בעת'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מפלגת הבעת' הסוציאליסטית ערביתערבית: حزب البعث العربي الاشتراكي, תעתיק: חִזְב אַלבעת' אַלערַבי אַלאִשְתִראכי) הוקמה בדמשק בשנות ה-40 כתנועה חילונית, לאומנית וערבית, במטרה להיאבק בשלטון הקולוניאליסטי המערבי. משמעות המלה בעת' בערבית הוא "תחייה" או "לידה מחדש". המפלגה פעלה כתנועה פאן-ערבית באמצעות שלוחות בכמה מדינות ערביות, אבל זכתה להצלחה בעיקר בעיראק ובסוריה, בהן עלתה לשלטון בהפיכות ב-1963. ב-1966 התפצלו השלוחה הסורית והשלוחה העיראקית של התנועה לארגונים יריבים, בשל מחלוקות אידאולוגיות ומאבק על הנהגת העולם הערבי.

שלוחת הבעת' בסוריה עלתה לשלטון בהפיכה ב-8 במרץ 1963 והיא מחזיקה בשלטון מאז. בעיראק, מפלגת הבעת' הצליחה להחזיק בשלטון לתקופה קצרה בשנת 1963, אולם אז איבדה את אחיזתה, ורק ביולי 1968 חזרה לשלטון מכוח הפיכה נוספת. שלטון הבעת' בעיראק נמשך עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, כשבמרבית שנות האחיזה במוסרות השלטון, החזיק סדאם חוסיין בתפקיד הנשיא.

העקרונות האידאולוגיים של התנועה כוללים סוציאליזם ערבי, לאומנות ופאן-ערביות. עמדותיה החילוניות עומדות בסתירה לאלה של מספר משטרים שמרניים יותר במזרח התיכון. המוטו של הארגון הוא "אחדות, חופש וסוציאליזם" (בערבית: وحدة، حرية، اشتراكية, תעתיק: וַחְדַה, חֻריה, אִשְתִרָאכִּיה). ה"אחדות" מתייחסת לאחדות העולם הערבי; ה"חופש" לחופש מהשפעה והתערבות זרה; וה"סוציאליזם" לגישה הערבית הסוציאליסטית, השונה מהמרקסיזם.

סמל המפלגה

המייסדים של מפלגת הבעת'[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מפלגת הבעת' ייסדו שלושה מנהיגים ראשיים: מישל עפלק, זכי ארסוזי וצלאח א-דין ביטאר.

מישל עפלק היה נוצרי יווני אורתודוקסי סורי. בשנים 1928 - 1932 היה סטודנט להיסטוריה בעל מלגה מאוניברסיטת הסורבון בפריז. לפי עדויות שונות הפך לחבר המפלגה הקומוניסטית; ייתכן כי היה אף חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בסוריה.

משנת 1934 עבד כמורה בבית ספר תיכון יוקרתי בדמשק - "התג'היז'". הסטודנטים ותלמידי בתי הספר התיכוניים היו בעלי תודעה פוליטית ערה ביותר בציבור, ולכן היוו קרקע פורייה להפצת רעיונותיהם של עפלק ושל ביטאר. בשנת 1935 סייעו השניים בייסודו ובעריכתו של שבועון שמאלני בשם "א-טליעה" (חיל החלוץ).

כסטודנט, הושפע עפלק ממשנתו של מרקס, ולימים ביסס את מצע המפלגה על חלק מעקרונות המרקסיזם. עפלק התרועע עם קבוצת קומוניסטים אינטלקטואלים, איתם הוציא לאור את מגזין שמאלני בשם "ונגארד" (א-טליעה).

צלאח א-דין ביטאר (1912 - 1980) נולד למשפחה מוסלמית סונית מקובלת. הוא למד יחד עם מישל עפלק בסורבון, והיה סטודנט למתמטיקה ופיזיקה. ביטאר הוא סינתזה של איש מחשבה ואיש מעשה, אשר ניחן בכושר ארגוני ופוליטי רב, ותרם רבות להתפתחות המפלגה.

לאחר לימודיו בפריס עבד ביטאר כמורה בסוריה יחד עם עפלק. ב-1936, כאשר חזרו השניים מצרפת, נתקו כמעט לחלוטין את קשריהם עם הקומוניסטים. לדברי עפלק, הם החליטו שקומוניזם עם דגש על עקרון הבינלאומיות לא אפשרי בעולם הערבי. עד 1936 טענו השניים, "היינו אז מרקסיסטים, עם הסתייגויות מועטות".

השניים הקימו תחילה תנועה בשם "תנועת התחייה הערבית" (חרכת אל-אחיאא' אל-ערבי), אך באמצע 1941 אימצו את השם "בעת'". בהדרגה הפכה תנועתם לדומיננטית מבין שתי קבוצות הבעת' שהיו קיימות באותו הזמן. התנועה הטמיעה בתוכה גם את ארגונו של ארסוזי, שלא הצליח להתרומם למדרגת מנהיג לאומי. ב-1942 התפטר עפלק מעבודתו כמורה כדי להקדיש את רוב זמנו למפלגה, וב-1947 נבחרו עפלק כמנהיג המפלגה וביטאר כמזכיר הכללי.

