מילאן

מילאן
AC Milan

מידע כללי
שם מלא	Associazione Calcio Milan
כינוי	"I Rossoneri" ("האדומים-שחורים") "Il Diavolo" ("השטן")
תאריך ייסוד	16 בדצמבר 1899
אצטדיון	סן סירו, מילאנו (תכולה: 80,018)
בעלים	RedBird Captal Partners קרן השקעות אמיריקאית (30%) Elliott Management קרן גידור אמריקאית
יו"ר	פאולו סקרוני
מנכ"ל	ג'ורג'יו פורלאני
מאמן	פאולו פונסקה
ליגה	סרייה א'
www.acmilan.com
תלבושת
תלבושת בית תלבושת חוץ תלבושת שלישית

מילאן (איטלקית: AC Milan; שם מלא: אסוצ'אציונה קאלצ'ו מילאן) הוא מועדון כדורגל איטלקי מהעיר מילאנו, המשחק בסרייה א'.

מילאן נוסדה ב-1899 על ידי קבוצת גולים בריטים, בראשם אלפרד אדוארדס והרברט קילפין, ומאז זכתה ב-31 תארים איטלקיים מקומיים וב-18 תארים בינלאומיים המוכרים על ידי אופ"א ופיפ"א, יותר מכל מועדון איטלקי אחר.

מילאן היא אחת משלוש הקבוצות האהודות ביותר באיטליה, ולאוהדיה יש יריבות ארוכת שנים עם אוהדיהם של קבוצות אחרות. היריבויות המפורסמות ביותר הן עם אוהדי אינטר מילאנו, היריבה העירונית, ומשחקי הדרבי בין שתי הקבוצות הם בין משחקי הכדורגל הנצפים בעולם. יריבות מפורסמת נוספת היא היריבות עם יובנטוס.

צבעי הקבוצה הראשיים הם האדום והשחור ולכן קיבלה הקבוצה את הכינוי הרוסונרי (באיטלקית - האדומים שחורים), ואילו הצבע המשני הוא הלבן. משחקי הבית של הקבוצה נערכים בסן סירו שבמילאנו, אצטדיון הכדורגל הגדול באיטליה, שאותו חולקת מילאן עם יריבתה העירונית אינטר מילאנו.

בין השנים 1986–2017 עמד בראש המועדון סילביו ברלוסקוני, איל תקשורת וראש ממשלת איטליה לשעבר. בשנת 2017 נמכר המועדון לקבוצת משקיעים מסין תמורת 740 מיליון אירו. עקב אי עמידה בתשלומים של המשקיעים מסין, בשנת 2018 עברה השליטה במועדון לבעלות קרן הגידור האמריקאית ״אליוט״ שבראשות פול סינגר.

מילאן היא אחת ממייסדות ארגון ה-G-14 שייצג את הקבוצות הגדולות באירופה מול אופ"א, ואחת ממייסדות ארגון המועדונים האירופיים שקם בהמשך.

היסטוריה

השנים הראשונות עד תום תקופת הפאשיזם באיטליה

מילאן 1901

מועדון הכדורגל של מילאן נוסד ב-16 בדצמבר 1899 על ידי אלפרד אדוארדס. שמו הראשון היה "מועדון הקריקט והכדורגל מילאן". אדוארדס, סגן הקונסול הבריטי בעיר לשעבר ודמות מוכרת בחברה הגבוהה במילאנו, שימש כנשיאו הראשון של המועדון. כמשתמע משמו הראשון, בתחילת דרכו למועדון היה גם נבחרת קריקט.

לכבודו של אדוארדס נקרא המועדון מילאן, כשם העיר באנגלית, ולא מילאנו כפי שהיא נהגית באיטלקית. באותה עת צבעיו הרשמיים של המועדון היו אדום ושחור.

מועדון הכדורגל מילאן הפך לאחד הבולטים באיטליה תוך שנים ספורות. כבר בשנת 1900 זכה המועדון בפרס "מדליית המלך" ובשנים 1901, 1906 ו-1907 זכה המועדון באליפות הליגה הלאומית. זכיית המועדון באליפות הליגה בשנת 1901 קטעה שרשרת של אליפויות בהן זכתה קבוצת ג'נואה.

בשנת 1908 פרצה מחלוקת במועדון על רקע החתמת שחקנים זרים, ומן המועדון פרשה קבוצה "פרוגרסיבית" שהקימה את מועדון אינטר מילאנו. בשנת 1916 זכתה הקבוצה בגביע הפדרלי, מפעל איטלקי לאומי שבא במקומם של משחקי הליגה, שהושעו עקב מלחמת העולם הראשונה. זכייה זו לא הוכרה רשמית למועדון כזכייה באליפות.

בשנת 1919 שינה המועדון את שמו ונקרא מאותה עת "מועדון הכדורגל מילאן". בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים לא הצליח המועדון לשוב ולהוביל את הליגה האיטלקית ובדרך כלל היה במרכז הטבלה, אף שלאורך כל התקופה המשיך לשחק בליגה העליונה באיטליה.

בשנת 1938 שונה שמו של המועדון בהחלטת השלטונות הפשיסטיים ונקרא Associazione Calcio Milano, אולם שם זה שונה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. מאז ועד היום נקרא המועדון Associazione Calcio Milan.

שנות החמישים

גונאר גרן, גונאר נורדאהל ונילס לידהולם במדי מילאן

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נמנה מועדון מילאן עם שלושת המועדונים הבולטים בליגה האיטלקית וזכה באליפות הליגה בשנת 1951, לראשונה מאז 1907. באותה עת בלטו בקבוצה שלושה שחקנים שוודיים, אשר זכו עם נבחרתם הלאומית במדליית זהב אולימפית: גונאר גרן, גונאר נורדאהל ונילס לידהולם. החיבור בין שלושתם קיבל את הכינוי שלישיית גרה-נו-לי. בין השחקנים האיטלקיים שבלטו בקבוצה באותה עת היו לורנצו בופון וצ'זארה מלדיני, אביו של פאולו מלדיני, ששיחק בקבוצה בתחילת המאה ה-21 ונחשב לאחד מסמליה של מילאן.

המשחק הבולט ביותר של המועדון באותה תקופה היה זה שבו הביס המועדון את קבוצת יובנטוס בתוצאה 1–7 בטורינו ב-5 בפברואר 1950‏. במשחק הבקיע השוודי גונאר נורדאהל שלושער.

המועדון זכה באליפות הליגה האיטלקית גם בשנים 1955, 1957 ו-1959, וכן זכה פעמיים בגביע הלטיני בשנים 1951 ו-1956. החל מעונת המשחקים 1947/1948 ועד לעונת 1956/1957 סיימה הקבוצה את הליגה בכל עונה בין שלושת המקומות הראשונים.

שנות השישים

ג'אני ריברה

בעונת המשחקים 1961/1962 שבה מילאן וזכתה באליפות הליגה. את הקבוצה ניהל באותה עת נראו רוקו, מאמן כדורגל חדשני, הידוע כמי שהביא לאיטליה את מערך המשחק קטנאצ'ו. בקבוצה שיחקו באותה עת ג'אני ריברה הצעיר וז'וזה אלטפיני. בעונת המשחקים 1962/1963 זכתה מילאן לראשונה ב"גביע אירופה" (אשר נודע לימים כליגת האלופות), כאשר ניצחה את בנפיקה במשחק הגמר בתוצאה 1–2. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה זכתה קבוצה איטלקית במפעל זה.

