזיקה). אמניות בולטות בתחום הפופ, כמו ביורק וליידי גאגא, העידו על סקסיזם ואפליה מגדרית בתעשיית המוזיקה.[1][2] בנוסף, מחקר שנערך לאחרונה על ידי ד"ר סמית' פרסם כי "בשש שנים האחרונות, הייצוג של נשים בתעשיית המוזיקה היה אף נמוך יותר".[3] במוזיקה קלאסית, למרות מספר רב של מלחינות מתקופת ימי הביניים ועד היום, נשים נמצאות בתת-ייצוג בביצועים של יצירות קלאסיות, ספרי לימוד ואנציקלופדיות. למשל, בתולדות המוזיקה הקצרית באוקספורד , קלרה שומאן היא אחת המלחינות היחידות שהוזכרו.

נשים מהוות חלק ניכר מהסולנים האינסטרומנטליים במוזיקה הקלאסית ושיעור הנשים בתזמורות הולך ומתרחב. מאמר מ-2015 בנושא סולני קונצ'רטו בתזמורות קנדיות גדולות מצביע על כך ש-84% מכלל הסולנים בתזמורת הסימפונית של מונטריאול הם גברים. בשנת 2012, נשים עדיין היו רק 6% מתוך כלל הנגנים בתזמורת הפילהרמונית של וינה. הנשים אינן נפוצות כנגניות בז'אנרים פופולריים כמו רוק ומטאל, למרות שהיו מספר נגניות ולהקות המורכבות מנשים בלבד.

לדברי ג'סיקה דושן, כתבת מוזיקה בעיתון "אינדפנדנט" הלונדוני, מוזיקאיות מהז'אנר הקלאסי "נשפטות לעתים קרובות מידי על הופעתן החיצונית ולא על הכישרון שלהן"[4], והן מתמודדת עם הלחץ להיות "סקסיות על הבמה ובתצלומים".[4] דושן קובעת כי "ישנן מוזיקאיות אשר מסרבות להחצין את המראה שלהן...אלו הן הנשים אשר מוצלחות יותר מבחינה מקצועית". לדבריה של עורכת הרדיו הבריטי, אדווינה וולסטנקרופט, תעשיית המוזיקה מאפשרת כבר זמן רב לנשים להיות בתפקידים שונים בתוך התעשייה אך לנשים יש סיכוי נמוך מאוד להגיע לתפקידים סמכותיים כגון מנצחת התזמורת,[5] מקצוע אשר נתפס כ"אחת מתקרות הזכוכית האחרונות בתעשיית המוזיקה".[6] במוזיקת המיינסטרים, למרות שישנן הרבה זמרות אשר מקליטות שירים, יש מעט נשים אשר נמצאות מאחורי הקונסולה ופועלות כמפיקות מוזיקליות ושותפות בליווי תהליך הקלטת השירים.[7]

כותבות שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותבת שירים היא אדם אשר כותבת את המילים, המנגינות והאקורדים לשירים, בדרך כלל עבור ז'אנר מוזיקה פופולרית כמו פופ, רוק, או מוזיקת קאנטרי. כותבת השירים יכולה להיקרא גם מלחינה, למרות שהמונח השני נוטה לשמש בעיקר עבור אנשים מהז'אנר של המוזיקה הקלאסית.

המאה ה-19 – ראשית המאה ה – 20[עריכת קוד מקור | עריכה]

"רק מעט מתוך הנשים הרבות (כותבות השירים) מאמריקה פירסמו את המוזיקה שלהן והשמיעו אותה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20". [6] לדברי ריצ'רד ראובלין וריצ'רד ג. בייל, "חוסר אזכור הנשים (כותבות השירים) היא השמטה מביכה ובולטת במורשת המוזיקה שלנו".[8] נשים נאבקו לכתוב ולפרסם מוזיקה בעולם הגברים במאה ה-20. לפני 1900 ואפילו לאחר מכן, היה צפוי כי "נשים יבצעו מוזיקה ולא יעשו מוזיקה".[8] בשנת 1880 ג'ורג' פ. אפטון כתב את הספר "נשים במוזיקה" שבו טען כי "לנשים את היצירתיות המולדת להלחין מוזיקה טובה" בשל "נטייה ביולוגית" של נשים.[8] מאוחר יותר היה מקובל שלנשים יהיה תפקיד בחינוך מוזיקלי והן נעשו כל כך מעורבות בתחום "עד כדי כך שנשים שלטו בחינוך המוזיקלי במחצית השנייה של המאה ה-19 ועד למאה ה-20".[8] כחלק מתפקיד הנשים בחינוך המוזיקלי, נשים כתבו מזמורים ומוזיקה לילדים. "המוזיקה החילונית הכתובה באמריקה לפני 1825 מציגה רק כ-70 עבודות של נשים". באמצע המאה ה-19 הופיעו נשים בולטות, כולל Faustina Hasse Hodges ,Susan Parkhurst , Augusta Browne וMarion Dix Sullivan. ב-1900 היו הרבה יותר כותבות שירים, אבל "רבות עדין נאלצו להשתמש בשמות בדויים או בראשי תיבות "כדי להסתיר את העובדה שהן נשים".[8]

ג'אז במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שכתיבת שירים בסגנון ג'אז היו בשליטה של גברים במשך זמן רב, היו מספר כותבות ג'אז ידועות. בשנות ה-30, אן רונל (1905-1993) כתבה מספר להיטים, ביניהם "Willow weep for Me" משנת 1932 ושיר דיסני משנת 1933, "Who's Afraid of the Big Wolf?" [9] איירין היגינבות'ם (1918-1988) כתבה כמעט 50 שירים, והידוע ביותר מביניהם הוא "Good Morning Hearttache". [12] דורותי פילדס (1905-1974) כתבה את המילים של יותר מ-400 שירים, חלקם בוצעו על ידי דיוק אלינגטון. היא כתבת יחד עם ג'רום קרן את "The Way You Look Tonight", שזכה באוסקר בשנת 1936 על השיר הטוב ביותר. ליל הארדין ארמסטרונג (1971-1898) ניגנה בפסנתר בלהקת הג'אז King Oliver's Creole . השיר המפורסם ביותר שלה "Struttin' with Some Barbecue" הוקלט כ-500 פעמים. שירים מפורסמים נוספים שלה הם "Doin' the Suzie Q", "Just for a Thrill", "Bad Boy". [9]

פופ בשנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסצנת הפופ של שנות ה-60 "כמו רוב ההיבטים של עסקי המוזיקה (שנות ה-60 ), כתיבת שירים נשלטה על-ידי גברים, למרות שהיו הרבה זמרות ברדיו, נשים ... נתפסו בעיקר כצרכניות: ... שירה הייתה לעתים כתחביב מקובל לבנות אך נגינה, כתיבת שירים ולחנים פשוט לא נעשתה." [10] נשים צעירות לא חונכו לראות את עצמן כיוצרות (מוזיקה).[10] קרול קינג הייתה שותפה לכתיבת להיטים יחד עם בעלה ג'רי גריפין כגון "The Loco-Motion", "Will You Love Me Tomorrow", "Up On the Roof" "Natural Women. "קינג הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס גרשווין לשנת 2013 בתואר השיר הפופולרי".[10] אלי גריניץ ובעלה ג'ף בארי כתבו את "Then He kissed Me", Be My Baby", "River Deep, Mountain High". לורה נירו כתבת את "Wedding Bell Blue", Eli's Coming", "And When I Die". היא מוכרת באמירתה: "אני לא מעוניינת במגבלות קונבנציונליות כאשר זה מתנגש עם כתיבת השירים שלי... אני מביאה פרספקטיבה פמיניסטית מסוימת אל כתיבת השירים שלי." [10]

הגל החדש של נשים זמרות – יוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שנות ה-60 פרץ גל חדש של זמרות-כותבות שירים אשר יצאו מגבולות הפופ, השתמשו בנוף העירוני כקנבס למילים בסגנון וידוי של משוררים, לדוגמא אן סקסטון וסילביה פלאת'. נשים חלוציות אלו הופיעו בניוזוויק, יולי 1969, "הבנות: לשחרר". "מה שמשותף לג'וני מיטשל, לוטי גולדן, לורה נירו, מלאני, ג'ניס איאן ואליזה ויינברג, הם השירים האישיים אותם הן כותבות, כמו מסעות של גילוי עצמי. גרייס סליק, דוגמנית לשעבר, הייתה ידועה בהיסטוריית הרוקנרול על תפקידה בסצנת המוזיקה הפסיכדלית המתפתחת של סן פרנסיסקו באמצע שנות ה-60. ב"גרדיאן", ב- 26 בינואר 2017, מתארת הסופרת לורה ברטון את השינוי הרדיקלי בנושאים של פוליטיקה, סמים, אכזבה, האשליה של המופיע הנודד והחיים האורבנים.[11] לוטי גולדן, ילידת ניו יורק, באלבום הבכורה שלה "Motor-cycle", תיארה את חייה באיסט סייד וילג' שנות השישים המאוחרות. באלבום היא מבקרת נושאים כגון זהות מגדרית (The Space Queens-Silky is Sad), ושימוש מוגזם בסמים (Gonna Fay's). הנשים בכתבה בניוזוויק משנת 1969 ייצגו את הדור הבא של המוזיקאיות היוצרות.

מחזות זמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזות זמר "נדיר למצוא נשים בתעשייה שנשלטת על ידי גברים מהבחינה היצירתית. היצירות של כותבי שירים גברים והן מופקות באופן תדיר יותר על-ידי גברים. רק בשנת 2015 צוות כתיבה נשית עשה היסטוריה על ידי זכייה בפרס טוני".[12] בשנת 2015, לראשונה, צוות כתיבה של נשים בראשות ליסה קרון (Best Book) וג'נין טסורי זכו בפרס טוני [13] על המחזמר Fun Home. למרות זאת, יצירה גברית ממשיכה להיות מופקת באופן תדיר יותר.[12] ב-2013 סינדי לאופר הייתה "המלחינה הראשונה" שזכתה בטוני על "הציון הטוב ביותר ללא שותף זכר" על כתיבת המוזיקה ומהמילים למחזמר Kinky Boots.[13] מבין היוצרות הבולטות בתעשיית מחזות הזמר ניתן למצוא את לורן פריצ'רד (Song Bird), זואי סרנק (A Lasting Impression, The years Between) , קייטי תומפסון אשר "תשמח לראות דמויות נשיות...מורכבות, חזקות ופגיעות".[12] תומפסון הצהירה כי בתעשיית מחזות הזמר "כאשר את נלחמת במשהו כאישה, במיוחד בדבר אומנותי: או שאת נתפשת ככלבה, או כאישה רגשנית", תוויות אשר מאפשרות לאחרים לזלזל בנשים.[12]

נשים שחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי לשונדה קטריס ברנט, מורה באוניברסיטה ומחברת ספר על כותבות שירים שחורות, "ישנם מעל 380 כותבים בהיכל התהילה של כותבי השירים, רק שתיים מתוכם הן נשים שחורות (סליביה מוי וואלרי סימפסון)". ברנט שואלת: "למה יש כל כך מעט נשים שחורות כותבות-יוצרות בולטות?"[14] היא טוענת ששתי נשים שחורות כותבות חשובות הן אבי לינקולן, דוגמא נדירה לזמרת ג'אז שכתבה בעצמה את האלבומים שלה, וקסנדרה ווילסון, שמקליטה את שיריה וגם קאברים בעצמה.[14]

כותבות שירה בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימה של יוצרות בולטות. רבות מהנשים ברשימה הן זמרות-כותבות אשר בנוסף מפורסמות בזכות השירה שלהן ו/או יכולת נגינה, אבל הן ברשימה זו על הישגן בתחום כתיבת השירה:

מלחינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרת המוזיקה האמריקאית מרשה סיטרון שואלת, "מדוע מוזיקה שמולחנת על ידי נשים כל כך שולית לרפרטואר הקלאסי?"[15] סיטרון בוחנת את השיטות והגישות שהובילו לבידוד של מלחינות מהקנון המקובל של יצירות מוזיקליות שבוצעו. היא טוענת שבמאה ה-18 מלחינות כתבו יותר שירים לרסיטלים קטנים מאשר סימפוניות המיועדות להופעה בתזמורת באולם גדול. הסימפוניות נחשבות לז'אנר החשוב ביותר בתחום ההלחנה וכיוון שמלחינות לא כתבו סימפוניות, נגזר עליהן להיות בשוליים בתחום ההלחנה.[15]

לדברי אבי פליפס, "למוזיקאיות היה קשה לפרוץ את דרכן ולקבל את הקרדיט שמגיע להן".[16] במהלך ימי הביניים, רוב המוזיקה האמנותית נוצרה עבור מטרות דתיות ובשל התפיסה של תפקיד הנשים כפי שזו נוסחה על ידי מנהיגים דתיים, מעט נשים הלחינו סוג כזה של מוזיקה. רוב ספרי האוניברסיטה על ההיסטוריה של המוזיקה דנים באופן כמעט בלעדי במקומם של מלחינים גברים. בספר Concise Oxford History of Music, קלרה שומן היא המלחינה היחידה שמוזכרת.[16] פליפס מציינת ש"במהלך המאה ה-20 הנשים אשר הלחינו/ניגנו השיגו פחות תשומת לב מאשר הגברים המקבילים להן".[16]

תקופת ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנזירה ילדגרד פון בינגן (1098-1179) הייתה מלחינה, סופרת, פילוסופית ואשת חזון. אחת מעבודותיה כמלחינה, "the Ordo Virtutum", היא דוגמה מוקדמת לדרמה דתית ומחזה מוסרי. שישים ותשע קומפוזיציות מוזיקליות, כל אחת עם הטקסט הפואטי הייחודי לה. זהו אחד מהרפרטוארים הגדולים ביותר מתקופת ימי הביניים. ילדגרד הלחינה שירים דתיים רבים שנאספו לתוך מחזור שנקרא Symphonia armoniae celestium revelationum.

