משתמש:יאיר הנווט/פשיעה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המהדורה המצרית משנת 1976 לפרוטוקולים של זקני ציון
פאבל קרושבן, המפרסם הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון

הפרוטוקולים של זקני ציון הוא המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם, שהיה גם בעל השפעה עצומה על תולדות המאה ה-20 וגורל היהודים. כתב פלסתר מזויף זה היה אחד מהספרים המרכזיים של הנאצים ושימש כצידוק למעשיהם. עד היום גורמים אנטישמים עושים בו שימוש רב במלחמתם כנגד היהודים ומדינת ישראל. כיום עותקים של הספר מופצים באמצעות מנגנונים ממשלתיים של חלק ממדינות ערב, אף בחינם, ובאמצעות רשת האינטרנט.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוטוקולים הם זיוף מעשה ידי האוכרנה, המשטרה החשאית שפעלה בשירות הצאר הרוסי, אשר עיבדה סאטירה שתיארה את מזימותיו של נפוליון השלישי, וייחסה את המזימות ליהודים. הספר פורסם לראשונה בעיתון "זנאמיה" (הדגל), בעריכתו של פ. א. קרישואן, שנודע שאנטישמי מיליטנטי, בסנט פטרבורג ב1903. לפי הפרוטוקולים, התכנסו אבות האומה היהודית, שהיוו אגודת סתרים בשם "זקני ציון", בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 לפגישה סודית. בפגישה זו טוו יחדיו מזימה להשתלט על אוצרות העולם ועל הנהגת עמים, בדרך מתוחכמת של השחתה מוסרית בתרבויות מפוארות, ניצול ממון לא שלהם וחרחור מלחמות בין מדינות ידידות, תוך שימוש בבונים החופשיים כזרוע לפעולה בקרב העמים.

יש לציין שהאוכרנה לא כתבו דבר, אלא ריכזו 24 חיבורים אנטישמים, שנכתבו במאה ה-19, לכדי ספר אחד. עד פרסום הספר, כל חיבור עמד בפני עצמו, ואף יצאו לחלק מהחיבורים "שכלולים" וגרסאות חדשות.

תוכנם של הפרוטוקולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא מסמך בן כ-100 עמודים, המתאר תוכנית פעולה גלובלית הכוללת 24 פרקים, שכל אחד מהם מכונה "פרוטוקול". החיבורים (המקוריים) נכתבו בתקופה של כ-35 שנה (1968-1903). כל פרוטוקול כולל סעיפים ותת-סעיפים רבים, המתארים בפירוט תוכנית מעשית שמוכנה להוצאה לפועל.

להלן דוגמאות לחלק מסעיפי התוכנית. הציטוטים מהפרוטוקולים תורגמו מהמהדורה האנגלית (שתרגומה מהגרסה הרוסית מיוחס לוויקטור אמיל מרסדן[1]):

