ממשית

ממשית

רצפת הפסיפס והאפסיס בכנסיית נילוס הקדוש
רצפת הפסיפס והאפסיס בכנסיית נילוס הקדוש
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 3, 5 שטח האתר 242 הקטאר (אתר מורשת עולמית) חלק מתוך דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב
מידות
שטח	242 הקטאר
מיקום
מדינה
מיקום	ממזרח לדימונה
קואורדינטות	31°01′34″N 35°03′50″E
(למפת צפון הנגב מוגדלת)   ממשית (למפת צפון הנגב רגילה)   ממשית (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום ממשית (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום ממשית

ממְשית הייתה עיר נבטית ששימשה כתחנת מעבר וכעיר חקלאות על ציר הדרך שירדה לערבה מהרי אדום, עלתה במעלה עקרבים והמשיכה לחברון ולירושלים, או לבאר שבע. בעיר נמצאו שרידים מכל התקופות הנבטיות שבהן התקיימה לצד שרידים מן התקופה הרומית המאוחרת במהלכה בוצרה העיר, ומן התקופה הביזנטית, שבמהלכה נבנו כנסיותיה. מקור השם ממשית הוא בשם הרומי-ביזנטי של העיר: ממפסיס. השם הערבי הוא כרנב (כורנוב), כשמו של משקה חלב, דבש ותמרים.

בממשית התגלה מטמון המטבעות הגדול ביותר שנמצא אי פעם בישראל, 10,500 מטבעות כסף. נמצאו לשון עופרת של 158 ליבראות ועליה סימני בית היציקה, אגד קטן של פפירוסים הכתובים ביוונית ועוד חפצים שונים.

בשנת 2005 הוכרזה ממשית כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה ועבדת, כחלק מדרך הבשמים.

גאוגרפיה

ממשית היא העיר הנבטית המזרחית ביותר בנגב, והיא רחוקה מן הערים הנבטיות האחרות (כחמישה ק"מ דרומית-מזרחית לדימונה), מהלך יום בדיוק מהתחנה הקודמת בדרך השיירות - מצד חצבה. העיר נבנתה על סעיף של הדרך הנבטית הראשית העולה מן הערבה ומן המעלה המכונה "מעלה עקרבים הרומי". היא ממוקמת בבקעה בין רכס חתירה שבו נמצא המכתש הגדול ובין רכס אפעה בנגב.

מסביב לעיר מקורות מים רבים יחסית לאזור מדברי - נחל ממשית, בארות, גבים ותמילות (נקודות שבהן קרובים מי התהום לפני הקרקע ובחפירה קצרה אפשר להגיע אליהם) והעובדה הזו בנוסף למיקומה גרמו להפיכתה לעיר חשובה.

השטח שעליו השתרעה ממשית, העיר הנבטית הקטנה ביותר בנגב, גדול רק במעט מארבעים דונם, אולם הפונקציות שמילאה ממשית בתקופה הנבטית מקנות לה מעמד של עיר. שטח העיר מחולק על ידי ערוץ צר ושטוח לשני חלקים, שבכל אחד מהם נבנו בתי העיר ומוסדותיה. ככל הנראה, החלק המערבי של העיר, הקרוב יותר לנחל, נחשב יוקרתי יותר. בלב חלק זה של העיר נבנה "הארמון".

היסטוריה

העיר הנבטית הראשונה נבנתה בממשית בתקופה הנבטית התיכונה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפסה"נ, כאשר הושלם ייסוד הכוכב הנבטי של שש הערים בנגב. כמו שאר היישובים הנבטים בנגב, גם ממשית החלה כ"תחנת מסחר" לשיירות שחצו את המדבר מפטרה לעזה. בתקופה זו התבססה העיר על מסחר, אך גם על חקלאות בבקעה מסביבה ואף בשטחים מרוחקים עד 25 ק"מ מהעיר. בתקופה הנבטית המאוחרת מילא גידול סוסים את מקום מסחר השיירות, אבל בשתי התקופות לא היה די בבסיס כלכלי זה, והעיר הקטנה והבודדה נזקקה לעזרה נוספת. את העזרה הזאת נתן, ככל הנראה, בית הספר לאדריכלות שהוקם בעיר. מן הכתובות הנבטיות הרבות שנמצאו בעבדת ובאתרים אחרים נראה כי הנבטים נזקקו למספר רב של אדריכלים ורבי אומנים בבנייה (בניא בנבטית, ואויקודומוס ביוונית) בזמן המהפכה החקלאית הגדולה, בה החלו שוכני האוהלים לבנות בתי מגורים כמו אלה שנמצאו בממשית.

