משתמש:AddMore-III/חבד
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחיי הראי"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ייסודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התמנותו של הרב קוק לתפקיד הרב הראשי לישראל ורב העיר ירושלים, הוא החל לפעול למען הקמת ישיבה בירושלים. זו נועדה לפעול ברוח חזונו הרדיקלי על התחדשות התורה בארץ ישראל כחלק מהותי בתחייה הלאומית לה קיווה. בכ' בטבת תרפ"א (21 בדצמבר 1920) נשא נאום (שפורסם בשם "הרצאת הרב") בו קרא להקים "קיבוץ של חכמי ארץ ישראל" שיחברו מעין אנציקלופדיה שתברור את ההלכה כולה לקובץ מגובש. הישיבה החדשה שראה בעיניו הייתה אמורה להיות שונה תכלית שינוי מדגם הישיבה המסורתי, ולהכשיר רבנים ותלמידי חכמים שיהיו בקיאים אף בפילוסופיה ובספרות.
ב-1922 נפנה ליישם את תוכניתו. כדי להכין את תוכנית הלימודים הלא-שגרתית למוסד המיועד, הוא נעזר ברב דוד כהן ("הנזיר"), יוצא ישיבות ליטא (הוא סולק מסלבודקה לאחר שנמצא לומד פילוסופיה) שהשתלם באקדמיה האירופית, והיה תלמידו מאז 1915. "הנזיר" חיבר טיוטה למערכת לימודים שש-שנתית שנועדה להנחיל לבוגריה ידיעות בהיסטוריה, פילוסופיה יהודית, מדעים וביקורת המקרא לצד תלמוד ופוסקים. הרב קוק קיבל כמעט את כל המלצותיו.
הקמתה בפועל של הישיבה התעכבה, בשל כך שאף גוף ציבורי לא הסכים לממנה. הרב יצחק אריאלי, מראשוני "מרכז הרב", נהג להביא בחורים ואברכים מישיבות אחרות ללמוד עם הרב קוק. באביב 1923 עברו הרב ומשפחתו למעון חדש שנתרם על ידי הנדבן הארי פישל. בקיץ אותה שנה הגיעו שני בחורים מפולין, שבתי שמואלי (לימים מזכיר הישיבה) ואריה בוירסקי, וביקשו ללמוד קבע עם הרב קוק. בכך נוסדה הישיבה, ששכנה בביתו הפרטי.[1][2]
הישיבה בראשותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים, (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). לצד הראי"ה התמנה הרב אברהם אהרן בורשטין ("הגאון מטבריג"), שעלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ד (1924) והחל לכהן כראש ישיבה באדר תרפ"ה, ולשיעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב. אך הוא נפטר בי"ט בכסלו תרפ"ו (1926) לאחר שהספיק ללמד בישיבה כתשעה חודשים בלבד. הרב שמעון שקופ הציע כי ימלא את התפקיד, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל[3]. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב דוד כהן - "הנזיר", הרב יצחק אריאלי---ראה כאן, הרב שלום נתן רענן ועוד. הרב קוק עצמו לא תמיד מסר שיעורים ושיחות באופן קבוע, אך אף על פי כן האווירה הייתה באופן תמידי כזו שרוחו של הראי"ה חופפת עליה[4].
בשנותיה הראשונות מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים והגיעה לבין שבעים לשמונים תלמידים. עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא אפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה ליותר משמונים תלמידים, אך בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה־30, כמו גם חוסר ניסיונו הניהולי של הרב צבי יהודה קוק שנתמנה באותה שנה למנהל הישיבה, נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית. למרות מסעות התרמה מחודשים, ומכתבים ששלח הראי"ה עצמו לאישים שונים, נותר המצב הקשה בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).
לישיבה הגיעו תלמידים בולטים מישיבות מזרח אירופה. ביניהם גם נכדו של החפץ חיים שנשלח על ידי סבו ללמוד אצל הרב קוק[5]. חלק מן התלמידים השתתפו בתרצ"ב בהקמת "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד".
