גבולות מדינת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גבולות מדינת ישראל מגדירים את השטח עליו חל המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה.

מדינת ישראל גובלת בארבע מדינות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, וכן ברצועת עזה שבשלטון חמאס ובאזור יהודה ושומרון, בו צה"ל העביר סמכויות שלטוניות מסוימות לרשות הפלסטינית. לישראל גם שלושה גבולות ימיים, בים התיכון, בים המלח ובים סוף, בהם יש חשיבות לגבול המים הטריטוריאליים ולגבול המים הכלכליים של ישראל.

מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה במגילת העצמאות שלה. הגבולות נקבעו בתהליך הדרגתי, שראשיתו בהסכם סייקס פיקו בין המעצמות ששלטו באזור כ-30 שנה קודם להכרזת המדינה, המשכו בכתב המנדט, עבור בתוכנית החלוקה, מלחמת העצמאות, סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948‏[1] - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לאורם נקבע הקו הירוק - גבולה בפועל של ישראל עד למלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שטחים נרחבים משכנותיה - סוריה, ירדן ומצרים. הסכם השלום בין ישראל למצרים, במסגרתו חזר חצי האי סיני לשליטת מצרים, הביא להסכמה על גבול ישראל-מצרים. הסכם השלום בין ישראל לירדן הביא לייצוב קו הגבול בין ישראל לירדן, תוך הסכמה על שינויים זעירים בו.

חלק מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים: "קווי שביתת נשק", "קוי הפרדת כוחות" או "קווי הפסקת אש". שליטתה של ישראל ברמת הגולן נמצאת בלב המחלוקת בין ישראל לסוריה על גבולן המשותף. על הגבול בין ישראל ללבנון קיימת הסכמה, למעט שטח קטן של חוות שבעא. מאז שנות ה-90 מתקיים משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית על קביעת גבול ביניהן.

אורך הגבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות חיצוניים:[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גבול מצרים: 208 ק"מ. (אורך גדר ההפרדה הוא 230 ק"מ)
  • גבול ירדן: 309 ק"מ (238 ק"מ ללא הגבול בין יו"ש לירדן).
  • גבול סוריה: 92 ק"מ (גבול המבוסס על הקו הסגול).
  • גבול לבנון: 79 ק"מ.

גבולות פנימיים של אזורים במחלוקת:[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדר רצועת עזה: 59 ק"מ
  • יהודה ושומרון: 330 ק"מ
  • רמת הגולן: 76 ק"מ

אירועים ותהליכים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Israel Map by The Legal Status of The Territories.svg

בדומה לאזורים אחרים שהיו נתונים לשלטון קולוניאלי, גם הגבולות הנוכחיים במזרח התיכון הושפעו במידה רבה מהסדרים בין המעצמות ששלטו באזור בעבר. גבולותיה של ישראל החלו להתעצב בהסדרים בין המעצמות של ראשית המאה ה-20. הסכמי שביתת הנשק, הסכמי השלום והסדרים בתיווך בינלאומי אישרו מחדש, בדרך כלל, את התוואי שנקבע בהסדרים הבין-מעצמתיים. במקרים שבהם נקבע תוואי גבול חדש, הוא נקבע בעקבות מלחמה, בדרך כלל לאורך קו החזית האחרון. בכל המקרים שבהם נקבע תוואי גבול חדש הוא נותר שנוי במחלוקת וזמני.

תהליכים אחדים שהתרחשו קודם להכרזת המדינה תרמו לעיצוב גבולותיה:

בתום מלחמת העצמאות ב-1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה - לבנון, סוריה, מצרים וירדן, אולם אלה לא הכירו בישראל באופן רשמי, וסירבו לדון על גבולות בינלאומיים קבועים, אך נקבע בהם הקו הירוק כקו שביתת הנשק. קו זה שימש כגבולה בפועל של ישראל עד למלחמת ששת הימים. בשנים 1949-1967 התקיים שלטון צבאי מצרי ברצועת עזה, וירדן סיפחה את שטחי הגדה המערבית אך סיפוח זה לא זכה להכרה בינלאומית.

בתום מלחמת ששת הימים ב-1967 נקבעו קווי הפסקת האש, שבהם עברו לשליטת ישראל שטחים נרחבים שהיו קודם לכן בשליטת שכנותיה:

המשפט של מדינת ישראל מעולם לא הוחל על רצועת עזה ולא על הגדה המערבית, פרט לשטחי מזרח ירושלים שעליהם הוחל חוק ירושלים. גם בשטחי ההתנחלויות חל החוק הישראלי. רצועת עזה והגדה המערבית מנוהלים על ידי צבא הגנה לישראל כשטח בתפיסה לוחמתית.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973 נחתמו בשנת 1974 הסכמי הפרדת הכוחות - עם מצרים ועם סוריה.

בשנת 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים ובמסגרתו השיבה לשליטת מצרים את חצי האי סיני ואת האיים טיראן וסנפיר.

בשנים 1993-1995. נחתמו הסכמי אוסלו שבמסגרתם הועברו שטחים מרצועת עזה, יהודה ושומרון לסמכות הרשות הפלסטינית.

אירועים נוספים:

מעמדם המשפטי של הגבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדם החוקי של גבולות ישראל מגוון. גבולותיה של ישראל עם מצרים וירדן מוכרים בינלאומית בעקבות הסכם שלום. הגבול הישראלי-לבנוני מקובל על ידי הקהילה הבינלאומית, אך לא על ידי לבנון עצמה. בגבול הסורי קיים קו הפסקת אש שהחוק הישראלי מכיר בו כגבול סופי אך הקהילה הבינלאומית אינה מקבלת. עם רצועת עזה יש קו שבאופן מעשי הוא כמו קו הפסקת אש, הוא מקובל בעולם אך אינו מגובה בחוק. ואילו ההפרדה בין מדינת ישראל לבין השטחים המאוכלסים בפלסטינים בגדה המערבית מוכרת כגבול זמני, למעט באזור ירושלים ששם החוק הישראלי מכיר בהפרדה כסופית.

  • גבולות עם הכרה בינלאומית:
    • גבול ישראל-מצרים מוכר כגבול בינלאומי.
    • גבול ישראל-ירדן מוכר כגבול בינלאומי בקטע העובר בערבה, ובקטע העובר ממזרח לעמק בית שאן. בהסכם השלום עם ירדן נקבעו שטחים הנמצאים בריבונות ירדנית אולם ישראלים רשאים להיכנס אליהם ולעבדם, ללא צורך בדרכון.
    • גבול ישראל-לבנון אושר על ידי האו"ם בשנת 2000 לפי בקשת ישראל, והוא מתבסס על התיקונים להסכמי סייקס-פיקו משנת 1924, בשינויים קלים.
  • גבולות חסרי הכרה בינלאומית:
    • גבול ישראל-סוריה נקבע על ידי ישראל באופן חד-צדדי בשנת 1981 ב"חוק רמת הגולן" אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. הגבול מסומן בהתבסס על "הקו הקדמי הישראלי" המוגדר בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה משנת 1974. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה ברמת הגולן כחלק ממדינת ישראל. סוריה טוענת כי הגבול צריך לעבור ב"קווי הארבעה ביוני" כלומר הקו המערבי ביותר שאליו הגיעה שליטת הסורים לפני מלחמת ששת הימים. הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי לסוריה, עובר מעט מזרחה ל"קווי הארבעה ביוני". לגבי קו שביתת הנשק שנקבע ב"הסכמי רודוס" (1949) קיימת מחלוקת. לפי הסכם רודוס נקבע "אזור מפורז" בין הגבול הבינלאומי של סוריה ושטח המנדט הבריטי לבין קו מערבה לו. לפי עמדת ישראל - האזור המפורז היה בריבונות ישראל (אם כי תוך הגבלת הכוח הצבאי המותר) אולם סוריה לא קיבלה עמדה זו. בפועל, ישראל וסוריה השתלטו על חלקים מן האזור המפורז.
    • גבול ישראל-רצועת עזה נקבע חד-צדדית על ידי ישראל בשנת 2005 בהתבסס על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים משנת 1949.
    • בין ישראל לבין שטחים מאוכלסים בפלסטינים בגדה המערבית:
      • בין ישראל לירדן שוכנת הגדה המערבית (יהודה ושומרון), שטח שמעמדו הסופי טרם נקבע, ואשר חלקו נתון לשליטת הרשות הפלסטינית לפי הסכמי אוסלו. תחום "הגדה המערבית" נקבע בהסכמי רודוס (1949), והחוק והמשפט בו שונים מאלו של מדינת ישראל. בשנים האחרונות החלה ישראל בהקמת גדר ההפרדה בינה לבין "הגדה המערבית", אולם היא אינה צמודה לתוואי קווי שביתת הנשק עם ירדן ששורטטו ב-1949.
      • באזור מזרח ירושלים - ב-1967, החילה מדינת ישראל את החוק הישראלי על החלק המזרחי של העיר ירושלים ועל כמה כפרים ועיירות ממזרח לה (שסופחו לשטח המוניציפלי של ירושלים). גם מעשה זה אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית (ראו מעמדה החוקי של ירושלים).