תקופת הרנסנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדלנה קסולנה (1544-1590) הייתה מלחינה איטלקייה, נגנית קתרוס וזמרת. העבודה הראשונה שלה מתוארכת מ-1566: ארבעה מדריגלים באוסף Il Desiderio, שהפיקה בפרינציה. שנתיים לאחר מכן היא פרסמה בונציה את הספר הראשון על מדרגלים לארבעה קולות, Il primo libro di madrigali, שהיה הדפוס הראשון שפורסם על ידי אישה בהיסטורית המוזיקה המערבית.[17] היא הייתה קרובה לאיזבלה דה מדיצ'י והקדישה לה חלק מהמוזיקה שלה. ב-1570, 1583 ו-1586 היא הוציאה לאור ספרים נוספים על מדרגלים. בהקדשה של הספר הראשון שלה על מדריגלים היא מבטאת את רגשותיה כלפי היותה אישה מלחינה בתקופה בה זה נדיר: "אני רוצה להראות לעולם, ככל שאני יכולה במקצוע זה של מוזיקה, את הטעות המרה של גברים שהם שולטים לבד במתנת האינטלקט והאומנות, ושמתנות כאלה לעולם ניתנו לנשים".

קתרין אסנדרה (1590-1618) הייתה מלחינה איטלקית ונזירה בנדיקטינית. היא התפרסמה כנגנית עוגב והוציאה לאור מספר עבודות. אסנדרה הלחינה מספר יצירות רב קוליות (מוטט) ויצירות עוגב.[18] היא למדה קאונטרפוינט עם בנדטו רה, אחד המורים המובילים בקתדרלת Pavia. היא הלחינה אוסף של יצירות רב קוליות בסגנון הקונצ'רטו במילאנו ב-1609, יצירה של שמונה קולות שנקראת Salve Regina ב-1611, ויצירה לארבעה קולות ששמה Audite verbum Dominum ב-1618.

תקופת הבארוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנצ'סקה קאצ'יני (1587- 1641) הייתה מלחינה איטלקייה, זמרת, נגנית קתרוס, משוררת ומורה למוזיקה. שירתה בחתונתו של מלך צרפת הנרי הרביעי ומריה דה מדיצ'י בשנת 1600 זכתה לשבחים מצד הנרי, שכינה אותה הזמרת הטובה ביותר בכל צרפת. היא עבדה בחצר המלוכה של מדיצ'י כמורה, זמרת קאמרית, מדריכת חזרות ומלחינה של מוזיקה קאמרית ומוזיקה בימתית עד 1627. עד 1614 היא הייתה המוזיקאית שהשתכרה הכי גבוה מבין מוזיקאי חצר המלוכה, משום שהווירטואוזיות שלה הדגימה בצורה טובה כל כך את הרעיון של המצוינות הנשית שהוקרן על ידי יורשת העצר של טוסקנה, כריסטינה של לוריין. רוב המוזיקה שהלחינה נועדה למחזות קומיים. ב-1618 היא פרסמה אוסף של 36 שירי סולו ודואטים עם זמרי בס, בעוד שהיא זמרת סופרן. ב-1625 הלחינה קאצ'יני מוזיקה לבלט- קומי באורך של 75 דקות. בסך הכל, היא כתבה 16 יצירות לאמנות הבמה. היא התמחתה בכתיבת הרמוניות דרמטיות מפתיעות, שינויים חדים בהרמוניות, הרבה קונטרפונקט, שלרוב מתכתב עם אפקט של רגש.

ברברה סטרוצי (1619-1677) הייתה מלחינת בארוק איטלקייה וזמרת. כילדה התגלה כישרונה המוזיקלי והיא נהגה לשיר בפני קהל כבר מגיל צעיר. היא ניחנה גם בכישרון להלחנה ואביה תמך בה ורשם אותה לשיעורי הלחנה אצל המלחין פרנצ'סקו קוואלי. סטרוצי הוגדרה כמלחינה הפורה ביותר מבין גברים ונשים כאחד של המוזיקה הווקאלית החילונית באמצע המאה ה-17 בונציה. [19] יצירותיה ייחודיות גם בכך שהן מכילות רק מוזיקה ווקאלית חילונית, למעט קובץ שירים אחד של שירי קודש. [20] היא הייתה ידועה ביכולת הפואטית שלה כמו גם בכישרון ההלחנה שלה, שכן מילותיה היו פואטיות ואוצר המילים שלה היה עשיר. [21] כמעט שלושה רבעים מיצירותיה נכתבו לקול סופרן, אך היא פרסמה גם יצירות לקולות אחרים.[22] יצירותיה מושרשות היטב במסורת הפראטיקה השנייה. המוזיקה של סטרוצ'י מושפעת מרוחו של קוואלי, יורשו של מונטברדי. עם זאת, הסגנון שלה הוא יותר לירי ומאופיין ביותר צלילים של קולות ווקאליים ופחות בנגינת כלים.[23] רבים מהטקסטים של יצירותיה הראשונות נכתבו על ידי אביה ג'וליו. טקסטים מאוחרים יותר נכתבו על ידי עמיתים של אביה ועבור יצירות רבות היא כתבה טקסטים משלה.

אליזבת' ז'אק דה לה גואר (1665-1729) הייתה מלחינה צרפתית, מוזיקאית ונגנית צ'מבלו. היא נולדה למשפחה של מוזיקאים ובוני כלים. כילדת פלא, היא הופיעה עם הצ'מבלו לפני המלך לואי ה-14 והפכה למוזיקאית בחצר המלך. היא לימדה, הלחינה והופיעה בקונצרטים בפריז וזכתה לשבחים רבים.[24] היא הייתה אחת מקומץ מלחינות ידועות בזמנה, ובניגוד לרבים מבני זמנה היא חיברה לחנים במגוון רחב של סגנונות וצורות.[25] כשרונה והישגיה הוכרו על ידי טיטון דה טילט, אשר העניק לה מקום על הר פרנסוס כשהייתה רק בת 26. עבודותיה כוללות יצירות לבלט, לאופרה, יצירות לצ'מבלו, יצירות ווקאליות וסונטות להרכבי טריו.

התקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארייט אברמס (1758-1821) הייתה מלחינה אנגליה וזמרת סופרן. כזמרת, היא זכתה לשבחים רבים על הופעתה בפניי ג'ורג' פרידריך הנדל. היא למדה שירה, תיאוריה של המוזיקה והלחנה עם המלחין תומאס ארנה לפני שכתבה את האופרה שלה ב-1775 לתיאטרון רויאל שבדרורי ליין בלונדון. אברמס הפכה לזמרת ראשית בקונצרטים בלונדון ובפסטיבלי המחוז אשר קרו באופן קבוע בין השנים 1780- 1790. אברמס הלחינה כמה שירים, בניהם "תפילת היתומים" ו"ג'יין המשוגעת", שהפכו פופולריים ביותר. היא פרסמה שני אוספים של שירים, אחד איטלקי ואחד אנגלי, שהכיל בתוכו אוסף של שירי עם סקוטיים בהרמוניות של שניים ושלושה קולות. יותר מתריסר שירים היו בלדות סנטימנטליות. כמו כן, אוסף שירים שהיא פרסמה ב-1803 הוקדש על ידה למלכה שרלוט.[26]

מריה תרזה אגנסי (1720- 1795) הייתה מלחינה איטלקית. למרות שהייתה מפורסמת בעיקר בזכות יצירותיה, היא הייתה ידועה גם כנגנית צ'מבלו וזמרת. רוב יצירותיה נכתבו למקלדת, לווקאל או לשניהם. הקריירה שלה התאפשרה לה על ידי הלומברדיה האוסטרית, שהייתה פרוגרסיבית ביחס לזכויות נשים. הפטרונית שלה הייתה מריה תרזה, הקיסרית הרומית הקדושה וריבונית לומברדיה, וגם מריה אנטוניה וולפורגיס, מלחינה מוכשרת ובולטת לתקופה. עבודותיה המוקדמות הן פשוטות ונקיות ואילו יצירותיה המאוחרות וירטואוזיות יותר, מורכבות יותר ומלודרמטיות. היא חיברה אופרות, ביניהן דרמה הירואית וסגנונות דרמה רציניים. היא כתבה גם אריות, קונצרטים וסונטות למקלדת, להרכבים קטנים ולווקאל.

הנסיכה אנה עמליה (1723-1787) הייתה מלחינה פרוסית ואוצרת של יצירות מוזיקליות. כנערה, היא למדה לנגן בצ'מבלו, בחליל ובכינור. את רוב זמנה היא בילתה בברלין, שם הקדישה את עצמה למוזיקה והפכה לפטרונית מוסיקלית ומלחינה.[27] כמלחינה, היא השיגה כמות קטנה של תהילה, והיא ידועה בעיקר בזכות יצירותיה הקאמריות הקטנות יותר ובהן שלישיות, צעדות, קנטטות, שירים ופוגה. בשנת 1758 היא למדה תיאוריה של המוזיקה אצל יוהן פיליפ קרינברגר, סטודנט של יואהן סבסטיאן באך. היא הלחינה מוזיקה קאמרית כמו סונטות לחליל, והפכה את הטקסט של קנטטת הפסיון (מותו של ישו) של רמלר דר טוד למוזיקה. אנה עמליה הייתה גם אספנית של יצירות מוזיקה, והחזיקה במעל 600 כרכים של יצירות מאת יוהן סבסטיאן באך, ג'ורג' פרידריך הנדל, ג'ורג' פרידריך טלמן וקארל פיליפ עמנואל באך. יצירות האוצרות שלה הן תרומה גדולה לתרבות המערבית.

אליזבת' אולין (1740- 1828) הייתה זמרת ומלחינה שוודית. הופעתה הראשונה הייתה כדמות "אלפהיד" באופרה "סירינקס" והיא השוודית הראשונה שמופיעה באופרה קומית בשנת 1747. היא הפכה לסולנית מפורסמת בקונצרטים הציבוריים ב"רידרהאוסט" בשטוקהולם, ובנוסף פרסמה יצירות משלה. היא הייתה אחת המלחינות השוודיות הבודדות שכתבו יצירה אחת לכל אוסף הגוסטבייד (אוסף שירי גבורה בעל שנים עשר שירים) בשנת 1768.[28] ב-19.01.1773, בהופעה בבית האופרה המלכותי השוודי, היא ביצעה בשירה את התפקיד של אלת הים תטיס בפרנצ'סקו תטיס.[29] היא נשארה פרימדונה של האופרה השוודית במשך עשור. בשנת 1773 היא הפכה האישה הראשונה שזכתה בתואר "הובסנגרה" וב-1782 היא הוכתרה כאישה הראשונה שחברה באקדמיה המלכותית השוודית למוזיקה. [30]

הנרייטה אדלייל וילארד דה ביומניסיל (1813- 1748) הייתה מלחינה צרפתית וזמרת אופרה. היא החלה לעבוד בתפקידים קומיים קטנים מגיל 7 והופיעה לראשונה כסולנית באופרה של פריז ב-1766.[31][32] היא ביצעה הופעה פרטית לרוזן פרובנס ב-1781. היא הייתה האישה השנייה שהופיעה באופרה של פריז.[33] בשנים 1784 ו- 1792 הועלו שתי אופרות שהיא כתבה בתאטראות פריז.

אנה בון (1739-1767) הייתה מלחינה ומבצעת איטלקית. היא החלה את העידן החדש של המוזיקה הוירטואוזית הקאמרית והקדישה לה את האופוס השישי שכתבה וסונטה לחליל שפורסמו בנירנברג ב-1756 לדוכס פרידריך.[34] בשנת 1762 היא החלה לנגן בחצר המלוכה אסתרהזי שבאייזנשטדט, שם היא נשארה עד 1765. היא הקדישה לארנסטינה אוגוסטה סופיה, נסיכת סאקס- ויימר, את סדרת ששת סונטות הצ'מבלו שלה, מערכה של שישה דיוורטימנטים (שלישיית סונטות) ואת אופוס מספר 3 שלה.