שער העיר והכיתוב היווני "ממפסיס" במפת מידבא

בשנת 106 אחרי שסופחה העיר לאימפריה הרומית הוצב בה חיל מצב רומי כדי לשמור על חלק מהגבול הדרומי של האימפריה והוקמו מסביבה סכרים גדולים, שניים מהם שרדו עד היום.

המאה השלישית הייתה מאה שנים של משבר ושינויים בממשית. העיר נפגעה, מן המשבר הכלכלי העולמי. צבירת המטבעות במטמון חדלה בעשור השלישי של המאה. בארץ כולה הפסיקו לבנות היפודרומים, ולא נזקקו יותר לסוסי המירוץ של ממשית. מיעוט של קרקע חקלאית לא איפשר לקיחת חלק חשוב במהפכה החקלאית, אך כמות המים הגדולה אפשרה גידול חזירים כפי שמעידות עצמות החזירים מכל הגילים שנתגלו בבדיקות.

בתקופה הביזנטית (במאה השלישית עד החמישית), בדומה לשאר ערי הנבטים התנצרה אוכלוסיית העיר שמנתה כמה אלפי בני אדם, ונבנו בה שתי כנסיות. לקראת סוף המאה השישית דעכה ממשית בעקבות הכיבוש המוסלמי והיום נותרו ממנה בעיקר חורבות. בתקופת המנדט הבריטי, ישבה במקום משטרת סיור, שאת שרידיה ניתן לראות גם כיום.

בשנת 1936 הקימו הבריטים מבנה ששימש את משטרת הרוכבים המדברית, במקום בו ניצבו חורבות מבנה נבטי. המבנה שוכן ליד המצודה שבקצה הצפון-מזרחי של האתר, ומשקיף על נחל ממשית. כיום נערכים בו אירועים.

המחקר באתר

האתר הוזכר לראשונה על ידי אולריך יאספר זטצן בעשור הראשון של המאה ה-19 ובהמשך המאה נחקר במספר הזדמנויות. סקר יסודי ראשון נערך על ידי הצ'כי אלואיס מוסיל ב-1901. ב-1937 ערכה הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה סקר מפורט נוסף בממשית, ובשנים 1956–1957 התקיימו במקום חפירות מטעם האוניברסיטה העברית ורשות הגנים הלאומיים. בשנת 1972 נפתח המקום לביקורים.

בחפירות בשנים 1993 ו-1994 מטעם רשות העתיקות, נחשף המבנה הקדום שהיה בשימוש עד לרעידת אדמה שהתרחשה באזור בשנת 363, ועל הריסותיו הקימו הבריטים את מבנה המשטרה. עוד נתגלו שרידיהם של מבנים מהמאה ה-1, שנהרסו באופן יזום מחצית השנייה של המאה ה-2, כדי לפנות מקום למבנים מאוחרים.