סדר הלימוד בישיבה בתקופה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצד הלימוד הישיבתי המקובל, הונהג בישיבה חידוש בכך שניתנו בה שיעורים בנושאי מחשבת ישראל (המכונים בישיבה ובקרב ממשיכותיה "לימודי אמונה"), שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק.
כל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח, וזאת בדומה לנהוג בישיבות היישוב הישן. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים יכלו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעיתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו לתלמידים ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.
בזמן כהונת הרב יעקב משה חרל"פ כראש הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פטירתו של הראי"ה בשנת ה'תרצ"ה, התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מבחינה כלכלית וביטחונית. אותות התקופה הזאת ניכרו גם בישיבה. בשנות הארבעים מינה הרצי"ה את הרב אברהם שפירא, שנישא לאחותו של הרב רענן, לצוות הישיבה[6]. הרב שפירא ביכר להיענות להצעה זו על פני הצעת הרב יוסף שלמה כהנמן והחזון איש לכהן כראש ישיבת פוניבז', ונימק זאת לימים: "אני הולך בדרכו של מרן הרב זצ"ל"[7]
במהלך מלחמת העצמאות התגייסו רבים מבני הישיבה לצה"ל, זאת חרף המחלוקת בשאלה זו בין הרב צבי יהודה שקרא לגיוס לבין הרב חרל"פ שהתנגד לו, בדומה לראשי ישיבות נוספים בירושלים באותה תקופה. היעדרות התלמידים בתקופה זו ונפילתם של מספר תלמידים גרמה לירידה במצב הישיבה.
בתקופה זו היו מגיעים רבים מישיבת "חברון" לשמוע שיעורים בישיבה, וכן הרב בן ציון אבא שאול מישיבת פורת יוסף[8].
עם היחלשותו של הרב חרל"פ, ביקש מהרב שפירא, שעד אז מסר אך שיעור קצר[9], שימלא את מקומו ויחל במסירת השיעור כללי, וכך נעשה[10].
בזמן כהונת הרב צבי יהודה קוק כראש הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעודה ב"בית הרב"[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פטירתו של הרב חרל"פ, בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה. הרצי"ה ביקש מהרב שפירא שימשיך בקביעות במסירת השיעור הכללי, ואף מינה אותו כ"ראש ישיבה" לצידו (הרצי"ה עצמו נקרא "ראש הישיבה), וראה בו ראש ישיבה המופקד על לימוד התלמוד וההלכה, כשבנוסף אף נהג להתייעץ איתו בענייני ההנהגה הכלליים של הישיבה[11][12][7]. את בחירתו ברב שפירא נימק: "צריך שיהיו אנשים מתוכנו, החיים לפי התורה הגואלת[13] ומרבים שלום בעולם"[7] בראשית התקופה, הייתה הישיבה קטנה מאוד מספר התלמידים היה מצומצם (ביניהם היו הרב אליעזר שפירא, הרב שבתי אטון והרב יוסף שלוש). למעט שני שיעורים כלליים של הרב רענן ושל הרב אברהם שפירא[14][6][15], לא ניתנו שיעורי גמרא בישיבה[16]. לאחר שנה מונה גם הרב מרדכי פרום לר"מ, ובשלב מסוים היה גם הרב זוסמן ריגר, גיסו של הרב רענן, נותן שיעור לכמה בחורים מהישיבה.[17] התקדמות מסוימת במקומה של הישיבה הייתה בגל תלמידים שהגיע אליה בשנת ה'תש"ט, ביניהם הרב דוב ליאור, הרב פרופ' נחום רקובר והרב יהושע רוזן[18].
