ג'ון מילטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף מילטון)

ג'ון מילטון

תאריך לידה	9 בדצמבר 1608
תאריך פטירה	8 בנובמבר 1674
עיסוק	משורר, מסאי, עובד מדינה, מלומד
לאום	אנגלי
תחום כתיבה	שירה, כתיבת מסות
יצירות בולטות	גן העדן האבוד, אריאופגיטיקה

ג'ון מילטון, (באנגלית: John Milton;‏ 9 בדצמבר 1608 – 8 בנובמבר 1674) משורר אנגלי, ידוע ביותר בזכות הפואמה האפית "גן העדן האבוד" ולפמפלט (מסה) נגד צנזורה בשם "אריאופגיטיקה" (Areopagitica). במשך שנים רבות מילטון היה נחשב כמשורר הגדול היותר בשפת האנגלית. באמצע המאה ה-20 ירד המוניטין שלו, בגלל בקורתו השלילית של המשורר ת.ס. אליוט והמבקר פ.ר. לייבס. אליוט אמר ש-"אין עוד משורר שכל כך קשה להתיחס לשירה שלו בלבד, מבלי שדעותיו הפוליטיות והתיאולוגיות מכניסים עצמם (לדיון) בלי רשות". אבל מאז המוניטין שלו השתקם בחזרה, וקיומם של אגודות, כנסים, ועתונים שמוקדשים ללימודי מילטון מעידים על מקומו כאחד מגדולי המשוררים בשפת האנגלית בכל הזמנים.

[עריכה] תולדות חייו

ג'ון מילטון נולד בצ'יפסייד לונדון. אביו היה לבלר אמיד, הוא השתייך לכנסייה הקתולית אבל המיר את דתו לכנסייה האנגליקנית, דבר שגרם לניתוק ממשפחתו. מילטון חונך באופן פרטי ולמד בבית הספר היוקרתי "סנט פול" בלונדון. לאחר מכן למד ב"כרייסט קולג'" בקיימברידג'. בתחילה רצה להיות כומר, אך זנח את שאיפתו זו והעדיף להקדיש זמנו לשירה. בקיימברידג' כתב מסות ושירים שזכו לשבחים. הוא למד שפות זרות ושפות קלאסיות (לטינית, יוונית,עברית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית), ושלט בהן היטב. בהיותו בקיימברידג הןא כתה חלק מיצירותיו הנודעות הקצרות כמו On the Morning of Christ's Nativity (בבוקרו שך לידת המשיח), L'Allegro (האיש השמח) ו-Il Penseroso (האיש החושב). אחרי כן המשיך את לימודיו בבית אביו, במשך שבע שנים. אז גם כתב את שיריו הראשונים כמו "Lycidas" ו"Comus" שפורסמו ב-1645.

ב-1638 יצא לטיול ארוך באירופה, שם פגש אנשי שם כמו גלילאו והפילוסוף ההולנדי הוגו גרוטיוס, שהשפיעו על כתיבתו. באיטליה שהה בפירנצה, ברומא ובסיינה. בעת שהותו שם כתב שירה באנגלית ולטינית. הוא היה מחויב לחזור לביתו עם פרוץ מלחמת האזרחים באנגליה בשנת 1639.

כשחזר לאנגליה ניהל בית ספר פרטי, ותמך בנסיונות לרפורמות בכנסייה האנגליקנית. הוא תכנן לכתוב אפוס, הראשון מסוגו בשפה האנגלית, בסגנון האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס והקומדיה האלוהית של דנטה.

ב-1642 נשא לאשה את מרי פאוול, שהייתה אז בת 16, אבל היא חזרה לבית אביה אחרי חודש. בתגובה לכך מילטון כתב סדרה של פמפלטים, באחד מהם קרא להקלה בחוקי הגירושין של הכנסייה. טענותיו אלה הביאו לפרסומו כפולמוסן, וגם לביקורת מהממסד הדתי. כתגובה לביקורת מילטון כתב את המאמר "אריאופגיטיקה" (Areopagitica) בו הוא קרא לביטול (חלקי של) הצנזורה. מרי פאוול חזרה אליו ב-1646 והיא ילדה לו שלוש בנות (אן, מרי, דבורה) ובן (ג'ון).

בסיומה של מלחמת האזרחים השנייה, שבה המלך צ'ארלס הראשון הודח והוצא להורג, כתב מילטון פמפלטים התומכים בפרלמנט החדש. מילטון עבד שנים אחדות בשירות המדינה, והיה המזכיר המדיני של אוליבר קרומוול. הוא ניהל את ההתכתבות בלטינית, ועסק בהסברה למען הממשל הבריטי. מילטון חלה כנראה במחלת גלאוקומה, וב-1652 היה עיוור לחלוטין. הוא המשיך לעבוד בעזרת עוזרים, כולל המשורר המפורסם (לימים) אנדרו מרוול. בשנה זו פקדו אותו אסונות קשים - קודם מתה אשתו אחרי לידת בתו הצעירה דבורה, ואחר כך מת בנו ג'ון בגיל 15 חודש. ב-1656 נשא לאישה את קתרין וודקוק, והיא מתה שנתיים אחר כך, פחות מארבע חדשים אחרי שהיא הולידה את בתם קטרינה. מיטלון הקדיש סונטה מרגש לאשתו - "על אשתו המנוחה".

אחרי מותו של קרומוול ב-1658, הרסטורציה החזירה לשלטון את צ'ארלס השני. בתקופה של חילופי הממשל בשנת 1660 מילטון איבד את משרתו, נאלץ להתחבא מהשלטונות, ואף נעצר ונכלא. הוא שוחרר כשניתנה חנינה כללית. אח"כ הוא נעצר שנית ושוחרר רק אחרי התערבותם של חברים בעלי השפעה, כולל אנדרו מרוול, שנבחר בינתיים כחבר בפרלימנט. בשנת 1663 מילטון נשא לאישה את אליזבת' מינשול, שהייתה בת 24, והיא טיפלה בו בערוב ימיו.

בתקופה זו יצר את האפוס שהעניק לו את עיקר פרסומו - "גן העדן האבוד", שנכתב בין 1658-1664 ופורסם ב-1667. השיר, שנכתב בחרוז לבן (בלי חריזה), משקף את אכזבתו מכשלונו של המהפכה אבל גם את האופטימיות שלו בפוטנציאל האנושי. היצירה זכתה להכרה מיידית בגדולתה, ושבחים ממשוררים ידועים בני זמנו כג'ון דריידן. המשורר ויליאם בלייק, מעריץ של מילטון והמאייר של האפוס, אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת". רבים מסכימים עם בלייק עד היום.

ב-1671 פרסם מילטון את "גן העדן המוּשב" וגם את "סמסון אגוניסטיס" (שמבוסס על הסיפור התנכ"י של שמשון). הוא המשיך לכתוב בשנותיו האחרונות עד למותו, מאי-ספיקת כליות, ב-1674.