  • על פי תוכניתם של זקני ציון, כפי שהיא מתוארת בפרוטוקולים, ”כדי להסית את תאבי-השררה להשתמש בשלטון לרעה, סכסכנו בין כל הגורמים ובין כל הכוחות... חימשנו את כל הצדדים והפכנו את השררה למטרה נשאפת. הפכנו את המדינות לזירת-מאבק של השקפות ודעות נוגדות. ...תוך זמן קצר יהיו אי-סדר ופשיטת-רגל לתופעה כלל-עולמית.”[2]
  • הספר משתמש בתיאורים כגון: ”אנו הננו המקור לכל הטרור הבולעני עלי אדמות. בשירותינו פועלים אנשים מכל הדעות ומכל ההשקפות... את כולם רתמנו למטרה שלנו.”[3] בנוסף, ”מי יחשוד אי-פעם שכל העמים שהשתלטנו עליהם הובלו באף באמצעות תוכניות פוליטיות שאנו מתכננים מזה מאות בשנים ושאיש לא חשד בעצם קיומן?”[4]
  • אוכלוסיית העולם מכונה בפרוטוקולים בשם "בני-הבקר", ונטען כי הם ”...מאמינים כי מאזני החוקה שלהם מכווננים היטב וכי בסופו של דבר יגיעו לאיזון. אבל הצירים – השליטים על כס שלטונם – כלואים ומוקפים בנציגיהם הבוגדניים, השקועים בתאוות-השררה העצמית שלהם. דאגנו, באופן זה, לנתק בין השליטים לבין ההמונים, והפכנו את השליטים ואת ההמונים – כל אחד בנפרד – לחסרי כל משמעות. שכן, השליט וההמונים – באין קשר ביניהם - הם משוללי-כוח מכל וכל.”[5]
  • בפרוטוקולים קיימת התייחסות לערכים: ”על ידי שנחדיר באספסוף הבוחר תחושת חשיבות-עצמית, נשחית בקרבם את החשיבות של המשפחה ושל ערכה החינוכי ונסלק את האפשרות שאנשים יפתחו חשיבה עצמאית... האספסוף יורגל להקשיב רק לנו, משום שאנו נתגמל אותו על צייתנותו. בדרך זו ניצור כוח עצום ועיוור שלעולם לא יוכל לנוע בשום כיוון ללא הנחיה של סוכנינו שאותם הצבנו בראשי מדינותיהם, לשמש כמנהיגי האספסוף. האנשים ייכנעו למשטר זה משום שהם יידעו כי במנהיגים אלה תלויות פרנסתם, טובות-ההנאה שלהם, וכל יתר הסיפוקים שהם רודפים.”[6]. בנוסף, ”לנו - חיוני לחבל בכל אמונה, לעקור ממחשבתם של ההמונים את עצם הרעיון של אל אחד ואת עצם הרעיון של מציאות רוחנית, ובמקומם להציב חישובים אריתמטיים ושיקולים חומריים. וכדי שלא לתת להמונים שום זמן ושום הזדמנות למחשבה - עלינו להפנות את כל מחשבתם לכיוון התעשייה והמסחר. באופן זה תיבלענה כל המדינות במרדף אחר רווח כלכלי. בתוך מרוץ זה לא יבחין איש מיהו האויב המשותף לכולם.”[7]
  • בספר מתוארת גם תוכנית כלכלית: ”בקרוב נתחיל לייסד תאגידים ענקיים ומאגרים של עושר אדיר, שבהם יהיו תלויים אפילו האוצרות הגדולים של אוכלוסיית העולם, עד כדי כך שביום שבו נכריז על ההפיכה הפוליטית שלנו – הם יירדו לטמיון יחד עם האשראי של כל מדינות העולם.”[8] בנוסף, ”בעזרת כל האמצעים הנסתרים העומדים לרשותנו ובעזרת הזהב שכולו בידינו - אנו נחולל משבר כלכלי בינלאומי שמכוחו נוציא לרחובות המוני המונים של עובדים ביום אחד - בכל רחבי-אירופה. המונים אלה ישעטו אז מיד לבזוז את אלה שבהם הם קינאו מאז ומתמיד. ב'שלנו' הם לא ייגעו לרעה משום שאנו נקבע את מועד המתקפה וננקוט כל האמצעים כדי להגן על עצמנו ועל רכושנו.”[9]

מחברי הפרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לציין שעד לצאת הספר המרוכז ב1903 (וגם אחריו), כל מחברי הפרקים, מכל רחבי אירופה, עשו עבודה עצמאית, וכלל לא תיאמו בינהם. אמנם, חלקם, פשוט העתיקו מחבריהם והוסיפו "שכלולים" לעלילות.

אז'ן סי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינויו של הסופר הצרפתי מארי-ז'וזף סי (Marie-Joseph Sue), מייסד הספרות הקלה ואבי הרומן בהמשכים, שזכה להיקרא בחייו "מלך הרומן העממי", משום היותו הסופר הנקרא ביותר בתקופתו בסיפורת הצרפתית.

הרמן גדשה (Hermann Goedsche)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמני אנטישמי שהיה מפרסם חיבורים ספרותיים בעיתון "נויה פרויסישה צייטונג" תחת שם העט "סר ג'והן רדקליף" (Sir John Retcliffe). בשנת 1868 הוא פרסם רומן מטיול דמיוני לפראג, ששמו היה "ביאריץ'".

ג'ונו דה מוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר אנטישמי צרפתי שחיבר את הספר: "היהודי, היהדות, ויהוד העמים הנוצרים". בספר, הוא טוען שארגון "יהודי קבלי", שכרת ברית עם השטן, משתלט על העולם. סופרים צרפתיים נוספים שהעתיקו את ספרו והוסיפו "חידושים" משלהם: מונסיון מרן, האב שאבוסי, ואדאור דרומון.