גבול הצפון - סוריה ולבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות גבולה הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית 1916 - 1924.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גבול הצפון

הגבול בתקופה המנדטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם סייקס פיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית (אזור הר הלבנון היה אוטונומיה). עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות ביניהן לחלוקת השטח, כאשר בריטניה ראתה בארץ ישראל שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת התעניינה בסוריה ובלבנון.

הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של שטח ההשפעה הבריטי בארץ ישראל, בקו העובר מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ויורד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה. בריטניה ראתה אינטרס חיוני בשמירת מפרץ חיפה על מנת לדאוג להעברה תקינה של הנפט ממוסול. צרפת רצתה לשמור לעצמה רצועת חוף ארוכה ככל האפשר. הקו שסומן היווה את נקודת האיזון בין שני אינטרסים אלו.

המאבק על אצבע הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור דיברה על הקמת "בית לאומי" לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל. בוועידת השלום של פריז, בינואר 1919, התנועה הציונית דרשה את השטח עד לנהר הליטני (כולל הגולן והחורן), שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את האזור הכולל את מקורות נהר הירדן, שכלל רצועה מעבר הירדן‏[2]. הבקשה שהופקדה ונרשמה, זכתה לתמיכתם המלך פייסל (תחת הסתייגות) ונשיא ארצות הברית וודרו וילסון.

ההסכם אושר מחדש, ב-15 בספטמבר 1919 כהסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). ובשטח שמסרה אנגליה לרשות המנדט הצרפתי על סוריה היו ארבע נקודות יהודיות מבודדות - תל חי, מטולה, כפר גלעדי וחמארה.

צרפת לא ביססה את שלטונה באזור זה ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי (ולהמליך את פייסל הראשון על סוריה), ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, אירע במרץ 1920 הקרב על תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול.

סימון הגבול המנדטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בועידת סן רמו באפריל 1920 אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. על פי החלטות הועידה השטח שהוקצה למנדט הבריטי היה 118,000 קמ"ר. השטח בצפון כלל את הרוב המוחלט של הגולן, 1,176 קמ"ר מתוך 1,300 קמ"ר שמחזיקה ישראל כיום.

ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. הנימוק הצרפתי היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי נהר הליטני.

הגבול נמתח מצמח, חצה את הכנרת, עלה עד לנקודה בסמוך לבניאס תוך שמירת שטחים נרחבים ברמת הגולן, מצידו המזרחי של הירדן, באזור שמצפון לכנרת, ומשם פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד לנקודה המצויה בסמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה לראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שבמשך שש שנים היו מחוץ לתחומו. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי.[דרוש מקור]

באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה. את המדידות ערכה ועדה צבאית בראשות הצרפתי פולה (Paulet) והבריטי ניוקומב (Newcombe). הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות לבנונית) גם תושבי שבעת הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי[3]. בוועדה זו דרשו הבריטים את מוסול שבכורדיסטן העירקית שהתגלה בה נפט, והתקזזו עם הצרפתים שקיבלו בתמורה את הגולן שבכתב המנדט היה שייך לתחום הבריטי. ב-7 במרץ 1923 חתמו צרפת ובריטניה על הסכם ניוקומב-פולה.

רק בשנת 1924 קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הפך להיות הגבול הבינלאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל, סוריה ולבנון. קטע הגבול בין ארץ ישראל לסוריה ברמת הגולן נקבע תוך התחשבות בשיקולי מים, כך נקבע כי הגבול עובר במרחק 10 מטרים מחוף הכנרת בחלק הצפון מזרחי שלה, קביעה דומה נעשתה לגבי עין דן וכן נקבע כי מימי הבניאס שייכים לארץ ישראל ולא לסוריה (אף על פי שהמעיין לכאורה בשטחה).

הגבול עם לבנון לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא לבנון לתחום ארץ ישראל המנדטורית (בצפון השטח שהוקצה על פי החלטת האומות המאוחדות למדינה הערבית) ואף החזיק בראש הנקרה. במסגרת מבצע חירם, באוקטובר 1948 נכנס צה"ל בפעם הראשונה ללבנון. חטיבת כרמלי בפיקודו של משה כרמל חצתה את הגבול, והצליחה לתפוס 14 כפרים ולהשתלט על שטחים המגיעים עד לנהר הליטאני. במסגרת הסכמי רודוס, בשנת 1949, נדון גם קו הגבול בין שתי המדינות. השיחות בין ישראל ללבנון התקיימו בראש הנקרה במהלך חודש מרץ 1949. בסיום השיחות הוסכם על נסיגת הכוחות ועל סימון הגבול על פי קו הגבול המנדטורי, הוא קו הגבול המוכר מבחינה בינלאומית. ישראל נסוגה מן הגליל הלבנוני, ואילו לבנון נסוגה מראש הנקרה.

לבנון לא נטלה חלק פעיל במלחמות שהתקיימו בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה: מבצע סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. לאחר אירועי ספטמבר השחור בשנת 1970 החלו ארגונים פלסטינים להתבסס בלבנון ושלטו על אזורים שונים (לדוגמה פתחלנד).

עם תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב־1975, כאשר נוצר קשר בין המארונים בדרום לבנון לבין ישראל בעקבות שותפות האינטרסים ביניהם כנגד אש"ף, אפשרה להם ישראל החל מ־1977 להגיע לעבודה בה וכן סייעה ביצוא דרך נמל חיפה. לאורך הגדר הוקמו שש תחנות רפואה שכונו "תחנות הגדר הטובה" שבהן ניתן לתושבי דרום לבנון הנוצרים טיפול רפואי על ידי רופאים מישראל. מעבר הגבול המרכזי בו התקיים הסחר ומעבר העובדים היה מעבר פאטמה ליד מטולה וזאת מכיוון שבמעבר ראש הנקרה ישבו חיילי יוניפי"ל. הגדר הטובה חדלה מלהתקיים עם נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000.

הקו הכחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 החליטה הממשלה על יציאה למבצע ליטאני, לאחר אירוע "אוטובוס הדמים", שתוכנן ובוצע מהאזורים שבשליטת הפלסטינים בלבנון. עם כניסת צה"ל ללבנון במבצע ליטאני החלה תקופה של נוכחות צבאית ישראלית רצופה בלבנון, שנמשכה גם לאחר מלחמת לבנון הראשונה. לאחר נסיגת כוחות צה"ל מרוב שטחה של לבנון ב-1985 הוקמה רצועת ביטחון בלבנון, שהשתרעה מספר קילומטרים לעומק לבנון (מדרום למה שכונה "הקו האדום"), ואשר התקיימה עד לנסיגת צה"ל באופן חד צדדי ב-24 במאי 2000. עם זאת, במהלך כל התקופה המשיכה מדינת ישראל להכיר בגבול הבינלאומי, לא דרשה שטחים שנמצאו בשליטתה מעבר לו, ולא יישבה שם את אזרחיה.

הנסיגה במאי 2000 תואמה עם האו"ם, שהצהיר כי ישראל שבה ל"קו הכחול", שאינו זהה לקו הגבול הבינלאומי עליו הסכימו הצרפתים והאנגלים ב-1923, דבר שהיווה קיום מחויבויותיה הבינלאומיות. ראש הממשלה אהוד ברק הצהיר כי בנסיגה זו מילאה ישראל אחר החלטה 425 של האו"ם, שהתקבלה לאחר מבצע ליטאני ב-19 במרץ 1978 וקראה לנסיגה מלאה של ישראל מלבנון. ארגון חזבאללה טען כי הנסיגה אינה מלאה, וכי על צה"ל לסגת אף מאזור חוות שבעא (על כך ראו דיון מפורט בהמשך), שלפני מלחמת ששת הימים היו באזור הגבול שבין לבנון וסוריה.