ג'יין מרי גוסט (1762- 1846) הייתה מלחינה ופסנתרנית אנגליה ותלמידתו של יוהן כריסטיאן באך. בהתחלה הלחינה בסגנון גלנטי[35] סונטה למקלדת ויצירות נוספות למקלדת ולווקאל בליווי מקלדת.[36] היא לימדה פסנתר את הנסיכה אמליה ואת הנסיכה שארלוט מוויילס.[37] היא הופיעה בלונדון החל מ-1779 ופרסמה במהלך חייה שש סונטות ואופוס אחד שעשה הדים רבים, כולל מהמלוכה, ובעקבות כך פורסם לאחר מכן גם בפריז ב-1784 ובברלין ב-1785.[35] בנוסף לסונטות המקלדת שלה, היא הלחינה גם יצירות אחרות למקלדת, כגון מארש למחזה שבו כתב את המוזיקה רוסיני ב-1820 וכן מספר שירים בליווי מקלדת.

מריאן וון מרטינז (1744- 1812) הייתה מלחינה אוסטרית, זמרת ופסנתרנית. מטסטסיו הבחין בכישרונה יוצא הדופן והחל לפקח על החינוך המוזיקלי שקיבלה, שכלל שיעורי מקלדת מהיידן, שיעורי שירה עם פורפורה ושיעורי קומפוזיציה עם יוהן אדולף האסה ומלחין חצר המלוכה ג'יזף בונו. היא דיברה איטלקית וספרדית כשפת אם ושלטה גם בצרפתית ואנגלית.[38] כילדה, היא ניגנה לנציגי חצר המלוכה, שם היא "משכה תשומת לב רבה בזכות קולה הערב וכישרון הנגינה שלה".[39] כמבוגרת היא התבקשה להופיע לעתים תכופות בפני הקיסרית מריה תרזה.[40] הרבה מן היצירות שוון מרטינז הלחינה הם אוספים של סולואים ווקאליים. היא כתבה מספר קנטטות חילוניות ושתי אורטורות לטקסים איטלקיים. היא כתבה בסגנון איטלקי, כפי שהיה מקובל בתקופה הקלאסית המוקדמת בווינה. ביצועיה בצ'מבלו הושוו ליכולות הביצועיות של יוהן סבסטיאן באך. האורטוריה האיטלקית שלה נוגנה בפעם הראשונה ב-1782.[41]

התקופה הרומנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריה שימנובסקה (1789-1831) הייתה מלחינה ופסנתרנית פולנייה. לחניה מתאימים לרוח התקופה וניכר שנכתבו בהשפעתו של פול פרידריך שופן. שימנובסקה פיתחה קשרים עם רבים מהמשוררים והכותבים הפופולריים מראשית המאה ה-19, כגון Gioacchino Rossini, Johan wolfgang von Goethe ו-Adam Mickkiewicz, ביניהם גם עם המשוררים הגדולים של פולין.

פאני מנדלסון (1805-1847) הייתה אחת מהמלחינות המוכרות ביותר של המאה ה-19. היא הראתה יכולות מוזיקליות מופלאות כילדה והחלה לכתוב מוזיקה כבר מילדותה. אף על פי שמבקרים מפורסמים בבית משפחתה התרשמו לא פחות מפאני משהתלהבו מאחיה, פליקס מנדלסון, פאני הייתה מוגבלת מקצועית עקב עמדות מקובלות כלפיי נשים. אביה, שלא תמך בקריירה המוזיקלית שלה, כתב לה ב-1820 כי אולי מוזיקה תיהפך למקצוע של פליקס (אחיה), אולם בשבילה מוזיקה חייבת להישאר בגדר תחביב בחייה.[42] פליקס הזהיר אותה מפניי פרסום עבודותיה בשמה וכן בחיפוש אחריי קריירה במוזיקה. הוא כתב:

"מהידע שלי על פאני אני צריך לומר שאין לה נטייה או ייעוד ליצירות מוזיקליים. היא יותר מידיי אישה כדי שיהיה לה את זה. היא מביישת את משפחתה, וגם לא חושבת על הציבור ולא על העולם המוזיקלי והמוזיקה, במקום למלא את תפקידיה הראשוניים. הפרסום רק יפריע לה, ואני לא יכול להגיד שאני מסכים לזה".[43]

קלרה שומאן (1819-1896) הייתה מלחינה ואמנית פסנתר בעלת קריירה של 61 שנים אשר במהלכן שינתה את הרפרטואר לרסיטל פסנתר והשפיעה רבות על טעמו של קהל המאזינים. מגיל צעיר היא קיבלה שיעורים באורך של שעה כל אחד בפסנתר, כינור, שירה, תיאוריה, הרמוניה, קומפוזיציה וקונטרפונקט. ב-1830, בגיל 11, היא הפכה לנגנית וירטואוזית ויצאה לסיבוב קונצרטים בכל רחבי אירופה. פרידריך שופן תיאר את נגינתה לפרנץ ליסט, אשר הגיע לשמוע את אחד הקונצרטים שלה ולאחר מכן "שיבח אותה בזלזול" במכתב שפורסם בעיתון "פארו פריז".[44] היא הוכתרה כ"נגנית הווירטואוזית, המלכותית, הקיסרית והאימפריאליסטית", התואר המוזיקלי הגבוה ביותר באוסטריה.[44]

היא גם הייתה מעורבת בשינוי סוג הרפרטוארים הצפויים מפסנתרנים. בתחילת הקריירה שלה, לפניי נישואיה לרוברט שומאן, היא ניגנה את מה שהיה נהוג אז, בעיקר יצירות מהירות שנועדו להציג את הטכניקה של האמן, לעתים קרובות בצורה של הסדרים או ווריאציות על קטעים פופולריים מתוך אופרות שנכתבו על ידי וירטואוזים כמו טלברג, הרץ או הנסלט. כיוון שהתקופה אופיינה בניגון יצירות שהמלחין עצמו כתב, היא כללה לפחות אחת מיצירותיה בכל רפרטואר: הווריאציה שלה על מחזה של בליני (אופוס 8) וה-scherzo המפורסם שלה (אופוס 10) לדוגמה. עבודותיה כללו שירים, יצירות לפסנתר, קונצ'רטו לפסנתר, טריו פסנתרים, יצירות קוראלים ושלוש יצירות רומנטיות לכינור ופסנתר.

המאה ה-20 והמאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

קת'רין הובר (ילידת 1937) למדה מוזיקה באוניברסיטת רוצ'סטר ובבית הספר למוזיקה איסטמן, שם קיבלה תעודת ביצועים בחליל ותואר ראשון במוזיקה ובתיאוריה למוזיקה בשנת 1959.[45] היא החלה לפרסם עבודות מקצועיות ב-1965, עם דואט שכתבה לשני כינורות. הובר זכתה פעמיים בתחרות "Newly Folk Music Association", עם ה"סוויטה של ימי הביניים" בפעם הראשונה ועם היצירה "קוקופלי" בחליל סולו בפעם השנייה. בחלקים אלה משתמשים בטכניקות רבות לחליל, כגון עיוות הפיצ'. הרבה מיצירותיה הוקלטו על ידי מוזיקאים גדולים וידועים ונוגנו פעמים רבות באולם הנודע קרנגי הול.[46]

ג'ואן טאוור (ילידת 1938) כתבה ב-1976 את היצירה "טופז שחור", אשר כללה ריבוי טונציות ומלודיות מסובכות.[47] היא קיבלה את הדוקטורט שלה באמנות המוזיקה ובהלחנה מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק בשנת 1978. בשנת 1979 הוזמנה לכתוב לתזמורת המלחינים האמריקאית וכך נולדה יצירתה התזמורתית הראשונה, סקויה, אשר בוצעה על ידי תזמורות רבות ברחבי העולם. בין 1985-1988 טאוור הייתה המלחינה של התזמורת הסימפונית של סנט לואיס. ב-1990 היא הפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס גראמי לקומפוזיציה למוזיקה, אשר כלל פרס כספי בשווי 150,000$. מאז, טאוור הייתה המלחינה של מספר פסטיבלים מוזיקליים, כולל "Norfolk Chamber Music Festival" ו- "Tanglewood Contemporary Music Festival". טאוור מכהנת כפרופסור למוזיקה באוניברסיטת בארד שבניו יורק מאז 1982 ונחשבת לאחת מהמלחינות הנחשבות ביותר של המאה ה-20.[48]

אלן טאפה זוויליך (ילידת 1939) קיבלה את הדוקטורט שלה בקומפוזיציה מאוניברסיטת ג'וליארד שבניו יורק, והייתה לאישה הראשונה אי פעם להשיג זאת. באותה שנה, היא זכתה במדליית זהב ובתחרות הבינלאומית לקומפוזיציה שהייתה באיטליה. ב-1983 זוויליך עשתה היסטוריה בשנית, כאשר הפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס פוליצר במוזיקה על הסימפוניה מס' 1 שלה. היצירה שלה, "מילניום", נוגנה על ידי עשרים ושבע תזמורות מהיום שנוגנה בפעם הראשונה בשנת 2000. היא קיבלה גם תואר פרופסור במוזיקה מאוניברסיטת פלורידה ב-1999.[49] למרות שסגנון כתיבתה היה מאופיין בדיסוננטיות שאפיינה את סגנון האסקולה השנייה של וינה, הסגנון שלה נעשה רך יותר לאחר מות בעלה.[50]

ליבי לארסן (ילידת 1950) קיבלה תואר שני ב-1975 מאוניברסיטת מינסוטה ודוקטורט מאותה אוניברסיטה ב-1978. ב-1973 היא ייסדה את פורום המלחינים של מינסוטה, שילימים הפך להיות פורום המלחינים האמריקאים.[51] לארסן הייתה המלחינה של תזמורת מינסוטה מ-1983 עד 1987. היא הלחינה יותר מ-220 יצירות, ביניהן יצירות לתזמורות, לריקודים, אופרות, קוראלים, יצירות לתאטרון, למקהלות ורפרטואר לסולנים. יצירותיה נוגנו בכל רחבי ארצות הברית ואירופה. לארסן היא תומכת נלהבת של מוזיקה בת זמננו ושל נשים מוזיקאיות, וזכתה בפרס גראמי בשנת 1994 על אלבומה "the Art of Arleen Auger". לארסן זכתה גם בפרס מפעל חיים מהאקדמיה לאמנויות ומכתבים בשנת 2000, לאחר שפרסמה את ספרה "The Concert Hall That Fell Asleep and Woke Up as a Car Radio" ב-2007.[52][53]

ג'ניפר היגדון (נולדה ב-1962) בעלת תואר שני ושלישי מאוניברסיטת פילדלפיה. היגדון קיבלה פרסים מטעם קרן גוגנהיים, האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומכתבים, הליגה הבינלאומית של מלחינות נשים ועוד. היצירה שכתבה ב-1996, "Shine", הוכתרה כיצירה הטובה ביותר במוזיקה בת זמננו על ידי ה"USA Today". מתוך יצירותיה הרבות של היגדון, "Blue Cathedral" היא היצירה המנוגנת ביותר שלה. בשנת 2010 היגדון זכתה בפרס גראמי עבור הלחן הטוב ביותר במוזיקה הקלאסית בת זמננו על יצירתה "Percussion Concerto". בנוסף, ב-2010 היא גם זכתה בפרס פוליצר במוזיקה על יצירתה "Violin Concerto", שבוצעה על ידי הילארי האן. [54]

מלחינות גדולות נוספות מצוינות פה ברשימה למטה. חלקן אף פרפורמריות ראויות לשבח. לרשימה המלאה מומלץ להיכנס לערך "List of female composers by birth year"

זמרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמרות במוזיקה הפופולארית מבצעות שירים בלהקות וקבוצות מוזיקה אחרות, החל מצמד, טריו או להקה גדולה (בעיקר במוזיקת ג'אז, בתזמורות הנקראות ביג בנד). הן גם מבצעות שירים בהופעה חיה וגם מקליטות באולפן. זמרות השרות בהופעה חיה מופיעות גם בפניי קהל קטן ומצומצם כמו בתי קפה או מועדוני לילה, וגם באירועים גדולים באולמות גדולים או אצטדיונים. חלק מהזמרות מופיעות גם בווידאו קליפים, המיועדים לקידום השירים. בחלק מסגנונות המוזיקה, זמרות מנגנות גם בכלים מהריד'ם סקשן, כמו גיטרה, בס חשמלית או כלי פרקשן בזמן שהן שרות. בחלק מסגנונות הפופ, זמרות מבצעות גם כוריאוגרפיה בריקוד במהלך ההופעה. כמה דוגמאות לזמרות פופ המשלבות בהופעות חיות ריקודים הן מדונה, ביונסה, ריהאנה ובריטני ספירס.