יעקב בראפמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי שהמיר את דתו לנצרות לתועלת קידומו בקריירה, אך הרחיק לכת עד להפיכת מלשין של האוכרנה. בשנת 1866 הוא הגיש "עדות" לפקידים בכירים באוכרנה על מה שנקרא בפיו הקהל (=ארגון הקהילה-זה היה בסך הכל ועד שכל קהילה יהודית הורשתה להרכיב כדי לייצגה מול השלטונות, וגם נהנתה ממעט אוטונומיה. כך זה התקיים מאז ימי הביינים עד ל1844 שאז בוטל ארגון הקהילה ברוסיה, ואיתו כל שריד לאוטונומיה ליהודים). הוא גם כתב ספר ב1869 בשם "הקהל". הספר מבוסס על פנקסים ורשומות רגילים של ארגון הקהילה של מינסק בין השנים 1789 עד 1928 בצירוף חומר דומה מערים אחרות. בראפמן דאג להוסיף דברי פרשנות שבמרכזם הטענה שארגון הקהילה נתן הוראות מדוייקות לסוחרים היהודים כיצד לנשל את מתחריהם הנוצרים עד שלבסוף הם יוכלו להשתלט על רכושם.

ספרו של בראפמן הופץ בעותקים רבים והיה חומר "הדרכה" חובה לפקידי ממשלה, כדי שידעו כיצד להתמודד עם יהודים. הוא גם הופץ בכל העולם וגרם למונח "קהל" להפוך למונח נורא ותואר תמיד כ-"שם שרק גויים מעטים הורשו אי פעם לשמעו".

בראפמן הוציא ספר נוסף בשנת 1869, שב1888 יצא במהדורה שנייה עם ספר "הקהל" בכרך אחד. הספר נקרא: "אגדות יהודיות, מקומיות וכלל עולמיות". הספר "גילה" על ארגונים יהודיים בין לאומיים ידועים כאילו היו סודיים. בין הארגונים נמנו: כל ישראל חברים, חברת מפיצי השכלה ביהודי רוסיה, החברה לעידוד ההתיישבות בארץ ישראל, האגודה לסיוע לפליטים היהודים בלונדון, וכן חברה להדפסת מהדורות חדשות של כתבי יסוד יהודיים. כל אלה היו ארגונים ללא-מטרות רווח מפורסמים וידועים לציבור. עובדה זו לא הפריעה לבראפמן לטעון בספר שמדובר ברשת יהודית, כלל-עולמית, שנועדה להשתלט על העולם. כל ישראל חברים, על פי בראפמן, הייתה מרכז הרשת.

זמן קצר אחרי צאת ספריו שחל בראפמן, על "כל ישראל חברים" נאסר לפעול בתחומי רוסיה, ופעילות המותרת של "חברת מפיצי השכלה בקרב יהודי רוסיה" צומצמה משמעותית.

היפוליטוס לוטוסטאנסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כומר קתולי לשעבר שהודח מהכנסייה הקתולית לאחר שהואשם במגוון רחב של פשעים, כגוון, מעילה ואונס. לאחר ההדחה, הוא הצטרף לכנסייה האורתודוקסית, והחל ללמוד באקדמיה דתית. בשנת 1876, בזמן לימודיו, הוא הוציא את ספרו הראשון שפירט כיצד היהודית משתמשים בדם נוצרי למטרות פולחן.

בהמשך, הוא פרסם ספר אחד בשלושה כרכים שנקרא: "התלמוד והיהודים". הוא "תיאר" בספר תיאורים מזעזעים על עיקרי הדת היהודית. ובהשראה מבראפמן, הוא גם תיאר כיצד הבונים החופשיים היא אגודת סתר, הסרה למרותה של "כל ישראל חברים".

מילינגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המקורי של יהודי סרבי לפני שהתנצר ואימץ לעצמו את השמות: אוסמן-ביי ו-קיברידלי-זאדה. היה ידוע כנוכל בין לאומי שגורש כמעט מכל מקום שהשתקע בו, בשל פשעיו הרבים. אחרי הגירוש שלו מונציה, החליט לפנות לאנטישמיות, והחל לפרסם בשוייץ כתבים שקריים על היהודים. זמן קצר אחר-כך, נאסר במילנו, ובחקירותיו, חזר בו מכל השקרים שפרסם. זה לא מנע ממנו, אחרי השחרור, לפרסם עלילות חדשות ולמכור אותן בעצמו מדלת לדלת, החל מאתונה, דרך איסטנבול, ועד אלכסנדריה. כך המשיך לפרסם כתבים אנטישמיים, וכן את מעשי ההונאה שלו שגרמו לו להיאסר לעיתים קרובות, עד מותו ב-1898.