זכי אל-ארסוזי, אינטלקטואל ופילוסוף עלאווי מאנטיוכיה שבחבל אלכסנדרטה, נולד למשפחת משכילים. גם הוא היה בוגר הסורבון בפריס. במאבק על שאלת מעמדו של חבל אלכסנדרטה ניצב ארסוזי בראש תנועת המחאה נגד סיפוח החבל לטורקיה, ויזם התנגשויות בין ערבים לטורקים. לאחר סיפוח האזור לטורקיה סירב ארסוזי, בדומה לאלפי ערבים אחרים, לחיות תחת שלטון טורקי ועקר דרומה, לסוריה. היה חבר ארגון פשיסטי למחצה של צעירים רדיקליים, "הליגה לפעולה לאומית". הארגון לא היה אפקטיבי במיוחד, וארסוזי נטש אותו. ב-1940 הקים ארסוזי ארגון משלו ובו שישה חברים בשם "אל-בעת' אל-ערבי" או "מפלגת התחייה הערבית", שבשנת 1943 התאחד עם הבעת' שבראשה עמדו עפלק וביטאר.

מישל עפלק וצלאח א-דין ביטאר לא היו הראשונים שניסו לשלב את רעיון הלאומנות הערבית עם סוציאליזם. אמנם בשנות השלושים נוסדה "המפלגה הסוציאלית לאומית הסורית", אלא שהרעיונות של הבעת' היו שונים בכך שהתכוונו לא ללאום מסוים, אלא לאומה הערבית כולה. שלושתם היו אינטלקטואלים ממעמד בינוני אשר בעתיד יהווה בסיס אלקטוראלי של מפלגת הבעת'.

בסוף שנת 1942 נטשו עפלק וביטאר את עבודת ההוראה כדי להקדיש עצמם לפעולות המדינית. הם המשיכו לגבש את ארגונם. הם גייסו תלמידי תיכונים וסטודנטים לפעילות פוליטית: הופצו כרוזים חשאיים, הם ארגנו את ה"רחוב" וה"שוק" לפעולות שביתה, כך שעם עזיבת הצרפתים בשנת 1946 הופיעה מפלגת הבעת' הערבית באופן רשמי כתנועה פוליטית מאורגנת. באותה שנה הופיע לראשונה עיתון המפלגה "אל-בעת'". בשנת 1947 כונסה הוועידה הראשונה של המפלגה ובה נוסח מצע המפלגה.

חתירתם של השניים נגד המשטר לא תמיד עברה בשקט. צברי אל-עסלי, במיניסטריון הפנים, דיכא את חירות העיתונות וחירויות אחרות ואף שלח את ביטאר למחנה מעצר בתדמור שבמדבר הסורי. עפלק התמודד בבחירות בשנים 1943 ו-1947 ונכשל, בשנת 1947 ההצבעה לוותה בזיופים ובשימוש בצבא כדי להשפיע על בוחרים ולאיים על האופוזיציה. כתוצאה מאירועים אלה הבינו עפלק וביטאר את כוחו האמיתי של הצבא. ב-1947 נאבקה בהצלחה מפלגת הבעת' למען הצבעה חופשית וכוללת, אולם מאבקה למען בחירות חשאיות בשנת 1954 לא זכה להצלחה.

גיבוש האידאולוגיה של מפלגת הבעת'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת הבעת' נודעת גם בשם "התחייה", והיא הדוגמה הטובה ביותר לסוציאליזם ערבי. הרעיון של שילוב הסוציאליזם והאיחוד הלאומי לא היה חדש בעולם הערבי.

מכנה משותף למגמות מנוגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהסוציאליזם הערבי אינו מייצג דוקטרינה טהורה אלא הוא סינתזה אידאולוגית, ישנה אפשרות לזרמים שונים להשתלב בתוכו, וכאן מקור כוחו. מצד אחד, שרידים אידאולוגים מסורתיים חזקים (דת), ומצד שני השלכות אידאולוגיות חזקות של מרכזי השפעה עולמיים ממזרח ומערב. אורח המחשבה והשיטה הפילוסופית.

הבעת', כמו כל הזרמים הרשמיים של הסוציאליזם הערבי, שולל את הפילוסופיה של המרקסיזם את המטריאליזם ההיסטורי והדיאלקטי. בסוריה הגורם הדתי-מוסלמי לא היווה גורם מלכד לגבי השכבות העיקריות של המעמד הבינוני במאבקיו הלאומיים והסוציאליסטים. עפלק השתמש באסלאם בצורה עקיפה, האסלאם תומך ב'ערביות' שבמצע הבעת' הכוונה היא בהרגשה ובהכרה בהיותך ערבי.

היסוד האי-רציונלי באידאולוגיית מפלגת הבעת' אינו מופיע בצורה דתית-מוסלמית אלא ברעיונות כגון "אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית. לאומיות שהיא נצחית ולא שלב היסטורי." (מצע מפלגת הבעת')

מישל עפלק הדגיש את היסוד האידאליסטי בכך שטען שהפילוסופיה הקומוניסטית מתבססת על המטריאליזם, ומסבירה את ההתפתחות ההיסטורית על ידי הגורם הכלכלי. הפילוסופיה של הבעת' דוחה פילוסופיה מטריאליסטית, מכיוון שלגורם האידיאי והרוחני השפעה מכרעת בהתפתחות החברה האנושית.

הסינתזה בין הסוציאליזם והלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעת' היא תנועה "פוסט קומוניסטית"; במצע הבעת' מ-1947 נאמר:

"סעיף 3 – מפלגת התחייה היא לאומית כי היא מאמינה בכך, שהלאומיות היא אמת חיה ונצחית ... הרעיון הלאומי בו דוגלת המפלגה הוא רצונו של העם הערבי בשחרור, איחוד..."
"סעיף 4 – מפלגת התחייה היא סוציאליסטית, באשר היא מאמינה שהסוציאליזם נובע מתוך תוכה של הלאומיות הערבית."

העיקרון הסוציאליסטי בסינתזה נובע מהעיקרון הלאומי. הסוציאליזם הוא אמצעי הבא לשרת את המטרה הלאומית, לכל היותר הוא בבחינת אמצעי ומטרה כאחת.

