בן-ציון דינור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בן-ציון דינור
Ben-Zion Dinur.jpg
תאריך לידה 2 בינואר 1884
תאריך עלייה 1921
תאריך פטירה 8 ביולי 1973 (בגיל 89)
ממשלות 3, 4, 5, 6
כנסות 1
סיעה מפא"י
תפקידים בולטים

בן-ציון דִינוּר (דינבּוּרג) (2 בינואר 1884, ג' בטבת תרמ"ד8 ביולי 1973, ח' בתמוז תשל"ג) היה היסטוריון של עם ישראל, מחנך, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י, שר החינוך, יוזם מפעל חלוקת פרס ישראל; חתן פרס ישראל: למדעי היהדות (1958) ולחינוך (1973), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-ציון דינור נולד בשנת 1884 בעיירה חורול (Хорол) שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בדרום תחום המושב היהודי (אוקראינה), למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. בילדותו למד בחדר מתוקן שייסד דודו, ובגיל 10 עבר ללמוד בישיבת הומל. בהמשך למד בישיבות קרמנצ'וג וקורסון, בה החל את דרכו כציוני נלהב. בשנים 18961898 למד בישיבת טלז אצל הרב שמעון שקופ, ממנו שאב את דרך לימודו המיוחדת. בעקבות שיחות של ראש הישיבה, הרב אליעזר גורדון, בהן התפלמס עם המשכילים, נתעורר בו הרצון לקרוא את דברי המשכילים. בטלז התעוררה תשוקתו לעלות לארץ ישראל ביתר שאת, ולכל חבריו הודיע שהוא עתיד לעלות לארץ ישראל כשיהיה גדול. בגיל 14 עבר ללמוד בישיבת סלבודקה, בה הצליח בגיל 14 לסכל תוכנית של הלשכה השחורה לפרסם גילוי דעת נגד הציונות. בתחילת שנת 1900 הגיע לווילנה, בה הוסמך לרבנות בשנת 1902.‏[1] בין תשרי לאדר ‏תרס"ב שהה בעיירה לוּבָּבִיץ' ברצונו להתרשם מתורת החסידות. בין השנים 1911-1902 עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. למד תקופה גם בישיבת איישישוק.

בשנת 1910 נישא לבלהה פיינגולד, מורה שעבדה אתו בבית ספר מקצועי לבנות בפולטבה. בשנת 1911 עזב למשך שנתיים את אשתו הצעירה ובנם הקט לשם לימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד היסטוריה עתיקה אצל החוקרים בעלי השם מיכאל רוסטובצב (Rostovtzeff) ואויגן טויבלר, שהיה מורהו הגדול. שנתיים נוספות למד באוניברסיטת ברן. ולאחר מכן החל בעבודת הדיסרטאציה שלו, שעסקה בארגון הציבורי של היהודים בארץ ישראל בזמן הקיסרות הרומית, תחת הנחייתו של רוסטובצב. מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו והוא עבר ללמוד ברוסיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובמקביל עסק בפעילות ציונית וחינוכית. על אף שהגיש את העבודה שלו, לא קיבל את תעודת הדוקטור שהגיעה לו, עקב מהפכת אוקטובר.

עלייה לישראל וקריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין לשמאל דוד בן-גוריון, חנה רובינא ובן ציון דינור

ב־1921 עלה לארץ ישראל והיה למורה בסמינר בית הכרם למורים בירושלים, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. יזם את הקמתו של כתב העת "ציון", שיצא לראשונה באוקטובר 1935 ואותו ערך יחד עם חברו הטוב יצחק בער.

מבין המנהיגים הפוליטיים העריך במיוחד את הרצל ומההיסטוריונים את אויגן טויבלר ושמעון דובנוב.

חבר כנסת ושר חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסת הראשונה שימש דינור כחבר הכנסת מטעם מפא"י, במשבצת שיועדה לאנשי הרוח שמזדהים עם המפלגה. בראשית ימי הכנסת השנייה (1951) מונה לשר החינוך השלישי של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד עד 3 בנובמבר 1955, בלי שהיה חבר הכנסת.

יזם את חקיקתם של מספר חוקים: ב-12 במאי 1953 (כ"ו באייר תשי"ג) יזם דינור את "חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם". בתמוז אותה שנה הביא לפני הכנסת חוק שני: חוק חינוך ממלכתי, שלפיו החינוך הממלכתי בישראל יועבר לידי המדינה ויבוטלו הזרמים בחינוך - החלוקה של החינוך הישראלי לזרמים מפלגתיים. כמו כן יזם את מפעל חלוקת פרס ישראל.

תפקידים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 הקים דינור את "הארכיון הכללי לתולדות ישראל", שנהפך להיות ב-1968 למוסד ממלכתי בשם "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי", ונבחר כיושב ראש מועצת המנהלים שלו.