אחד הספרים העיקריים שלו היה: "כיבוש העולם על ידי היהודים". כמו קודמיו, בראפמן ולוטוסטאנסקי, הוא סימן את "כל ישראל חברים" כ-"מקור הרוע". הוא תיאר בספר תיאור דמיוני ויצירתי על הארגון שהוא:

"כח שלטון נעלם וערטילאי, הלוכד את כל העולם ברשת סמויה של זהב ופלדה, בעודו מתגנב בעפילה כשבידו האחת פגיון, ובידו השנייה דינמיט"

. ציטוטים נוספים מהספר:

"בעולם שאין בו יהודים, לא תהיינה שכיחות המלחמות, כי איש לא ישסה אומה ברעותה; תחדלנה שנאת המעמדות והמהפכות, כי הקפיטליסטים יהיו 'בני הלאום' שלעולם לא ינצלו שום איש; הסוציאליסטים ודומיהם ישובו מדרכם הנלוזה; תור הזהב ייפתח בפנינו, יתגשם חזון הקדמה"

. הוא גם נתן "פיתרון מעשי":

"גרשו את היהודים בקריאת התלהבות! יחי עיקרון הלאומים והגזעים! הלאה הנוכרים הלא-קרואים!"

. הוא גם נתן הצעה לאן לגרש: "לאפריקה".

כבר בשנת 1875 הוא הוציא את המהדורה השביעית של הספר.

התהוות עיקר הפרוטוקולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1856 הוציא הסופר הצרפתי אז'ן סי את ספרו "מסתרי העם" (Les Mystères du peuple). בפרק האחרון של ספר זה הוא שילב בין שתי עלילות ספריו הקודמים, וכך, רודולף, הגיבור בספרו "מסתרי פאריס" (Les Mystères de Paris), מופיע וחושף איגרת שנשלחה לרודין, הגיבור הישועי המרושע מספרו "היהודי הנודד" (Le Juif errant). היה זה מסמך שתיאר מזימה של הישועים כנגד האנושות בכוונה להשתלט על העולם. בשנת 1864, נטל עיתונאי צרפתי בשם מוריס ז'ולי (Maurice Joly) את הרעיון מספרו של אז'ן סי, והשתמש בו בחיבורו הסאטירי "דיאלוגים בגיהנום בין מקיאוולי ומונטסקייה" (Dialogue aux enfers entre Machiavel et Montesquieu) כדי להציג תאוריית קשר בה נטען שנפוליון השלישי זומם כנגד האנושות בשיתופו של השטן.

הגלגול הגרמני-"נאום הרב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מפרקיו של "ביאריץ'" היה: "בבית העלמין היהודי בפראג ומועצת הנציגים של שנים עשר שבטי ישראל" (The Jewish Cemetery in Prague and the Council of Representatives of the Twelve Tribes of Israel). הוא סיפר אודות קנוניה סודית של 13 רבנים אשר פעם במאה שנים, נפגשים בבית העלמין העתיק בפראג בחג הסוכות כדי לתכנן כיצד להשתלט על העולם. 13 הרבנים מייצגים את 12 השבטים ועוד אחד שמייצג את "האומללים והנידחים", והם מתאספים סביב דמותו של יעקב המועלת באוב, ונקרא בפיהם "בן-הבליעל" וכן "עגל הזהב" (והם נקראים בפיהו "בני עגל הזהב"). במפגש מתוארת "חלוקת עבודה" של כל אחד, וכיצד הוא ישתלט על העולם:

  • "ראובן"-שולט בבורסות והופך את כל הנסיכים לבעלי חובו.
  • "שמעון"-מפצל את הנחלות ומעבירן לידיים יהודיות על מנת שעובדי האדמה ישועבדו להם.
  • "לוי"-"יושב ראש" הועד והנואם הראשון. מערער את הכנסייה בעזרת חופש המחשבה.
  • "יהודה"-משעבד את בעלי המלאכה על ידי הפיכתם לפועלי חרושת.
  • "יששכר"-מערער את המעמד הצבאי.
  • "זבולון"-מעודד את המהפכות, ומערער את השלטון.
  • "דן"-"יהודי ממעמד נחות" בעל שאיפות צנועות, שהיהודים ישלטו בענפי המשקאות החריפים, הלחם, הצמר, והחמאה.
  • "נפתלי"-משתלט על מערך הפקידות של משרדי הממשלה.
  • "בנימין"-משתלט על המקצועות החופשיים.
  • "אשר"-מעודד את ההתבוללות.
  • "מנשה"-משתלט על העיתונות.