המרכיב הלאומי של הסינתזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון של מפלגת הבעת' הוא אחדות האומה הערבית וחרותה, הערבים הם אומה אחת אשר לה זכות לחיות במדינה אחת בעלת טריטוריה אחת, המולדת הערבית היא יחידה מדינית וכלכלית שאינה ניתנת לחלוקה, כל ההבדלים הקיימים בין בניה טפלים הם ומדומים. במרכיב הלאומי בולטים שלושה מרכיבים:

  • האיחוד המדיני – השלטון הזר הציב גבולות שלא היו קיימים כדי לשסע את העולם הערבי מבחינה כלכלית ומדינית. בנוסף, השפה הספרותית המשותפת לכל עמי ערב מהווה בסיס "אסטרטגי משותף".
  • השחרור הלאומי – יש לחסל את שרידי השלטון הזר להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית.
  • בעיות יחסים פנים ערביות – יש להדגיש את המשותף לעמים הערבים. מפלגת ה"בעת'" הדגישה כי האחדות המדינית לא תהיה בעלת אופי ריכוזי אלה עם אוטונומיה רחבה לכל ארץ. האידאולוגיה הסוציאלית והכלכלית.

"הסוציאליזם הערבי" הוא בעל תוכן סוציאלי מוגדר המבדיל אותו מן הסוציאליזם המרקסיסטי, אם כי לקח עקרונות חשובים מהאחרון. מפלגת הבעת' היא סוציאליסטית ומאמינה כי העושר הכלכלי במולדת הערבית הוא קניין האומה. המפלגה מאמינה שהחלוקה של העושר במולדת הערבית אינה צודקת ולכן היא טעונה רביזיה וחלוקה מחדש בין האזרחים בדרך צודקת.

על פי מצע הבעת' כל האזרחים שווים, מוסדות וחברות חייבים להיות קניין האומה ולא בבעלות זרה. תוגבל הבעלות על התעשייה הזעירה, הפועלים ישתתפו בהנהלת בית החרושת ויזכו ברווחים. יבוטל מתן כספים בריבית, ויוקם בנק ממשלתי אחד אשר ינפיק את מטבע המדינה. הממשלה תפקח על סחר החוץ והפנים כדי להגן על הייצור הלאומי מפני התחרות הזרה.

אם כן האידאולוגיה הכלכלית והסוציאליסטית קיבלה מן הסוציאליזם האירופאי כמה יסודות חשובים כגון ביקורת החלוקה על העושר, ביקורת על הרכוש הפרטי, העברת אמצעי היצור העיקריים מבעלות פרטית לבעלות המדינה.

אידאולוגיית הבעת' מציירת חברה אידאלית של עמלים עצמאיים קטנים, במתכונת טרום קפיטליסטית כמעט, אשר תתבסס על רכוש קטן.

עממיות ונייטריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני עקרונות חשובים מרכיבים את ה"סוציאליזם הערבי" של הבעת':

  1. "עממיות"
  2. "נייטריאליזם"

עקרונות אלה מגדירים את הבעת' בשני מישורים - הלוקאלי והגלובלי. עיקרון העממיות מובע על ידי ה"עם". העם זקוק למפלגה המקיימת קשרים עם קציני צבא (האריסטוקרטיה), כדי ליצור מהפכה או הפיכת השלטון למכשיר המשרת את "ההמונים".

מצע הבעת' "סעיף – 5 מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית היא עממית. לכן מסתמכת מפלגה זו בשליחות העם וחותרת להעמקת קשריה עמו, באופן שיוכל לחוש את אישיותו ולממש את זכויותיו בחיים הפרטיים והלאומיים".

אחת מסיסמאות הבעת' הייתה "החוט המשולש": "אחדות, חירות, סוציאליזם". סיסמה זו מצביעה על מטרות היסוד של המפלגה והיא בעלת מסר קצר וקליט שתכליתו לשלהב המונים. המרכיבים של אחדות וסוציאליזם הם רעיונות חדשים לתרבות הפוליטית של העולם הערבי.

שלושת מעצבי תורת הבעת' נחלקו בדעותיהם בנוגע לסדר החשיבות בשילוש. עפלק האמין שהאחדות חשובה יותר, ואילו ארסוזי סבור היה כי החירות חשובה יותר. כיום ברור כי האחדות הייתה יותר דומיננטית, אם בשל הדומיננטיות של עפלק או עקב העובדה שהיא הלהיבה את האוכלוסייה הערבית; אלמנט האחדות היה גם יותר ברור משני המרכיבים האחרים.

האחדות נתפסת בהגות הבעת' כתהליך תחיה שיתקן את האופי והחברה הערביים. דבר זה יושג רק כאשר ישחררו הערבים עצמם מכל הנאמנויות האזוריות, הדתיות והעדתיות. החירות היא גם במובן של חירות אישית – חירות הדיבור, חירות ההתכנסות וחירות האמונה - וכן במובן של חירות מכבלי הקולוניאליזם, ושחרור העמים המשועבדים. הסוציאליזם הערבי הוא ההיפוך הגמור מהמערבי; הוא רוחני ולאומי בעת ובעונה אחת.

מפלגת הבעת' בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס החברתי של מפלגת הבעת'[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל מפלגת הבעת'

בתחילת דרכה של מפלגת הבעת', אשר דגלה בסוציאליזם ערבי, תנאי החברה והכלכלה היו שונים מהתנאים שבהם התפתח הסוציאליזם באירופה. השלטון בסוריה היה קולוניאלי, ובראשו עמדו שליטים פאודליים שעיכבו את התפתחות התעשייה. באמצע תקופת המנדט הצרפתי הופיעו לראשונה ניצני מעמד הביניים העירוני, המורכב מעורכי דין, פקידים, שכירים ואנשי צווארון לבן אחרים. בתקופה זאת הונח יסוד לצבא לאומי בו שירתו שכבות בינוניות ונמוכות ובתוכם אחוז ניכר של בני עדות המיעוטים.