בהמשך התחזקה הישיבה והייתה ל"ספינת הדגל" של הציבור הדתי לאומי. חיזוקה של הישיבה התאפשר בזכות שני גורמים עיקריים: האחת - החלטת הנהלת בני עקיבא שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות, יחד עם פעילותו החינוכית של הרב חיים דרוקמן בקרב חניכיו בשבט איתנים, והגעתו יחד עם כמה מהמובחרים שבהם - כמו הרב זלמן מלמד, הרב יעקב פילבר, הרב צפניה דרורי ואחרים - אל הישיבה; והשנייה - השתלבותה של ישיבת "משכן ישראל", בראשות הרב יעקב כלאב במרכז הרב (פעולה שנבעה מההחלטה הראשונה), עם הגעתם מונה גם הרב כלאב לר"מ בישיבה. לאחר מלחמת ששת הימים משכה הישיבה תשומת לב ציבורית לאחר שתנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידי הישיבה ובוגריה, הקימה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, ותשומת לב זו גרמה שהישיבה פרצה לתודעה הציבורית.
הרצי"ה לימד בישיבה שיעורי תנ"ך ואמונה. היו גם בחורים מישיבת חברון כנסת ישראל שהגיעו להשתתף אצלו בשיעור. כאשר שמע הרצי"ה שיש מתלמידי הישיבה ששומעים שיעור בספר התניא, החל ללמד בתגובה את נפש החיים.[17] את השיעורים בגמרא מסרו הרב רענן, הרב כלאב, הרב פרום, והרב שפירא שהיה מוסר שיעור כללי ושוהה בישיבה בשעות הסדרים כדי לשוחח עם הבחורים בסוגיות[19].
בשנת ה'תשי"ט ביקש הרצי"ה מהרב שאול ישראלי להצטרף לראשות הישיבה. הוא החל להעביר שיעור כללי בישיבה ושימש בתפקיד ראש ישיבה עד לפטירתו בשנת תשנ"ה[דרוש מקור]. מאז ועד פטירתו נמסרו מדי שבוע שני שיעורים כלליים - שלו ושל הרב שפירא. כאשר הרב שפירא מוסר בנוסף שיעור מיוחד בקצות החושן במוצאי שבתות. במשך כל חיי הרב צבי יהודה, הרב שפירא הצניע את עצמו מאוד, ולא הביע עמדה שונה משל הרצי"ה בשום נושא[20].
המעבר לקריית משה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחשוון תשכ"ה, מחמת ריבוי התלמידים[21], עברה הישיבה לשכונת קריית משה בירושלים, לבניין חדש שנבנה עבורה ברחוב בן דור (עם השנים הוסב שמו ל"רחוב הרב צבי יהודה"). בעשר השנים הבאות בית המדרש היה בבניין הפנימיה, במקום שבו נמצאים כיום חדרי השיעורים, ובשנת תשל"ה עבר בית המדרש למקומו הנוכחי. המעבר נתן לישיבה תנופה, נוספו ר"מים חדשים והרבה תלמידים. כמו כן היא החלה להתנהל באופן מסודר יותר, עם חלוקה לשיעורים לפי שכבות כמקובל, והרצי"ה החל במסירת שיעורים בשעות קבועות, בספרי הראי"ה, בכוזרי ובמסילת ישרים[22].
במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הוא הטיל על הרבנים אריה שטרן ויוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לר"מים בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים יעקב אריאל, דוב ליאור, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, מיכאל הרשקוביץ, יהושע רוזן ואברהם יצחק הלוי כלאב, ואת הרב יהושע צוקרמן לר"מ בשיעור לבוגרי צבא. למלמדי אמונה מינה את הרבנים חיים דרוקמן, יעקב פילבר, צבי ישראל טאו, יעקב לבנון, עודד ולנסקי, עוזי קלכהיים ומיכאל צבי נהוראי.
במהלך שנת תשל"ב נפטרו הרב שלום נתן רענן והרב דוד כהן ("הנזיר"). מיד לאחר מכן, נפטר גם חתנו הרב מרדכי פרום שהיה ר"מ בולט בישיבה, מלבד שיעורים שהעביר לכלל תלמידי הישיבה הוא היה אחראי על קבלת התלמידים ואף נטל על עצמו לתקופה קצרה את ניהול הישיבה[דרוש מקור]. לאחר פטירתם קרא הרב צבי יהודה למספר רבנים בישיבה ואמר להם "צריך לקדם עוד יותר את ר' אברום בישיבה"[7], בהמשך מינה הרב צבי יהודה מספר ר"מים חדשים. במהלך שנים אלו צמחה הישיבה לסדר גודל של מאות תלמידים. מרכיב משמעותי בצמיחתה של הישיבה היה פריצתה לתודעה הציבורית בעקבות הקמת גוש אמונים.