הנציגים נשבעים להתמיד בנאמנות בהשתלטות, כך שלמפגש הבא, ב-1968, יבואו נכדיהם כשליטי העולם. לבסוף, קם ה-"לוי", שהוא יושב ראש הועד, ומכריז: "הבה נחזור על שבועתינו, בני עגל הזהב, ונתפזר בכל ארצות תבל!", ואז דמותו של "יעקב" הופכת ללהבה כחולה גדולה. באותו רגע, כל שלושה עשר הנציגים זורקים אבן ללהבה, וזו הופכת לעגל זהב ענקי. כך הכינוס בא לסיומו והנציגים מתפזרים, אך הם לא ידעו ששני אנשים היו עדים למעשה: משכיל גרמני, ויהודי מתבולל. השניים נזדעזעו מהאירוע ונשבעו להילחם בקנוניה היהודית.

כדי לתאר את הפגישה החשאית, גדשה שאל קטעים אחדים אודות פרשיית מחרוזת הפנינים מן הספר Joseph Balsamo של אלכסנדר דיומא, ואילו הדיאלוגים של מקיאוולי ומונטסקייה שימשו אותו לתיאור סיכום המפגש.

הנוסח הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של הרמן גדשה "ביאריץ", תורגם לרוסית בשנת 1872 ובשנת 1891 החל מתפרסם ברבים רק הפרק אודות קנוניית הרבנים לכאורה, וכל זאת בסיוע סוכנים של המשטרה החשאית הרוסית (שביניהם מטווי גולובינסקי וסרגיי נילוס), שמצאו את סיפור הקנוניה כמועיל מאוד במאבקם כנגד הכוחות הליברלים שמאסו במשטר. הם לא ידעו ככל הנראה, שמדובר בפרק מרומאן גרמני אנטישמי שהושפע מסאטירה חברתית כנגד המשטר הצרפתי, ושינו את הקטע הכתוב כדי להציג מזימה יהודית דווקא. יש לומר, שהצאר ניקולאי השני האמין בתחילה באמיתות הקטע, אך לאחר חקירה של המשטרה החשאית ידע שמדובר בהבלים, ואמנם לא נתן ידו בהפצת המעשה, אך לא הטיל איסור מוחלט בנידון. הנוסח הסופי של מעשה הזיוף הוצג בשנת 1895 והחל מופץ באופן רשמי משנת 1897, אך רק בשנת 1905 הגיע לידי הציבור כשהוא צובר פופולריות חסרת תקדים, בעקבות הקמת הפרלמנט הרוסי וניצחון הליברלים. הסופר הרוסי, סרגיי נילוס מילא תפקיד מרכזי בפרשת הזיוף, כאשר קבע שהפרוטוקולים הם למעשה חלק נסתר בעבודת הסיכום הגלויה של הקונגרס הציוני שהתכנס בבזל, קרי הפרק ה-18 והאחרון שנשמר בסודיות בין היהודים.

פרסום נרחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד ב-1881, הופיע הפרק של גדשה "בבית העלמין בפראג" בעיתון הצרפתי "לה-קונטאמפורן", בגרסה 'מציאותית'. העיתון דאג להוריד את הקטעים הלא מציאותיים, ושכלל את הפרק לכדי נאום אחד שנשא רב ראשי גדול בכינוס חשאי. מעתה ואילך, דבק בו הכינוי "נאום הרב" שם שבו הוא ידוע עד היום. הנאום, כביכול, עמד להתפרסם בדו"ח של דיפלומט אנגלי המסכם את האירועים הפוליטיים בעשר השנים שקדמו לפרסומו. גדשה, כאמור, חתם בשם העת "סר ג'והן רדקליף"-ולכן העיתון קבע שזה שם של דיפלומט אנגלי ('סר' הוא תואר אצולה באנגליה). בחלק מהגרסאות שבאו אחרי העיתון-השם הזה אף יוחס לרב הנואם.