המעמד הבינוני החדש של סוריה החל לצמוח מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 כתוצאה מהתרחבות האדמיניסטרציה הממשלתית והציבורית, הגידול בתעשייה והרחבת רשתות החינוך בסוריה. גדל גם הצורך בפקידים, משפטנים ומומחים אחרים למנגנוני המינהל. בנוסף, גדלה הדרישה לטכנאים, מהנדסים ופועלים מקצועיים לתעשייה המודרנית – כל אלה דחפו מספר גדול של צעירים עירוניים משכבות שונות לרכוש השכלה תיכונית, מקצועית, או גבוהה.

רבים מבין הצעירים הללו התמרמרו על הפער הסוציאלי ועל הניצול ששרר בחברה. הם התקוממו נגד שכר נמוך ועל הכישלונות הנחרצים של המנהיגות הלאומית בשני תחומים: במדיניות החוץ - "תסביך השווארמה" – ב-1939 איבדה סוריה את חבל אלכסנדרטה וב-1948 נחלה מפלה מישראל. במדיניות הפנים הפגינה המנהיגות הפוליטית אוזלת יד בנוגע לבעיות המיעוטים.

אף לא אחת מבין המפלגות יכלה להגשים את מטרותיה, בגלל התנאים ששררו בסוריה, מצבן הפנימי והיחסים ביניהן. מצד אחד, מערכת השלטון הייתה ביד המפלגות הלאומיות – שמרניות, שייצגו את בני המעמד הגבוה והתנגדו לכל שינוי, מאידך המפלגות הרדיקליות פעלו כל אחת בנפרד.

הקבוצה היחידה שהייתה יכלה לשנות את השלטון והחברה הייתה הקצונה הצבאית; זו הייתה מורכבת בעיקר מבני מעמד הביניים, איתו זוהתה.

בין הקצונה לבין מפלגת הבעת' נוצרה מערכת יחסים מיוחדת. הקצינים קיבלו קשר עם ארגון מסודר (היחיד בין המפלגות בארגונו), לקצינים ולחברי מפלגת הבעת' רקע סוציאלי משותף. השפעתו של הבעת' בקרב הקצונה הצבאית הסורית החלה בימי הדיקטטורה השנואה של אדיב א-שישכלי, האיבה גברה והלכה עד 1958.

מפלגת הבעת' הייתה פעילה ביותר, באמצעות אכראם אל-חוראני, בקרב המוני האיכרים ולא רק בקרב האינטליגנציה, ולכן פיתחה את מערכת החינוך במגזר הכפרי. דבר זה סייע למען החדרת עקרונות המפלגה בקרב אוכלוסייה זו. מפלגת הבעת', בניגוד לקומוניסטים, לא נחשדה בכפירה באסלאם. מנהיגי הבעת' הבינו כי הפרלמנט וציבור הבוחרים אינם משמשים עוד מקורות הכוח הפוליטי, וכי מפתח השלטון מצוי בקצונה הצבאית. בין הקצינים שהיו קשורים לבעת' בלטו במיוחד עדנאן אל מאלכי, סגן הרמטכ"ל ב-1955, מוסטפא חמדון – מנהיג ההפיכה הצבאית נגד שכלי ועבדול חמיד סראג' – ראש המודיעין הצבאי. למעשה פעלו אנשי הבעת' והקומוניסטים לביעור פעילי המפלגה הסורית בצבא ומחוצה לו. רבים נאסרו ונשפטו והמפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק וחדלה כמעט לפעול בסוריה.

קבוצת הקצינים וקבוצת האינטליגנציה החדשה (המהנדסים, כלכלנים) היוו למעשה קבוצת עלית חדשה, אשר היא מחזיקה במושכות השלטון וכוחה אינו מתבטא בכסף אלא מבחינה ייצוגית וניהולית.

בתקופת קע"ם (1958 – 1961 קהיליה הערבית המאוחדת), האיחוד עם מצרים הנחית מהלומה קשה על האוליגרכיה השמרנית הרכושנית: מנהיגי המפלגות הוותיקות סולקו מן השלטון, מפלגותיהם פוזרו ועיתוניהם נסגרו. יחד עם חיסול כוחם הפוליטי נחלשה גם עוצמתם הכלכלית – חברתית של בני המעמד העליון בעקבות סדרת רפורמות סוציאליסטיות. בד בבד חל שיפור במצבם הכלכלי והסוציאלי של השכבות הבינוניות והנמוכות. שופרו גם שירותי הבריאות והחינוך.

מפלגת הבעת', בניגוד למפלגות אחרות, שמרה על כוחה בזמן האיחוד באמצעות אותם קצינים ונושאי משרות ממשלתיות שהיו אוהדי הבעת'. מנגנון הבעת' המשיך לפעול וניזון מסיוע והכוונה של סניפי בעת' בלבנון ובירדן. נסיבות אלו סייעו לבעת' להקדים ולתפוס את השלטון לאחר פירוק קע"ם.

הקבוצה החשובה ביותר למפלגת הבעת' הייתה המעמד הבינוני החדש, אשר ממנו יצאה קבוצה נוספת, והיא הקצונה הצבאית, אך קבוצה זו הייתה רק 31% מכלל האוכלוסייה, ולכן לא היה בה די. מפלגת הבעת' משכה את בני המיעוטים מכיוון שלא נחשדה בכפירה באסלאם. בנוסף, למפלגת הבעת' היה ממסד מאורגן ופעיל גם בקרב האיכרים.