הרב צבי יהודה ראה מצווה משמעותית בשירות הצבאי, אך נזהר שלא לערב את תקופת השירות של תלמידיו בתוכניות הלימודים של הישיבה. הוא איפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתוכני הלימוד, אך הקפיד שהם ילמדו את הספר שמירת הלשון, העוסק בדיני לשון הרע, במשך כחצי שעה בכל יום. בעידודו הוקמה תוכנית הסדר מרכז לשירות צבאי מקוצר לבחורי הישיבה שהורחבה גם לישיבות גבוהות ציוניות אחרות.
הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, בספר אורות, אורות התורה, אורות התשובה, ומסילת ישרים. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, ר"מים וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.
בשנותיו האחרונות, היה הרב צבי יהודה שולח הרבה מענייני הישיבה לבירורו והכרעתו של הרב שפירא, וכן העביר לאחריותו את ניהול הישיבה[20][23]. לפי עדות הרב דוב ליאור, בשנת ה'תשמ"ב (1982), לפני פטירתו, הורה הרצי"ה שהרב שפירא יהיה לממשיכו בראשות הישיבה[24]. כך גם סיפרו מנהל הישיבה דאז הרב שמעון קליין[25] והרב איתן אייזמן[26], בדומה העידו הרב חיים שטיינר[27] והרב יעקב אריאל[28] שכך קבע הרצי"ה בחייו.
הקמת ישיבות והתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהמשך, שלח הרב צבי יהודה את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דוב ליאור, יצחק בן שחר, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות חדשות, צעד שחיזק את מעמדה של הישיבה.
בעקבות מלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי־לאומי.
בזמן כהונת הרב אברהם שפירא כראש הישיבה העיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג הפורים תשמ"ב, נותרו בראשות הישיבה הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי.
השיעור הכללי הועבר בימי שלישי על ידי הרב אברהם שפירא ובימי חמישי על ידי הרב שאול ישראלי. מלבד השיעורים - שם הרב שפירא דגש על יצירת קשר אישי וחם עם תלמידי הישיבה, ואף הוסיף שיעורים ושיחות עם בחורים צעירים בביתו שלו. הוא גם דרש מהר"מים ליצור קשר ושיחות אישיות עם בחורים, לשמוע על מצבם ואם יש להם קשיים או טענות, הוא הדגיש שדבר זה נצרך אף לבחורים המצוינים, ולא רק לכאלו שנחשבים עם קשיים.
בשיחות לצעירים בביתו הרבה להדגיש את חשיבות שקידת התורה והלימוד בהספק נרחב, באמרו "בתורה - כמות זו איכות", בהמריצו אותם להגביר את הקצב בלימוד העיון, ולהשקיע בלימוד התוספות בשעת לימוד הבקיאות, כשהוא מנמק: "שיטת הלימוד של 'ואם תאמר' 'ויש לומר' זה מה שבונה באדם שכל של תורה"[20].
הרב שפירא והרב ישראלי ייסדו את איחוד הרבנים למען ארץ ישראל ובלטו במאבק על שלמות ארץ ישראל בתקופת הסכמי אוסלו. לאחר ההסכמים פנה הרב חנן פורת אל הרב שפירא בבקשה שישלח אברכים מהישיבה ללמוד דרך קבע בקבר רחל כדי לחזק את האחיזה היהודית במקום, כך הוקם הכולל של הישיבה במקום הפועל עד היום. בשנת תשנ"ה נפטר הרב ישראלי. בתקופת הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים גבעת אסף וחרשה. הרב שפירא בלט גם במאבק בתוכנית ההתנתקות ואף פסק כי על אנשי כוחות הביטחון לסרב פקודה ולא להשתתף בתוכנית.