אתרי העיר

• שער העיר - שער מקורה, שהיה מוגן על ידי שני מגדלים והשתמר יפה. השער מופיע במפת מידבא והוא נשרף וחרב במאה ה-7. השער נקבע בחומת העיר שנבנתה בתקופה הרומית ואשר אורכה הגיע ל-900 מטרים. החומה חוזקה לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר בשנת 363.
• הארמון - בית עשירים גדול (משתרע על שטח של 1,000 מ"ר) ומיוחד ובו: חדר משמר, אולם קבלת פנים, גנזך, חדרי משרתים אגף מגורים ועוד.
• הסכרים - שלושה נבנו על ידי הנבטים ואחד על ידי הבריטים. הם יכלו לאגור עשרות אלפי מ"ק מים ששימשו למילוי הברכות והבורות בעיר.
• כנסיית נילוס הקדוש - שלושה פתחים הובילו אל חלל הכנסייה מהאטריום שבחזיתה. צורתה של הכנסייה כשל בזיליקה שבה שלוש ספינות ובקצהה קבוע אפסיס. ברצפת הכנסייה מספר פסיפסים באחד מהם כתוב: "אלוהים הושע את עבדך נילוס, אוהב ישוע, אשר יסד (את הבניין) הזה ושמור על בני ביתו" או "אלוהים עזור לאבר (הם) בן זנוביוס השומר על הכנסייה". כתובות אלה העניקו למבנה את שמו.
• כנסיית הקדושים והמעונים - נקראת כך משום שנמצאו בה עצמות אדם, ככל הנראה שריד של פולחן קדושים נוצרי קדום. הכנסייה הייתה חלק ממנזר, וגרם מדרגות הוביל אל האטריום שבחזיתה. ברצפת הכנסייה פסיפס ובו נראים שני צלבים, דבר המעיד על כך שהוא קדום לשנת 427, עת נאסר להציג צלבים ברצפת כנסיות. בכנסיית רחבת טבילה שבה אגן טבילה בצורת צלב למבוגרים ולידו אגן טבילה רבוע קטן לתינוקות.
• בית נבטו - הבית הגדול ביותר שהתגלה בעיר. שטחו 2,000 מ"ר הכוללים חצרות פנימיות וגרמי מדרגות. הבית זכה לשמו בשל המאפיינים הנבטים הרבים שהתגלו בו. באחד החדרים השתמרו פרסקאות של דמויות מהמיתולוגיה היוונית. במבנה התגלה מטמון של כ-10,800 מטבעות כסף שנאספו והוטמנו בו החל מהמאה ה-1 ועד המאה ה-3. עוד התגלו בו אורוות אשר יכלו להכיל 16 סוסים; אלה שימשו למסחר ולחקלאות המפותחים בעיר.
• בריכת העיר - בריכה גדולה בנפח 1,500 ממ"ק. אורכה 18 מטרים, רוחבה עשרה מטרים וגובהה שלושה מטרים. בעת חפירתה נמצאה הכתובת: "בשביל פלאביוס גורמוס, בנו של זכריהו, סיימת עבודה אחת מעבודות החובה בשביל הברכה, 25 לחודש דיוס"
• בית מרחץ - בית המרחץ כלל שלושה חלקים: פריג'ידריום - החדר ובו המים הקרים, טפידריום - החדר ובו המים הפושרים, קלדריום - החדר ובו המים החמים שהוסק על ידי שרפת עצים מתחת לרצפה מיוחדת.
• מצודת העיר - ניצבת בנקודה הגבוהה ביותר בעיר ונועדה לשמור עליה. בשנות השלושים של המאה העשרים היא פורקה בחלקה ומאבניה נבנתה תחנת משטרת רוכבי הגמלים של הבריטים.

השרידים הנראים כיום, נבנו במאה השנייה, שהיא התקופה הנבטית המאוחרת. הבנייה הנבטית של אותה תקופה הייתה כה טובה, שעם מעט מאוד תיקונים המתחייבים משינויים באורח החיים, יכלו בני אדם להוסיף להתגורר בעיר עד לסוף תקופת קיומה בתקופה הביזנטית. האתר הוא גן לאומי מטעם רשות הטבע והגנים.

גלריה

• 
  פסיפס ברצפת כנסייה מהמאה ה-5 בממשית
• 
  הארמון
• 
  אגני הטבילה בכנסיית הקדושים והמעונים
• 
  הסכר הסוכר את נחל ממשית מדרום לעיר
• 
  נחל ממשית ממזרח לעיר

לקריאה נוספת

• Negev, A., The Mempsis (Kurnub) Hoard of Roman and Provincial Silver. A Preliminary Note, INJ 3 (1965-6), pp. 27-31
• Rosenthal-Heginbottom, R. The Mampsis Hoard – a Preliminary Report, INJ 4, (1980), pp. 39-54
• A. Negev, Oboda, Mampsis and Provincia Arabia, Israel Exploration Journal 17, 1967, p. 46-55
• J. C. Mann, A note on an inscription from Kurnub, Israel Exploration Journal 19, pp. 211-214

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממשית בוויקישיתוף

• גן לאומי ממשית, באתר רשות הטבע והגנים
• ממשית, מסלול טיול מפורט
• אברהם נגב, ממשית : עיר האוניברסיטה הנבטית בנגב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• סלילת כביש כורנוב- סדום, סרטו של נתן גרוס, 1953