למרות הזכייה הצלחתה של מילאן בשנות השישים הייתה צנועה יחסית, בעיקר עקב התחרות העזה מצידה של אינטר מילאנו בראשות הלניו הררה. בעונת 1967/1968 זכתה מילאן באליפות הליגה פעם נוספת, הרבה בזכות השחקן פיארינו פרטי, שהיה מלך השערים בליגה באותה עונה. באותה עונה הקבוצה זכתה גם בגביע אירופה למחזיקות גביע כשגברה על המבורג. בעונת 1968/1969 זכתה הקבוצה פעם נוספת ב"גביע אירופה", כאשר ניצחה 1–4 את אייאקס אמסטרדם במשחק הגמר, וכן זכתה לראשונה בגביע הבין-יבשתי לאחר שגברה על קבוצת אסטודיאנטס דה לה פלטה מארגנטינה בסיכום שני משחקים (1–2, 3-0).

שנות השבעים

מטרתה העיקרית של מילאן הייתה לזכות באליפות העשירית אשר לאחריה תוסיף הקבוצה כוכב מעל סמלה, דבר שמסמל זכייה ב-10 אליפויות. אליפות מיוחלת זו הגיעה רק בסוף העשור, בעונת 1978/1979. במהלך שנות השבעים ידעה מילאן הצלחה צנועה יחסית למועדון ברמתה כשזכתה בגביע אירופה למחזיקות ושלושה גביעי איטליה.

בסוף עונת 1979/1980 הורדה מילאן לליגה השנייה בעקבות פרשת שחיתות גדולה.

שנותיו הראשונות של ברלוסקוני כנשיא מילאן

קרלו אנצ'לוטי

לאחר עונה טובה בליגה השנייה חזרה מילאן לליגה הראשונה, אולם שם חוותה את העונה הגרועה ביותר בתולדותיה ונשרה בחזרה לליגה השנייה. בסיום העונה הצליחה להעפיל שוב לליגה הראשונה בתום עונה אחת בלבד. באותה תקופה נקלעה מילאן לקשיים כלכליים שבאו לידי ביטוי גם בחוסר הצלחה מקצועית. בסופו של דבר, בשנת 1986, קנה את מילאן סילביו ברלוסקוני, איל הון איטלקי וראש ממשלת איטליה לעתיד. בזכות כספו וניהולו של ברלוסקוני הייתה מילאן לאחד המועדונים המצליחים ביותר בעולם, ואולי אף למצליח שבהם. בתקופה זו הופיעה מילאן ב-8 משחקי גמר של גביע האלופות, וניצחה ב-5 מהם. כמו כן זכתה הקבוצה 7 פעמים באליפות איטליה. ביחד עם התארים מהשנים הקודמות ותארים נוספים מתקופת ברלוסקוני, צבר המועדון מספר תארים בינלאומיים רב יותר מכל מועדון כדורגל אחר בעולם. במשך תקופת בעלותו של ברלוסקוני לקבוצה היו שתי תקופות שבהן היא נחשבה לקבוצה הדומיננטית בכדורגל האירופי. התקופה הראשונה הייתה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בתחילה תחת הדרכתו של אריגו סאקי ולאחר מכן תחת הדרכתו של פאביו קאפלו. כוכבי המועדון באותה תקופה היו שלושת ההולנדים (ון באסטן, חוליט ורייקארד). התקופה השנייה הייתה בתחילת המאה העשרים ואחת, תחת הדרכתו של קרלו אנצ'לוטי.

תור הזהב של הקבוצה 1986–1994

מרגע שמילאן עברה לידיו הפרטיות של ברלוסקוני גורל הקבוצה השתנה לחלוטין. הקבוצה עברה מתיחת פנים כאשר שחקנים שהיו סמלי הכישלון של תחילת שנות השמונים כמו האנגלים היטלי ולותר בליסט עזבו והקבוצה החלה להיבנות מחדש סביב גרעין של שחקנים איטלקים בראשות פאולו מלדיני. לאחר הפסד לפארמה בגביע מינה ברלוסקוני את מאמנה של אותה פארמה אריגו סאקי למאמנה של מילאן. סאקי החליט לבנות את הקבוצה סביב שחקני רכש הולנדים. תחילה הביא את פרנק רייקארד ומרקו ואן באסטן מאייאקס והם, ביחד עם מלדיני והבלם הוותיק פרנקו בארזי, הובילו את מילאן לאליפות איטליה בעונת 1987–1988, כאשר הקבוצה מצליחה לזכות למרות עונת שיא של קבוצת נאפולי בה כיכב באותה תקופה דייגו ארמנדו מראדונה. עונה לאחר מכן הצטרף למילאן ההולנדי, רוד חוליט, שהגיע מאלופת אירופה פ.ס.וו איינדהובן. באותה עונה זכתה מילאן בגביע אירופה לאלופות לאחר שהביסה בגמר את סטיאווה בוקרשט הרומנית בתוצאה 4:0. באותה עונה החמיצה הקבוצה את האליפות ליריבתה העירונית אינטר מילאנו. עם זאת הקבוצה, מתוקף היותה אלופת אירופה, שיחקה בטורניר גביע האלופות גם עונה לאחר מכן והצליחה להשלים זכייה שנייה ברציפות בגביע, לאחר ניצחון בגמר 1:0 על בנפיקה ליסבון אלופת פורטוגל. לצד שחקני הרכש ההולנדים בלטו גם בארזי, מלדיני, רוברטו דונאדוני וקרלו אנצ'לוטי שלימים הפך למאמן הקבוצה.

אריגו סאקי נפרד מן הקבוצה עונה לאחר מכן ועבר לאמן את נבחרת איטליה. מחליפו היה פאביו קפאלו, שכבר אימן את הקבוצה בעבר. קפאלו השאיר את השלד הקיים בקבוצה על כנו וסחף את המועדון לזכייה בארבע אליפויות רצופות באיטליה בין השנים 1991 - 1994. בשנים הללו נאלצה הקבוצה להתמודד עם חילופי משמרות בתוך הקבוצה, כאשר ואן באסטן נפצע ועזב את הקבוצה בשנת 1993 ורייקארד חזר לקבוצת נעוריו אייאקס אמסטרדם. אך לקבוצה הצטרפו שמות חדשים כמו הבלם אלסנדרו קוסטקורטה והקשר דמטריו אלברטיני. הקבוצה העפילה לגמר ליגת האלופות בעונת 1992–1993, אך הפסידה לקבוצה הצרפתית אולימפיק מרסיי 1:0. הפסד זה רק הגביר את המוטיבציה של קאפלו ושחקניו לזכייה בגביע ובעונה לאחר מכן, לאחר שזכתה פעם נוספת באליפות איטליה, זכתה מילאן גם בגביע האלופות, אותו הפסידה שנה לפני כן, לאחר שהביסה בגמר את ברצלונה בתוצאה 4:0. באותה עונה כיכבו בקבוצה גם הקשר הצרפתי, מרסל דסאי, והחלוץ האיטלקי, דניאל מסארו, שכבש צמד בגמר מול ברצלונה.

המחצית השנייה של שנות התשעים

את עונת 1994–1995 פתחה מילאן בצורה מבטיחה, אולם דעכה ככל שהעונה התקדמה. מילאן הפסידה את האליפות לראשונה לאחר ארבע שנים ליובנטוס, ולא הצליחה לשמור על תוארה גם באירופה. הקבוצה העפילה לגמר ליגת האלופות שנערך בווינה והגיעה כמועמדת הבכירה לניצחון מול אייאקס אמסטרדם ההולנדית, אולם הפסידה בתוצאה 1:0 משער של פטריק קלויברט. עונה זו גרמה לשינויים בהרכבה של מילאן שהחלה להיבנות מחדש סביב השחקן הליברי ג'ורג' ואה. וואה היה זה שהוביל את הקבוצה לאליפות מרשימה בעונת 1995–1996, כשמילאן מצליחה להשאיר מאחוריה את יובנטוס שזכתה באותה עונה בליגת האלופות. אליפות זו סימנה את סוף עידן קפאלו במועדון. עונה לאחר מכן מונה למאמן אוסקר טבארס מאורוגוואי והקבוצה לא הצליחה להתרומם ממרכז הטבלה. הקבוצה הפכה במשך שנתיים לאי של חוסר יציבות כאשר שורה של שחקני רכש באו והלכו, וכן הקבוצה החליפה ארבעה מאמנים. בסוף עונת 1997–1998 סיימה מילאן במקום ה-11, נמוך בליגה האיטלקית, מה שהוביל למינויו של אלברטו זאקרוני, האלמוני יחסית, למאמן.