הרב שפירא עודד הקמת ישיבות נוספות על ידי תלמידיו, ופעל לביסוסן וקידומן. כן יזם הקמת כוללים ברחבי הארץ, ואף שלח אברכים נשלחו לפעילות תורנית וחינוכית בחוץ לארץ[29]. תלמידים רבים בעלי שיעור קומה תורני שהוא העמיד - נשלחו על ידו למקומות שונים ברחבי הארץ, לתפקידי רבנות, דיינות וחינוך, והודרכו על ידו לאורך פעילותם[8].
לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא בשנת תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוא הוריש את תפקידו לבנו הרב יעקב שפירא. בן נוסף, הרב שמואל, הוא מנהל הישיבה.
פיצול הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום ימי השבעה על הרצי"ה דרשו הרב צבי טאו ושישה מהרבנים בישיבה – הרבנים מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, עודד וולנסקי, יהושע צוקרמן ויעקב לבנון, וכן הרב שלמה אבינר – מהרב שפירא והרב ישראלי, למנות גם את הרב צבי ישראל טאו לראש ישיבה ולהעניק לו זכות הטלת וטו בקבלת והוצאת תלמידים ור"מים, ניהול כספי, עמדות הישיבה כלפי חוץ ועוד. דרישתם לא התקבלה[30]. בהמשך מינה הרב שפירא ר"מים חדשים, כמו בנו הרב יעקב שפירא, בן אחיינו הרב שלמה שפירא, ותלמידיו הרב יהושע מגנס והרב יגאל לרר. הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה מלמדים רבנים משני המחנות.
השוני בין שני המחנות בישיבה התחדד סביב כמה הבדלים אידאולוגיים. הרב טאו ותלמידיו עסקו יותר בהדגשת מורשת הרב צבי יהודה קוק כפי שהבינוה, ואילו הרב שפירא פחות עסק בכך. נושא לימודי אמונה הודגש יותר אצל הרב טאו ותלמידיו, ואילו הרב שפירא התמקד יותר בלימודי הגמרא, אם כי שמר על כך שלימודי האמונה בישיבה יימשכו כפי שהיו[31], שיבח לימודים אלו, עודד ודרבן את העיסוק בהם[28], וכמו כן נהג לעסוק עם התלמידים בלימוד ועיסוק אמוני במוצאי שבתות, לאחר סיום השיעור בקצות החושן[32]. הפערים התבטאו גם בתחומים הקשורים בסוגיית הממלכתיות, שהרב טאו הוא אחד מנושאי דגלה, לעומת הרב שפירא שהתייחס באופן ביקורתי הרבה יותר לממשלה[33]. הרב שאול ישראלי, הרב משה צבי נריה והרב שלמה גורן[34], וכן חלק מתלמידי הרצי"ה הוותיקים – דוגמת הרבנים יעקב אריאל, דוב ליאור, יעקב פילבר, חיים שטיינר, זלמן ברוך מלמד, איתן איזמן, מיכאל הרשקוביץ, אליקים לבנון, דוד חי הכהן, יהושע רוזן ואריה שטרן – צידדו במחנהו של הרב שפירא[35][36].[דרושה הבהרה]
מתח זה הוביל לבסוף לפיצול הישיבה בראשית שנת תשנ"ח (1997). קודם לכן, בקיץ תשנ"ז (1997), הציעה הנהלת הישיבה בפני התלמידים אפשרות ללימודי הוראה במקביל ללימודי הישיבה. בעקבות זאת, טענו הרב טאו והרבנים הקשורים אליו, כי הנהלת הישיבה מתכוונת להקים מכון ללימודי הוראה אשר יפעל בישיבה – מה שעלול היה בעיניהם לפגוע בחירות הלימוד בה. הרב שפירא הכחיש את הדברים[37], ואת דבריו גיבו גם משרד החינוך ומשרד התרבות שהודיעו כי לא הייתה כל כוונה כזו[38]. משרד החינוך פרסם גם הכחשה בכתב רשמי[39]. הקבוצה פרסמה מכתב פומבי תקיף ובו התנגדות לאפשרות זו, בו כונה משרד החינוך "לכל הפחות עבודה זרה בשיתוף" שאסור לישיבה לשתף עמו פעולה[40]. לקראת זמן אלול הושעו החותמים על המכתב מתפקידם בישיבה[41], ובעקבות זאת עזבו אותה בתחילת זמן חורף תשנ"ח (1997) והקימו את ישיבת הר המור, בהּ מכהן הרב צבי טאו כנשיא, והרבנים מרדכי שטרנברג ועמיאל שטרנברג, כראשי הישיבה. הרב שפירא ותלמידיו סברו שעל פי ההלכה אסור היה להם להקים ישיבה בעירו של הרב שפירא, שלדעתם הוא גם רבם של הפורשים[42]. והרב שפירא אף אמר כי ללא שיחזרו בתשובה על המעשה הם פסולים להוראה, כדין תלמיד החולק על ישיבתו של רבו[43].