ב1901 פורסם הנאום בצ'כיה תחת השם: "נאום של רב על הגויים". הצנזורה החרימה את כל העותקים באשמת הסטה, אך ציר אנטישמי, ברייכסטאג בוינה, בשם בז'נובסקי, עקף את האיסור על ידי שאילתה שהקנתה לו חסינות. הוא קרא את כל הנאום, ושני עיתונים פרסמו אותו: "מיכל ואך אאוגף (="מיכל, התעוררי!")", ו-"וינר דויטשה צייטונג", וכך הופץ ללא הפרעה.

ב1906 הפרוטוקולים הופיעו כקונטרס בחרקוב. "דויטש-סוציאלה בלטר", העיתון המקומי, טען במאמר מערכת, ש-"נשק רב עצמה זה" תוצרת גרמניה, יעזור לרוסיה להשתחרר אחת ולתמיד מ-"אוייבו בנפש"-היהודים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר הקומוניסטית ברוסיה, זרמו לגרמניה בכלל ולברלין בפרט עשרות אלפי גולים רוסים, ימנים, בני אצולה ומלוכנים שנמלטו מפני רדיפות הקומוניסטים. עבור קבוצה זו הייתה מהפכת אוקטובר חלק ממזימה יהודית. בין הגולים היה גם פיודור וינברג, קצין לשעבר בצבא הצאר, שהוציא בברלין עיתון בשם "פריזיב". בעיתון זה פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון בגרמנית כטיעון בעד הצעתו שיש להשמיד את כל היהודים. באווירה ששלטה אז בגרמניה, בעיקר בקרב החיילים המשוחררים והימין, היוו הפרוטוקולים הסבר סביר לתבוסתה הבלתי-מתקבלת-על-הדעת של גרמניה ותדלקו את "אגדת תקיעת הסכין בגב". וינברג הביא את הספר המלא של הפרוטוקולים לדפוס בגרמניה ומכר מיד 100,000 עותקים. הספר תורגם לאנגלית וראה אור בהוצאה שמומנה על ידי הנרי פורד. אחד המושפעים העיקריים מהפרוטוקולים היה האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, שהשפיע על תפיסת עולמו של אדולף היטלר[10]. עד 1933 נמכרו בגרמניה יותר משלושים מהדורות של הספר והוא נפוץ במאות-אלפי עותקים.

הערעור על אמיתות הפרוטוקולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שבמקומות שונים בתבל ישנם גורמים הסבורים שהפרוטוקולים אמיתיים, הרי כבר בשנת 1920 התחקה העיתונאי וההיסטוריון היהודי לוסיאן וולף (Lucien Wolf) אחר מקורות החיבור. בשנת 1921 הוכיח העיתונאי הבריטי פיליפ גרייבס (Philip Graves) שמדובר בזיוף, ואיתר את הגניבה הספרותית מספרו הנשכח של מוריס ז'ולי, שעותק שלו התגלה בספרייה הבריטית. כך פסק גם בית משפט בברן ב-19 במאי 1935, כאשר אסר את הדפסת הפרוטוקולים בשווייץ. בית המשפט החל לדון בכך ב-19 באוקטובר 1934, אך חודשיים טרם לכן, כבר גזר בית משפט אחר בדרום אפריקה קנס על מפיצי עותקים של הפרוטוקולים. המאבק המשפטי עודנו נמשך, ובשנת 1993 לדוגמה, במסגרת תביעת דיבה הקשורה לארגון הקיצוני "פמיאט", פסק אף בית דין מחוזי במוסקבה כי הפרוטוקולים הנם מזויפים.