במהלך מלחמת לבנון השנייה שב צה"ל ונכנס ללבנון, אך גם מהלך זה, כבפעמים הקודמות, לא לווה בדרישות טריטוריאליות. בעקבות החלטה 1701 של האו"ם נסוג צה"ל בחזרה לקו כחול.

הגבול עם לבנון, כפי שסומן ב-1924 עד לאזור שנכבש מסוריה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים מוכר וברור מבחינה בינלאומית. הן ממשלת ישראל והן ממשלת לבנון אינן מעלות דרישות טריטוריאליות באשר לשטחים מעברו השני של הגבול. עם כל זאת, ארגון החזבאללה העלה תביעות לשבעת הכפרים השיעים שנמצאו בשטח מדינת ישראל.

הגבול עם סוריה, ורמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הגולן
אזור משולש הגבולות ירדן-סוריה-ישראל, מפגש נחל רוקד עם נהר הירמוך, בצילום מכיוון ישראל

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטחה של מדינת ישראל. במאי 1948 התקדמו הסורים, ואף החזיקו בצמח, מסדה ושער הגולן אך נהדפו. ב-18 ביולי 1948 נכנסה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות לתוקף, ולאחריה לא חל שינוי במצב הכוחות בין ישראל לסוריה, ועם תום המלחמה עמדו הכוחות הסוריים על גבולה המזרחי של הכנרת, ועל נהר הירדן, כשהיא מחזיקה בשטח של 66 קמ"ר ממערב לגבול המנדטורי. במהלך הסכמי רודוס שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל, נפתחו שיחות עם סוריה ליד משמר הירדן. השיחות נמשכו כשלושה חודשים, וההסכם נחתם ב-20 ביולי 1949.

על פי ההסכם, נקבע קו שביתת הנשק במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה הצבא הסורי בתוך גבולות המנדט הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם, אולם הם היו בשליטה אזרחית של מדינת ישראל, שירשה את הגבול המנדטורי.

ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדויק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך קיימו גם מגעים חשאיים ביניהם. בסדרת עימותים שהגיעה לשיאה בשנים 1951 ו-1964 התייצב קו שהכליל בתחום שליטתה של סוריה גם חלקים מן האזור המפורז שהיו חלק מארץ ישראל המנדטורית, אשר היו שייכים להלכה למדינת ישראל. שטחים אלה היו ברובם באזור חופה המזרחי של הכנרת ובאזור חמת גדר. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

הקו הסגול[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקו הסגול
מתאר הגבולות בין ישראל, סוריה ולבנון באזור הר חרמון‏‏‏[4]. הקו הכחול (+++) בין ישראל ולבנון, נקבע על ידי האו"ם בשנת 2000 – מצוין בכוכבית שחורה. קו קדמי ישראלי של קוי הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 1974 – מצוין בכוכבית כחולה. קו קדמי סורי של קוי הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 1974 – מצוין בכוכבית אדומה

במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל כשני שלישים משטח רמת הגולן. קו הפסקת האש שנקבע לאחר המלחמה כונה "הקו הסגול", והוא כלל שטח של כ-1,260 קמ"ר בגולן, עד ממזרח לקונייטרה. במלחמת יום הכיפורים הצליח צבא סוריה לכבוש כמחצית מהשטח הנ"ל למשך כמה ימים, אך כוחות צה"ל כבשו שטחים אלה בחזרה לפני תום המלחמה ואף התקדמו והשתלטו על שטחים בעומק סוריה. ב-31 במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. על-פי ההסכם חזרה ישראל ל"קו הסגול" למעט שטח של כ-60 קמ"ר שכולל את העיר קוניטרה, ואשר חזר לשליטה אזרחית סורית. רצועה משטח סוריה הצמודה לקו הפסקת האש נקבעה כאזור חיץ בין הכוחות הישראלים לסוריים, והיא נמצאת בשליטה צבאית של כוח בינלאומי בחסות האו"ם המכונה אונדו"פ.

ב-14 בדצמבר 1981 קיבלה הכנסת את חוק רמת הגולן הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק מתייחס לשטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן, שהוא כל השטח הנמצא בין הגבול הבינלאומי מ-1923 וגבול השליטה הישראלית שנקבע בהסכמי הפרדת הכוחות מ-1974. בעקבות זאת קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 497 השוללת את תוקפו של החוק מבחינה בינלאומית, וקובעת כי אמנת ז'נבה הרביעית עדיין חלה על שטח הגולן. מבחינת המשפט הפנימי של מדינת ישראל, רמת הגולן סופחה למעשה אל מדינת ישראל, והיא נחשבת נפה במחוז הצפון. זאת, אף על-פי שהחוק נמנע במכוון משימוש במילה "סיפוח" (כך על-פי נאומו של יוזם החוק, מנחם בגין, ביום קבלתו בכנסת).

יצחק רבין, בתקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה, הצהיר על נכונותו לנסיגה ישראלית מרמת הגולן בתמורה לשלום עם סוריה (בלשונו: "עומק הנסיגה כעומק השלום"). בישיבת ממשלה ב-8 בספטמבר 1994 הבהיר רבין את עמדתו בגלוי באשר לאופי ההסכם ולאופי הנסיגה, ורמז לכך שיהיה מוכן להסדר דומה לזה שהושג במסגרת הסכם השלום עם מצרים‏[5]. בתקופה זו התקיים משא ומתן עם סוריה על הסדר שלום לפי העקרון הזה, אולם הוא נקלע למבוי סתום עקב הפער בין הצדדים בנוגע לסידורי הביטחון שיתקיימו לאחר נסיגת ישראל, ומיקומו המדויק של הגבול הבינלאומי. גם יורשיו של רבין בתפקיד ראש הממשלה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, קיימו מגעים גלויים וחשאיים עם סוריה בשאלת הגבול, כאשר אבן הנגף העיקרית הייתה ההפרשים שבין הגבול המנדטורי ו"גבולות הארבעה ביוני" ובמיוחד שאלת השליטה במימי הירדן והכנרת (קו הארבעה ביוני הופך את מימי הכנרת, החלק הצפוני של הירדן, הבניאס ונחל דן למים בינלאומיים, דבר שיש לו השלכות משמעותיות לגבי זכויותיה של ישראל במים).

כיום יש בגבול ישראל-סוריה הנוכחי מעבר גבול אחד סמוך לעיר קונייטרה, המכונה לפיכך "מעבר קונייטרה". במעבר זה אין מגע ישיר בין ישראלים לסורים, והוא מתנהל בתיווך אנשי האו"ם מכוח אונדו"פ. המעבר סגור בדרך כלל למעבר אנשים וסחורות, והוא משמש בעיקר את אנשי האו"ם. המעבר משמש גם את תושבי הגולן הדרוזים, אולם הדבר מחייב סידורים מיוחדים בתיווך האו"ם.

חוות שבעא וע'ג'ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוות שבעא[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוות שבעא
מפת אזור חוות שבעא. החוות הנטושות מסומנות באדום.

עם כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל גם את אזור הגבול שבין לבנון וסוריה. בין מג'דל שמס בחרמון לבין הכפר הלבנוני שבעא, מצוי אזור שהריבונות עליו שנויה במחלוקת, בשם "חוות שבעא". קו הגבול במקום נקבע על ידי הצרפתים ב־1923 בעת שחילקו את אזור המנדט שניתן לצרפת לשתי יחידות נפרדות - לבנון וסוריה. מסיבה כלשהי לא סומן הקו בצורה מדויקת, כך שמפות צרפתיות שונות מתארות את תוואי הגבול באופן שונה במקצת. באזור הגבול נמצאו 14 חוות, שעובדו בפועל (עד למלחמת ששת הימים) בידי אזרחים לבנוניים, שאף שלמו מיסים לממשלת לבנון. אף על-פי כן תושבי האזור הקבועים קיבלו אזרחות סורית, וסוריה גם הייתה אחראית על התשתיות והשירותים באזור. חוסר הבהירות לגבי מיקום הגבול ומעמדו של השטח יצרו מתח בין סוריה ללבנון, ובשנות ה-50 המאוחרות הוקמה ועדה משותפת של שתי המדינות שפעלה עד 1964, ותפקידה היה להכריע בסוגיה. בשנת 1964 הציעה הוועדה כי שטחן של חוות שבעא יועבר ללבנון, וכי קו הגבול ישונה. למרות זאת דבר לא נעשה וסוריה הוסיפה לשלוט באזור. רוב המפות המאוחרות של צבאות סוריה ולבנון מעידות כי חוות שבעא שייכות לסוריה, על פי ממצאי הקרטוגרפים של האו"ם בעת קביעת "הקו הכחול" בשנת 2000. במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את השטח מידי סוריה ובעלי האדמות הלבנוניים לא יכלו עוד לעבד אותו.