הזמרת-הכותבת והמפיקה המוזיקלית ביורק הגיבה על "איך העבודה והמומחיות של נשים בתוך ומחוץ לתעשיית המוזיקה נעלמות מעיני הגברים". היא ציינה כי "העבודה הקשה של נשים היא בלתי נראית והיא אינה מתוגמלת בהתאם".[2] ביורק טוענת שמשתפי הפעולה הגבריים שלה זוכים בדרך כלל לקרדיט על הסאונד של התקליטים שלה, כי על הבמה היא בעיקר שרה, וכי ההנחה הרווחת היא שהיא לא משתתפת בהפקת המוזיקה שלה או בנגינה על חלק מהכלים.[2]

ב-2015, כאשר קיבלה את אות הכבוד של אשת השנה בטקס הבילבורד לנשים במוזיקה, דיברה ליידי גאגא על הקשיים שבלהיות אישה מוזיקאית אמנית שמקליטה מוזיקה. היא אמרה כי "זה נורא קשה לפעמים לאישה במוזיקה. זה כמו מועדון גברים שאנחנו לא יכולות להיכנס אליו". היא סיפרה כי היא "ניסתה במשך זמן רב כל כך להיחשב למוזיקאית מוערכת ואינטליגנטית שיש בה יותר מגוף", וכי עדיין היא מרגישה כי חלק מהתעשייה לא מאמינה שלאישה יכולות להיות זמרות רקע או להבין מה שאת עושה, בגלל שאת אישה.[1] ואכן, במחקר שנערך באוניברסיטת קנטקי נמצא כי לקוחות לא מתייחסים לעובדת אישה שעובדת בחנות לגיטרות כאילו שהיא יודעת משהו לגבי גיטרה עד שזו מתחילה להתייחס למושגים שייחודיים לגיטרה.[55] זמרת האינדי-פולק, הכותבת\גיטריסטית אני דיפרנקו, גורסת כי בעבר אפילו להיכנס לחנות גיטרות היה בעבור נשים "מעשה של אומץ" כיוון שהחנות הרגישה כמו מועדון גברים.[55] לא רק שנשים יוצרות מרגישות את הלחץ שיש עליהן לרצות את עמיתיהן הגברים, אלא גם קשה להן להשתלב באזור הנשלט על ידי גברים, כמו לתקלט למשל.[56]

למרות שהפאנק מפורסם במוזיקה המודרנית, החליטו מספר חוקרים לבחון את העבודה של נשים בסוגה Fאנק. כפי שמבקרת התרבות שריל קייס מסבירה במאמרה "היא הייתה שחורה מידיי בשביל הרוק וקשה מידיי בשביל הסול (Soul): הגילוי המחודש של הקריירה של בטי מרי דייוויס", רוב המחקר שעסק בFאנק התמקד בעבודה התרבותית של גברים. היא מציינת כי בטי דייוויס היא אמנית ששמה אבד כחלוצה בתרבות הFאנק והרוק. רוב הכותבים על סגנונות מוזיקה אלה הציבו באופן מסורתי את האמן הגברי (כמו ג'ימי הנדריקס והבסיסט לארי גרהם למשל) כמעצבי הדעה במוזיקת הרוק.[57] מלחינות Fאנק ידועות ומוערכות כוללות בין השאר את Chaka Khan, Labelle, Brides of Funkenstein, Klymaxx, Mother's Finest, Betty Davis.

ברשימה זו מצוינות כמה מהזמרות הגדולות מ-2010 ועד היום. אחת הדרכים לבחור את הנשים ברשימה זו היא על ידי ביקורת תרבותית, אולם זהו קריטריון סובייקטיבי יותר ממעריצים. כמעט כל הזמרות ברשימה זו כותבות גם שירים, וחלקן גם מפיקות מוזיקליות:

במוזיקת הפופ של מזרח אסיה במהלך העשור השני למאה ה-21, אוריקוןOricon, להקת בנות יפנית, היא מהמפורסמות ביותר בשוק. שוק זה נחשב לשוק המוזיקה הגדול ביותר בעולם, והשני הגדול ביותר בכל הזמנים. הלהקה כבשה את המצעדים עם 17 סינגלים שזכו במקום הראשון רק בשנת 2017. קבוצת הבנות רבת המכר בכל הזמנים של תרבות ה-J-Pop, ה-AKB48, היא רבת המכר הגדולה ביותר בכל תולדותיה של יפן במספר הסינגלים שנמכרו ושלישית בכמות המכירות של תקליטים, וכן רבת המכר בכמות הסינגלים שנמכרו אי פעם במדינה בכל שנה בעשור האחרון, נכון לכתיבת שורות אלה. האלבום הנמכר ביותר במדינה אי פעם, "אהבה ראשונה", יצא בשנת 1999, נכתב על ידי זמרת- כותבת ממוצא יפני- אמריקאי בשם Utada Hikaru. להקות בנות דרום קוריאניות גם הן פופולריות בעשור האחרון, עם מכירות כפולות של סינגלים בשנת 2016 בהשוואה לכל הרכב אחר, וזכו בסך הכל ב-43 פרסים מאז הגחתן באוקטובר 2015. להקת בנות קוריאנית מפורסמת מאוד בעשור האחרון היא Blackpink, שהגיעה הכי גבוה אי פעם בתרבות הK- POP ב"100 השירים החמים של הבילבורד" וכן הייתה להקת הבנות הראשונה בתרבות ה-K-POP להגיע למקום הראשון ברשימת תגליות השנה של בילבורד.[58][59] כל הלהקות ביחד זכו לסך הכל של 16 פרסים מאז הגחתן לתרבות הפופ הקוריאנית באוגוסט 2016. להקות הבנות הסיניות ניחנות גם הן לאחרונה בהצלחה מרובה, עם להקות בתרבות ה-C-Pop כמו SNH48 ו- ROCKET GIRLS 101, עם סך הכל משותף של למעלה מ-1.6 מיליון עותקים של מופע הפריצה שלהן ב-2018.[60]

 בלוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקת בלוז נשית היא צורה מוקדמת של בלוז פופולרי של שנות ה-20 של המאה הקודמת. כתערובת של פולק- בלוז מסורתי ומוזיקה תיאטרלית אורבנית, הסגנון ידוע בשם בלוז ואודוויל. שירי הבלוז הקלאסי מבוצעים על ידי נשים ווקאליסטיות, מלווים בפסנתר או הרכב ג'אז קאמרי, היו שירי הבלוז הראשונים שהוקלטו אי פעם. זמרות הבלוז הקלאסי הנשי היו חלוצות בתעשיית ההקלטות, והיו הן הזמרות השחורות הראשונות שהקליטו אי פעם. הן גם הביאו את הפופולריות הרבה לסגנון בלוז 12 התיבות ברחבי ארצות הברית.

גרטרוד "מא" רייני (1886-1939), ידועה בעיקר כ"אם הבלוז", מוגדרת כאישה הראשונה להופיע עם הבלוז על במה כבידור פופולרי. בשנת 1902 היא התחילה לשלב בלוז לתוך המופע שלה, בו היא שילבה שירים וקומדיה.[61][62] זמרת הקברט מאמי סמית' הקליטה את "בלוז משוגע" ב-1920, אשר מכר יותר מ-75,000 עותקים.[63] סמית' הפכה להיות מוכרת כ"גברת הראשונה של אמריקה לבלוז". ב-1920, זמרת הוודוויל לוסיל הגמין הפכה לאישה השחורה השנייה להקליט בלוז כאשר היא הקליטה את "The Jazz Me Blues".[64] את'ל ווטרס, אלברטה האנטר, מארי סטנפורד, קטי קריפן, אדית' ווילסון ואסתר ביגו, בין השאר, ביצעו את הקלטתן הראשונה לפני 1921.[65] הקלטות הבלוז הללו בדרך כלל קוטלגו כ"הקלטות גזעיות" (race records), על מנת שיהיה אפשר להבחין אותן מהקלטות שנמכרו לקהל הלבן. למרות זאת, הקלטות של חלק מזמרות הבלוז הגדולות ביותר נרכשו על ידי קהל לבן.[66] מריון האריס הפכה לאחת מהזמרות הלבנות הראשונות שהקליטה בלוז.

המפורסמת ביותר מבין זמרות הבלוז הקלאסי הייתה ילידת טנסי בסי סמית', שהקליטה בפעם הראשונה בשנת 1923 והפכה מיד ל"קיסרית הבלוז". היא חתמה על חוזה הקלטות בחברת קולומביה, והפכה למשתכרת השחורה עם השכר הגבוה ביותר ששולם לזמר\ת שחור\ה עד 1920, כאשר היא הקליטה מעל ל-160 שירים. זמרות בלוז קלאסי נוספות שהקליטו באופן רחב עד סוף שנת 1920 היו אידה קוקס, קלרה סמית' ושרה מרטין. זמרות הבלוז הראשונות הללו היוו מקור השראה לזמרות שהגיעו מאוחר יותר, כמו מהילה ג'קסון וג'ניס ג'ופלין. תרומתן של נשים אלה לז'אנר כוללת אלתורים ברמה גבוהה ביותר על קווי מלודיות, פראזות לא שגרתיות אשר נתנו ערך מוסף למילים וכן הוסיפו גם קולות קרמטיים בעזרת צעקות, גחינות ויללות. נשות הבלוז השפיעו גם כן על סגנונות מוזיקליים פופולריים אחרים שהיוו ספין אוף לג'אז, כמו מחזות זמר בברואדווי, גוספל, ריד'ם אנד בלוז ולבסוף גם על הרוקנרול.[67]

מוזיקת קאנטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלייה על בסיס מגדרי וסקסיזם מופיעה לעתים קרובות במוזיקת הקאנטרי. בזמנים מודרניים, התפתח תת זרם הנקרא "ברו-קאנטרי" (bro- country), אשר לו מילים המחפיצות נשים בצורה סקסיסטית וממסגרות אותן כנכסים לשימוש גברים. בין הזמרים הידועים בברו- קאנטרי נכללים לוק בריאן, פלורידה ג'ורג'יה ליין ובלייק שלטון. אפליה מגדרית וסקסיזם הפכו בולטים יותר בז'אנר זה עם הזמן. ד"ר אריק ראסומסן, פרופסור בקולג' למדיה ותקשורת בטקסס, טוען כי בהשוואה לשנות ה-90 וה-00, מוזיקת הקאנטרי של 2010 ואילך מפלה נשים יותר מבעבר. חלק מהדרכים לאפליה כוללות דיבור תכוף יותר על לבוש נשי, הרצון לראות בנות בביגוד צמוד או חושפני, השוואת נשים לחפצים, פנייה לנשים בסלנג במקום בשמן, והצגתן ככאלה שלא ניתן לסמוך עליהן וכבוגדות.

"ברו-קאנטרי" מושפע כנראה מתפיסות היסטוריות של תרבות מערבית, אשר היו מושפעות מגזענות וסקסיזם. נשים במוזיקת קאנטרי ממשיכות להתמודד עם בעיה זו. קייסי מוסגראבס, אמנית אולפן, מתארת את חווית הסקסיזם שלה במוזיקת הקאנטרי, כאשר קורה מצב בו חברת התקליטים לא מצליחה להפוך את השיר ללהיט, ומיד היא מתחילה להאשים את האמנית והאופי שלה או את העובדה שהיא אישה, או את זה שהיא לא גרמה למנהל תחנת הרדיו להרגיש חשוב.

יחד עם זאת, ישנן זמרות בולטות מאוד במוזיקת הקאנטרי, שאף תרמו רבות לקבלתו של הז'אנר במוזיקת המיינסטרים. הידועה מביניהן היא דולי פרטון.

ג'אז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד נשים במוזיקת הג'אז לא היו מוערכות כנגניות,, מלחינות, כותבות ומנצחות על תזמורות, ישנן הרבה זמרות ג'אז שזכו להערכה. בסי סמית' שרה גם בלוז וגם ג'אז למשל, הופעתה הראשונה של לנה הורן הייתה במועדון בשם "בית הכותנה" כבר כשהייתה נערה, אלה פיצג'רלד ובילי הולידיי היו ידועות בשל הבלדות שלהן במהלך תקופת ה-סווינג, שירלי הורן שרה ג'אז וגם בלוז. נינה סימון שרה ג'אז, פולק ורית'ם אנד בלוז. אטה ג'ונס שרה רית'ם אנד בלוז וג'אז, אניטה אודיי ידועה בשם תרומתה לביבופ. בטי קרטר גם עלתה לגדולה במהלך תקופת הביבופ, מרי לו וויליאמס הייתה זמרת ופסנתרנית במהלך תקופות הסווינג והביבופ, שרה ווהן ידועה בשל שירתה בעידן הג'אז הרגוע. זמרות נוספות ידועות הן רוזמרי קלוני, דיאן שור ופלורה פורים. זמרות ג'אז בנות זמננו כוללות את נורה ג'ונס, דיאנה קרול, מלודי גארדוט והזמרת והבסיסטית אספרנסה ספולדינג. בימינו עולה גם הפופולריות של נגניות ג'אז ויותר נשים זוכות להכרה כמובילות של קבוצות נגנים, כמו למשל הפסנתרנית היפנית הירומי.