זאקרוני הצליח ליצור תשתית של יציבות בקבוצה בפתיחת עונת 1998–1999. הוא ביסס מחדש את הקבוצה על השחקנים הוותיקים אלברטיני ומלדיני והשכיל לשלב צעירים דוגמת השוער כריסטיאן אביאטי והקשר מאסימו אמברוסיני. ביחד עם שחקנים כמו אנדראס גוגלימינפייטרו (גולי) הארגנטינאי, אוליבר בירהוף הגרמני וזבונימיר בובאן הקרואטי, הקבוצה הפתיעה את רוב הפרשנים כאשר זכתה באליפות בזכות ניצחון במחזור האחרון על פרוג'יה כשהיא מקדימה את לאציו ופיורנטינה.

בתחילת עונת 1999–2000 הצטרף למילאן החלוץ האוקראיני, אנדריי שבצ'נקו, שהגיע מדינאמו קייב. שבצ'נקו זכה בעונתו הראשונה בתואר מלך השערים של איטליה, אך מילאן לא הצליחה לשמור על תוארה וסיימה במקום השלישי אחרי לאציו, שזכתה גם בגביע האיטלקי, ואחרי יובנטוס. גורלה של הקבוצה לא שפר עליה במסגרת האירופאית של ליגת האלופות. מילאן קיוותה שהאליפות עונה קודם לכן תהווה צעד לחזרתה של הקבוצה לצמרת האירופאית, אך בפועל היא כשלה כבר בשלב הבתים של ליגת האלופות כאשר לא הצליחה לגבור על הרטה ברלין ועל צ'לסי, ואפילו איבדה את המקום בגביע אופ"א לגלאטסראיי הטורקית אחרי הפסד 3:2. מילאן סיימה במקום הרביעי המשפיל בבית המוקדם, וגלאטסראיי המשיכה עד לזכייה בגביע אופ"א באותה שנה. מילאן המשיכה לאבד גובה גם בעונה לאחר מכן. הרכש המרכזי של הקבוצה, פרננדו רדונדו, שהגיע מריאל מדריד, נפצע כבר בשבוע הראשון שלו בקבוצה. הקבוצה ספגה הפסדים לקבוצות חלשות ממנה בהרבה, ובעקבות המצב הקשה פוטר אלברטו זאקרוני ובמקומו מונה שחקן העבר של הקבוצה צ'זארה מלדיני, אביו של קפטן הקבוצה פאולו. תחת שרביטו של מלדיני השיגה מילאן ניצחון היסטורי בדרבי מול אינטר 6:0, והצליחה להשיג בקושי את הכרטיס אל גביע אופ"א בעונה הבאה, לא מעט בזכות יכולתו של שבצ'נקו.

בתחילת העונה הבאה מונה למאמן הקבוצה הטורקי פתיח טרים. טרים הוציא כסף רב על רכש והביא למועדון את חאבי מורנו וקוסמין קונטרה מאלאבס הספרדית, את רוי קושטה הפורטוגלי מפיורנטינה ואת פיליפו אינזאגי מיובנטוס. בתחילת העונה הרכש הגדול לא הוכיח את עצמו, ולפיכך טרים פוטר והוחלף בידי שחקן העבר של הקבוצה קרלו אנצ'לוטי. אנצ'לוטי המשיך במדיניות הרכש של קודמו, הביא לקבוצה את ההולנדי הבינלאומי קלרנס סיידרוף מהיריבה העירונית אינטר והחל לבנות קבוצה חדשה במילאן בצלמו ובדמותו. באותה עונה פגשה מילאן את הפועל תל אביב בשלב רבע הגמר של גביע אופ"א, ולאחר הפסד 1:0 בקפריסין משער של סרגיי קלשצ'נקו ניצחה מילאן בסאן סירו 2:0. הקבוצה הובסה בחצי הגמר 4:0 בידי בורסיה דורטמונד, אך הצליחה בליגה ממש במחזורים האחרונים לסיים במקום הרביעי, שהקנה לה כרטיס לליגת האלופות בעונה לאחר מכן.

2002 - 2005: הזכייה בליגת האלופות, האליפות והגמר מול ליברפול

שחקני מילאן חוגגים את האליפות ה-18 בסן סירו בעונת 2010/11

את עונת 2002/2003 פתחה מילאן עם ציפיות רבות בעקבות הרכש המאסיבי שנעשה שנה קודם לכן, שחוזק עוד יותר בפתיחת העונה עם הגעתו של ג'ון דל תומאסון הדני מפיינורד והגעתו של ריבאלדו הברזילאי, מי שהיה באותה עת כוכבה של ברצלונה הספרדית ואלוף עולם טרי במדי נבחרת ברזיל. מילאן פתחה את העונה בסערה, וכבר מתחילת העונה היא נצמדה ליריבתה העירונית אינטר וליובנטוס במאבק משולש על תואר האליפות. הקבוצה הציגה יכולת משכנעת גם בליגת האלופות והעפילה לרבע הגמר למפגש מסקרן מול אייאקס אמסטרדם. לאחר 0:0 במפגש הראשון בין הקבוצות באמסטרדם ארנה התייצבו השתיים למפגש הגומלין בסאן סירו במילאנו. אייאקס הצליחה לכפות שוויון על המילאנזים ונראה היה שהיא תעלה לחצי הגמר בזכות שערי חוץ, אך בדקה ה-93 של המשחק בישל פיליפו אינזאגי שער דרמטי לג'ון דל תומאסון שהעלה את מילאן לחצי גמר ליגת האלופות עם ניצחון 3:2. בחצי הגמר פגשה מילאן את יריבתה העירונית המושבעת אינטר מילאנו. המאבק הוכרע לטובת מילאן שהעפילה לגמר כל איטלקי מול יובנטוס, לראשונה בהיסטוריה של המפעל. לאחר משחק חלש שנגמר בתוצאה 0:0 ניצחה מילאן בבעיטות הכרעה מאחד עשר מטרים 3:2, כאשר את הפנדל המכריע כובש אנדריי שבצ'נקו. בליגה האיטלקית הובילו כמה הפסדים של מילאן לבריחה בטבלה של יובנטוס שהמשיכה לזכייה באליפות. השחקנים הבולטים במילאן באותה עונה היו השוער הברזילאי דידה, הקפטן פאולו מלדיני, הבלם אלכסנדרו נסטה, הקשרים רוי קושטה, ג'אנרו גאטוסו וקלרנס סיידרוף והחלוצים אנדריי שבצ'נקו ופיליפו אינזאגי.

את עונת 2003–2004 פתחה מילאן כאלופות אירופה הגאה וכפייבוריטית ברורה לזכייה בכל התארים. בעונה זו התבלט הקשר הברזילאי הצעיר קאקה, שהפגין יכולת שיא בליגה האיטלקית. מילאן דהרה לרצף של ניצחונות בתחילת העונה, והשאירה מאחור את יריבותיה יובנטוס ורומא. בליגת האלופות מילאן הייתה מועמדת בולטת לשחזר את האליפות מן העונה שעברה, במיוחד לאחר ניצחון מוחץ 4:1 על הקבוצה הספרדית דפורטיבו לה קורוניה במשחק הראשון של שלב רבע הגמר. אך בגומלין התפרקה מילאן בצורה בלתי מוסברת והקבוצה הספרדית ניצחה 4:0 ועלתה לחצי הגמר. עם זאת, ההדחה לא הוציאה את הרוח ממפרשי הקבוצה בליגה ומילאן דהרה לאליפות ראשונה מאז 1999.