שטחו המדויק של האזור הנתון במחלוקת אינו ברור, כיוון שהוא מעולם לא סומן במפה רשמית, הדעות נעות בין האזור שבין הגבול הבינלאומי לנחל שניר ועד לשטח של כ-40 קמ"ר, הכולל גם את החרמון עד לבניאס, מעיינות הדן והכפר ע'ג'ר. מבחינה גאוגרפית מדובר בכתף שיאון, אחת משלוש השלוחות המערביות של הר החרמון. ישראל מכנה את האזור "הר דב".

במקביל לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, קבע האו"ם לבקשת ישראל את קו הגבול הדרומי של לבנון. ישראל ביקשה כי נסיגת צה"ל תיחשב כקיום החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם, ולשם כך היה צורך בקביעה בינלאומית מדויקת של הגבול. לבנון עצמה לא שיתפה פעולה בקביעת מיקום גבולה הדרומי. לאחר קביעת הגבול בידי האו"ם החל הארגון חזבאללה, ובעקבותיו ממשלת לבנון, להעלות דרישה כי ישראל תיסוג אף משטח החוות, וראה בנוכחות הישראלית באזור עילה להמשיך להתקיף את ישראל למרות הנסיגה מרצועת הביטחון. האו"ם עצמו אינו שולל את טענת לבנון על הסף, אולם קבע באמצעות מועצת הביטחון שהחלטה 425 קוימה במלואה. סוריה, מצדה, סירבה עד כה להגיע להסכם עם לבנון בנושא זה.

גורמים בינלאומיים רבים ביקשו מסוריה ומלבנון להסדיר את הגבולות ביניהן באזור חוות שבעא, אולם סוריה סרבה תמיד להצעות בנושא. כיוון שישראל שולטת בפועל ברמת הגולן, יש לסוריה אינטרס לכאורה להודיע כי חוות שבעא הן חלק מלבנון, אולם כיוון שסוריה לא נואשה מקבלת רמת הגולן לידיה, יש לה גם אינטרס להציג את האזור כשייך לה. מסיבות אלה, השמיעה סוריה במשך השנים הצהרות סותרות בנושא זה. ישראל מצדה רואה בבעיית חוות שבעא חלק מהסכסוך בינה לבין סוריה על רמת הגולן, סוגיה שאין ללבנון נגיעה בה.

עקב המשבר הפוליטי ששורר בלבנון מאז מלחמת לבנון השנייה, משבר שבו נמצאים ממשלת לבנון וחזבאללה משני עברי המתרס, יש לממשלת לבנון עניין לפתור את בעיית חוות שבעא במהירות, שכן סוגיה זו משמשת את חזבאללה לניגוח הממשלה. לפיכך הציעה לבנון הצעת פשרה לפיה יועבר אזור חוות שבעא לידי האו"ם כפתרון זמני עד לבירור מלא של סוגית הריבונות על האזור. בדוח מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון נאמר כי הקושי העיקרי בהצעה הוא היעדר הגדרה ברורה של גבולות האזור, אולם מזכ"ל האו"ם הטיל על קרטוגרף בכיר של האו"ם את המשימה להגדיר את גבולות האזור. לשם כך פנה האו"ם ללבנון ולסוריה בבקשה שיעבירו מסמכים בנושא, ולישראל בבקשה שתתיר לקרטוגרף לבקר באזור. עד כה נענו לבנון וישראל לבקשות האו"ם, אולם סוריה התעלמה מהן. לעת-עתה נראה כי הקרטוגרף של האו"ם נוטה לאמץ את ההגדרה המצומצמת ביותר של האזור.

ע'ג'ר[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ע'ג'ר

בעבר, לפני 1967, שכן כפר ע'ג'ר בשטח בין לבנון לסוריה כאשר הריבונות עליו לא הייתה ברורה. בפועל היה הכפר נתון לשליטה סורית. צה"ל נכנס לכפר במלחמת ששת הימים לאחר נסיגת הצבא הסורי ממנו, אולם לאחר שאסף את הנשק מתושביו, יצא מהכפר ולא השתלט עליו. זאת כיוון שבמפות שהיו בידי ישראל נחשב הכפר לבנוני, וישראל לא הייתה מעוניינת לפגוע בריבונות לבנון, שלא השתתפה בפועל במלחמה. בתום המלחמה נותר הכפר במעין שטח הפקר בין לבנון לשטח שנכבש בידי צה"ל. תושבי הכפר שלחו שליחים לשלטונות הלבנוניים במרג' עיון בבקשה שהרשויות הלבנוניות יקבלו על עצמן את האחריות לכפר, אולם לבנון סירבה, כנראה מתוך רצון להימנע מעימות עם סוריה. כעבור כמה שבועות, לאחר שמאגרי המזון בכפר אזלו ומחצית מתושביו נטשו אותו ועברו לסוריה, פנו תושבי ע'ג'ר למפקדי צה"ל ברמת הגולן, וביקשו להיכלל בשטח רמת הגולן הנתון למרות ישראל. הבקשה הובאה לידיעת הממשלה, ולאחר קבלת אישור ממנה נכנס צה"ל לכפר בשנת 1967. מאז מתייחסת ישראל אל ע'ג'ר כחלק מרמת הגולן. הכפר סופח לישראל לאחר חקיקת חוק רמת הגולן בשנת 1981. בשונה מרוב תושבי רמת הגולן ששמרו על אזרחותם הסורית, הסכימו תושבי ע'ג'ר לקבל אזרחות ישראלית מלאה לאחר סיפוח כפרם לישראל.

במהלך תקופת קיומה של רצועת הביטחון, התפשט הכפר אל תוך שטח לבנון ולאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000 נמצא כי הגבול בין לבנון וסוריה עבר במרכז הכפר. כיום הכפר נמצא בחלקו הדרומי בשליטת ישראל וחלקו הצפוני מעבר לגבול ישראל-לבנון ולכן בעצם המעבר מצפון הכפר לדרומו או להפך נדרשים תושבי הכפר לחצות את הגבול. כדי להימנע מחלוקת הכפר לא הקימה ישראל גדר גבול או מכשולים בתוכו, אלא הוקמו מחסומים של צה"ל ביציאה מן הכפר. לפיכך, התושבים יכולים לעבור בצורה חופשית בין צפון הכפר לדרומו, אך הם חייבים לעבור דרך מחסומי צה"ל בדרכם לשאר חלקי ישראל, דבר שמכביד עליהם במידה רבה. תושבי הכפר אמנם אזרחים ישראלים, אך חלק ניכר מבתיהם ואדמותיהם החקלאיות נמצאים בשטח לבנון ואינו יכול לקבל שירותים מהרשויות הישראליות. על פי החוק הישראלי מוגדרים התושבים בחלקו הצפוני של הכפר "אזרחים ישראלים על שטח עוין". המצב הזה יוצר בעיות קשות גם לצה"ל ולמשטרת ישראל. עד מלחמת לבנון השנייה ב-2006 נמנעו כוחות הביטחון של ישראל מפעילות גלויה בצפון הכפר כדי שלא יואשמו בהפרת החוק הבינלאומי. ממשלת לבנון מצידה נמנעה ממימוש ריבונותה בדרום לבנון והכפר, בשל היותו נקודת תורפה בגבול, הפך למוקד פעילות עבריינית (בעיקר הברחות סמים לישראל) ופעילות של חזבאללה.[1]