מבין הקבוצות האלה הקצונה הצבאית היא הדומיננטית ביותר ולכן ביקשו מנהיגי הבעת' להשיג תמיכה בקרב קבוצה זו. ואכן, כפי שראינו בפרק זה, רבים מבין בכירי הקצונה הצבאית שייכו עצמם לבעת'.

הפיכת הבעת', מרץ 1963[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיבות האלו הביאו את מפלגת הבעת לשלטון בשנת 1963. קצינים רדיקלים ברשות זיאד אל חרידי ביצעו הפיכה צבאית ב-8 במרץ 1963. לאחר ההפיכה זיאד אל חרידי נסע מחוץ לגבולות סוריה ולא הורשה לחזור. בנוסף הקצינים ביצעו הפיכה שנכשלה ביולי 1963 – וגם הם הורחקו. הקצינים הבעת'ים שלטו מעתה לחלוטין ב"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני" – הגוף בעל הסמכות הגבוהה ביותר. נציגי הבעת' אף תפסו את עמדות המפתח בממשלה.

העיקרון המרכזי של משטר הבעת' במדיניותו החברתית כלכלית בא לידי ביטוי בחוקה הזמנית של סוריה מ-1964, שבה הוכרז כי סוריה היא "מדינה דמוקרטית עממית סוציאליסטית". חוקה זו אימצה רשמית שיטה כלכלית סוציאליסטית כלומר: בעלות המדינה על אמצעי-היצור והשירותים הציבוריים, הגבלת הבעלות הפרטית, הבטחת תנאים סוציאליים לפועלים ועידוד הקואופרציה, למרות שהמדינה הלאימה מפעלים היא השאירה בתי עסק בינוניים וקטנים בבעלות פרטית כדי לא לפגוע טוטלית ביוזמה הפרטית.

הרפורמות החברתיות-כלכליות של משטר הבעת' בוצעו לא רק בערים אלא באופן מיוחד בכפרים ובקרב הפלאחים, שהם כ-70% מתושבי סוריה. בכפרים בוצעה רפורמה אגררית כך שהפקיעו אדמות וחילקו אותן לאיכרים.

לראשונה מאז עצמאותה, סוריה הייתה נתונה למשטר הבעת'. למשך שנים משטר זה הוכיח את יציבותו למרות מאבקים בצמרת. מאז הקמתו משטר זה פועל בשיטתיות להגברת תהליך הגיבוש של האוכלוסייה הסורית, זאת, תוך כדי ניצול ההישגים של המשטרים הקודמים בתחומים שונים.

שלטון חאפז אל-אסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חאפז אל-אסד

שלטון בשאר אל-אסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בשאר אל-אסד

מפלגת הבעת' בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא הבעת' באוניברסיטת קהיר לפני הפיכת 1963 בעיראק

עם הקמת המפלגה בעיראק החלו הרעיונות הבעת'יסטים להגיע גם לעיראק. ב-1952 הכירה הנהגת המפלגה בדמשק בפיקוד האזורי העיראקי ולראשותו התמנה פואד אל-רִכאבי. עם זאת, המפלגה לא זכתה לתמיכה רבה בעיראק ומספר החברים ב-1955 לא עבר את ה-300.[1]

תשעה חודשים של שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מתפיסת ההכלה של ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, סייע ה-CIA למפלגת הבעת' ולמתנגדים אחרים למשטר, בשל חשש ארצות הברית מקרבתו הגוברת של קאסִם לקומוניסטים. קציני צבא עם קשרים למפלגת הבעת' הפילו את שלטונו של קאסִם בהפיכה בפברואר 1963. מנהיגים בעת'יסטים מונו לקבינט, ועבד א-סלאם עארף הפך לנשיא. עארִף עצמו לא היה בעת'יסט, אך נתפש על ידי מנהיגי הבעת' כאדם חלש שיעשה כרצונם. זמן קצר לאחר הגעתם לשלטון, פרץ ויכוח אידאולוגי חריף בקרב חברי הבעת'. הפלג השמאלני של המפלגה טען כי יש להפוך את עיראק במהרה למדינה סוציאליסטית, ואילו הפלג השמרני גרס כי יש לקדם את המדינה לחזון הסוציאליסטי מבלי לנקוט צעדים חריפים העלולים למוטט את המשק; בנוסף, סברו חברי הפלג השמרני כי יש להמשיך לחזק את קשרי המפלגה עם קצינים בכירים שתמכו במהפכה ולא היו בעת'יסטים. הפלג של אחמד חסן אל-בכר נקט בגישה אמצעית, ולא תמך באף אחת מהגישות הקיצוניות. בכר ותומכיו ניסו להשלים בין הפלגים היריבים, אך לשווא. בדיון מיוחד של ההנהגה האזורית של מפלגת הבעת' ב-11 בנובמבר 1963, גורש הפלג השמאלני מהמפלגה.

בעקבות גירוש הפלג השמאלני, המשמר הלאומי שהיה כפוף לראש הפלג השמאלני עלי צלאח אל-סעדי ותומכים אחרים של הפלג יצאו לרחובות בגדאד, ולאחר שורת מעשי טבח ואונס נזעקה הנהגת הבעת' מסוריה לעיראק כדי להרגיע את הרוחות. לאחר שהנסיונות לסיים את הסכסוך בין הפלגים כשלו, החליטה הנהגת הבעת' כי המוצא היחיד מהמשבר הוא גירוש תומכי הפלג השמרני גם כן מהמפלגה. כדי למלא את החלל שנוצר במפלגה בעקבות הטיהורים, לקחו על עצמם מנהיגי המפלגה מדמשק את הנהגת שלוחת הבעת' בעיראק. הציבור העיראקי הפסיק לראות בבעת' מפלגה עיראקית אותנטית, והתמיכה במפלגה ירדה לשפל. עארִף ניצל את הירידה במעמד המפלגה בעיני הציבור כדי לגרש את הבעת'יסטים מהשלטון. כך, לאחר תשעה חודשים, בנובמבר ,1963 הסתיימה תקופת השלטון הראשונה של המפלגה בעיראק.