קבוצת רבנים מוותיקי תלמידי הרצי"ה המשיכה ללמד בישיבה אחרי הפיצול ואחרי פטירת הרב שפירא, ביניהם: הרב חיים שטיינר, הרב יעקב פילבר, הרב יהושע רוזן, הרב מיכאל הרשקוביץ, הרב יצחק בן שחר, הרב חיים אביהו שוורץ. וכן אלו בעקבות הפיצול חידשו את שיעוריהם בה - הרב יעקב אריאל, הרב אריה שטרן והרב דוד חי הכהן.
הפילוג פגע קשות בישיבה, אך היא הצליחה להשתקם, ונותרה אחת הישיבות הגדולות והחשובות של הציבור הדתי לאומי. לפי בדיקה שערך עיתונאי מקור ראשון יהודה יפרח בקרב המתמנים לתפקידי רבנות ודיינות בציונות הדתית הוא הסיק שמפרספקטיבה מאוחרת - הפיצול לא גרם להיחלשות הישיבה, ועודנה "בית הגידול הגדול והמשמעותי ביותר לתפקידי רבנות בציונות הדתית"[8].
התייחסויות לפיצול[עריכת קוד מקור | עריכה]
במכתב שעליו חתמו כמה רבנים מבוגרי הישיבה לאחר הפרישה והקמת הר המור, נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא. הרב מרדכי אליהו הוסיף בתחתית המכתב דברים בשבחו של הרב שפירא ובחומרת איסור ההתפלגות מהישיבה בראשותו[44]. מכתב נוסף פורסם בעיתון הצופה הטוען שההתפלגות מנוגדת לחינוכו של הרצי"ה לאחדות, לכבוד תלמידי חכמים ולכבוד התורה. החותמים כתבו כי "מתוך אחריות ורצון לשמור על שלמותה של הישיבה, מחזקים אנו את ידי מורנו ורבנו הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א, המוסר נפשו למען הגדלת התורה ושלמות עמנו וארצנו" וסיימו בעידוד ללומדי הישיבה ש"סופגים מרוחם של רבותינו הגדולים". בין החותמים על מכתב זה נמצאים הרבנים דוב ליאור, זלמן מלמד, יעקב אריאל, אמנון שוגרמן, גדעון פרל, יהודה פליקס, ישעיהו מייטליס, יהושע בן מאיר, שמואל יניב, מנחם פליקס, שבתי זליקוביץ, עמנואל זרביב, יוסף טולדאנו, שמחה שטטנר, שבתי סבתו, יוסף אלנקווה, חיים אביהוא שוורץ, דוד חי הכהן, ועוד. בראש החותמים הופיע הרב אליהו שלמה רענן (בנו של הרב שלום נתן רענן), בתואר "נכד מרן הראי"ה"[45].