מוזיקה קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמרות קלאסיות מבצעות לרוב גם הופעות חיות וגם הקלטות אולפן. הופעות חיות נערכות באירועים קטנים, כמו בכנסייה למשל, או באירועים גדולים כמו היכלי אופרה או מרכזי אמנות. זמרות קלאסיות מתמחות בסוג מסוים של שירה, למשל שירה אמנותית, שהם שירים המבוצעים בליווי פסנתר, או אופרה, כאשר השירה מלווה בדרך כלל בתזמורת סימפונית על בימת התאטרון ותלבושות מפוארות. זמרות קלאסיות לרוב מסווגות על ידי סוג הקול שלהן, המצביע על המנעד שלהן ובמקרים מסוימים גם על גוון הקול שלהן. דוגמאות לסוגי קולות נשיים המצביעים על מנעד הזמרת כוללים את הקונטרלטו, מצו-סופרנו והסופרן (סדר זה מתחיל מהקול הנשי הנמוך ביותר לגבוה ביותר). דוגמאות לסוגי קולות המעידים על מנעל הזמרת ועל גוון קולה הם סופרן קולוראוטה וסופרן לירי. באשר לטכניקה הקולית, במוזיקה הקלאסית הקול חייב להדהד באולם באופן טבעי, מיומנות לשמה הזמרות נדרשות לקחת שיעורים מקצועיים בפיתוח קול.

נשים שחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריאן אנדרסון (1897-1993) הייתה זמרת אפרו- אמריקאית עם קול קונטרלטו עליה כתב מבקר המוזיקה אלן בלית' כי "קולה היה קונטרלטו עשיר ביופי פנימי".[68] רוב קריירת השירה שלה הורכבה מהופעות בקונצרטים ורסיטלים באירועי מוזיקה גדולים ובשיתופי פעולה עם תזמורות מפורסמות ברחבי ארצות הברית ואירופה בין השנים 1925-1965. אנדרסון הפכה לדמות חשובה במאבק של אמנים\יות שחורים\ות בניסיון לנצח את הדעות הקדומות הגזעניות שרווחו בארצות הברית באמצע המאה ה-20. ב-1939, "בנות המהפכה האמריקאית" סירבו לאשר לאנדרסון לשיר בפני קהל מעורב בהיכל החוקה. בעזרתה של הגברת הראשונה אלינור רוזוולט ובעלה, הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט, אנדרסון ביצעה קונצרט פתוח בפסחא, ב-9 באפריל 1939, על מדרגות האנדרטה של לינקולן בוושינגטון הבירה. היא שרה בפני קהל של יותר מ-75,000 אנשים, וקהל של מיליונים שהקשיב לה ברדיו. אנדרסון המשיכה לפרוץ מחסומים לאמנים\ות שחורים\ות באמריקה, כאשר הפכה לאדם השחור הראשון, אמריקאי או אחר, אשר הופיע במטרופוליטן אופרה של ניו יורק ב-7 בינואר 1955.

זמרות בולטות במוזיקה הקלאסית:

מוזיקת עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים ממלאות תפקיד חשוב במוזיקת העולם, קטגוריה מוזיקלית המלווה סגנונות שונים של מוזיקה ברחבי העולם, בין היתר מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית מאפריקה, הקאריביים, דרום אמריקה, אסיה ומחוזות אחרים, מוזיקה ילידית, מוזיקה ניאו-מסורתית וכן מוזיקה אשר יותר מתרבות אחת אימצה (למשל שילוב בין פופ מערבי ומוזיקה אתנית). המונח מוזיקת עולם הוטבע בשנות ה-80 כקטגוריה בשוק למוזיקה מסורתית לא מערבית.[69][70]

השחקנית, זמרת והרקדנית הברזילאית כרמן מירנדה עלתה למודעות בעולם המערבי בזכות ליהוקה המרענן לסרטים הוליוודים בשנות ה-30 של המאה ה-20, בדומה לרקדנית ג'וזפין בייקר לפניה והזמרת אימה סומאק אחריה. בשנות ה-60 אליס רז'ינה הייתה הזמרת המבטיחה ביותר בזמר הבוסה נובה הברזילאי, אשר השפיע על המוזיקה הפופולרית ברחבי העולם. בשנות ה-60 ושנות ה-70, זמרת הפולק הארגנטינאית מרסדס סוסה, הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה והזמרת היווניה מריה פרנטורי הוכרו גם הן בהתגייסותן נגד המצב הפוליטי המעיק במדינות המוצא שלהן. שירה של סוסה, "Gracias a La Vida", שירה של מקבה, "Pata Pata", ושיתוף הפעולה של פרנטורי עם המלחין מיקיס תאודורקיס הפכו אותן לאייקונים מוזיקליים במאבק לזכויות בני האדם.

ישנן נשים רבות שראויות לציון במוזיקת העולם, ביניהן אן סאבוי, בי קידוד, ברנדה פסי, חבוחה גרנדה, חוה אלברשטיין, קלאומה פלקון, עפרה חזה, אחינועם ניני ועוד רבות.

שירי נשים פלסטיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירת נשים פלסטיניות היא שירה שמועברת מדור לדור ומלווה את כל שלבי ההתפתחות ההיסטורית- חברתית כתורה שבעל פה. בשירת הנשים הפלסטיניות מקפידים על ערכים חינוכיים, ובמקביל מתבטאים בה גם המחשבה העממית, הפחדים, ההרפתקאות, הגבורה וכדומה. נושאי השירים מגוונים גם הם, למשל תפילות לבואו של הגשם, ניצחונות של גיבורי האומה, עלייה לרגל למכה ולמדינה ועוד. דרך השירה העממית יכולות הנשים הפלסטיניות לשחרר לחצים ולבטא מסרים אשר נאסר עליהן לבטא בגלוי בחברה השמרנית בה הן חיות. למשל, אפשר לשיר על יחסים בין גבר לאישה או לדבר על געגועים לחבר או חברה תוך שימוש בשמות ותיאורים שאינם ישירים. למשל, נעשה שימוש בשמות של בעלי חיים במקום בשמות של אנשים. [71]                                                    

שירת נשים מתמקדת גם לכבוד שרוכש העם הפלסטיני לזקני החברה ולבעלי המעמד החברתי הגבוה, לשכנות טובה ורגועה, לשמחות ולעזרה הדדית וכו'.[71] השירה מתייחסת גם למסורת של החברה הפלסטינית, כמו הכנסת אורחים וחיי היום יום של הפלאחים, החיים מעבודת האדמה ומחנכים את ילדיהם לשמור עליה היטב. השירה לא פוסחת גם על המצב המדיני והפוליטי, על התחלפות השלטון והממשלות הרבות ששלטו על "אדמת פלסטין", כפי שזו מכונה בשירים העממיים. עוד מתייחסת השירה גם לפיזורו של העם הפלסטיני ברחבי העולם ובמחנות הפליטים וכפועל יוצא מכך, לגעגועיהם למולדת.                                           לשירה העממית הנשית חשיבות רבה, היות וזו משקפת את חיי העם על הצד הטוב והרע שבהם, ויש לה תפקידים רבים בהיבטים חברתיים, פסיכולוגיים- נפשיים, הפנמת מנהגים ומסורת ושמירתם, תפקיד כלכלי, דתי וכן תמיכה ועידוד לעבודה ולהגנה על המולדת. התפקיד החברתי של שירת הנשים קשור לקשרים החברתיים שמקיים כל אדם ואשר בלעדיהם הוא למעשה לא יכול לשרוד. שירי העם הנשיים מתייחסים לקשרים אלה, כגון הקשרים המשפחתיים, הקשר עם החמולה, השכנים, בני הכפר ובהיבט הרחב יותר לקשר לעם ולאומה ולנורמות החברתיות על פיהן יש לנהוג. התפקיד הפסיכולוגי- נפשי של השירה בא לידי ביטוי בשירה על מצבים נפשיים שונים שחווה אדם במהלך חייו, וכן לקשיים ולמכשולים המשפיעים על מצב רוחו ונפשו. למשל בשירים על פלאחים, הם מתוארים חורשים את האדמה ומשקיעים בה עמל רב ואשר מאמינים כי הכל נעשה ברצונו וביכולתו של אלוהים ולכן מתפללים לירידת גשמים וליבול טוב. אולם בסופו של יום, לאחר עבודה קשה לרוב נשאר הפלאח עני ואינו זוכה ליחס של כבוד. השירים הם דרך לשחרור התסכול ממצב זה ולהבעת דעות ורגשות נוספים בנושא. נושא נוסף שעולה בשירים בהיבט זה הוא הפחד מכישלון חברתי ומכישלון בדאגה לשלום המשפחה, מעמדה וכוחותיה.[71]                                          

אנשים (ובמיוחד נשים) מנצלים את השירה גם ככלי להילחם על זכויותיהם. דרך השירים מביעות הנשים החלשות והמנוצלות בחברה הפלסטינית את כאבן וסבלן ואת הדיכוי מכך שהן פחותות ערך לעומת הגברים. זוהי בדרך כלל שפה נסתרת, בעיקר בנושאים הרומנטיים בין גבר לאישה, שכן בחברה זו נאסר על האישה לבטא את רגשותיה ולספר על אהבתה בגלוי. כאמור, לשירת הנשים תפקידים נוספים, למשל הפנמת המנהגים והמסורת של העם ושמירתם. בשירת הנשים מתוארת המסורת ומתייחסים למנהגים ולערכים המגולמים בה. טקס החתונה, למשל, זוכה לליווי שירי נשים מתחילתו ועד סופו, וישנם שירים המוקדשים לכלה, לחתן, לחמולה ולכל הלוקחים חלק בשמחה. לרוב שירת הנשים תפאר גם ערכים הקשורים בדת האסלאם ובהיסטוריה הערבית ככלל, ובכלל זה יחסי שכנות טובים, הכנסת אורחים, עזרה לנזקקים, קידוש המולדת והגנה עליה בדם ובנפש ועוד.                                                                                                                  

התפקיד הכלכלי של שירת הנשים הוא חלק ממכלול נורמות וכללי התנהגות שמצופה מהאישה בחברה הערבית לעמוד בהן, כמו היותה צנועה, כזו שלא יוצאת הרבה מהבית, שקטה, ממושמעת וכדומה. שבחי הנשים העומדות בקריטריונים אלה מעלים את ערכה של הכלה המיועדת בעיני החתנים, ומכאן תפקידה הכלכלי של השירה. מבחינה דתית, השירים נועדו להשפיע על התנהגותו הדתית של האדם, והם מזכירים לו להעלות את שם אלוהים בתחילת כל מעשה, למשל בתחילת ארוחה, במקומות קדושים או נגד עינו של השטן. לבסוף, תפקידה האחרון של השירה הוא תמיכה ועידוד בעבודה ובהגנה על המולדת. השירים העממיים של הנשים הפלסטיניות מצופים לעודד את המאזינים לנהוג כגיבורי האומה ולהתרחק מכל התנהגות לא ראויה. תפקיד השירה הוא גם להנחיל ערכים אלה לדורות הבאים, להנחיל את אהבת המולדת ואת הצורך להגן עליה ולהחזיק באדמה.[71]                                                                                                     

מנצחות                             [עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מנצחי התזמורת המקצועית הם גברים. הגרדיאן כינה את המקצוע הזה כ"אחת מתקרות הזכוכית האחרונות בתעשיית המוזיקה". [5] במאמר שפורסם ב-2013 נכתב כי בצרפת, מתוך 574 קונצרטים רק 17 נערכו על ידי נשים ואף אישה לא ניצחה באופרה הלאומית בפאריס. [72]

סקסיזם ואפליה מגדרית כלפי מנצחות

נשים שעוסקות בניצוח על תזמורת התמודדו עם סקסיזם ואפליה מגדרית לכל אורך המאות ה-19 וה-20. כדי לשבור את תקרת הזכוכית הזאת, יצרו לעצמן מנצחות הזדמנויות משל עצמן, על ידי מיסוד והתארגנות של כל נשות התזמורת לכדי תזמורת משל עצמן. אחת הדוגמאות היא תזמורת הנשים של פאדט בבוסטון,שנוסדה ב-1888 על ידי המנצחת קרוליין ב. ניקולאס. מספר נוסף של תזמורות הוקמו בתחילת המאה ה-20, אשר היו מונהגות על ידי מנצחות.