בשנת 2005, הגיעה מילאן לגמר ליגת האלופות והתמודדה מול ליברפול. מילאן, שהייתה פייבוריטית, כבר הובילה 0–3 במחצית המשחק אך קאמבק מדהים של ליברפול הביא לשוויון 3-3 בתום 90 הדקות, ולניצחונם של האנגלים בפנדלים. משחק זה נחשב לאחד המשחקים הגדולים בתולדות ליגת האלופות.

השלכות הקאלצ'יופולי והבעיות הכלכליות

שחקני מילאן חוגגים את הזכייה בליגת האלופות בעונת 2006/07

במאי 2006 נחשפה על ידי המשטרה האיטלקית מעורבות של קבוצות משתי הליגות הבכירות, סרייה א' וסרייה ב', בשיבוצי שופטים למשחקיהן. בין הקבוצות שהיו מעורבות נמצאו מילאן, פיורנטינה, יובנטוס, לאציו ורג'ינה. יובנטוס, שזכתה באליפות באותה עונה, הורדה לליגת המשנה ונשללו ממנה שתי האליפויות שבהן זכתה ב-2004/05 וב-2005/06. אינטר מילאנו שסיימה שלישית קיבלה את האליפות של עונת 2005/06, מכיוון שגם מילאן, שסיימה שנייה, הייתה מעורבת בפרשה. מיובנטוס ומשאר הקבוצות הופחתו נקודות בעונת הכדורגל בשנה לאחר מכן. בנוסף להפחתת נקודות, קנסות רבים הוטלו על הקבוצות ומארגני השוחד הגדול, וכתוצאה מכך, שחקנים רבים עזבו לטובת ליגות אחרות באירופה, בעיקר לליגה הספרדית ולפרמייר ליג באנגליה. בעקבות חשיפת הפרשה הזו, נפגעו יכולותיהן של מילאן ויובנטוס, והחלה שליטה של אינטר בכדורגל האיטלקי. בחמש העונות שלאחר השערורייה זכתה אינטר ב-5 אליפויות איטליה רצופות (כולל זו שנשללה מיובנטוס ב-2005/06), 2 גביעים איטלקיים וסופר קאפ איטלקי אחד.

בשנת 2007, "נקמה" מילאן בליברפול כשניצחה אותה בגמר ליגת האלופות 2-1. באותה שנה זכתה גם באליפות העולם לקבוצות לאחר ניצחון בגמר על הקבוצה הארגנטינאית בוקה ג'וניורס 4-2, בגמר שנערך ביפן באצטדיון יוקוהמה. בכך, הייתה מילאן לקבוצה האירופאית הראשונה שזוכה במפעל.

ב-8 ביוני עבר קאקה, הכוכב המבטיח של מילאן, שהוביל אותה להישגים ותארים רבים במשך שש שנים, וחתם על חוזה בריאל מדריד לשש שנים. למשך ימים אחדים נחשבה ההעברה לשנייה בשוויה בהיסטוריה של הכדורגל, אך עם מעברו של כריסטיאנו רונאלדו ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד תמורת 94 מיליון אירו היא כבר דורגה במקום השלישי.

בעונת 2010/2011 החליטה מילאן למנות את מסימיליאנו אלגרי לתפקיד המאמן, לאחד שבעונה לפני כן כשל לאונרדו כשלא הביא לזכייה בתואר. בנוסף, החליטה מילאן להשקיע כספים רבים בניסיון לקנות שחקנים מהפסגה העולמית ולזכות שוב באליפות המיוחלת. בקיץ 2010 סיכמו ברצלונה ומילאן על השאלתו של זלאטן איברהימוביץ' לקבוצה האיטלקית כשבקיץ לאחר מכן, מילאן יכולה הייתה לרכוש את כרטיסו תמורת 24 מיליון יורו. בנוסף, חתם רוביניו בקבוצה ל-4 שנים תמורת 15 מיליון אירו. שתי ההחתמות הגדולות הוכיחו את עצמן, ובתום העונה מילאן זכתה לבסוף באליפות ה-18 שלה לאחר משחק חוץ נגד רומא שהסתיים בתוצאה 0-0.

ירידה אחרי האליפות

מילאן ניסתה לשמור על תואר האליפות גם בעונת 2011/2012. באותה עונה יובנטוס ומילאן נאבקו בצמרת כשיובנטוס, שסיימה את העונה ללא הפסד ליגה, הובילה את הטבלה ברוב שלבי העונה ולבסוף זכתה באליפות במחזור ה-37 (מחזור אחד לסיום), כשניצחה את קליארי 2-0 במשחק חוץ, ובמקביל מילאן הפסידה בדרבי 2–4 לאינטר. באותה עונה מילאן אף הודחה מהגביע על ידי יובנטוס בשלב חצי הגמר, לאחר שהפסידה 1–2 במפגש הראשון שנערך בסן סירו, והצליחה לכפות הארכה במשחק הגומלין כשניצחה 1–2, אך נכנעה לאחר שספגה שער מרגלי מירקו ווצ'יניץ' והמשחק הסתיים בתוצאה 2-2 (4-3 ליובנטוס במפגש הכפול). באותה עונה, הצליחה מילאן, לראשונה מזה חמש שנים, להעפיל לרבע גמר ליגת האלופות. מילאן הוגרלה לשחק נגד ברצלונה, אותה פגשה גם בשלב הבתים של אותה עונה. המפגש הראשון בסן סירו הסתיים בתוצאה 0-0, ובגומלין ניצחה ברצלונה 1–3 והדיחה את מילאן.

בחלון ההעברות של עונת 2012/2013 התגלו ההשלכות של העונה החולפת. מילאן נקלעה לקשיים כלכליים, ולכן החליטה למכור שניים מהכוכבים הגדולים ביותר שלה, זלאטן איברהימוביץ' וטיאגו סילבה, לפריס סן-ז'רמן. כמו כן, עזבו גם פיליפו אינזאגי, ג'נארו גאטוסו, ג'יאנלוקה זמברוטה, אלסנדרו נסטה וקלרנס סיידורף. החלוץ אנטוניו קסאנו לא אהב את התנהלות המועדון, שמכר את זלאטן וסילבה מתחת לאפם של האוהדים, וזאת אף על פי שהשניים רצו להישאר במועדון, וביקש לעזוב. מילאן ביצעה טרייד עם אינטר כשקסאנו עבר ליריבה העירונית וממנה הגיע החלוץ ג'אמפאולו פאציני. בחלון ההעברות של חודש ינואר מילאן רכשה ממנצ'סטר סיטי את החלוץ האיטלקי מריו באלוטלי, וכנגד כל הציפיות והפרשנויות הצליחה הקבוצה להתאושש מפתיחת העונה הרעה והתברגה בצמרת הטבלה, כשבסיבוב השני של הליגה היא צוברת את מרב הנקודות וסופגת הפסד אחד בלבד, 0-1 ליובנטוס במשחק חוץ. את טבלת כובשי השערים בקבוצה באותה עונה הוביל החלוץ האיטלקי ממוצא מצרי סטפן אל שעראווי. בישורת האחרונה של העונה מילאן נאבקה עם פיורנטינה על המקום השלישי, שמקנה כרטיס לשלב הפלייאוף של ליגת האלופות. מילאן הצליחה לסיים את העונה במקום השלישי בצורה דרמטית, כשבמחזור הנעילה התארחה אצל סיינה. המארחים עלו ליתרון מוקדם והובילו ברוב שלבי המשחק, אבל בדקות הסיום נשרקה בעיטת עונשין לזכות מילאן. באלוטלי כבש והשווה את התוצאה. שתי דקות לאחר מכן פיליפ מקסס הצליח להכניע את שוער סיינה והשלים את המהפך. באותה עונה פגשה מילאן ברבע גמר הגביע את יובנטוס למשחק שנערך באצטדיון יובנטוס בטורינו. מילאן עלתה ליתרון מוקדם, אך יובה השוותה וכפתה הארכה בה כבש מירקו ווצ'יניץ' כמו בשנה שלפני כן, והדיחה את מילאן מהגביע. בשמינית גמר ליגת האלופות פגשה מילאן את ברצלונה בשחזור מהמפגש בעונה הקודמת. מילאן ניצחה 0–2 בסן סירו, אך לא הצליחה לשמור על היתרון כשהובסה 0–4 במשחק הגומלין ושוב הודחה על ידי ברצלונה.