עם חלוף השנים המעיטו תלמידי הרצי"ה להתבטא בנושא, אך במקרים בודדים כן נרשמה התייחסות שגררה עניין בתקשורת המגזרית. הרב דוד חי הכהן כתב שישיבת הר המור היא בעלת ערך רב אך רוב הציבור כואב את הפרישה, אשר נראית בלתי מוצדקת. הוא הסביר שאף על פי ש"סגנון הדברים" של הרצי"ה מובלט יותר בהר המור, דרכו המעשית משתמרת דווקא במרכז הרב, בין השאר בפעילות למען ארץ ישראל, בעוד בתחום הלימודי לא קיים הבדל. הוא סיים כי לפי רובו של הציבור ישיבת מרכז הרב היא הממשיכה את דרכו של הרצי"ה, וגם רוב זקני תלמידיו אינם מקבלים את דרכה של הר המור.
הפיגוע בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפיגוע בישיבת מרכז הרב
ב־ל' באדר א' ה'תשס"ח (6 במרץ 2008), ערב ר"ח אדר, ביצע מחבל פלסטיני פיגוע ירי בספריית הישיבה, שבמהלכו נרצחו שמונה: שלושה מתלמידי הישיבה וחמישה מתלמידי ישיבת ירושלים לצעירים.
בעקבות הפיגוע החלה קבוצת תלמידים בישיבה להוציא לאור חוברות במסגרת פרויקט 'בשביל הנשמה'. החוברות המנציחות את הנרצחים, עוסקות בנושאים דתיים־חינוכיים שונים המחולקים לימים. לאחר כשנתיים שבהן הופצו החוברות על ידי הישיבה, פרס מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך את חסותו על הפרויקט והחל להפיץ את החוברות לכלל תלמידיו לקראת החופש הגדול. פרויקט נוסף מבית 'בשביל הנשמה' לזכר הנרצחים הוא "הלימוד היומי באמונה", שבמסגרתו יוצאים לאור כתבי ראשונים ואחרונים העוסקים באמונה במהדורות מנוקדות מחולקות ללימוד יומי ובתוספת ביאורים והרחבות.
מאז הפיגוע מתקיים מידי ליל שישי שיעור בספריית הישיבה, לזכר הנרצחים (ראו להלן). כמו כן מדי שנה מקיימת הישיבה אזכרה סמוך לתאריך הפיגוע[46], בין המשתתפים באזכרות אלו – האדמו"רים ממודז'יץ[47][48] וטולנא[49].
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהודה מירסקי. הרב קוק, מבט חדש. הוצאת דביר, תשפ"א. עמ' 194-198 (כולל בהערות השוליים).
- ^ לשמות השניים, ראו: אברהם מייזליש, הרב שבתי שמואלי, מגד ירחים גיליון 146, חשוון תשע"ב, עמ' 4
- ^ שמריה גרשוני, "עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב": רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות, המעין, תשרי תש"ע, עמ' 79–96
- ^ מעדותו של תלמיד הישיבה הרב משה צבי נריה
- ^ ראה בהרחבה בספר "בין שני כהנים גדולים" מאת הרב מנחם קמפינסקי. שם מופיע גם כרטיס התלמיד של נכד זה
- ^ 1 2 דמות החודש - הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא
- ^ 1 2 3 4 דביר עמר, השדכן של הרב אברהם שפירא: הרב צבי יהודה קוק, באתר ערוץ 7
- ^ 1 2 3 בכל רגע סברה חדשה , יהודה יפרח, מקור ראשון, מוסף "שבת"
- ^ הרב דוב ליאור, קוממיות, גיליון 70, א' בחשון תשס"ח
- ^ הרב אברהם ישראל סילבצקי, מאמר שלושה כתרים, בתוך ספר הזיכרון "אשל אברהם"