היה מראשי החברה ההיסטורית הישראלית ומבכירי האוניברסיטה העברית.

החל מ-1953 ועד 1959 שימש כיושב ראש של "יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", שהוא נמנה גם על מקימיו.

הוקרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכה פעמיים בפרס ישראל: ב־1958 ללימודי יהדות וב־1973 לחינוך. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

הגותו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-ציון דינור כתב שני ספרים אוטוביוגרפיים המספרים על חייו על רקע התקופה בה חי. "בעולם ששקע" ו"בימי מלחמה ומהפכה".

דינור צדד בגישה של כתיבת היסטוריה גלובלית של עם ישראל, והוא כתב את "תולדות ישראל מראשית ימי ישראל ועד ימינו אלה". חיבר מפעל מונומנטלי "ישראל בגולה". הכולל את כל דברי הימים של עם ישראל, עד לימי המגפה השחורה. החידוש הגדול במחקרו הוא בתיאור חיי הקהילות: משפחה, נישואין, סדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות העם, והשקפות החכמים, קבורה, החגים. פרט לכך דן דינור ביחס שבין יהודים לגויים, אנוסים ומשומדים, גויים ומתיהדים. הוא צירף לספרו שו"ת, ציורים, צילומים, כתבי יד, פרטים מספרי הלכה. כן כתב על הזרמים השונים ביהדות, המחלוקת ביניהם, הרדיפות, הוויכוחים הדתיים שבין יהודים לנוצרים והתנועות המשיחיות. ספריו החשובים ביותר הם "ישראל בארצו" ו"ישראל בגולה". דינור דגל בשיטת המקורות, והוא הביא בספריו את המקורות כלשונם, ארגנם, והוסיף מבואות, ואת הערותיו.

שאלת ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

וכך חשב דינור אודות שאלת המאבק על ארץ ישראל:

"עם פלסטיני לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל, אבל אם היהודים שלנו יעזרו לו להיות – הוא יהיה, אם כך אין לבוא בטענות של זכות אבות או זכות היסטורית". "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל."