מנצחות המשיכו להתמודד עם סקסיזם ואפליה מגדרית בתחילת המאה ה-21. החל מ-2010, מספר מנצחים ומוזיקאים ידועים העירו הערות סקסיסטיות בציבור על מנצחות. ב-2013, וסילי פטרנקו, המנצח הראשי של הפילהרמונית של אוסלו ושל הפילהרמונית המלכותית של ליברפול, עורר שערורייה כאשר אמר לעיתון נורווגי כי תזמורת מגיבה טוב יותר כאשר הם רואים גבר לפניהם.[73] עוד הוא אמר כי כשלאישה יש משפחה, זה הופך קשה יותר בשבילה להתמסר לתפקיד המנצחת כפי שעסק זה דורש. ברונו מנטובני, מנהל הקונסרבטוריון בפריז, התראיין והעיר הערות סקסיסטיות על נשים מנצחות. מנטובנו העלה את "בעיית ההריון" ופקפק ביכולתן של נשים לעמוד באתגר הפיזי והלחץ שכרוך במקצוע.[74] יורי טמירקנוב, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של סנקט פטרסבורג, יצא בהצהרה סקסיסטית לגבי מנצחות בריאיון שנתן בספטמבר 2013. בין התבטאויותיו הוא טען כי מהות מקצוע הניצוח הוא כוח, ומהות האישה הוא חולשה.[74] המנצח הפיני יורמה פאנולה העיר הערה סקסיסטית גם הוא לגבי מנצחות בשנת 2014. הוא אמר כי נשים מנצחות לא משתפרות עם השנים, הן רק נהיות גרועות יותר, וטען שזוהי תופעה ביולוגית.[75]

רשימה של מנצחות ידועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות, ארגונים, אירועים וסגנונות מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקת נשים היא מוזיקה aנוצרת על ידי נשים, בשביל נשים ועוסקת בנשים.[76] הז'אנר צמח מתוך החוויה המוזיקלית של הגל השני של התנועה הפמיניסטית, [77] שעלתה במקביל למחאת הפועלים, זכויות האזרח ותנועות השלום.[78] התנועה נוסדה בארצות הברית על ידי קבוצת נשים לסביות כמו כריס וויליאמסון, מג כריסטיאן, מגי אדם, זמרות אפרו- אמריקאיות ביניהן לינדה טילרי, מרי ווטקינס וגוון אייברי, אקטיביסטיות ביניהן ברניס ג'והנסון ריג'ון וקבוצתה Sweet Honey in the Rock, וכן פעילת השלום הולי ניר. מוזיקה נשית מתייחסת גם להיבט הרחב יותר של מוזיקת נשים, שכולל הופעות של אמניות, הקלטות אולפן, הפקות, הנדסת סאונד, טכנאיות מוזיקה, זמרות קאברים, נשות שיווק וקידום מכירות של מוזיקה ומפיקות פסטיבלים.[79]

ארגוני נשים במוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית הבינלאומית של נשים במוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית הבינלאומית של נשים במוזיקה הוא ארגון בינלאומי של גברים ונשים המוקדש לפיתוח ולעידוד פעילותן של נשים במוזיקה, במיוחד בתחומי הפעילות המוזיקלית בהן לנשים יש פחות נוכחות כגון הלחנה, ביצוע ומחקר. בתחומים אלה האפליה המגדרית היא היסטורית ומהווה דאגה מתמשכת. הארגון מקדיש את מרב מאמציו להגדלת כמות המוזיקה שהולחנה על ידי נשים שמבוצעת, נלחם באפליה נגד מוזיקאיות על-ידי נגנים בתזמורות, וכן פועל להעלאת המודעות לתרומתן של נשים מוזיקאיות לידע האקדמי ולתכניות הלימודים. כדי לסיים את האפליה המגדרית, הארגון הוביל בהצלחה חרם על קונצרטים באמריקה של התזמורת הפילהרמונית של וינה בשנות ה-90.[80] הארגון גם הביא להכללת נשים מלחינות בספרי הלימוד, לראשונה בהיסטוריה של הקולג'ים.[81]

ארגון נשים במוזיקה בניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים במוזיקה הוא ארגון אמריקאי השוכן בניו יורק ונוסד בשנת 1985. הוא מכוון לתמיכה, תירבות מחדש והכרה בכישרונות נשיים במוזיקה.[82] הארגון מוציא לפועל פעילויות ואירועים כמו סמינרים, פאנלים ואירועי רישות עסקי.[82] בנוסף, מידיי שנה הוא מעניק פרס לאישה במוזיקה. בין חברי הקבוצה נמצאים\ות בעלי חברות תקליטים, מנהלי אמנים, משוררים, מוזיקאים, עו"ד, מהנדסי סאונד, סוכנים, יח"צנים, בעלי אולפני הקלטות, מפרסמים מוזיקליים ואנשי שיווק ופרסום בניו מדיה ובמדיה המסורתית מכל הז'אנרים והאזורים של תעשיית המוזיקה.[82] נכון ל-2015, הנשיאה היא עו"ד נטע רגוואנסי וסגנית הנשיאה היא עו"ד ג'ניפר ניומן שארפ. זאת ועוד, ההנהלה הבכירה של הארגון כוללת נשים ממוסדות כמו וורנר ברוס, אוניברסיטת ברקלי ועוד.

נשים במוזיקה בקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הנשים במוזיקה בקנדה הוא ארגון השוכן בטורונטו, אונטריו, ונוסד ב-2012. הארגון רשום באופן פדרלי כארגון ללא למטרות רווח שמטרתו להשיג שוויון בתעשיית המוזיקה דרך תמיכה ועידוד נשים מוזיקאיות.[83] הארגון נתמך כלכלית על ידי הממשלה הפדרלית, תכנית פקטור, ממשלת אונטריו ומוזיקת הסלייט.

נשים במוזיקה באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון זה הוא ארגון בריטי שחוגג עשייה נשית במוזיקה בכל הז'אנרים.[84] הארגון פועל להעלאת המודעות לבעיה המגדרית במוזיקה ולתמיכה במוזיקאיות, ביצירותיהן ובהתפתחות המוזיקלית שלהן.[84] אתר האינטרנט של הארגון מספק מידע על תחרויות והצעות עבודה. בפסטיבל הגדול ביותר שנערך למוזיקה קלאסית אי פעם בעולם, בשנת 2015, נשים כתבו 10% מהתכנית, נשים מנצחות היוו 4% מתוך 50 המנצחים שלקחו חלק בפסטיבל, ונגניות סולניות היוו 30% מהסולנים\ות.[85]

נשים במוזיקה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מתייחס למוזיקאיות ישראליות ממגוון רחב של ז'אנרים ומקצועות מתחום המוזיקה.

מלחינות ישראליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נורית הירש, ילידת 1942, היא מוזיקאית, מנצחת, מעבדת, פסנתרנית ומלחינה ישראלית. בוגרת האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין במגמת פסנתר, שם למדה פסנתר אצל אלכסנדר בוך, הלחנה אצל מרדכי סתר, יחזקאל בראון ויצחק סדאי, ניצוח אצל לסלו רוט ותזמור אצל נועם שריף. כלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי לשנת תשע"ו. הירש הלחינה למעלה מ-1600 שירים. שירה הראשון שהתפרסם היה "פרח הלילך", שהלחינה ב-1965 למילותיו של אורי אסף. בין השירים שהלחינה ישנם "בשנה הבאה", "ללכת שבי אחרייך", "חשמל בכפות ידיך", "ברבאבא", "מקהלה עליזה","אבניבי", שזכה באירוויזיון, ועוד מגוון רחב של להיטים ישראליים.

תלמה ילין (1895-1959) הייתה צ'לנית ומלחינה ישראלית ילידת אנגליה ובעלת שם עולמי. בשנת 1919 הגיעה לישראל לראשונה, נישאה לאדריכל אליעזר ילין וגרה בירושלים יחד עם ארבע בנותיה. היא ערכה קונצרטים ברחבי אירופה, הקליטה והופיעה בקונצרטים משודרים ברדיו. על שמה נקרא בית הספר לאומניות בגבעתיים "תלמה ילין".

דנה ברגר,ילידת 1970, היא זמרת, מלחינה, פזמונאית, שחקנית טלוויזיה ישראלית ובוגרת רימון בית ספר למוסיקה. בין שיריה המפורסמים ישנם "לומדת לעוף","מחכה לו", "מלך" ועוד עשרות שירים אחרים.

אהובה עוזרי (1948-2016), זמרת-יוצרת, פזמונאית, מלחינה, מוזיקאית, מעבדת מוזיקלית ומורה לפיתוח קול. למדה מוזיקה בשנת 1968 ממוזיקאי יהודי-הודי שהיה מתופף של ראווי שנקר. ממנו למדה לנגן על בולבול טרנג[86], כלי פריטה הודי שעוזרי הייתה מהבודדים בישראל שידעו לנגן בו. בין שיריה המוכרים "אמי אמי", "צלצולי פעמונים", "האיש ההוא" ו"ארים ראשי".

מלחינות ישראליות נוספות

פורום המלחינות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורום המלחינות והמבצעות בישראל הוא עמותה שקמה במטרה לייסד, לבסס ולקדם את הנוכחות של מלחינות ישראליות בנוף המוזיקלי-תרבותי הישראלי, ולהביא להכרה נרחבת את המוזיקה שנכתבת על ידן.[87] הוא מעורר תגובות קוטביות הן אצל מוזיקאים והן אצל מוזיקאיות. על נקודת מוצא אחת מסכימים כל האמנים, כי יש מקום לכל התארגנות שהיא לטובת כל סוג של מטרה. הדעות השונות מתייחסות לעצם קיומו של פורום המגדיר עצמו מלכתחילה כגוף שההשתייכות אליו נמדדת על פי מין. לטענת המתנגדים לפורום זה, פורום זה לא רק שאינו מקדם את המלחינות אלא פוגע בהן, שכן לטענתם עצם קיום הפורום מגדיר אותן כנחותות ממלחינים.[87] יתרה מכך, המתנגדים להתארגנות זו טוענים גם כי הפורום אינו רלוונטי היום, שכן הנושא המגדרי במוזיקה האמנותית כבר אינו סוגיה רלוונטית. טיעון נוסף נגד הפורום הוא שהוא מהווה ניצול של המאבק הלגיטימי לשוויון הזדמנויות, למטרה שאינה לגיטימית לאף אחד מהמינים.

זמרות ישראליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת הזמרות המופיעה פה היא טעימה קטנה ממגוון עצום של זמרות בסגנונות שונים שנהנות מקריירות מכובדות ונוכחותן בולטת במוזיקה הישראלית.

חוה אלברשטיין, ילידת 1946, היא זמרת-יוצרת ישראלית הפעילה משנות ה-60 ועד היום. אלברשטיין הוציאה עד היום קרוב ל-60 אלבומים, מתוכם 8 ביידיש ואחד באנגלית. היא החלה לנגן בגיטרה בשנות ילדות ולמדה פיתוח קול. אלברשטיין נחשבת ליוצרת בלתי מתפשרת שיצירתה נשארת עדכנית לאורך שנים רבות של פעילות. בפברואר 2011 קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים.[88] בין שיריה המוכרים, "תרגיל בהתעוררות", "כמו צמח בר", "מי האיש", "רקמה אנושית אחת", "אהבה בת עשרים".

נינט טייב, ילידת 1983, היא זמרת יוצרת, שחקנית, דוגמנית ושדרנית רדיו ישראלית. זוכת העונה הראשונה של תוכנית הריאליטי "כוכב נולד". נינט טייב נחשבת סמל לעידן הצלחות האינסטנט, בו אדם הופך מאלמוני לכוכב בן רגע ולא עובר דרך פתלתלה עד הפריצה. [89] טייב, שנחשבה לאחר זכייתה ב"כוכב נולד" ל"מאמי הלאומית", שינתה כיוון באלבומה הראשון שהפיקה יחד אם אביב גפן וסיגלה לעצמה סגנון רוקיסטי.

עפרה חזה (1957-2000) הייתה זמרת ושחקנית ישראלית שזכתה למוניטין בינלאומי. חזה נבחרה לזמרת השנה ארבע פעמים ברציפות ואף זכתה בזמרת השנה בגרמניה (1988). בשנת 1993 הייתה חזה למעומדת הישראלית הראשונה לפרס הגראמי כ"זמרת מוזיקת עולם".[90] בין שיריה המפורסמים "לאורך הים", "תפילה", "גבריאל" ו"שיר הפרחה".