- ^ ראה אצל: הרב יעקב אריאל, "איש ההלכה", צהר ל"ב, תשס"ח; הרב יוסף בדיחי, יוסף לקח, סיום ההקדמה; הרב חיים שטיינר, "ר' אברום היה אגדה", גילוי דעת, י"ג תשרי תשפ"ג; ראה גם: הרב בן ציון רוזנפלד, האשה וחינוכה, עמ' 39,49
- ^ הרב יעקב אריאל, הסכמה לספר "האר עינינו בתורתך" מאת אמיתי קמינצקי
- ^ כך הגדיר הרצי"ה את ליבת משנתו של אביו
- ^ /דמות החודש - הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא
- ^ הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, באתר Mercaz Harav | מרכז הרב
- ^ הרב דוב ליאור, קוממיות, גיליון 70, א' בחשון תשס"ח
- ^ 1 2 בדרך התורה הגואלת, עמוד רלג
- ^ רויטל שנור, בשבע 78: תורה ללא מורא, באתר ערוץ 7
- ^ בדרך התורה הגואלת, עמוד רל"ח
- ^ 1 2 3 הרב חיים אביהוא שוורץ, ראש ישיבת מרכז הרב
- ^ מודעה לגיוס כספים מדווחת על כך שבישיבה קרוב למאה תלמידים הפרדס, ניסן תשכ"ד, עמוד 39
- ^ בדרך התורה הגואלת, עמוד רנ"ד
- ^ בדרך התורה הגואלת, הקדמה
- ^ מעדותו של הרב דוב ליאור בהלווייתו
- ^ דביר עמר, הלב הפועם, באתר ערוץ 7
- ^ ערב זיכרון לרצי"ה, דקה 131:00
- ^ גילוי דעת, י"ג תשרי תשפ"ג
- ^ 1 2 הרב יעקב אריאל, "איש ההלכה", צהר ל"ב, תשס"ח
- ^ הרב אברהם שפירא
- ^ יוסף לקח, עמ' 60 הע' 107
- ^ חיים אביהוא שוורץ, ראש ישיבת 'מרכז הרב' (פרק ג'), באתר "ישיבה"
- ^ הרב חיים שטיינר, "ר' אברום היה אגדה", גילוי דעת, י"ג תשרי תשפ"ג.
- ^ יאיר שלג, אחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006, בעמ' 78
- ^ אברמוביץ', הביקורת המשיחית על גוש אמונים, בתוך: "הציונות הדתית: היסטוריה, רעיון, חברה". עמ' 183
- ^ ריקלין, מאבקם של חוג תלמידי הרצי"ה בהתנתקות. בתוך: "הציונות הדתית: היסטוריה, רעיון, חברה". עמ' 40 - 41. מכתב רבנים בוגרי הישיבה שפורסם בעיתון הצופה, י"ד חשוון תשנ"ח
- ^
הלווית מו"ר הרב יהושע רוזן זצ"ל, סרטון באתר יוטיוב
- ^ ידיעה בעיתון הצופה, ה' חשוון תשנ"ח. ריאיון עיתונאי עם הרב שפירא שהודפס בספר "מורשה" חלק א'
- ^ עיתון הצופה, ה' חשוון ה'תשנ"ח
- ^ הצופה, מוסף שבת, ז' חשוום תשנ"ח
- ^ לדרך הקודש, נספח ראשון
- ^ שיחה מאת הרב צבי טאו שניתנה בתחילת זמן אלול ה'תשנ"ז, בתוך החוברת קובץ שיחות – פנימי, שהוציאה לאור ישיבת הר המור, ללא שנת דפוס, עמ' 6.
- ^ הרב יוסף בדיחי, יוסף לקח, ירושלים תשע"ב, עמ' 60–61
- ^ הצופה, ה' חשוון תשנ"ח
- ^ חדשות כיפה, הרב יעקב שפירא על פרישת 'הר המור': "אבי הקפיד מאוד עליהם ולא מחל", באתר כיפה, 03 באוקטובר, 2017 18:13, מבוסס על גיליון "שביעי" מס' 276, עמ' 46
- ^ הצופה, י"ד חשוון תשנ"ח
- ^ האזכרה בשנת תש"פ
- ^ ערוץ 7, האדמור ממודז'יץ באזכרה לנרצחי הטבח במרכז הרב, באתר ערוץ 7
- ^ גלריית תמונות מהביקור באתר חדשות JDN
- ^ האדמו"ר מטולנא באזכרה לשמונת הקדושים בישיבת מרכז הרב באתר יוטיוב