הפיכת הבעת' השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1966 נספה נשיא עיראק עבד א-סלאם עארף בתאונת מסוק, ואחיו עבד אל-רחמן עארף מונה תחתיו. לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים יצאו העיראקים לרחובות במחאה, ומפלגת הבעת' ניצלה את מעורבותה המוגבלת של עיראק במלחמה כדי להכריז על המשטר כלא חוקי. בחודשים לאחר מכן ערכו חברי המפלגה כנסים והפגנות בהם הואשם המשטר בשחיתות ובאי-כשירות, ודרשו שיוחלף.

למפלגת הבעת' היה חסר כוח צבאי כדי להפיל את השלטון בהפיכה, ועל כן נאלצה לשלב כוחות עם קצינים בכירים מזרועות הביטחון העיראקיים[2]. עם עלות שחר ה-17 ביולי 1968 הודיעו הקצינים לאערף כי הוא אינו נשיאה של עיראק מעתה. על פי הגרסה הרשמית, סדאם חוסיין ישב בטנק הראשון שפרץ לארמון הנשיאות, אולם אין מקורות עצמאיים המאמתים זאת.

קבוצת הקצינים שבראשה עמדו נאיף, שמונה לראש הממשלה, ודאוד, שנטל את כס שר הביטחון, לא בטחו בבעת'יסטים שבראשם עמד אל-בכר, שמונה לנשיא. הבעת'יסטים חששו כי כוחות הביטחון שהיו נאמנים לקצינים שבאו משורותיהם, יסייעו לקבוצת הקצינים לסלקם מהשלטון פעם נוספת. שני המחנות חלקו שווה בשווה את המושבים במועצת הפיקוד המהפכני, שהוקמה לאחר המהפכה, והייתה לגוף השלטוני החזק ביותר בעיראק; מושבי הקבינט נחצו גם הם בין המחנות.

לאור חששות אלו החליטו הבעת'יסטים לפעול: נאיף זומן לפגישה עם הנשיא אל-בכר שבסיומה התפרץ חוסיין לחדר יחד עם מספר קצינים. חוסיין, שעמד עם אקדח שלוף, הכריז בפני נאיף כי המפלגה החליטה שעליו לעזוב את עיראק. חוסיין החמוש ליווה את נאיף עד למטוסו שעזב למרוקו, בה הוא מונה לשגריר. עשר שנים לאחר מכן, ביולי 1978, נרצח נאיף ליד ביתו בלונדון. דאוד זומן לירדן, כביכול לצורך בדיקת היחידות העיראקיות שהיו מוצבות במדינה. היות שדאוד העביר את השליטה על כוחות הביטחון לרמטכ"ל, לא היה ביכולתו לעשות דבר כשהורו לו הבעת'יסטים להישאר בירדן ולעמוד בראש הנספחות הצבאית שם. תומכיהם של הקצינים גורשו ממשרותיהם הממשלתיות. סדאם חוסיין, לעומת זאת, קודם לסגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכני, תפקיד השני בחשיבותו רק ליו"ר המועצה (הנשיא), בהיותו רק בן 31.

מסע הטיהורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להבין את הדיכוי הפוליטי והחיסולים הרבים בהתרחשו במהלך כהונת מפלגת הבעת', יש לזכור כי מפלגת הבעת' לא נהנתה מלכתחילה בתמיכה עממית (ויש האומרים כי היא מעולם לא זכתה בה). עם תום הפיכת ה-17 ביולי, על פי מקורות שונים השתייכו למפלגת הבעת' בין מאות ספורים ל-5,000 איש בלבד. הבעת' הייתה מפלגה סונית בעיקרה (אם כי שיעים מעטים נמנו בהנהגתה) בתקופה בה הסונים היוו כ-20 אחוזים מאוכלוסיית עיראק (כ-60 אחוזים היו שיעים והיתר היו כורדים [שאינם ערבים ודוגלים בעצמאות מעיראק], נוצרים, יהודים ומיעוטים אחרים). על כן, עם עליית הבעת' לשלטון פתח המשטר במסע מעצרים רחב היקף, "חינוך מחדש" של הציבור תוך שימוש באמצעי התקשורת ושינוי תוכנית הלימודים בבתי הספר. כל עובדי הממשל הבכירים גורשו מעבודתם אם לא נמנו עם מפלגת הבעת', ארגוני אופוזיציה דוכאו ביד קשה ורבים נאסרו באשמת חתירה נגד השלטון. מסע הטיהור נוהל ביד רמה על ידי חוסיין, שהיה אחראי על כוחות הביטחון וכבר החל להוודע בכינויים "האיש החזק בבגדאד" או "הקצב מבגדאד". גם הצבא לא ניצל ממסע הטיהורים; בדצמבר הודח הרמטכ"ל ונידון ל-12 שנות מאסר בשל השתתפות, כביכול, בקנוניה נגד המשטר. קצינים בכירים שלא הפגינו נאמנות מספקת למפלגה הודחו והוחלפו בבעת'יסטים. בסוף 1970 הקים סדאם מנגנון פיקוח אידאולוגי הדוק בצבא, שדיווח ישירות אליו. "בתי דין מהפכניים" מיוחדים הוקמו כדי לשפוט אשמים בריגול ובחתירה תחת המשטר מקרב הצבא והעובדים הממשלתיים. לעתים המפלגה אף לא טרחה לשפוט את מתנגדיה ופשוט חטפה ורצחה אותם[3].