עונת 2013/2014, הייתה אחת העונות הגרועות בתולדות הקבוצה. מילאן הציגה יכולת ירודה ואנמית ולא הצליחה לייצר המשכיות לרצף הניצחונות מהעונה הקודמת. סבלנות המועדון כלפי אלגרי נגמרה לאחר שהקבוצה ספגה הפסד מביך 3–4 לסאסואולו, אחת הקבוצות החלשות בליגה, במחזור ה-19 שנעל את מחצית העונה. אלגרי פוטר מתפקיד המאמן ובמקומו מונה קלארנס סיידורף. סיידורף הצליח לייצב את הקבוצה, כשהוא שם דגש על הגנה ומשחק יעיל, אך למרות זאת מילאן סיימה את העונה במקום השביעי ולא העפילה לשום מפעל אירופי, כשבמקביל היא מודחת מהגביע ברבע הגמר על ידי אודינזה לאחר הפסד ביתי 1–2, ומליגת האלופות בשמינית הגמר על ידי אתלטיקו מדריד, לאחר הפסד 0–1 במשחק הראשון שהתקיים בסן סירו, והפסד 1–4 במשחק הגומלין. על אף שהקבוצה הציגה שיפור ביכולת, סיידורף פוטר מתפקיד המאמן בתום העונה ובמקומו מונה פיליפו אינזאגי, שאימן לפני כן את קבוצת הנוער. על פי כתבה בעיתון הספורט האיטלקי, "Gazzetta Dello Sport", פיטוריו של סיידורף לאחר תקופה כה קצרה כמאמן לא היו קשורים כלל לכישלון הקבוצה להעפיל לאירופה, אלא מכיוון שהוא הדליף לתקשורת מידע על תוכניותיו המקצועיות לעונה הבאה ללא אישור המועדון.

לקראת עונת 2018/2019 אופ"א אסרה על הקבוצה להתמודד במפעלים האירופיים למשך שנה בשל הפרת תקנות אופ"א לתחרות כלכלית הוגנת, אך הערעור של מילאן התקבל ובסופו של דבר הוחלט כי הקבוצה כן תשתף בליגה האירופית. ברם, הקבוצה כשלה בהעפלה לשלבי ההכרעה, ולראשונה במאה העשרים ואחת לא הצליחה להעפיל לשלבי ההכרעה במפעלים האירופיים.

חזרה לגדולה

בעונת 2020/2021, תחת שרביטו של סטפאנו פיולי, סיימה מילאן במקום השני ושבה לליגת האלופות לאחר עשור שלא השתתפה במפעל.

בליגת האלופות של עונת 2021/2022 אכזבה הקבוצה וסיימה במקום האחרון בבית שלה, שכלל את פורטו, ליברפול ואתלטיקו מדריד. בליגה האיטלקית, לאחר שעונה קודם לכן איבדה את האליפות במחזורים האחרונים, זכתה מילאן באליפות בעונת 2021/2022 בפעם ה-19 בתולדותיה והראשונה מאז עונת 2010/2011, כשהיא מקדימה את היריבה העירונית אינטר מילאנו ב-2 נקודות. לאחר סיום העונה, ב-1 ביוני 2022, הודיע המועדון כי הושלם תהליך מכירתו לחברת "Red Bird" בעבור 1.2 מיליארד אירו ששולמו לחברת "אליוט" שהחזיקה בו עד אז.

בעונת 2022/2023 חוותה הקבוצה עונה מוצלחת בליגת האלופות, כאשר הגיעה עד לחצי הגמר והדיחה בדרך את טוטנהאם ונאפולי, בחצי היא הודחה בידי יריבתה העירונית אינטר. לעומת זאת, בליגה היא חוותה עונה מאכזבת וסיימה במקום הרביעי המוביל לליגת האלופות.

צבעי הקבוצה, הסמל והבעלים

הצבעים

לכל אורך ההיסטוריה של מילאן צבעי המדים שלה היו אדום ושחור. צבעים אלה נבחרו, כפי שאמר הרברט קילפין, כדי לייצג את האש של השטן (אדום), וכדי להפחיד את היריבות במשחקים נגדה (שחור). שחקניה של מילאן לובשים חולצת פסים בצבעים אדום ושחור, ולכן הם קיבלו את הכינוי הרוסונרי (האדומים-שחורים), מכנס לבן וגרביים שחורים. תלבושת המזל של מילאן היא תלבושת החוץ הלבנה. תלבושת זו נחשבת על ידי אוהדי מילאן רבים כסוג של קמע בגמר ליגת האלופות, לאחר שמילאן ניצחה שש מתוך שמונה פעמים בגמר ליגת האלופות בו שיחקה עם המדים הלבנים (הפסדים רק לאייאקס אמסטרדם ב-1995 ולליברפול ב-2005), ורק זכייה אחת מתוך שלוש עם מדי הבית האדומים שחורים. עם זאת, התלבושת השלישית השתנתה במהלך השנים בתדירות מסוימת, והיא משמשת במקרים נדירים יותר. בעונת 2012–2013 התלבושת השלישית הייתה בצבע שחור. את תלבושות הקבוצה מייצרת ענקית הספורט הגרמנית פומה. חברת פומה מספקת לקבוצה את כל הציוד הספורטיבי הדרוש לה.

הסמל

דגל העיר מילאנו, סמל הקבוצה בעבר

סמל הקבוצה מציג את שנת ייסוד הקבוצה (1899), צבעי הקבוצה (אדום ושחור), ראשי התיבות של מילאן (ACM) והדגל של עיריית מילאנו (צלב אדום על רקע לבן). במשך מספר שנים היה הסמל של מילאן רק הדגל של העיר מילאנו. כינוי נוסף שקיבלה מילאן בגין צבעי האדום-שחור הוא השטן, שב-16 בפברואר 2006 הפך לקמע ולסמל של המילאנלו, מתקן האימונים של מילאן. מעל הסמל ישנו כוכב אחד המסמל 10 זכיות באליפות איטליה, שכן כל 10 אליפויות באיטליה משמעותם כוכב נוסף מעל הסמל.

הבעלים והספונסרים

בעלי הקבוצה היא קבוצת "אליוט", שהיא קרן גידור אמריקאית אשר השתלטה על המועדון עקב חובות של הבעלים הקודם של מילאן (יונגהונג). החל מקיץ 2010 הספונסרית של הקבוצה היא "Fly Emirates", חברת התעופה מאיחוד האמירויות.

אצטדיון

ערך מורחב – סן סירו

אצטדיון ג'וזפה מאצה, המוכר יותר כאצטדיון הסן סירו, הוא אצטדיון כדורגל במילאנו, איטליה. האצטדיון הוא מגרשן הביתי של קבוצות הכדורגל המקומיות אינטר ומילאן.

האצטדיון נבנה בשנת 1925 במחוז המילאנזי של סן סירו, מה שנתן לו את שמו המקורי. ב-1979 שמו שונה באופן רשמי ל"ג'וזפה מאצה" על שמו של ג'וזפה מאצה, שחקן עבר איטלקי ששיחק בשנות ה-30 וה-40 בשורותיהן של אינטר ומילאן. המשחק הראשון באצטדיון נערך ב-19 בספטמבר 1926 בין אינטר לבין מילאן לעיני כ-35,000 צופים (3–6 לאינטר בסיום). ב-19 בדצמבר 2005 הודיע נשיא הקבוצה אדריאנו גליאני שמילאן פועלת לעזיבת האצטדיון ולהקמת אצטדיון חדש שיהיה מיועד לכדורגל בלבד (כיום מכיל הקומפלקס של האצטדיון גם היפודרום למרוצי סוסים) וייקרא על שם הספונסר שיהיה לקבוצה בעתיד.