זמרות מהזמר המזרחי בשנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מתמקד בתעשיית הזמר המזרחי בארץ בשנות ה-90 ובמקום של נשים בו, תוך השוואה בין הזמרת אתי אנקרי לזמרת לינט. שתי הזמרות התפרסמו באותה תקופת זמן וכל אחת מהן בחרה מסלול שונה לקריירה שלה. [91] לינט בחרה לצעוד בדרך שהייתה מכונה בעבר "זמרות הקסטות", שאפיינה את המוזיקה המזרחית בתקופה ההיא. המוזיקה הפופולרית המזרחית היא יצירה רחבה הכוללת את הסגנון היהודי-ערבי, הים תיכוני ואת הסגנון המשלב מזרח ומערב. הסנונית הראשונה של זמרות הקסטות הייתה אהובה עוזרי, אולם העורכים המוזיקליים ברדיו לא התרגשו מהצלחתה בשוק זה והתייחסו אליה תחילה בחביבות סלחנית. בשנות ה-90, נקודת המוצא של זמרת מזרחית הייתה שונה מזו של זמרת "ישראלית", כפי שמובן בבירור כבר מהסימון המובחן של הסגנונות. הבימה הממוסדת אינה נגישה בפניה והאפשרות היחידה שהייתה לה להופיע מול קהל היא על בימת מועדוני הלילה. לכן, צעירה ממוצא מזרחי דהחליטה לפתח קריירת שירה מקצועית זקוקה לגב כלכלי. הן היו מקבלות אותו בדרך כלל מהמשפחה הקרובה או מחברים-אמרגנים, ובשל אי היציבות הכלכלית התהליך לווה כל הזמן בפשרות רבות, ביניהן הורדת האיכות של התוצר הסופי מבחינת הקלטות וליווי מוזיקלי. גורם נוסף שהשפיע על תוצר סופי זה הוא החלל התרבותי שנוצר בעקבות העלייה לארץ ואשר בו צמחו היוצרים בסגנון המזרחי. היעדר תשתית ממוסדת ויכולת כלכלית הביאו אם כן לכך שלרוב המכריע של האמנים בזמר המזרחי אין הכשרה מוזיקלית מסודרת.[91] לזמרת מזרחית מוכשרת הייתה האפשרות להקל על עצמה את הדרך לבניית קריירה בקנה מידה ארצי. היא יכלה "לחצות את הגבול" ולעבור ממוזיקת הקסטות אל עולם המוזיקה ה"לגיטימי". דרך כזו עשתה למשל מרגלית צנעני, אשר זוכה בשנים האחרונות לחיבוק מהממסד המוזיקלי. גם עופרה חזה עברה מסלול דומה, מזמרת במתנ"ס שכונת התקווה לזמרת מן המניין. לבסוף אף הפכה לזמרת עם שם בינלאומי ומוזיקת המתנ"ס השכונתי זכתה לכבוד וכסף רב גם מעבר לאוקיינוס.

אתי אנקרי ולינט מהוות דוגמאות לשתי זמרות שבחרו ללכת בשני מסלולים אלה. אנקרי חצתה את הקו והתפרסמה בזכות מוזיקה "לגיטימית", ואילו לינט נשארה במגרש הביתי של הזמר המזרחי, זמרות הקסטות. שתיהן מייצגות שני טיפוסי נשים מזרחיות בחברה הישראלית. המסלולים שעליהן צעדו שתי זמרות אלה שונים לחלוטין והמרחק ביניהן רב, ונדמה כי פער זה מייצג גם את הפער המקובל בשיח הציבורי בישראל בין הלגיטימי למוקצה, בין האיכות לנמוך באותה התקופה. אתי אנקרי עזבה את סביבתה ופיתחה תפיסת עולם שונה מזו שעלייה גדלה. היא ידועה בסגנונה המשלב מערב ומזרח ולכן הצליחה לקבל תמיכה מהממסד המוזיקלי. לינט לעומתה, בחרה להישאר בבית הגידול הטבעי שלה וזכתה בלגיטימציה עממית. אנקרי משקפת את עולמה של האישה המזרחית ה"משוחררת", העומדת בצומת מזרח ומערב ונלחמת על החופש האישי שלה. לינט משקפת את עולמה של אישה בעלת תפיסת עולם המעוגנת היטב בהוויה המזרחית שבה גדלה, כבת למהגרים עולים מטורקיה.            

המסלול עליו צעדה אנקרי בטוח יותר. ברגע שזכתה לאהדת התקשורת היא קבעה את מקומה בשורה הראשונה של הזמר הישראלי, כזמרת עם יכולת לגיוס חסויות של בעלי הון וחברות גדולות. במסלולה של לינט כללי המשחק שונים, שכן גם בו ישנן כמויות גדולות של כסף אולם לא כמו ההון הגדול בממסד המוזיקלי. ניתן אף להגדיר מסלול זה כמנגנון המשמש את תעשיית המוזיקה של מעוטי היכולת בישראל, רובם ככולם מזרחים. האמרגנים במסלול זה הם בדרך כלל בני משפחה או חברים קרובים ה"מאמצים" את הזמרת הכישרונית הצעירה, והצלחתה תלויה לרוב בקשר עם האמרגן. זוהי מערכת יחסית פיאודלית, כמו אדון וצמיתה. האמרגן הוא זכר, מאצ'ו, שוביניסט ונצלן, והזמרת היא עתירת כישרונות, יפה, צעירה ותמימה.[91]           

סגנונות ייחודיים במוזיקה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירת נשים של יהדות קוצ'ין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות קוצ'ין היא שם כולל למספר קהילות בשטחה של מדינת קרלה, המהוות חלק מיהדות הודו, והתגבשו בדרום מערב הודו בתקופת קיומה של ממלכת קוצ'ין. נכון לשנת 2000 מתגוררים בישראל כ-8000 אנשים מבני הקהילה, ובקרלה נותרו כמה עשרות יהודים בלבד, מתוכם כ-20 מתגוררים בעיר קוצ'ין.                                                       

בישראל קיימת מקהלת נשים ממוצא קוצ'יני המופיעה עם רפרטואר המורכב מפיוטים ושירים של העדה, אשר הוקמה על ידי טובה קשטיאל אהרון, גננת בגמלאות מבית שמש העוסקת בשימור מסורת הפיוטים של יהדות קוצ'ין. לקראת מלאות שישים שנים לעליית יהודי קוצ'ין ארצה, הפיקה קשטיאל- אהרון דיסק ובו שירים ומנגינות ממסורת יהדות קוצ'ין. טובה קשטיאל אהרון נולדה בעיר פארור בקוצ'ין ועלתה לארץ עם משפחתה כשהייתה בת שלוש. מגיל צעיר היא נחשפה לפיוטים של העדה על ידי אביה שהיה שר לה ולאחיה שירי קודש בעברית. בעבודתה כגננת יישמה את מסורת הפיוט שספגה בבית הוריה ועסקה בהנחלת השירה והמוזיקה לילדים. בעזרת המוזיקה לימדה טובה את ילדי הגן אוצר מילים נרחב, וכשיצאה לגמלאות בשנת 2006 החליטה להקדיש את זמנה לשימור המורשת והפיוטים של העדה. היא ייסדה מקהלת נשים ועסקה בחקר של שירה דתית ופיוטים מקוצ'ין.[92] קשטיאל אהרון מעבירה במושב נבטים שבנגב קורס ייחודי בנושא שירת נשים, שכן המושב מוגדר כמרכז התרבותי של העדה הקוצ'ינית. היא החלה בהקמת המקהלה עוד כאשר הייתה גננת, והמקהלה מנתה כעשר נשים ממוצא קוצ'יני בגילאים 55-57.[92] השירים נלקחו מספר הפיוטים של העדה בשם "ארשת שפתנו", המכונה במליאלם (השפה המדוברת והכתובה בקוצ'ין) קולאס. הוא מתבסס במידה רבה על הפייטנים בני תור הזהב בספרד, ויש בו פיוטים של ר' ישראל נג'ארה, שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי ואברהם בן עזרא. כמו-כן, קיימים בו ייצוגים לפייטנים מטורקיה כמו שלמה בן מזל טוב, אבטליון בן מרדכי, ניסים בן סאנג'י וכן פייטני ארם- צובא כמו שלמה לניאדו. כיום המקהלה מונה שבע נשים הנפגשות אחת לשבועיים לחזרות ומופיעות במקומות שונים, לרוב בפני קהלים מעורבים. כאשר הן מופיעות באירועים משמחים של יוצאי קוצ'ין הן משתתפות גם בריקודים המסורתיים, כאשר לבושן כולל "פוד'בה", מעין חצאית המונחת על חלק הגוף העליון (מטעמי צניעות), מתחתיה חולצה רחבת שרוול וחצאית. [92] עד כה תועדו כ-300 שירים, אשר מחולקים לחמישה ז'אנרים שונים: שירי חתונה וטקסים, שירים ציוניים, שירים היסטוריים, שירים עם רקע תנכ"י ומדרשי חז"ל. השירים מוגשים לרוב בביצוע ווקאלי ללא כלים, "א-קפלה", על ידי קבוצת נשים קוצ'יניות. הסיבה לכך היא שאין לקהילה נגנים ומוזיקאים שיכולים לשדרג את השירים, מכיוון שבקהילה הקוצ'ינית לא נהגו לשתף נגנים בשירת הפיוטים כזכר לחורבן בית המקדש. רק במקרים מיוחדים במינם השתתפו נגנים, ואלה הובאו מחוץ לקהילה. סיבה נוספת היא שנשים צעירות אינן מצטרפות לשימור מסורת השירה של העדה, לרוב עקב צניעות, ביישנות או אדישות למקורות. [92]

מוזיקת אלקטרונית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-90 בארה"ב, כעשור וחצי לאחר פריצת הפאנק ובמקביל לגל הגראנג' של סיאטל, הכריזו הנשים עצמאות סמלית עם הקמת תנועת ה"ריוט גירל", שהיוותה את מהפכת הרוקנרול האחרונה לפני עליית המוזיקה האלקטרונית. הריוט גירל הייתה תנועת בנות שאופיינה בלהקות פאנק נשיות עם מסר פמיניסטי ופוליטי. ריוט גירל לקחו את סממני תת תרבות הפאנק כמו פאנזינים, גישת "עשה זאת בעצמך" ותרבות הלהקות, הפכו להם את המגדר ויצרו מרחב תומך ומעצים לנשים הפועלות בסצנה, תוך כדי העברת ביקורת חריפה על המסורת המצ'ואיסטית של הפאנק והסצנה האלטרנטיבית.[93] בארץ לא הדהדה תנועת הריוט גירל את השפעתה בזירת המוזיקה המיינסטרימית, אך בקבוצות שוליים פוליטיות קמו להקות פאנק של נשים שכתבו ושרו מסרים פוליטיים ופמיניסטיים בעברית. מהבולטות בלהקות הללו היא פרופיל 21 (להקה).

האלקטרו החל להגיח באירופה ובארה"ב בסוף שנות ה-90, וכבר מצליליו הראשונים היה לאלקטרו קול נשי מובהק. האלקטרו המשיך את הברית בין נשים להומואים, כפי שעשה הדיסקו לפניו, במסגרתה מקבלות הנשים מעמד של "דיוות" והגברים את החופש לאהוב ומסיבה זו בדיוק רוב מסיבות האלקטרו הן מסיבות קוויריות.

בארץ, סצנת האלקטרו מתפתחת בשנים האחרונות באיטיות ועד כה היא מציעה היצע דל למדיי של הרכבים. גם פה ההיבט הנשי בולט באלקטרו, עם הרכבים ופרוייקטים כמו פריג'יד, אקיטה ותמי בן תור עם האלקטרו יידיש. ההרכב הבולט ביותר בגל האלקטרו הישראלי הוא שלישיית הבנות טרי פוייזן. השלישייה מציעה שירי פופ טרנסיים מהירים והופעות אנרגטיות אשר אוספות לעצמן בשנה האחרונה קהל מעריצים שהולך אחריהן מהופעה להופעה. במהלך הופעתן נוטה הזמרת להשתולל ולהחוות תנועות משגל. כשזה קורה, למרות הטקסט הסטרייטי שלהן, טרי פוייזן הופכות בן רגע לטורנדו בלתי נשלט שבו משמש הטקסט המנוסח שלה רק כפיתיון לטירוף שעומד מאחוריו, טירוף בו הופכת המציאות כולה לליבידו אחד גדול הפועם בעוצמה חזקה מהתחתונים של הסולנית החוצה אל שאר העולם, שנאלץ להיכנע מיד.[93]