במהלך מלחמת לבנון השנייה השתלטו כוחות צה"ל על שטחים בדרום לבנון ונכנסו לחלקו הצפוני של הכפר, הנמצא מעבר לגבול. צה"ל הרס עמדה שהקים חזבאללה בפאתי הכפר, ונשאר בכפר גם אחר פינוי הכוחות מדרום לבנון. למעשה, צפון ע'ג'ר הוא הנקודה היחידה שצה"ל לא נסוג ממנה לאחר ההכרזה על הפסקת האש, כפי שעולה מדבריו של מפקד כוחות יוניפי"ל, הגנרל קלאודיו גרציאנו, בתחילת אפריל 2008.[2][3] הרצון למנוע את חלוקת הכפר, והרגישות הפוליטית שנוצרה סביב העניין, הביאה להצעה להעביר את החלק הצפוני של ע'ג'ר לשליטת כוחות יוניפי"ל. בפעם הראשונה שהצעה מסוג זו עלתה, ההצעה כשלה בסופו של דבר בשל אי-הסכמה של ממשלת לבנון ובפעם השנייה ישראל דחתה את ההצעה עד שממשלת לבנון תסכים לה בכתב. מלבד סיבה זו, יש הטוענים כי ישראל דחתה את ההצעה כי ברגע שסוגיית ע'ג'ר תיפתר, לא יהיה עוד מניע לאו"ם ולקהילה הבינלאומית לטפל בהפרות של החלטה 1701 מהצד השני.[4]

הגבול המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולה המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסכם סייקס-פיקו נקבע גבולו של שטח השליטה הבריטית בארץ ישראל ממזרח על ידי נהר הירדן, ובדרום עבר הגבול בנקודה שבין צפון ים המלח ומעט דרומית לעזה. השטח שממזרח לנהר הירדן ודרומית לקו הגבול הדרומי, לרבות כל הערבה המצויה כיום בשטח מדינת ישראל, הוקצה להקמת מדינה ערבית בחסות בריטית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הובטחו הבטחות סותרות לכאורה ליהודים ולערבים באשר לשטח המדינה הערבית העתידית. במכתבי חוסיין מקמהון, שקדמו להסכמי סייקס-פיקו דרש השריף חוסיין בן עלי את כל שטחה של ארץ ישראל, ונענה כי ישנם שטחים מסוימים שלא ייכללו בשטח המדינה הערבית, ואילו הצהרת בלפור דיברה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ולא התייחסה לגבולותיו.

במהלך מלחמת העולם הראשונה כבשה בריטניה את ארץ ישראל לרבות עבר הירדן המזרחי, בו קיימת כיום ממלכת ירדן. מלכתחילה לא היה מעמדו של עבר הירדן המזרחי מעמד שווה למעמד ארץ ישראל המערבית. בתחילה נשלט האזור בפועל על ידי פייסל הראשון מלך עיראק, שישב בדמשק והכתיר עצמו במרץ 1920 כ"מלך סוריה הגדולה", וזאת על אף שבועידת סן רמו נמסר עבר הירדן המזרחי לשליטתו של המנדט הבריטי. לאחר קרב מיסלון ב-24 ביולי 1920 גורש פייסל, והאזור נותר בשליטה צבאית בריטית. בועידת קהיר החליט שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, כי בעבר הירדן תוקם ממלכת ירדן. במרס 1921 נמסר שטח עבר הירדן למלך עבדאללה הראשון, אך הגבול שבין שטחה של ארץ ישראל ובין השטח שנמסר לעבדאללה לא נקבע.

מכיוון שהחלוקה בין ארץ ישראל המערבית והמזרחית הייתה חלוקה בין שטחים שניתנו כמנדט לבריטניה, לא היה צורך בהסכם בינלאומי באשר לקו הגבול, והוא פורסם בצו של הנציב העליון מ-1 בספטמבר 1922 אשר קבע כי קו הגבול הינו קו היוצא מנקודה הנמצאת שני מייל מערבית לעקבה ועולה משם דרך מרכז נחל הערבה, ים המלח ונהר הירדן עד שפך הירמוך לירדן, ומשם במרכז הירמוך עד לגבול עם סוריה. גבול זה אושר על ידי חבר הלאומים. בעקבות שינויים באפיק הירדן בשנת 1927 נקבע כי במקום בו עובר הנהר בפועל, שם יעבור הגבול. הגבול לא סומן מעולם, פרט לסימון מקטע בן קילומטרים ספורים בשנת 1946 באזור הערבה.

גבולה המזרחי של מדינת ישראל - יהודה, שומרון וירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית החלוקה
"הקו הירוק" באזור יהודה ושומרון - קו שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן לאחר הסכמי שביתת הנשק בשנת 1949

בשנת 1947 התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה, אשר חילקה את שטח המנדט הבריטי למדינה יהודית ולמדינה ערבית. התוכנית יצרה גוש ערבי בצפון המדינה, הנושק לגוש ערבי במזרחה, הנושק לגוש ערבי בדרום המערב. הגוש הערבי בצפון נכלל בשטח מדינת ישראל לאחר הסכמי שביתת הנשק, ולא השפיע על גבולותיה של מדינת ישראל. הגוש הערבי בדרום כלל את רצועת עזה ובה יעסוק פרק נפרד. במזרח כלל הגוש הערבי את יהודה ושומרון, מעט מערבה ומעט דרומה מן הגבולות המוכרים שהתגבשו לאחר הסכמי רודוס. על פי תוכנית החלוקה הייתה ירושלים שטח בינלאומי בחסות האו"ם.

תוכנית החלוקה לא התקבלה על דעת הערבים, ובניסיון למנוע את הקמתה של מדינת ישראל פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות איבה כנגד היישוב, ובשלב שני פלשו צבאות מדינות ערב לשטחה של ארץ ישראל. במהלך המלחמה הרחיבו הכוחות היהודים את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. במסגרת המשא ומתן על הסכמי רודוס נשאו ונתנו הנציגים הירדנים גם על קו הגבול במקום בו אמורה הייתה לקום המדינה הערבית.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן נחתם ב-3 באפריל 1949. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 ישובי ואדי ערה לשטח מדינת ישראל, כמו כן באותו האזור ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שוהם ועד מודיעין בדרום. קו הגבול שנוצר לאחר הסכם שביתת הנשק עם ירדן כונה "הקו הירוק". בירושלים, שאמורה הייתה להיות כולה תחת שלטון בינלאומי, נתפסו שטחים במערב העיר (המכונים "מערב ירושלים") על ידי ישראל, ושטחים במזרחה על ידי ירדן, כאשר הר הצופים נותר כמובלעת ישראלית. השטח שנותר בשליטת ירדן סופח אליה ב־1950 אולם מדינות העולם (למעט בריטניה ופקיסטן) לא הכירו בסיפוח זה. מצד שני, הקו הירוק זכה למעשה להכרה בינלאומית, למשל, כאשר במשך שנים ארוכות ארצות הברית החזיקה בירושלים שתי קונסוליות - האחת במערב העיר, ברחוב אגרון, והשנייה במזרח העיר, ברחוב צלאח א-דין. עם זאת, אף ההכרה הבינלאומית במערב ירושלים כבירת ישראל היא מסויגת, כאשר אין ממוקמות בה שגרירויות זרות, אם כי כתבי האמנה שלהן מוגשים בבית הנשיא בירושלים.

בין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, נותרה העיר ירושלים מחולקת בין ישראל וירדן בקו שכונה "הקו העירוני". הקו עבר בתוך התוואי העירוני של ירושלים והיווה את קו שביתת הנשק שבין שתי המדינות. הקו העירוני השאיר את מזרח ירושלים, העיר העתיקה והר הזיתים מחוץ לתחומי מדינת ישראל.

במלחמת ששת הימים נכבשו שטחי יהודה ושומרון מידי ירדן, אך לא הוחל עליהם המשפט הישראלי, אם כי ישראל שלטה בפועל בשטחים אלו עד לנהר הירדן, ואף הקימה בהם התנחלויות ושיכנה בהן תושבים.