שיטה נוספת להחדרת פחד בקרב האזרחים העיראקים הייתה תליות פומביות. בין פברואר ואפריל 1969 נערכו מרבית התליות באזורי הדרום בהם חיו השיעים, ובייחוד בעיר בצרה הגובלת באיראן. ההוצאות הפומביות להורג נועדו לדכא כל נסיון עתידי להפיכה מצד הרוב השיעי, ולהעביר מסר מרתיע לשאה האיראני שסוכניו הסיתו את השיעים נגד משטרם.

מסע הטיהורים הפנימי נמשך גם בשנת 1970. ב-20 בינואר נחשפה "קנוניה" בתוך הצבא העיראקי. באותו היום נשפטו עשרות קצינים בכירים, מתוכם 37 נדונו למוות לאחר שנמצאו אשמים בנסיון למוטט את המשטר ב"קנוניה ציונית-איראנית-סובייטית". מיליציית מפלגת הבעת' שבראשה עמד חוסיין החלה לפטרל ברחובות הערים ולעצור אנשים בבתיהם בשעות הלילה.[4].

ב-16 בנובמבר 1969 צורפו כל חבריי ההנהגה האזורית וההנהגה הלאומית של מפלגת הבעת' למועצת הפיקוד המהפכני, גוף קבלת ההחלטות החשוב בעיראק. צעד זה הגדיל בשמונה את מספר האזרחים בגוף החשוב, על חשבון קבוצת הקצינים, וכך הופר האיזון שנשמר קודם לכך במועצה בין המחנות. לאחר שהחליש את קבוצת הקצינים, בין השאר בכך ששלל את משרותיהם של בכירים והגלה אחרים, החל סדאם להתמקד בקבוצה האזרחית במפלגה. מסע הטיהורים נועד לחזק את מעמדו הפנימי של סדאם במפלגה תוך סילוק כל מתנגד אפשרי. בבחירות למועצת הפיקוד האזורי (הנהגת מפלגת הבעת' בעיראק) ב-1973 רבים מהחברים החדשים היו מקורבים של סדאם חוסיין, והיו נאמנים לו יותר מלמפלגה.[5]

נגד הקומוניסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית העיראקית, יריבתה משכבר הימים של מפלגת הבעת', זכתה גם היא לטעום מטיפולם הקשה של מנגנוני הביטחון. מסע המעצרים וההוצאות להורג נגדם נמשך לאורך כל שנת 1970 - מאות פעילים קומוניסטים נעצרו עונו והוצאו להורג. גל דיכויים מאוחר יותר של הקומוניסטים נערך לאחר הדיכוי האכזרי של מרידת הכורדים ב-1975, עם קבלת הסכם אלג'יר. קומוניסטים רבים נאסרו והוענשו. בשנת 1978 הוצאו להורג 21 מנהיגים קומוניסטים כלואים, תוך שנה חוסלה המפלגה הקומוניסטית במאסרים שלוו בעינויים והוצאות להורג.

נגד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מבצע עזרא ונחמיה נותרו בעיראק כ-2,500 יהודים. פגיעה ביהודי עיראק הייתה דרך טובה להפגין את נאמנות מפלגת הבעת' לאנטי-ישראליות הטמונה ברעיון הפאן-ערבי. מצב של היהודים החמיר עם עליית הבעת' לשלטון, נכסיהם של יהודים רבים הוקפאו, עסקיהם נסגרו, הם גורשו מעבודותיהם הממשלתיות ורבים נכלאו באשמות ריגול והשתתפות בקנוניות. ב-27 בינואר 1969 נתלו תשעה יהודים לאחר שנמצאו אשמים בריגול לטובת ישראל ואיראן[6]. גופותיהם נותרו תלויות במשך מספר ימים בכיכר ראשית בבגדאד. הרדיו העיראקי הממלכתי טען כי תליית היהודים הינו "הצעד הראשון לשחרור פלסטין" וקרא לציבור ליהנות מהמראות בכיכר. כחצי מיליון איש השתתפו בצעדות שמחה בכיכר, תוך קריאות "מוות לישראל" ו"מוות לבוגדים". לאחר שהגופות הורדו מעניבות החנק, ההמונים חיללו אותן. בעקבות צעדי דיכוי אלו עזבו מרבית היהודים הנותרים את עיראק במהלך שנות ה-70, בסיוע הכורדים, ששיתפו פעולה עם המוסד.

בתקופת שלטון סדאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סדאם חוסיין

במהלך שלטונו של סדאם חוסיין (1979-‏2003) הייתה הבעת' המפלגה המותרת היחידה בעיראק. כל הפקידים הלא זוטרים בממשל, אנשי הצבא והמורים בבתי ספר ובאוניברסיטאות היו חייבים להיות חברים במפלגה ולהפגין נאמנות אליה כדי להחזיק במשרותיהם. לאור חששו של סדאם מהפכה מצד הצבא, הוא חיזק את מיליציית הבעת' שכונתה "הצבא העממי", בה היו חברים כל חברי הבעת' בין הגילאים 18-‏45. עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק מנתה מיליציה זו כ-650,000 איש ברמת אימון נמוכה. מלבד העובדה כי הצבא העממי לא הצטיין בקרבות, סבל הצבא העיראקי הסדיר מפוליטיזציה גבוהה. בראשו עמדו קרובי משפחתו ומקורביו של סדאם, שוב כדי להבטיח את נאמנות הצבא למשטר, אולם ההשפעה על יכולת הלחימה של הצבא הייתה הרסנית. "בתי דין מהפכניים" שהוקמו בצבא וקומיסרים פוליטיים שדיווחו על מידת נאמנות החיילים למשטר פגעו בסדר עדיפויות הלוחמים.