שיפוצים

• 1939 - הרחבה ל-55,000 מקומות בשביל המשחק של איטליה נגד אנגליה
• 1940 - הרחבה ל-65,000 מקומות בשביל המשחק של איטליה נגד גרמניה
• 1955 - הרחבה ל-100,000 מקומות עקב בעיות ציבוריות
• 1986 - לאחר אסון הייזל צומצם ל-80,000
• 1987 - כהכנה למונדיאל 1990 הממשלה האיטלקית נתנה לעיריית מילאנו 30 מיליון דולר לשיפוצו, אבל, לבסוף, העלויות היו כפולות. פרויקט 1990 של רגאצי: 11 מגדלים בגובה של 50 מטר, גג בגובה 60 מטר.
• 1990 - הרחבה ל-85,700 מקומות
• 2002 - בנייה של 20 חדרי צפייה עם 200 מקומות ו-400 מקומות לעיתונאים
• 2012 - החלפת הדשא מדשא רגיל לדשא המורכב מדשא רגיל ודשא סינתטי

לסן סירו דירוג של חמישה כוכבים לפי דירוג האצטדיונים של אופ"א והוא נמצא בבעלות עיריית מילאנו.

מתקן האימונים

מתקן האימונים של מילאן הוא המילאנלו, אשר נוסד ב-1963, על פי בקשתו של נשיא מילאן, אנדראה ריצולי. המילאנלו הוא מעין מעבדה בה שחקני מילאן מתכוננים לכל משחקי הקבוצה. כל המבנה אורגן מחדש על ידי הנשיא לשעבר סילביו ברלוסקוני, שלקח אחריות אישית על השיפוץ. המתקן ממוקם בכפר קטן המהווה מקום מפלט עבור שחקני ואנשי הקבוצה, 40 קילומטרים ממילאנו הרועשת. מתחם המילאנלו מתאפיין בשישה משטחי כדורגל (3 פתוחים, 3 מקורים), משטח "אסטרוטורף" קטן, ומשטח מכוסה.

ישנו גם מסלול רב-תכליתי בן 1200 מטרים ומרכז ספורט ברמה הגבוהה ביותר, המכיל אולם-התעמלות ומתקנים רפואיים (שנועדים לטפל בפציעות השחקנים). במילאנלו שוכנים גם משרדים, מתקני בידור, וחדרי מנוחה עבור השחקנים. ישנם 46 חדרים עבור השחקנים, בהם 56 מיטות זמינות. לברלוסקוני היה בעבר חדר מיוחד, אך הוא השתמש בו אך ורק פעם אחת: בלילה שלפני משחק רבע גמר ליגת האלופות בין מילאן לוורדר ברמן בעונת 1989. לבסוף, החדר סופח לשימוש הקבוצה. בכל החדרים קיימים מזגן, חדר אמבטיה וטלוויזיה עם לוויין.

המילאנלו מתוחזק במסירות על ידי תריסר צוותים. מספר חברות נושאות באחריות לספק שירותים כמו קייטרינג וטיפול במשטחי האדמה והדשא. באופן טבעי קומפלקס ברמה גבוהה שכזו צריך שיהיה לו קמע, ולמילאנלו יש שפארד גרמני (קמע) בשם "מקס". הערוץ הרשמי של הקבוצה, ה-'מילאן צ'אנל', מסקר את הקומפלקס בצורה מקיפה באמצעות 5 מצלמות ישירות, שמצלמות ומסוגלות להקליט כל מה שקורה במקום.

מספרים שמורים

פאולו מאלדיני

פרנקו בארזי שיחק במילאן כל הקריירה ואף שימש כקפטן של הקבוצה. תפקידו במגרש היה בלם (שחקן הגנה). במהלך הקריירה השתתף ב-532 משחקים וכבש 16 שערים, וגם זכה בשש אליפויות איטליה ובשלושה גביעי ליגת האלופות. עם נבחרת איטליה השתתף בארבעה מונדיאלים: מונדיאל 1982, מונדיאל 1986, מונדיאל 1990 ומונדיאל 1994. ב-1996, בגיל 36, פרש מכדורגל.

מלדיני שיחק כל חייו במילאן. את הופעת הבכורה שלו במדי הקבוצה הבוגרת ערך ב-20 בינואר 1985 במשחק מול אודינזה. עונה לאחר מכן הפך לשחקן ההרכב הראשון. עם נבחרת איטליה השתתף ב-4 טורנירים של גמר גביע העולם וב-2 אליפויות אירופה, עד לפרישתו מהנבחרת אחרי גביע העולם של 2002. בתחילת הקריירה שימש מגן שמאלי, ובהמשך הוסב לבלם. מלדיני פרש מכדורגל לאחר המשחק מול פיורנטינה ב-31 במאי 2009.

כאות הוקרה לשחקנים פאולו מאלדיני ופרנקו בארזי קבע המועדון שמספרי החולצות בהם הם השתמשו (3 ו-6, בהתאמה) לא ישמשו יותר במועדון.

אם אחד משני בניו של פאולו מלדיני יעבור לשחק בצורה מקצוענית עבור המועדון, אחד מהם יוכל ללבוש את חולצה מספר 3.

אוהדי הקבוצה

ממחקר שערך מכון המחקר נילסן בחודשים יוני-יולי 2008 עולה, כי מילאן נמצאת במקום השלישי במספר אוהדיה באיטליה עם כ-5.8 מיליון אוהדים, כשלפניה נמצאות יובנטוס ואינטר עם מספר האוהדים הגדול ביותר, ואחריה נמצאות בין היתר נאפולי, רומא, פיורנטינה ולאציו.

מילאן היא אחת הקבוצות האהודות בעולם, וממחקר שפורסם בספטמבר 2010 על ידי החברה הגרמנית "Sport+Markt" עולה, כי לקבוצה יש 18.4 מיליון אוהדים ברחבי אירופה והיא מדורגת שביעית במספר אוהדיה ביבשת. בנוסף מילאן נמצאת במקום ה-6 במספר האוהדים בעולם עם כ-99 מיליון אוהדים.

למילאן יש מועדוני אוהדים רשמיים בכל רחבי העולם, ונציגים מהמועדון שומרים איתם על קשר רציף.

ארגוני האוהדים

האולטראס של הקבוצה יושבים במשחקי הבית מאחורי השער הדרומי באצטדיון סן סירו, ומלווים את הקבוצה לכל משחקי החוץ באיטליה ואירופה. אוהדים אלה מוכרים בשם הכולל קורבה סוד (היציע הדרומי, באיטלקית), המאגד את כל ארגוני האולטראס של הקבוצה תחת שם אחד.

הארגונים המרכזיים בקורבה סוד הם:

• בריגטה רוסונרה - נוסד ב-1975 והוא הארגון הוותיק, הגדול והחזק ביותר בקורבה סוד (לאחר התפרקותו של ארגון הפוסה דה לאוני שנוסד ב-1968, שלבריגטה היה חלק בהתפרקותו).
• אלטרנטיבה רוסונרה - נוסד ב-1994.
• קומנדוס טיגרה - נוסד ב-1995.
• ג'וריארי אולטרס - נוסד ב-2005.
• בויס אססנטי - הוקם על ידי שני מועדונים קטנים ב-2003 ו-2004 ואוחד ב-2007.

ישנם עוד מספר ארגוני אוהדים גדולים וקטנים כגון אינפרנו רוסונרו, פיטבול מילאנו, פיטבול ועוד.

לאולטראס של מילאן יריבות גדולה עם אוהדי אינטר, יובנטוס, גנואה, הלאס ורונה, רומא, אטאלנטה, נאפולי, סמפדוריה, לאציו וקליארי. הם מקיימים קשרים טובים עם אוהדי ברשיה, רג'ינה וסביליה.