כז'אנר, האלקטרו הוא תופעה דיי שולית בעולם הפופ ומתפקד כסצנה בעיקר בערים גדולות, למרות שהאמנים הבולטים בו מוצאות את דרכן בהמשך גם במיינסטרים. לכן, נשים באלקטרו הן תופעה מעניינת גם מעבר לעיסוק באלקטרוסקס כז'אנר מוזיקלי ספציפי. הזמרות בו מפרקות את העמדה המינית הפסיבית של "הזמרת", ובו זמנית מצליחות לא להפוך אותה לעוד בובת סקס פופית המנענעת את ישבנה. על אף אופיו הציני והאנטי- רומנטי של האלקטרו ובהתאם לרוח התקופה, אפשר לזהות בהתנהלות הסצנה הזו רוח קווירית ופמיניסטית של שינוי. בקהילה מוזיקלית זו משתלבות נשים לצד גברים, לא כגימיק או כגוף המוכר מוזיקה, אלא כשוות ואפילו שוות יותר.  [93]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 KAREN MIZOGUCHI, Lady Gaga Calls Music Industry a 'F---king Boys Club, People, ‏12/12/2015
  2. ^ 1 2 3 Crawford, Anwen, The World Needs Female Rock Critics, ‏May 26, 2015
  3. ^ "Gender Diversity in the Music Industry? The Numbers Are Grim", The New York Times, ‏2018-01-25
  4. ^ 1 2 "CBC Music", ‏7 April 2018.
  5. ^ 1 2 Duchen, Jessica, "Why the male domination of classical music might be coming to an end | Music", The Guardian, ‏Retrieved 2016-01-20
  6. ^ Levintova, Hannah, Here’s Why You Seldom See Women Leading a Symphony, Mother Jones, ‏Retrieved 2016-01-20
  7. ^ Ncube, Rosina, Sounding Off: Why So Few Women In Audio?, Sound on Sound, ‏September 2013
  8. ^ 1 2 3 4 5 Women Composers In American Popular Song (עמ' 1), Parlorsongs.com, ‏1911-03-25
  9. ^ 1 2 "Five women songwriters who helped shape the sound of jazz - OUPblog", Blog.oup.com, ‏12 March 2013
  10. ^ 1 2 3 4 White, Erika, Music History Primer: 3 Pioneering Female Songwriters of the '60s, REBEAT Magazine, ‏2015-01-28
  11. ^ Barton, Laura, "From Joni Mitchell to Laura Marling: how female troubadours changed music", the Guardian, ‏26 January 2017
  12. ^ 1 2 3 4 Gioia, Michael, "It's Revving Up" – The Next Generation of Female Songwriters Share Their Hopes for the Future", Playbill.com, ‏2/8/2015
  13. ^ 1 2 Purcell, Carey, "Fun Home Duo Make History as First All-Female Writing Team to Win the Tony", Playbill.com, ‏7/6/2015
  14. ^ 1 2 "Black Women Songwriters", Songfacts.com
  15. ^ 1 2 Citron, Marcia J., Gender and the Musical Canon, CUP Archive, 1993
  16. ^ 1 2 3 Abbey Philips, "The history of women and gender roles in music", Rvanews.com
  17. ^ "Casulana [Mezari, Maddalena - Grove Music"], Oxfordmusicinline.com
  18. ^ Women Composers: Music Through the Ages.
  19. ^ Glixon, 1999, עמ' p. 135
  20. ^ Heller, 2006
  21. ^ Glixon, 1999, עמ' p. 138
  22. ^ Kendrick, 2002
  23. ^ Rosand, 1986, עמ' p. 170
  24. ^ Catherine Cessac, "Jacquet de La Guerre, Elisabeth.", Grove Music Online, 9/3/2015
  25. ^ Mary Cyr, Elisabeth Jacquet de La Guerre: Myth or Marvel? Seeking the Composer's Individuality.", כרך No. 1905, Vol. 149, The Musical Times, עמ' pp. 79–87
  26. ^ Olive Baldwin, Thelma Wilson, "Harriett Abrams", Grove Music Online ed. L. Macy, 18 February 2009
  27. ^ Huberty, Michel; Giraud, Alain; Magdelaine, F. and B., 'Allemagne Dynastique, Tome V -- Hohenzollern-Waldeck., France: Laballery., 1989, עמ' pp. 162, 172.
  28. ^ Anna Ivarsdotter Johnsson och Leif Jonsson: Musiken i Sverige. Frihetstiden och Gustaviansk tid 1720–1810 (Music in Sweden. The age of Liberty and the Gustavian age 1720–1810) (Swedish), page 373
  29. ^ Bertil H. van Boer, 'Stenborg, Carl' in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, Stanley Sadie and John Tyrell (eds), 2001
  30. ^ Anna Ivarsdotter Johnsson och Leif Jonsson: Musiken i Sverige. Frihetstiden och Gustaviansk tid 1720–1810 (Music in Sweden. The age of Liberty and the Gustavian age 1720–1810) (Swedish)
  31. ^ Sadie, Julie Anne; Samuel, Rhian (1994). The Norton/Grove dictionary of women composers (Digitized online by GoogleBooks). Retrieved 13 October 2010.
  32. ^ Cook, Elizabeth Beaumesnil, Henriette Adélaïde Villard de, in Sadie, Stanley (ed.), The New Grove Dictionary of Opera, Grove (Oxford University Press), New York, 1997, I, p. 366. ISBN 978-0-19-522186-2
  33. ^ "Composers biography:V – Vz"
  34. ^ Jane L. Berdes, "Anna Bon," Norton/Grove Dictionary of Women Composers (New York: Norton, 1995).
  35. ^ 1 2 Raessler, Daniel M. (2001). "Guest (Miles), Jane Mary (Jenny)". In Sadie, Stanley. New Grove Dictionary of Music and Musicians. 10. London: Macmillan. pp. 506–507. ISBN 0-333-60800-3.
  36. ^ Ballchin, Robert, ed. (1983). "Guest, Jane Mary". Catalogue of Printed Music in the British Library to 1980. 25. London: K. G. Saur. ISBN 0-86291-322-5.
  37. ^ Raessler, Daniel M. (2004). "Miles (nee Guest), Jane Mary (c. 1762–1846)". In Matthew, H.C.G.; Harrison, Brian. Oxford Dictionary of National Biography. 38.Oxford University Press. p. 133. ISBN 0-19-861388-1.
  38. ^ Godt, 541
  39. ^ Wessely, New Grove, "Marianne von Martinez", online edition cited below
  40. ^ Godt 1995, 538
  41. ^ Pohl (1856:60)
  42. ^ Letter of 16 July 1820, in Hensel (1884), I 82
  43. ^ Letter to Lea Mendelssohn-Bartholdy,24 June 1837. Mendelssohn (1864),p. 113
  44. ^ 1 2 Reich (1986), 250.
  45. ^ Tu, Mary-Ann. "About Katherine". Katherine Hoover. Retrieved 4 May 2017.
  46. ^ Gray, Anne K. (2007). The World of Women in Classical Music. La Jolla, California: WordWorld. pp. 252–253. ISBN 978-1-59975-320-1.
  47. ^ Von Glahn, Denise (2013). Music and the Skillful Listener (eBook). Bloomington: Indiana University Press. p. 134. Retrieved 4 May 2017.
  48. ^ Gray, Anne K. (2007). The World of Women in Classical Music. La Jolla, California: WordWorld. pp. 278–280. ISBN 978-1-59975-320-1.
  49. ^ Gray, Anne K. (2007). The World of Women in Classical Music. La Jolla, California: WordWorld. pp. 288–290. ISBN 978-1-59975-320-1
  50. ^ Von Glahn, Denise (2013). "7". Music and the Skillful Listener (eBook). Bloomington: Indiana University Press. p. 179. Retrieved 4 May 2017.
  51. ^ Larsen, Libby. "Libby Larsen: About". Libby Larsen. Retrieved 4 May 2017
  52. ^ Von Glahn, Denise (2013). "9". Music and the Skillful Listener (eBook). Bloomington: Indiana University Press. pp. 242–253. Retrieved 4 May 2017.
  53. ^ Gray, Anne K. (2007). The World of Women in Classical Music. La Jolla, California: WordWorld. pp. 256–258. ISBN 978-1-59975-320-1.
  54. ^ "Jennifer Higdon Biography". Jennifer Higdon. Retrieved 2 May 2017.
  55. ^ 1 2 Carson, Mina; Lewis, Tina; Shaw, Susan M. Girls Rock! Fifty Years of Women Making Music. University Press of Kentucky. p. 19
  56. ^ "Female DJs tackle gender bias | Ricochet". Ricochet. Retrieved 2017-12-13.
  57. ^ Cheryl Keyes, "She Was too Black for Rock and too hard for Soul: (Re)discovering the Musical Career of Betty Mabry Davis" 35.
  58. ^ Xander Zellner (2018-06-25). "BLACKPINK Makes K-Pop History on Hot 100, Billboard 200 & More With 'DDU-DU DDU-DU'". billboard.com. Retrieved 2018-09-01.
  59. ^ "EMERGING ARTISTS The week of June 30, 2018". billboard.com. Retrieved 2018-09-01.
  60. ^ "撞". QQ Music (in Chinese). Tencent. Retrieved September 1, 2018.
  61. ^ Stewart-Baxter, Derrick. Ma Rainey and the Classic Blues Singers. New York: Stein & Day Publishers, 1970. p. 38
  62. ^ Harrison, Daphne Duval. Black Pearls: Blues Queens of the '20s. New Brunswick: Rutgers University Press, 1988. p. 34
  63. ^ Stewart-Baxter, Derrick. Ma Rainey and the Classic Blues Singers. New York: Stein & Day Publishers, 1970.
  64. ^ Stewart-Baxter, Derrick. Ma Rainey and the Classic Blues Singers. New York: Stein & Day Publishers, 1970. p. 16.
  65. ^ Harris, Sheldon. Blues Who's Who (Revised Ed.). New York: Da Capo Press, 1994. pp. 48, 137, 254, 484, 540, 580.
  66. ^ Steinberg, Jesse R., and Abrol Fairweather. Blues: Thinking Deep about Feeling Low. Hoboken, N.J. Wiley; Chichester: John Wiley [distributor], 2011, p. 159
  67. ^ Harrison, Daphne Duval. Black Pearls: Blues Queens of the '20s. New Brunswick: Rutgers University Press, 1988. p. 8
  68. ^ Max de Schauensee/Alan Blyth: "Marian Anderson", Grove Music Online, ed. L. Macy (Accessed 9 February 2009),
  69. ^ Erlmann, Veit (1996). "Aesthetics of the Global Imagination: Reflections on World Music in the 1990s". Public Culture. 8 (3). pp. 467–488
  70. ^ Frith, Simon (2000). Born and Hesmondhalgh, ed. "The Discourse of World Music". University of California Press.
  71. ^ 1 2 3 4 פדווא יונס, שירי נשים פלסטיניות, תו+: מוסיקה, אומניות, חברה 3, 2004, עמ' 83-86
  72. ^ Victor Tribot Laspière (2013-10-02). "Une main ferme à l'Orchestre national de France". France Musique. Retrieved 2016-10-17.
  73. ^ Charlotte Higgins; chief arts writer. "Male conductors are better for orchestras, says Vasily Petrenko | Music". The Guardian. Retrieved 2016-01-20.
  74. ^ 1 2 "CBC Music". music.cbc.ca. Retrieved 7 April2018.
  75. ^ "Musical Toronto". Musical Toronto. Retrieved 2016-01-20.
  76. ^ Garofalo 1992:242
  77. ^ Peraino, Judith (2001). "Girls with Guitars and Other Strange Stories", Journal of the American Musicological Society, Vol. 54, 3. p. 693
  78. ^ Mosbacher, Dee (2002). Radical Harmonies, Woman Vision OCLC 53071762
  79. ^ Garofalo 1992:242
  80. ^ "VPO Watch". Archived from the original on 4 October 2015. Retrieved 2 October 2015.
  81. ^ Vicki D. Baker (October 2003). "Inclusion of Women Composers in College Music History Textbooks". Journal of Historical Research in Music Education. 25 (1): 5. JSTOR 40215274
  82. ^ 1 2 3 "About". Women In Music. 2014-06-20. Retrieved 2016-01-20.
  83. ^ "Women In Music Canada". Womeninmusic.ca. Retrieved 2016-01-20.
  84. ^ 1 2 "Women in Music - Introduction". Womeninmusic.org.uk. Retrieved 7 April 2018.
  85. ^ "Women in Music - Programming Survey". Womeninmusic.org.uk. Retrieved 7 April 2018.
  86. ^ לגעת ברוח עם אהובה עוזרי, בערוץ היוטיוב של רשות השידור; דקה 11:08
  87. ^ 1 2 אדית זק, 'פורום משלה' - על מוזיקה, מגדר ודבורים אחרים, תו+:מוסיקה, אומניות, חברה 3, 2004, עמ' 10-20
  88. ^ ליה פן, פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם יוענק לחוה אלברשטיין, באתר הארץ, 13/01/11
  89. ^ שמחת תורה: גם נינט טייב לא הצליחה מבראשית, באתרוואלה! NEWS‏, 19 באוקטובר 2011
  90. ^ Ofra Haza". GRAMMY.com (באנגלית). 14 במאי 2017. בדיקה אחרונה ב-25 בדצמבר 2017.
  91. ^ 1 2 3 רונית דגן-טימסית, אילנה סוגבקר-מסיקה, "ניחוח אישה".
  92. ^ 1 2 3 4 ראובן שבת, שירת הנשים של יהדות קוצ'ין, באתר אתרוג
  93. ^ 1 2 3 שירי עצמון, אלקטרוסקס, נגה 2, 2004

קטגוריה:נשים

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמשת:Tzeelats/נשים_במוזיקה&oldid=36681037"