לדעת חוקרים אחדים, כגון עפרה בנג'ו, החל משנות ה-80 המוקדמות החל משטר הבעת' העראקי להפגין התקרבות לאסלאם, למרות "חילוניותה" המוצהרת של האידאולוגיה הבעת'יסטית. בכך ניסה סדאם הן לתת מענה להתחזקות הקנאות האסלאמיסטית, בעיקר לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, והן לזכות באהדתם של בני הרוב השיעי. התקרבות זאת באה לידי ביטוי באימוץ רטוריקה אסלאמית (השוואת סדאם חוסיין לצלאח אלדין ולעלי בן אבו טאלב, כינויה של מלחמת איראן עראק "קאדסיה של סדאם", ובהקצאת תקציבים רבים לבניית מסגדים. בשלהי שלטונו של סדאם הוא אף ניסח תורה מדינית חדשה בשם "הלאומנות המאמינה" (אלקומיה אלמואמינה), שעל פיה רק הערבים הם נושאי בשורתו האמיתית של האסלאם. על פי השמועה, האידאולוג של המפלגה, הנוצרי מישל עפלק, המיר את דתו לאסלאם לפני מותו.

לאחר 2003[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2003, לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, נאסרה החברות במפלגת הבעת'. כל חברי הבעת' הבכירים אולצו לעזוב את משרותיהם במשרדי הממשלה, בצבא ובמערכת החינוך. לאור הביקורת הרבה שהושמעה על המהלך והמחסור בכוח אדם מיומן, בוטל האיסור באופן חלקי בינואר 2008.[7] עם זאת, צבא המסדר הנקשבנדי, ארגון מורדים עראקי בפיקודו של עזת אבראהים אלדורי, סגנו של סדאם חוסיין בשלהי ימי שלטונו, מצהיר על עקרונות בעת'יסטיים מובהקים, בעיקר הזהות בין הערביות והאסלאם האמיתי. גם סמלו של הארגון מזכיר מאוד את סמלה של מפלגת הבעת': מפת העולם הערבי מהאוקיינוס האטלנטי עד למפרץ הפרסי.

מפלגת הבעת' במדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהפיקוד הלאומי של המפלגה נמצא בדמשק, שלוחות של המפלגה ופיקודים אזוריים קיימים בארצות ערביות נוספות דוגמת לבנון, תימן, ירדן, סודאן ועיראק. כיום לאף אחת מהשלוחות מחוץ לעיראק אין כוח משמעותי. פלג א-צאעיקה שבאש"ף נוטה לייצג את העמדה הסורית הבעת'יסטית בקרב הפלסטינים, וארגון חזית השחרור הערבית ייצג את העמדה העיראקית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרש וראוטסי, עמ' 17.
  2. ^ . בראש קבוצת הקצינים עמדו אל"מ עבד אל-רזאק א-נאיף, ראש המודיעין הצבאי, ואל"מ אברהים עבד אל-רחמאן אל-דאוד, מפקד המשמר הרפובליקני. לטענת מומחים, השניים תמכו בהפיכה משום שהורחקו ממעגל קבלת ההחלטות על ידי אערף, ורצו לשוות צביון אידאולוגי למהפכתם כדי לזכות בתמיכת העם
  3. ^ . כך למשל, בנובמבר 1968, שר החוץ נאצר אל-חאני, שהיה חבר בקבוצת הקצינים של נאיף ודאוד, נחטף מביתו באישון ליל; גופתו המנוקבת בכדורים נמצאה למחרת.
  4. ^ בטקטיקת הפחדה דומה השתמש הק.ג.ב. בתקופת סטלין. המעצרים בשעות הלילה נועדו לזעזע ולהפחיד את שכניו של הנאסר.
  5. ^ הערכת מודיעין לפתח שנת 1974 על ידי נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-20 בינואר 1974. קובץ PDF קוד מברק: 1974BAGHDA00036.
  6. ^ . רבים מהנידונים למוות התוודו בפומבי על מעשיהם, לאחר עינויים ואיומים על חיי משפחתם. ראו כאן את עדותה של סלימה ג'ובאי, יהודיה מעיראק על התוודות בעלה פואד שנתלה.
  7. ^ Baathist mistake corrected amid concern, דיווח BBC מה-12 בינואר 2008.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליעזר בארי, הקצונה והשלטון בעולם הערבי, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1996 ע"ע 275-272
  • א' בן-צור, הסוציאליזם הערבי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב, 1965 ע"ע 14 – 37
  • ע' בנג'ו, עיראק של צדאם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996 ע"ע 55 – 80
  • ג' בר, ערבי המזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973, ע"ע 252 -273
  • א' וינקלר, "אתגר ומענה: עיור ומדיניות פיתוח כפרים בסוריה,1958-1990, ע"ע 69-90, מתוך דמוגרפיה ופוליטיקה במדינות ערב, עורכים איילון א' וגילבר ג', הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1995
  • יצחק אוריון, הסוציאליזם הערבי, בית ברל, 1970 ע"מ 90 – 112
  • משה עוז, סוריה החדשה, הוצאת רשפים, 1974 ע"ע 59 – 65, 75 – 79
  • פטריק סיל, סוריה - מאבק על הצמרת, מערכות, 1968 ע"ע 169 – 179
  • יעקב שמעוני, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, כתר 1988 ע"ע 68,67
  • אפרים קרש ואינרי ראוטסי - צדאם חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת מערכות, 1991

אנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Robert W. Olson, "the ba'th and Syria, the evolution of ideology, party and state"

The Kingston Press, N.Y, PP 3 -30.

  • Geoege M. Haddad, "revolutions and military rule in the middle east: the arab states", volume 2, Robert speller &sons publishers N.Y, 1971.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]