מכונית על שם "מילאן"

מרקורי מילאן היא "מכונית מנהלים" הקרויה על שם הקבוצה, מתוצרת חטיבת מרקורי, באמצעות "Hermosillo Stamping and Assembly" בקונצרן המכוניות האמריקאית פורד, אשר יוצרה בין השנים 2011–2005 (דגם שנת 2006) במקסיקו.

הדרבי דלה מדונינה

ערך מורחב – הדרבי של מילאנו

דרבי דלה מדונינה הוא המשחק בין שתי הקבוצות הגדולות של העיר מילאנו: אינטר ומילאן. מילאן נוסדה ב-1899 ואינטר נוסדה ב-1908 על ידי פורשים ממילאן עקב מחלוקת גדולה, כך שהיריבות הגדולה והשנאה בין המועדונים נוצרה כבר מיום היווסדה של אינטר.

היריבות בין שתי הקבוצות קשורה להבדלי המעמדות בחברה המילאנזית בחצי הראשון של המאה ה-20. באותן שנים נחשבו אוהדי אינטר לבני המעמד הבינוני גבוה בעיר ואוהדי מילאן נהגו להקניט אותם ולכנותם בשם baùscia (רברבן באיטלקית). מנגד נחשבו אוהדי מילאן לבני מעמד הפועלים, ואוהדי אינטר נהגו לכנותם בצורה מזלזלת בשם casciavìt (מברג באיטלקית), כדי לציין את היותם פועלים קשי יום. כיום הבדלי המעמדות כבר לא קיימים אך מבחינה פוליטית אוהדי אינטר נוטים לצד הימני של המפה הפוליטית ואוהדי מילאן נוטים יותר שמאלה.

במשך השנים, בעיקר בשנות ה-70 ו-80, התרחשו מספר אירועים אלימים בין שני מחנות האוהדים, ובשנים האחרונות זכור הדרבי ברבע הגמר של ליגת האלופות, שבמהלכו השליכו אוהדי אינטר למגרש חזיזים, אבוקות ורימוני עשן וגרמו לפיצוץ המשחק.

שתי הקבוצות נחשבות לשתיים מהקבוצות הגדולות באירופה והדרבי ביניהן היה הדרבי היחיד באירופה שבו משחקות שתי אלופות אירופה לשעבר, עד עונת 2023/24, השנה בה ייערכו משחקי דרבי בין מנצ'סטר יונייטד למנצ'סטר סיטי, שזכתה בליגת האלופות בעונת 2022/23.

הכינוי "דרבי דלה מדונינה" הוא על-שם הפסל המפורסם של המדונה בדואומו די מילאנו. הדרבי המילאנזי נחשב לאחד המשחקים הנצפים בעולם ומושך לאצטדיון אוהדי כדורגל מכל רחבי העולם.

קבוצת הנוער

אקדמיית הנוער של מילאן כוללת 9 קבוצות מגיל 8 ועד גיל 17, שמשחקות בליגות הלאומיות לילדים ונוער באיטליה. מתחם האימונים של האקדמיה נקרא "מרכז הספורט ויסמרה". זהו מתחם בגודל של 57 דונם הנמצא בפרברי מילאנו, ובו מתאמנות כל קבוצות הילדים והנערים של מילאן. קבוצת הפרימוורה (עד גיל 19) מתאמנת במילאנלו, בדיוק כמו הקבוצה הבוגרת.

קבוצת הפרימוורה (עד גיל 19) של מילאן זכתה במשך השנים באליפות איטליה אחת, 2 גביעי איטליה ו-8 פעמים בטורניר הבינלאומי היוקרתי טורניר ויארג'יו (שיא משותף ביחד עם קבוצות הנוער של פיורנטינה ויובנטוס).

שחקנים רבים מאקדמיית הנוער של מילאן המשיכו בקריירה שלהם והפכו לכדורגלנים מקצוענים במילאן, או במועדונים אחרים. חלק מהשחקנים אף הגיעו לרמות הגבוהות ביותר בכדורגל העולמי ושיחקו במפעלים היוקרתיים ביותר בקבוצות הפאר של אירופה, כמו דמיטריו אלברטיני, פרנקו בארזי, אלסנדרו קוסטקורטה, פאולו מאלדיני, פבריציו מיקולי, מאסימו אודו וג'ובאני טרפטוני.

סגל הקבוצה

נכון ל-7 בספטמבר 2024

מס' עמדה שם 2 מגן דוידה קלאבריה (קפטן) 4 קשר אסמאעיל בן-נאצר 7 חלוץ אלברו מוראטה 8 קשר רובן לופטוס-צ'יק 9 חלוץ לוקה יוביץ' 10 חלוץ רפאל ליאו 11 חלוץ כריסטיאן פוליסיק 14 קשר טייאני ריינדרס 16 שוער מייק מניאן 17 חלוץ נואה אוקפור 18 קשר קווין זרולי 19 מגן תיאו הרננדס (קפטן שני) 20 מגן אלכס חימנס

מס' עמדה שם 21 חלוץ סמואל צ'וקווזה 22 מגן אמרסון רויאל 23 בלם פיקאיו טומורי 24 מגן אלסנדרו פלורנצי 28 בלם מליק צ'או 29 קשר יוסוף פופאנה 31 בלם סטרהיניה פבלוביץ' 42 קשר פיליפו טרצ'אנו 46 בלם מתאו גאביה 57 שוער מרקו ספורטיילו 80 קשר יונוס מוסא 90 חלוץ תמי אברהם (בהשאלה מרומא) 96 שוער לורנצו טוריאני

בהשאלה

כל ההשאלות הן עד 30 ביוני 2024.

מס' עמדה שם – מגן פייר קלולו (יובנטוס) – קשר יאסין עדלי (פיורנטינה) – קשר תומאזו פובגה (בולוניה)

מס' עמדה שם – חלוץ אלכסיס סאלמאקרס (רומא) – חלוץ לורנצו קולומבו (אמפולי) – חלוץ לוקה רומרו (דפורטיבו אלאבס)

שחקנים בולטים מתולדות המועדון

להלן רשימת שחקנים בולטים לאורך היסטוריית המועדון. הרשימה אינה כוללת שחקנים נוכחיים בקבוצה.

• איניאציו אבאטה
• אלבריגו אבאני
• פיליפו אינזאגי
• דמטריו אלברטיני
• ז'וזה אלטפיני
• איניאציו אבאטה
• קרלו אנצ'לוטי
• אנג'לו אנקווילטי
• רוברטו באג'ו
• פרנקו בארזי
• זבונימיר בובאן
• לורנצו בופון
• אלדו בופי
• דייוויד בקהאם
• ג'נארו גאטוזו
• פיליפו גאלי
• גונאר גרן
• זלאטן איברהימוביץ'
• רוברטו דונאדוני
• דידה
• מרסל דסאי
• מרקו ואן באסטן
• מארק ואן בומל
• לואיס ואן הגה
• ג'ורג' ואה
• ג'אנלוקה זמברוטה
• רוד חוליט
• מאורו טאסוטי
• ג'ובאני טרפטוני
• לאונרדו
• נילס לידהולם
• פאולו מאלדיני
• צ'זארה מאלדיני
• ג'וזפה מאצה
• דניאלה מסארו
• גונאר נורדאהל
• אלסנדרו נסטה
• דיאן סאביצ'אביץ'
• קלרנס סידורף
• טיאגו סילבה
• מרקו סימונה
• חואן סקיאפינו
• יאפ סתאם
• ז'אן-פייר פאפן
• אנדראה פירלו
• קאפו
• פאביו קאפלו
• קאקה
• רוי קוסטה
• אלסנדרו קוסטקורטה
• הרנן קרספו
• רונאלדו
• רונאלדיניו
• סבסטיאנו רוסי
• פאולו רוסי
• ריבאלדו
• ג'אני ריברה
• פרנק ריקארד
• אנדריי שבצ'נקו
• קרל-היינץ שנלינגר