בירושלים היה המצב מעט שונה. מיד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו מיום 28 ביוני 1967 את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. בנוסף לכך נחקק בשנת 1980 חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (המכונה חוק ירושלים), הקובע כי "ירושלים השלמה" היא בירת מדינת ישראל, ותוקן כך שאימץ את קביעתו של הצו משנת 1967 ונתן לו תוקף של חוק יסוד. בדומה ל"חוק הגולן" אין הקהילה הבינלאומית מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, ובית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

מפת יהודה ושומרון, עם חלוקה לפי סוגי השטחים (A, B ו-C)

בשנת 1995 נחתם הסכם אוסלו ב' בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלסטינית. הסכם זה קבע כי שטחי יהודה, שומרון ועזה יחולקו לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
  • שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

הסכם זה היה אך תמרור בדרך לקביעת גבול של קבע בין מדינת ישראל ובין הישות הפלסטינית שתקום בשטחי יהודה ושומרון, אך הוא לא שרטט גבול של ממש, ולא התיימר לשרטט גבול. ההסכם היה הסכם ביניים, והמשא ומתן על הסכם קבע מעולם לא הבשיל לכדי הכרה הדדית בגבול מוכר וקבוע. המצב שנוצר לאחר האינתיפאדה השנייה הביא למעשה לקריסת ההבנות שהושגו בהסכמי אוסלו, ומשמעות ההבחנה בין שטחי "A",‏ "B" ו "C" פחתה בהרבה. הקמת גדר ההפרדה בשנות האינתיפאדה השנייה קבעה מכשול פיזי בשטח, ויצרה מעין גבול דה-פקטו, השונה במקומות רבים מן "הקו הירוק", אך לא שינתה את מעמדו המשפטי של קו הגבול.

במסגרת תוכנית ההתנתקות פונו מתיישבים ממספר התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מתוך כוונה להביא בעתיד להסדר חד צדדי שיקבע גבול בר קיימא, אליו תתכנס מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון. תוכנית כזו, תוכנית ההתכנסות, עמדה במרכז מערכת הבחירות לכנסת ה-17, אך בעקבות אירועי מלחמת לבנון השנייה היא ירדה מהפרק.

גבולה המזרחי של מדינת ישראל עם ממלכת ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במרץ 1949 פתחה מדינת ישראל בשיחות באי רודוס עם נציגי ירדן. במהלך השיחות התברר כי הירדנים טוענים לריבונות באזור הנגב. בתגובה לכך יצאה ישראל למבצע עובדה אשר קבע את עובדת ריבונות מדינת ישראל בנגב עד אילת. הסכמי רודוס נחתמו עם ירדן ב-3 באפריל 1949. ההסכמים קבעו את קווי שביתת הנשק באופן עקרוני לאורך הגבול המנדטורי, כאשר הם יוצרים את "הקו הירוק" על קו החזית בין ישראל לירדן. ירדן הקפידה במהלך המלחמה שלא לתפוס שטחים שנועדו בהחלטת האו"ם למדינה היהודית,[דרוש מקור] ולפיכך נותרו בידי ירדן רק שטחים שנועדו למדינה הערבית ולמשטר הבינלאומי. יוצא דופן הוא אזור המשולש שהיה בשליטת צבא ירדן עם תום המלחמה, והועבר לישראל בהסכמי רודוס (ראו פירוט להלן).

עד מלחמת ששת הימים התמקדו סכסוכי הגבול בשטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ובירושלים, אולם גם הגבול בערבה לא היה מוסכם. המונח המעורפל "מרכז נחל ערבה" פורש בידי כל אחד מהצדדים באופן שונה. במשך השנים כפתה ישראל את פרשנותה והשתלטה על שטחים בערבה שירדן תבעה עליהם ריבונות.

ב-26 באוקטובר 1994 חתמו יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, וחוסיין מלך ירדן על הסכם השלום בין ישראל לירדן. ההסכם קבע את גבולות הקבע של מדינת ישראל עם ירדן. ההסכמים קבעו כי קו הגבול יתבסס על קו הגבול המנדטורי שנקבע ב-1922, וזאת למעט השטח המצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצפון לעין גדי ועד דרום לבית שאן שלטעמה של ירדן יש לקבוע את קו הגבול בו בשיתוף עם הרשות הפלסטינית. ההסכם מאמץ את הפרשנות הירדנית למונח "מרכז נחל ערבה", ולפיו קו הגבול הוא הקו המחבר את הנקודות הנמוכות ביותר בעמק. פרשנות זו הותירה בידי ישראל שליש משטח עמק הערבה. שטח בן כ-300 קמ"ר, שסופח לישראל במהלך השנים הועבר לירדן, אולם סוכם כי ירדן תאפשר לישראלים שימוש ב-2,850 דונם של אדמות חקלאיות באזור מובלעת צופר בערבה, ובבקעת הירדן לתקופה של 25 שנים לפי משטר מיוחד שנקבע, וכן על מתן זכויות מיוחדות לישראלים באזור נהריים (בו נערך שינוי מלאכותי של אפיק הירמוך בעת בניית תחנת הכוח, בין 1927 ל-1932) לתקופה של 25 שנים, שבמהלכה תהיה לישראלים גישה חופשית לאזור. האי שבין הירמוך ובין הירדן כונה "אי השלום" בעקבות ההסכם, ואדמותיו מעובדות על ידי הקיבוצים אשדות יעקב איחוד ואשדות יעקב מאוחד.

כיום פעילים בגבול ישראל - ירדן שלושה מעברי גבול:

  • מעבר יצחק רבין (כונה בעבר מעבר הערבה) - מעבר גבול הנמצא סמוך לאילת ולעקבה.
  • גשר אלנבי - (מכונה בירדן: "גשר המלך חוסיין") מעבר המשרת בעיקר פלסטינים תושבי הגדה המערבית. כיום המעבר בו אסור לאזרחי ישראל, למעט בעלי אזרחות נוספת. המעבר היה פעיל גם לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן, ושירת אז רק אזרחים ירדנים שביקשו לבקר בגדה המערבית ואזרחים זרים.
  • מעבר נהר הירדן - (מכונה גם "גשר שיח' חוסיין") ממוקם סמוך לבית שאן ולארביד.

גבול הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולה הדרומי של ארץ ישראל המנדטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1882 השתלטה בריטניה על מצרים, והחלה לדאוג לאינטרסים האזוריים, ובמיוחד להגנת תעלת סואץ. בריטניה לחצה לקביעת גבול בין האימפריה העות'מאנית ובין מצרים. ב-1 באוקטובר 1906 סיכמו הבריטים והטורקים על גבול, שהיה מעין קו ישר הנמשך מרפיח אל חוף ים סוף. תוואי הגבול נכפה במידה רבה על האימפריה העות'מאנית. בעקבות סימונו איבדו הטורקים את הזכויות שהיו להם ברוב חלקי חצי האי סיני. הבריטים ערכו מחקר מקיף על האזור, ובמיוחד היו מעוניינים להעביר לשליטתם את מעט מקורות המים באזור.

הקו שורטט תחילה כקו ישר מעקבה לרפיח, אך בהמשך ההתדיינות בין הצדדים, נוצרו בו כמה שינויים שניתן להבחין בהם במפות גם כיום:

  1. באזור אום-רשרש (כיום: אילת) דרשו הטורקים וקיבלו מספר קילומטרים של חוף ים וכן את מעיין עין נטפים
  2. הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין חורשה.
  3. הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין המערה, הסמוך למערב מכתש רמון.

בנוסף קשיי סימון בשטח גרמו לסיפוחם של שני הרים לתחומי ארץ ישראל.

הקו שנוצר כונה קו עקבה רפיח. במהלך מלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את ארץ ישראל, ובמשך זמן-מה התנהלו דיונים פנימיים בין השלטונות הבריטיים של מצרים ושל ארץ ישראל על שינויים בגבול. נציגי התנועה הציונית קיוו להרחיק את הגבול מערבה עד ואדי אל עריש מתוך תפיסה שזהו גבולה ההיסטורי של ארץ ישראל. השלטונות הבריטיים במצרים הציעו לספח את רוב שטח הנגב למצרים, כדי ששבטי הבדואים של סיני ושל הנגב, שיש ביניהם קשרי משפחה, יימצאו תחת שלטון אחד. הדיונים הסתיימו בלא-כלום, והבריטים החליטו לאמץ את קו רפיח-עקבה מחדש.

גבולה של מדינת ישראל עם מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבול ישראל מצרים. ישראל מימין ומצרים משמאל. 2008.
גדר הגבול החדשה בין ישראל למצרים, צפונית לאילת, 2012
בניית גדר הגבול החדשה בין ישראל למצרים בהרי אילת, 2013
הבדלים באינטנסיביות הרעייה בין ישראל (מימין) למצריים
עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: גדר הגבול ישראל-מצרים

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא מצרים למדינת ישראל, אך נעצר ונהדף. בדצמבר 1948 במסגרת מבצע חורב, ניסה צה"ל "לטהר" את הנגב מכוחות מצריים. המצרים כותרו בכיס פלוג'ה, בעוד כוחות צה"ל חודרים לתחום מצרים עד אל עריש, אם כי לאחר מכן, בלחץ המעצמות, נסוגו הכוחות הישראלים אל הגבול הבינלאומי.