במחקרים שנערכו בעשורים האחרונים נטען כי אחד האמצעים בהם זוייף המסמך כך שייראה כאילו נכתב על ידי יהודים, הוא שיבוץ ביטויים מעולם התוכן היהודי לאורך הטקסט המקורי.[11][12] כך, למשל, על פי עדויות מספר מומחים במשפט שנערך בשווייץ, שהשוו בין הפרוטוקולים לבין נוסח ספרו המקורי של מוריס ז'ולי, נמצא כי בכל קטע שהועתק בו דיבר ז'ולי על מדיניות נפוליאון, הוחלפו מילים אלו ב"יהודים" על ידי הרוסים שזייפו את המסמך.[11] גם ייחוסו של המסמך במילות ההקדמה לספר, לדיונים שקיימו היהודים בקונגרס הציוני הראשון בראשות תיאודור הרצל בבזל 1897, נסתר על ידי עדים במשפט שהעידו כי ראו את המסמך מספר שנים לפני כן, וכך גם השופט במשפט בשווייץ קבע שהוא זוייף לפני כן.[11] כותרת המסמך המקורית, "דיאלוגים בין מקיאוולי ומונטסקייה", הוחלפה על ידי סרגיי נילוס במילים "הפרוטוקולים של חכמי ציון" או "זקני ציון", כדי לייחסה לראשי היהודים.[12][13] דוגמה נוספת היא ההתייחסויות אל אוכלוסיית העולם והבורגנות, כפי שכונו בדיאלוגים שכתב ז'ולי, והחלפתן על ידי הרוסים בביטוי "הגויים", כדי שייוחס ליהודים.[12]

השפעת הפרוטוקולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הפרוטוקולים של זקני ציון" עטיפת המהדורה הסורית

מאז פורסמו בלשון הרוסית, תורגמו כתבים אלה לשפות רבות. מיד עם סיום מלחמת העולם הראשונה ראו גרמנים רבים את תבוסתה של ארצם כמזימה קומוניסטית בהשראת היהודים. הנאצים עודדו את הפצת הפרוטוקולים ברבים, עד שאלה השפיעו רבות על העמקת האיבה לעם היהודי ועל מתן הכשר לרצח עם, שהתחולל כמעט באין מפריע במהלך מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, החלו שליטים ערביים לטעון בהשראת הפרוטוקולים, שהיהודים זוממים להקים על אדמות המוסלמים ממלכה בכל רחבי המזרח התיכון. בארצות ערב נוהגות מדי פעם תחנות השידור המקומיות להפיק סדרות טלוויזיה המבוססות על הפרוטוקולים. במדינות רבות בעולם, כולל בארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת, ניתן לרכוש באופן חופשי עותקים של הספר.

היחס לפרוטוקולים במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח אסיה, כמו ביפן ובאינדונזיה מתייחסים לפרוטוקולים כמקור המלמד על הדרכים האפשריות להשגת כוח. בזמן מלחמת העולם השנייה היפנים שקראו את הספר החלו להעריץ את היהודים, ובחלק מהמקרים הביעו עמדה כי על יפן לחבור ל"סוס המנצח" של היהודים ולהשתלט יחד עמם על העולם.

מצדדים בעולם המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במאי 1920, פרסם ה"טיימס" הלונדוני מאמר שדן בכובד ראש בפרוטוקולים, שתרגומם לאנגלית יצא באותה שנה, וקורא לחקירה מקיפה באשר לאמינותם ולסכנה המאיימת על האנושות אם יימצאו נכונים. העובדה שעיתון כה מכובד נתן להם במה, אישרה את אמיתותם בעיני ההמונים וקידמה את הפצתם. עם זאת, כאשר כתב העיתון עצמו הוכיח כי מדובר בזיוף, חזר בו הטיימס ב-18 באוגוסט 1921 בכותרות מאירות עיניים.

הנרי פורד, שהיה ידוע בדעותיו האנטישמיות, הזמין את התרגום הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון לאנגלית. הוא הפיץ למעלה ממיליון עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון, בשבע עשרה שפות שונות. עיתון שהיה בבעלותו פרסם קטעים מהפרוטוקלים במשך שמונה שנים, וכן מאמרים המשקפים את דעתו האישית של פורד לגבי היהודים, תחת הכותרת "היהודי הבינלאומי", שיותר מאוחר הפכו לספר בשם זה. פורד אף השתמש בסוכנויות המכירות של החברה שלו כדי להפיץ אותם לקונים ומבקרים. גם לאחר שהתברר כי מדובר בזיוף, לא חזר בו וטען שאף אם הפרוטוקולים כשלעצמם מזויפים, הם עדיין משקפים את כוונות היהודים ואת שיטותיהם.