מאמני המועדון

• הרברט קילפין (1900-1908)
• דניאלה אנגלוני (1906-1907)
• הנציבות הטכנית (1907-1910)
• ג'ובאני קאמפריו (1910-1911)
• הנציבות הטכנית (1911-1914)
• גידו מודה (1915-1922)
• פרדי אופנהיים (1922-1924)
• ויטוריו פוצו (1924-1926)
• גדיו מודה (1926)
• הרברט בורגס (1926-1928)
• אנגלברט קוניג (1928-1931)
• יוזף באנאס (1931-1933)
• יוזף ויולה (1933-1934)
• אדולפו באלונסיירי (1934-1937)
• ויליאם גארבוט (1937)
• יוזף באנאס והרמן פלסנר (1937-1938)
• יוזף ויולה (1938-1940)
• אנטוניו בוסיני וגידו ערה (1940-1941)
• מאריו מאגנוצי (1941-1943)
• ג'וזפה סאנטאגוסטינו (1943-1945)
• אדולפו באלונסיירי (1945-1946)
• ג'וזפה ביגוגנו (1946-1949)
• לאיוש זאיזלר (1949-1952)
• גונאר גרן (1952)
• מריו ספרונה (1952-1953)
• בלה גוטמן (1953-1954)
• אנטוניו בוסיני (1954)
• הקטור פוריסלי (1954-1957)
• ג'וזפה ויאני (1957-1960)
• פאולו טודסצ'יני (1960-1961)
• נראו רוקו (1961-1963)
• לואיס קרניליה (1963)
• נילס לידהולם (1963-1966)
• נראו רוקו, ארטורו סילבסטרי וג'ובאני קאטוצו (1966-1973)
• צ'זארה מלדיני (1973-1974)
• ג'ובאני טרפטוני (1974)
• גוסטבו ג'יאגנוני (1974-1975)
• נראו רוקו (1975)
• פאולו באריסון (1975-1976)
• ג'ובאני טרפטוני (1976)
• ג'וזפה מרקיורו (1976-1977)
• נראו רוקו (1977)
• נילס לידהולם (1977-1979)
• מאסימו ג'יאקומיני (1979-1981)
• איטלו גאלביאטי (1981)
• לואיג'י ראדיס (1981-1982)
• איטלו גאלביאטי (1982)
• פרנצ'סקו זאגטי (1982)
• לאריו קאסטנגר (1982-1984)
• איטלו גאלביאטי (1984)
• נילס לידהולם (1984-1987)
• פאביו קאפלו (1987)
• אריגו סאקי (1987-1991)
• פאביו קאפלו (1991-1996)
• אוסקר טבארס (1996)
• ג'ורג' מוריני (1996-1997)
• אריגו סאקי (1997)
• פאביו קאפלו (1997-1998)
• אלברטו זאקרוני (1998-2001)
• מאורו טאסוטי וצ'זרה מלדיני (2001)
• פתיח טרים (2001)
• קרלו אנצ'לוטי (2001-2009)
• לאונרדו (2009-2010)
• מסימיליאנו אלגרי (2010-2014)
• קלרנס סידרוף (2014)
• פיליפו אינזאגי (2014-2015)
• סינישה מיכאילוביץ' (2015-2016)
• כריסטיאן ברוקי (2016)
• וינצ'נצו מונטלה (2016-2017)
• ג'נארו גאטוזו (2017-2019)
• מרקו ג'אמפאולו (2019)
• סטפאנו פיולי (2019-)

נשיאי המועדון

• אלפרד אדוארדס (1899 - 1909)
• ג'אנינו קאמפריו (1909 - פחות משנה)
• פיירו פירלי (1909 - 1928)
• לואיג'י ראבאסקו (1928 - 1930)
• מריו ברנאצולי (1930 - 1933)
• לואיג'י ראבאסקו (1933 - 1935)
• פיאטרו אנוני (1935 - 1936)
• אמיליו קולומבו (1936 - 1939)
• אקילה אינברניזי (1939 - 1940)
• אומברטו טראבטוני (1940 - 1944)
• טוני בוסיני (1944 - 1945)
• אומברטו טראבטוני (1945 - 1954)
• אנדרה ריזולי (1954 - 1963)
• פליצ'ה ריבה (1963 - 1965)
• פדריקו סורדילו (1965 - 1966)
• לואיג'י קרארו (1966 - 1967)
• פרנקו קרארו (1967 - 1971)
• פדריקו סורדילו (1971 - 1972)
• אלבינו בוטיצ'י (1972 - 1975)
• ברונו פארדי (1975 - 1976)
• ויטוריו דינה (1976 - 1977)
• פליצ'ה קולומבו (1977 - 1980)
• ג'אטנו מוראזוני (1980 - 1982)
• ג'וזפה פארינה (1982 - 1986)
• רוסריו לו-ורדה (1986 - פחות משנה)
• סילביו ברלוסקוני (1986 - 2017)
• לי יונג הונג (2017 - 2018)
• פאולו סקרוני (2018 - היום)

תארים

תארים מקומיים

• אליפות איטליה - 19:

1901, 1906, 1907, 1950/1951, 1954/1955, 1956/1957, 1958/1959, 1961/1962, 1967/1968, 1978/1979, 1987/1988, 1991/1992, 1992/1993, 1993/1994, 1995/1996, 1998/1999, 2003/2004, 2010/2011, 2021/2022

קופה איטליה (הגביע האיטלקי לכדורגל) - 5:

1966/1967, 1971/1972, 1972/1973, 1976/1977, 2002/2003

• הסופר קאפ האיטלקי - 7:

1988, 1992, 1993, 1994, 2004, 2011, 2016.

תארים בין-לאומיים

שחקני מילאן חוגגים את הזכייה בגמר ליגת האלופות בעונת 03–2002

• גביע אירופה לאלופות/ליגת האלופות
  • מחזיקת הגביע: 7
    • 1962/1963: 2–1 נגד בנפיקה ליסבון
    • 1968/1969: 4–1 נגד אייאקס
    • 1988/1989: 4–0 נגד סטיאווה בוקרשט
    • 1989/1990: 1–0 נגד בנפיקה ליסבון
    • 1993/1994: 4–0 נגד ברצלונה
    • 2002/2003: 0–0 (3–2 בפנדלים) נגד יובנטוס
    • 2006/2007: 2–1 נגד ליברפול
  • סגנית (4): 1957/1958, 1992/1993, 1994/1995, 2004/2005
• גביע אירופה למחזיקות גביע: 2
  • 1968, 1973
• הסופר קאפ האירופי: 5
  • 1989, 1990, 1994, 2003, 2007
• הגביע הבין-יבשתי: 3 (שיא משותף)
  • 1969, 1989, 1990
• אליפות העולם לקבוצות: 1
  • 2007
• הגביע הלטיני: 2
  • 1951, 1956

שיאי המועדון

• הופעות סה"כ בכל המסגרות של שחקן בודד: פאולו מאלדיני (902 הופעות).
• הופעות בליגה של שחקן בודד: פאולו מאלדיני (648 הופעות).
• שערים סה"כ של שחקן בודד: גונאר נורדאהל (1949 - 1956) - (221 שערים ב-268 הופעות).
• מקום שני: אנדריי שבצ'נקו (178 שערים ב-291 הופעות).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מילאן בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מילאן (באיטלקית, באנגלית ובסינית)

• מילאן, ברשת החברתית פייסבוק
• מילאן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מילאן, ברשת החברתית אינסטגרם
• מילאן, ברשת החברתית טיקטוק
• מילאן, ברשת החברתית LinkedIn
• מילאן, סרטונים בערוץ היוטיוב
• מילאן, ערוץ באתר Twitch.tv
• פרופיל, באתר אופ"א
• פרופיל, באתר Transfermarkt
• פרופיל, באתר Soccerway
• פרופיל, באתר WorldFootball.net
• פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
• מילאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)