הסכמי רודוס עליהם חתמו ישראל ומצרים שנחתמו ב-24 בפברואר 1949 קבעו כי הצדדים יחזרו לגבול המנדטורי הישן, בעוד ששטח משני צידי הגבול באזור ניצנה נותר מפורז.

במסגרת מבצע קדש בשנת 1956 כבשה ישראל את חצי האי סיני, אך נסוגה ממנו לאחר זמן קצר בלחץ המעצמות.

לאחר מלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בחצי האי סיני, עד לתעלת סואץ. ישראל לא החילה עליו את השיפוט והמינהל הישראלי, אך במהלך השנים הקימה בו מספר יישובים, ואת העיר ימית. לאחר מלחמת יום כיפור חתמה ישראל על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שכלל נסיגה של ישראל מרצועה ברוחב של כ-10 ק"מ לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. שטח זה עבר לשליטה צבאית של כוחות האו"ם. לאחר מכן, בשנת 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים בחלק הטריטוריאלי של ההסכם נקבע כי ישראל תיסוג מרצועה ברוחב 30-40 קילומטרים ממזרח לקו הקודם. רצועה זו כללה את מעברי המיתלה וגידי במערב סיני. הכוחות המצריים התקדמו אל הקו הישראלי הקודם, כ-10 קילומטרים מזרחה. השטח שממנו נסוגה ישראל הפך לאזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. כן נסוגה ישראל מרצועה צרה וארוכה לאורך מפרץ סואץ, שכללה את מרבית שדות הנפט שהפעילה ישראל בסיני, כולל אבו רודס והיישוב "שלהבת" שהיה ממוקם שם. רצועה זו הפכה לשטח מצרי אזרחי מפורז, ונקבעו הסדרי שימוש משותף של ישראל ומצרים בכביש המקביל למפרץ.

חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, ב-26 במרץ 1979 קבעה את קו הגבול בין המדינות בקו עקבה רפיח, הוא הגבול המנדטורי. היישובים הישראלים שהוקמו מצידו השני של הגבול נהרסו לפי החלטת ממשלת ישראל (התכנון המקורי היה למכור את המבנים והתשתיות למצרים).

על פי הסכם השלום, נקבע קו אל ערישראס מוחמד כקו ביניים לנסיגה המתוכננת לגבול הבינלאומי. קו זה נמדד וסומן בשטח, וב-25 בינואר 1980 התייצבו כוחות צה"ל מצידו המזרחי של הקו. לאחר שנתיים ושלושה חודשים בקו הביניים, ב-25 באפריל 1982, בדיוק על פי לוח הזמנים של הסכם השלום, נסוגה ישראל אל הגבול הבינלאומי. כוחות צה"ל התייצבו באופן סמלי מעט מזרחה לקו הגבול הבינלאומי - כיוון שמצרים הסכימה לפרז שטח נרחב בחצי האי סיני, וכדי להפגין הדדיות, קבע הסכם השלום שישראל לא תציב את כוחותיה על הגבול עצמו אלא מעט מזרחה לו, כמחווה סמלית.

בעיה נוצרה באזור טאבה שכן סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. אבני הגבול שסימנו את הגבול בשטח לא הגיעו עד לחוף הים (הסיבה לכך אינה ידועה), ובמפות הישנות התגלו סתירות בין הסימון הבריטי לסימון הטורקי. לדעת ישראל, בהסתמך על מפות טורקיות, האזור המכונה טאבה הנמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים, בהסתמך על מפות בריטיות, טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. הפתרון היה בוררות בינלאומית שקבעה שהשטח שייך למצרים. בשנת 1988 הגיעה ישראל להסכם עם מצרים על-פיו המלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר אחרי העברת השטח למצרים.

על אף היותו גבול לא טבעי, ניתן לראותו בבירור מהחלל (בעיקר בחלקו הצפוני). האדמה בצד המצרי בהירה יותר, עקב פעילות עדרי הבדווים שם‏[6].

בשנת 2010 החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו כי כל גבול ישראל-מצרים יגודר, זאת במטרה לצמצם חדירת איומים ביטחוניים ומהגרים בלתי חוקיים ממצרים לישראל‏[7]. נכון לדצמבר 2012 הוקמו 227 ק"מ של גדר הגבול מתוך כ-240 ק"מ של קו הגבול‏[8].

כיום פעילים בגבול ישראל-מצרים שלושה מעברי גבול (בנוסף למעבר רפיח בין הרשות הפלסטינית ובין מצרים):

  • מעבר טאבה - מעבר גבול הפתוח למעבר תיירים 24 שעות ביממה, בכל ימות השנה (למעט יום כיפור, ואחד מימי חג הקורבן). הסדר מיוחד מאפשר כניסת ישראלים לחציו המזרחי של חצי האי סיני למשך 14 יום, ללא ויזה, וברכבם הפרטי.
  • מעבר ניצנה - מעבר גבול (המשמש להעברת מטענים בלבד) נמצא בקרבת היישוב ניצנה, כ-200 ק"מ צפונית-מערבית לאילת.
  • מעבר נטפים - מעבר גבול הסגור רוב הזמן, ולעתים נדירות נפתח מסיבות מיוחדות.

גבול הדרום של מדינת ישראל - רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצועת עזה

על פי תוכנית החלוקה כלל הגוש הדרומי של המדינה הערבית המוצעת את אזור רצועת עזה המורחב מעט צפונית לאיסדוד ועד לרפיח וכן רצועה במערב הנגב באזור רפיח ניצנה (שכונה אז "עוג'ה") וביר עסלוג'.

במהלך מלחמת העצמאות, כאשר הדף צה"ל את הפלישה המצרית, השתלט צה"ל על חלקים נרחבים משטח זה ואילו המצרים השתלטו על יתרת השטח. איסדוד ומג'דל (היום אשקלון), שנכללו בשטח המדינה הערבית המוצעת, נכבשו, וכן נכבש השטח בצפון מערב הנגב וגם שטחים באזור באר שבע.

במסגרת הסכמי רודוס סוכם על קווי שביתת הנשק עם מצרים, המשמשים כיום כגבולותיה של רצועת עזה. מצרים לא סיפחה את הרצועה, לעומת ירדן שסיפחה את יהודה ושומרון, אך הטילה עליה ממשל צבאי מצרי.

במהלך מבצע סיני בשנת 1956 כבש צה"ל את הרצועה, והטיל עליה גם הוא משטר צבאי, אך נסוג בלחץ בינלאומי לאחר זמן קצר.

במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נכבשה הרצועה על ידי מדינת ישראל. בדומה למדיניותה כלפי יהודה ושומרון (למעט ירושלים) וכלפי סיני, נמנעה מדינת ישראל מלהחיל את המשפט הישראלי על רצועת עזה, אך לא נמנעה מלהקים בה יישובים, לרבות גוש יישובים גדול שנקרא גוש קטיף.

על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים לא השתנה מעמדה של הרצועה, אם כי על פי תוכנית האוטונומיה והסכמי קמפ דייוויד אמור היה לקום שלטון עצמי פלסטיני שטיבו המדויק לא נקבע. הסדר מיוחד חל בעיר רפיח שבמהלך שנות השלטון הישראלי בחצי האי סיני גדלה והתפתחה אל צידו המצרי של הגבול. העיר נחצתה לשניים, וחלקה המערבי עבר לשליטת מצרים.

על פי הסכמי אוסלו, נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין חאן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן נותרה בשליטה ישראלית רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. במקביל, נבנתה באמצע שנות התשעים גדר מערכת מסביב לרצועת עזה, בתוואי קווי שביתת-הנשק מ-1949.