הפרוטוקולים בארצות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 הופיעו תרגומים ראשונים לערבית של הפרוטוקולים, הראשונים שבהם בארץ ישראל ומצרים על ידי ערבים-נוצרים. בהמשך הפרוטוקולים תורגמו ויצאו לאור במהדורות רבות נוספות בערבית, יותר מאשר בכל שפה אחרת, והפיצו את תיאורית הקונספירציה ברחבי העולם הערבי. בשנת 1958 נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר המליץ על הפרוטוקולים כראיה היסטורית אמינה לכוונותיהם של היהודים.[14] הפרוטוקולים שימשו כדי לתדלק שנאה הן כנגד ישראל והן כנגד יהודי ארצות ערב שבתקופה זאת נתקלו באפליה ואלימות גוברת שהביאה לבריחתם מארצות אלו.

בימינו בארצות ערב, בייחוד במצרים, סוריה והרשות הפלסטינית, הפרוטוקולים מופצים בעידוד השלטונות ואף נלמדים בבתי הספר ובמערכת החינוך. ארגוני טרור דוגמת חמאס וחזבאללה אף הם עוסקים בהפצת הפרוטוקולים ומשתמשים בהם להצדיק את מאבקם להשמדת היהודים בישראל.

סדרת טלוויזיה בשם "פרש בלי סוס", שעלילתה סבבה סביב הפרוטוקולים, שודרה בטלוויזיה המצרית ב-2002. בהתייחסו לאמינות הפרוטוקולים, אמר מפיק הסדרה והשחקן הראשי בה מוחמד סובחי: "בין אם ה'פרוטוקולים' אותנטיים או לא, הציונות קיימת ושולטת בעולם משחר ההיסטוריה. רוב נבואותיו של הספר התאמתו. זה טיפשי לפסול את האפשרות שהספר אמיתי, אפילו אם הסיכוי הוא אחד למיליון".[15]

השופטת לשעבר הדסה בן-עתו, מחברת הספר "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", טוענת כי לפרוטוקולים במדינות ערב ישנה השפעה מכרעת וגדולה ביחסם של הערבים לישראל. לתפיסתה, רובו של הציבור הערבי, אף האינטלקטואלים, מאמינים בעלילה זו, המכינה את הקרקע שוב להשמדת יהודים. מנגד היא טוענת שמדינת ישראל והיהודים בכללם מצויים במחדל בנושא הזה, וכמעט שלא פועלים כדי להפריך את העלילה. לדעתה, הם צריכים לפעול נגדה באופן נחוש יותר במאבק משפטי, פוליטי, ציבורי ופרסומי, בכל אמצעי אפשרי ברחבי העולם.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים

פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

אמן הקומיקס היהודי-אמריקאי ויל אייזנר יצר בערוב ימיו תיאור קומיקס של ההיסטוריה של המסמך.[16]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Protocols of the meetings of the learned elders of Zion". translated" from the Russian text by Victor E. Marsden.‎ London: Britons Publishing Society,‎ 1925.‎
  2. ^ פרוטוקול מס' 3
  3. ^ פרוטוקול מס' 9
  4. ^ פרוטוקול מס' 13
  5. ^ פרוטוקול מס' 3
  6. ^ פרוטוקול מס' 10
  7. ^ פרוטוקול מס' 4
  8. ^ פרוטוקול מס' 6
  9. ^ פרוטוקול מס' 3
  10. ^ אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010 עמ' 96-97
  11. ^ 1 2 3 הדסה בן-עתו, "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006
  12. ^ 1 2 3 נורמן כוהן, "הכשר לרצח עם: תולדות ה"פרוטוקולים של זקני-ציון"", ‫תרגמה מירי אליאב-פלדון, תל אביב : עם עובד, 1972
  13. ^ אליעזר תיבון, ""הפרוטוקולים של זקני ציון" - מסמך כזב אנטישמי בשירות אויבי ישראל בימינו". 1984, המכון לחקר עמנו; דברי ד"ר מרים רייטר-צדק, עמ' 10-11
  14. ^ Bernard Lewis‏, The Jews of Islam, Princeton University Press, 1987, p. 186
  15. ^ ג'קי חוגי, שינאה ב- 30 פרקים, באתר nrg‏, 31 באוקטובר 2002
  16. ^ אלי אשד, פנטזיה של קונספירצית על: ויל אייזנר והפרוטוקולים של זקני ציון (פורסם במקור בעיתון הארץ).

קטגוריה:חיבורים אנטישמיים קטגוריה:ספרי 1905 קטגוריה:זיופים של מסמכים קטגוריה:אנטישמיות ברוסיה ובברית המועצות