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברים על מטרות ותכנים/ בן-ציון דינור; ליקט יוסף יונאי. ירושלים: מחלקת הפרסומים, משרד החינוך והתרבות, תשנ"א 1991.
  • דורות ורשומות: מחקרים ועיונים בהיסטוריוגרפיה הישראלית בבעיותיה ובתולדותיה/ בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; כרך רביעי). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח 1978.
  • במקרא ובדורותיו: מחקרים ועיונים להבנת המקרא ותולדות ישראל בתקופתו/ בן-ציון דינור (כתבים היסטוריים: בן ציון דינור; ג). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ז 1977.
  • במאבק דורות: של עם ישראל על ארצו מחורבן ביתר עד תקומת ישראל/ בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; חלק שני). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ה 1975.
  • ישראל בגולה: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת פתיחות, ביאורים והערות/ בן-ציון דינור. מהדורה שנייה מתוקנת (תולדות ישראל: מסופרות על ידי מקורות ותעודות מראשית ישראל עד ימינו אלה. סדרה ב', כרך ה'). תל אביב: דביר, תשי"ט-תשל"ג 1972.
  • מסכת אבות/ מפורשת ומבוארת מתוך עיון במבנה מאמריה, זמניהם ומסיבותיהם בצירוף מבוא מאת בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ג 1972.
  • גלויות וחורבנן/ בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ד.
  • בני-דורי: ציונים וקווים לדמויות חכמים ומחנכים, אנשי ציבור ו"עומדים בשער"/ בן-ציון דינור. תל אביב: תשכ"ג.
  • ספר הציונות/ בן ציון דינור. מהדורה שנייה. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א.
  • בימי מלחמה ומהפכה: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרע"ד-תרפ"א). ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א 1960.
  • זכור: דברים על השואה ועל לקחה/ בן-ציון דינור. ירושלים: יד ושם, תשי"ח 1958.
  • בעולם ששקע: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרמ"ד-תרע"ד)/ בן-ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח 1958.
  • ערכים ודרכים: בעיות חינוך ותרבות בישראל/ בן-ציון דינור. תל אביב: אורים, תשי"ח.
  • במפנה הדורות: מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל/ בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; כרך ראשון). ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו 1955.
  • א. ה"אני מאשים" של אמיל זולא ומשמעותו ההיסטורית. ב. כרוניקה קצרה של "עניין דריפוס"/ בן-ציון דינבורג (סדרת האנתולוגיות במדעי הרוח; ספר אחד). ירושלים: תש"ו.
  • "הגיטו החדש" של הרצל ומשמעותו ההיסטורית/ בן ציון דינבורג. תל אביב: תש"ו.
  • מפלסי דרך: דמויות לתולדות עיצובה של תנועת שיבת ציון ותחית ישראל/ בן ציון דינבורג: תל אביב: בטרם, תש"ו.
  • ישראל בארצו: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת פתיחות, ביאורים והערות: כרך ראשון, מימי ראשית ישראל עד גלות בבל (תולדות ישראל מראשית ישראל עד ימינו אלה. מקורות ותעודות; כרך א')/ בן-ציון דינבורג. תל אביב: דביר, תרצ"ח 1938.
  • ישראל בגולה: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת באורים והערות/ בן-ציון דינבורג. (תולדות ישראל: מראשית ימי ישראל עד ימינו אלה. מקורות ותעודות. סדרה ב'; כרך ה-ו). תל אביב: דביר, תרפ"ו.
  • חבת ציון/ בן ציון דינבורג. תל אביב: חברה, תרצ"ב-תרצ"ד.
  • ארץ ישראל בשנת תרפ"ג: תעודות, עובדות וצרופי מעשים/ בן ציון דינבורג. ירושלים: משנה לשנה, תרפ"ד 1924.
  • תולדות ישראל: (כריסטומטיה היסטורית) מקורות ותעודות ערוכים בסדר כרונולוגי וסיסטמתי עם ביאורים והארות מראשית ישראל עד ימינו אלה. ספר עזר למורים, תלמידים ומתלמדים/ בן-ציון דינבורג. קיוב: חברת "מפיצי השכלה בישראל", פטרוגרד, תרע"ט.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר תולדות ההגנה/ בעריכת שאול אביגור ואחרים; העורך הראשי בן ציון דינור; מזכיר המערכת: גרשון ריבלין. ירושלים: הספרייה הציונית, מערכות, תשט"ו 1954-תשל"ב 1972.
  • מכתבי אברהם מאפו/ כונסו בצירוף הערות ונספחים על ידי בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל 1970.
  • כלל ישראל: פרקים בסוציולוגיה של העם היהודי/ בעריכת בנציון דינור, אריה טרטקובר, יעקב לשצ'ינסקי. ירושלים: מוסד ביאליק, 1954.
  • ספר הציונות: מבחר הספרות הציונית ורשומי התנועה ומפעליה בגילוייהם ובהשתלשלותם ההיסטורית, ערוך ומסודר לפי הזמנים והעניינים. תל אביב: מוסד ביאליק על ידי דביר, תרצ"ט-תש"ד.
  • רבינו משה בן מימון: חייו וספריו, פעולותיו והשקפותיו, מקורות ותעודות בתוספת ביאורים והארות/ ערוכים וסדורים בידי בן-ציון דינבורג. תל אביב: דביר, תרצ"א 1935.
  • כתבים ציוניים/ צבי (הרמן) שפירא; נאספו ונסדרו בידי בן ציון דינבורג. ירושלים: הלשכה הראשית של הקק"ל, תרפ"ה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ציון, שנה סח, ד' תשס"ג, חוברת המוקדשת לבן ציון דינור בשנת ה-30 לפטירתו.
  • יצחק בר, '‫לזכר בן ציון דינור, ההיסטוריון היהודי', ‫ציון לז (תשל"ב 1972), 217–221.
  • צבי צמרת, 'בן-ציון דינור: אינטלקטואל בונה מדינה', הציונות כא (תשנ"ח 1998), 321–332.
  • ‬צבי צמרת, 'בן-ציון דינור בין ’ממלכתיות’ ל’תנועתיות’', בתוך: מרדכי בר-און (עורך), אתגר הריבונות: יצירה והגות בעשור הראשון למדינה,‫ ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט 1999, עמ' 45–61.
  • צבי צמרת, '‫בן-ציון דינור: אינטלקטואל כאדריכל חינוכי', מחקרים בספרות ישראל (תשס"ג 2003), 183–198.
  • אריאל ריין, היסטוריון בבינוי אומה: צמיחתו של בן ציון דינור ומפעלו ביישוב (1884–1948), דיסרטציה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בן-ציון דינור בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אם התאריך נכון, היה זה אחרי חזרתו מלובביץ'.


שרי החינוך בממשלות ישראל

זלמן שזרדוד רמזדוד בן-גוריוןבן-ציון דינורזלמן ארןאבא אבןזלמן ארןיגאל אלוןאהרן ידליןזבולון המריצחק נבוןיצחק שמירזבולון המרשולמית אלונייצחק רביןאמנון רובינשטייןזבולון המריצחק לוייוסי שרידאהוד ברקלימור לבנתמאיר שטריתיולי תמירגדעון סערשי פירוןבנימין נתניהו