בשנת 2004 התקבלה בכנסת תוכנית ההתנתקות, ובה נסוג צה"ל מן הרצועה, באופן חד צדדי, והותיר אותה בשליטתה המלאה של הרשות הפלסטינית. היישובים הישראליים ברצועה נהרסו על-פי החלטת ממשלת ישראל, וציר פילדלפי הועבר לפיקוח ביטחוני מצרי, לפי הסכם מיוחד ששינה במידת-מה את תנאי הסכם השלום. התוכנית בוצעה באוגוסט 2005 והסתיימה ב-12 בספטמבר 2005. מדינת ישראל הודיעה על ביטול הממשל הצבאי ברצועת עזה והחלה להתייחס ל"קו הירוק" באזור הרצועה כאל גבול בינלאומי. זאת, על אף שישראל אינה מכירה ברשות הפלסטינית כמדינה, וגם מבחינה בינלאומית מעמדה של הרשות אינו סופי. ממשלת ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות, מצהירים כי מטרתו הסופית של התהליך היא יצירת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.

על אף הנסיגה משטח הרצועה, שמרה ישראל לעצמה את השליטה במרחב האווירי של רצועת עזה, ובמימיה הטריטוריאליים. גם חלק מהתשתיות החיוניות ברצועת עזה נותרו תלויות במדינת ישראל. מעבר גבול מסודר בין מצרים לרצועת עזה, בפיקוח ישראלי חלקי, היה אמור להתקיים ברפיח. בפועל המעבר הפסיק לפעול והגבול נפרץ פעמים רבות על ידי הפלסטינים. בעיר רפיח מתנהלת פעילות ענפה של חפירת מנהרות מתחת לקו הגבול, שמשמשות להברחת סחורות ונשק. בשנת 2012 החל הצבא המצרי בפעילות להפסקת הפעילות במנהרות, ובשנת 2013 החל להכשיר מחדש את ציר פילדלפי כציר ביטחוני, תוך הרס מבנים שנבנו במהלך השנים לאורך תוואי הציר.

סביב הגבולות הצפוניים והמזרחיים של רצועת עזה, שנקראים ציר הוברס, הקים צה"ל את מערך ההגנה "בני קשת" הכולל גדרות, דרכי פטרולים, דרכי טשטוש, חומה ליד נתיב העשרה, פילבוקסים, מערכות תצפית, מערכת "רואה-יורה" וכוחות שונים המסיירים סביב הציר ושומרים עליו.

בגבול שבין ישראל לרצועת עזה פעילים כיום ארבעה מעברים, המשמשים בעיקר למעבר סחורות אל תוך הרצועה וממנה. אלו הם: מעבר ארז, מעבר קרני, מעבר סופה ומעבר כרם שלום.

גבולות ימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזורים הכלכליים הבלעדיים של ישראל ושכנותיה.

בים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לישראל גבול ימי ארוך בים התיכון המבדיל בין המים הטריטוריאליים שלה (12 מייל ימי מהחוף) למים בינלאומיים. מיקומו של הקו המפריד בין תחום השליטה האזרחית הישראלית לבין התחום הבינלאומי נקבע בהתאם לאמנות בינלאומיות, אולם ישראל מפעילה פיקוח צבאי גם על אזורים בים התיכון הנמצאים מעבר לקו הזה. חיפוש גז טבעי ונפט בים התיכון הצריך התייחסות לגבולות האזור הכלכלי הבלעדי של ישראל - אזור הים שהזכויות למשאבי טבע בו הן בידי ישראל, ומשתרע עד למרחק של 370 ק"מ מחופיה‏[9]. ב-17 בדצמבר 2010 חתמו ישראל וקפריסין על הסכם תיחום בין שתי המדינות‏[10]. הסכם זה מהווה למעשה הגבול בין מדינת ישראל לבין האיחוד האירופי, שכן קפריסין חברה באיחוד האירופי.

חיל הים הוא האחראי על הגנת הגבולות הימיים ועל הפיקוח הצבאי שמטילה ישראל מעבר לגבולות האלה. הפיקוח על הנעשה בתוך תחום המים הטריטוריאליים של ישראל נמצא בסמכות יחידות השיטור הימי של משטרת ישראל. ככלל הגבולות הימיים של ישראל שקטים יחסית והסכסוכים עם מדינות אחרות לחוף הים התיכון מעטים, אולם היו בעבר חדירות לתוך שטח ישראל דרך הים, בפרט מלבנון (מהמקרים הידועים: הטבח בכביש החוף והפיגוע בנהריה). כמו כן התנהלו מספר קרבות ימיים בין ישראל למצרים במהלך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

הפיקוח ההדוק (כולל דרישה לאישור של כל יציאת ספינת דייגים) שמפעיל חיל הים על חופה של רצועת עזה (גם לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות) מהווה את אחת מנקודות החיכוך המשמעותיות של ישראל אל מול הפלסטינים.

בים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לישראל גבול ימי קצר במפרץ אילת עם מצרים וירדן כאשר חלק מתחום המים הטריטוריאליים המצריים באזור מוגדר כניתן לכניסת ישראלים ללא דרישה לדרכון. הגבול הימי בין ישראל לירדן נקבע ב-1996 בעקבות הסכם השלום בין המדינות מ-1994.
הגבול הימי בין ישראל למצרים נקבע בעקבות הבוררות הבינלאומית בנושא טאבה. הגבול הימי סומן בניצב לגבול היבשתי אך המצרים לא הסכימו לכך וקמה מחלוקת לגבי שטח קטן של כמה עשרות דונמים ימיים. לאיזור זה, המכונה "המשולש הימי", הקפידו ספינות מצריות וגם ספינות חיל הים שלא להיכנס אליו. בעקבות כך, לאורך שנים, האיזור היה מקום עגינתן של ספינות קאזינו. ב-2003 הכריז משרד החוץ כי "המשולש הימי" נמצא בתחום מדינת ישראל ומאז המשטרה אוכפת את החוק נגד הימורים בלתי חוקיים המתבצעים באזור זה‏[11].

בים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לישראל גבול ימי בים המלח עם ירדן (השטח של צפון מערב ים המלח שנמצא מעבר לקו הירוק נמצא בשליטה ישראלית ישירה).

גבולות ימיים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למלחמת ששת הימים היה לישראל גבול ימי גם בכנרת לאחר שהסורים השתלטו על צפון מזרח הימה בראשית שנות ה-50. ממלחמת ששת הימים ועד לסיום פינוי סיני ב־1982 היה לישראל גבול ימי גם עם סעודיה והגבולות הימיים של ישראל הקיפו גם את חוף הים התיכון של סיני, תעלת סואץ, מפרץ סואץ וכן תחום נרחב הרבה יותר מהנוכחי במפרץ אילת. בתקופה שבה שהה צה"ל בעומק לבנון לאחר מלחמת לבנון וגם בתקופת רצועת הביטחון הייתה לישראל שליטה גם על קטעים מהחוף הלבנוני של הים התיכון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדעון ביגר, בעיות משפטיות בתיחום גבולות בנהר ובאגם – נהר הירדן וים המלח כגבולה של מדינת ישראל, משפט וצבא 12-11, 1991, עמ' 91-73.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', ע"מ 61
  2. ^ Statement of the Zionist Organization regarding Palestine
  3. ^ יואב שטרן, מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד, באתר הארץ, 30.7.2005
  4. ^ פרסום מידע תעופתי פנים ארצי (פמ"ת) המפורסם על ידי מנהל התעופה האזרחית מכח הוראות תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981. מפות נתיבי טיסה (נתיבי התובלה הנמוכים ו- ATS) מהוות חלק בלתי נפרד מהפמ"ת‏
  5. ^ סעיף 2C בהודעת משרד החוץ באנגלית
  6. ^ צפריר רינת, ‏את קו הגבול עם מצרים רואים גם מהחלל, באתר "הידען", 4 בפברואר 2002
  7. ^ רה"מ החליט: גדר ביטחון תוקם בגבול ישראל-מצרים, אודי סגל, חדשות 2 קובץ וידאו
  8. ^ אמיר בוחבוט, הושלמה בניית הגדר בגבול עם מצרים, באתר וואלה!, 31 בדצמבר 2012
  9. ^ רויטל חובל, בדיקת "כלכליסט" - תגליות הגז: כך שכחה ישראל להכריז ש"המים הכלכליים" שלנו, באתר כלכליסט, 10 באוקטובר 2010
  10. ^ נחתם הסכם לקביעת גבול המים הכלכליים הבלעדיים בין ישראל לקפריסין, באתר משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים
  11. ^ שיה אגוזי, הוחלט: "המשולש הימי" בגבול מצרים - שטח ישראלי, באתר ynet‏, 7 במרץ 2003


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg