מועצה אזורית ערבות הירדן

מועצה אזורית ערבות הירדן
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז יהודה ושומרון
מעמד מוניציפלי מועצה אזורית
מספר יישובים במועצה 21
    - דירוג מועצות אזוריות לפי מס. יישובים[1] 23
ראש המועצה דוד אלחייני
תאריך ייסוד 1979
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף פברואר 2024 (אומדן)[2]
  - אוכלוסייה 6,705 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי[1] 217
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎5.4% בשנה
    - מאזן מפוני חרבות ברזל[3] ‎0.10 אלפי תושבים
מפה
מפת היישובים של מועצה אזורית ערבות הירדן
בירוק - מיקום בניין המועצה
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2019[4]
6 מתוך 10
    - דירוג ארצי[1] 95
מדד ג'יני
לשנת 2019[5]
0.3717
    - דירוג ארצי[1] 206
לאום ודת[5]
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
אוכלוסייה לפי גיל[5]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 13.9%
גילאי 5 - 9 14.8%
גילאי 10 - 14 12.0%
גילאי 15 - 19 8.2%
גילאי 20 - 29 9.1%
גילאי 30 - 44 22.0%
גילאי 45 - 59 8.9%
גילאי 60 - 64 2.9%
גילאי 65 ומעלה 8.3%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
חינוך[5]
סה"כ בתי ספר 4
–  יסודיים 2
–  על-יסודיים 2
תלמידים 1,159
 –  יסודי 908
 –  על-יסודי 251
מספר כיתות 51
ממוצע תלמידים לכיתה 24.5
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021)
פרופיל מועצה אזורית ערבות הירדן נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
jordanvalley.org.il
אנדרטת הבקעה בתכנונו של הפסל יגאל תומרקין, הממוקמת סמוך למושב פצאל

מועצה אזורית ערבות הירדן היא מועצה אזורית במחוז יהודה ושומרון, בבקעת הירדן. בעוד זהו שמה במסמכים רשמיים של הממשלה, היא נקראת "מועצה אזורית בקעת הירדן" במסמכיה של המועצה האזורית עצמה. בתחומי המועצה 21 יישובים, ממוצע המרחקים בין יישובי המועצה הוא 18.9 ק"מ.

כל יישוביה הם התנחלויות המצויות ממזרח לקו הירוק. בדומה לשאר המועצות האזוריות ביהודה ושומרון, שטח השיפוט של המועצה כולל רק את שטחי היישובים היהודיים, ללא רצף קרקעי ביניהם.[6] ישובי המועצה נמצאים בשטח המשתרע על 860 אלף דונם, ממורדות הרי השומרון ועד לנהר הירדן.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2024 (אומדן), מתגוררים במועצה אזורית ערבות הירדן 6,705 תושבים (מקום 217 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎5.4%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 85.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 8,657 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).[7]

בשטח המועצה האזורית ערבות הירדן אין עיר מחוז. היישוב הישראלי הגדול ביותר באזור הוא מעלה אפרים, שאינו חלק מהמועצה האזורית אלא מוגדר כמועצה מקומית עצמאית שהוקמה בצו של צה"ל. המועצה האזורית גובלת בשטח העיר הפלסטינית יריחו וסביבותיה.

ראשי המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישובי המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר צורת היישוב יישוב שנת הקמה מספר תושבים (2021)
1 מושב ארגמן 1968 133
2 מושב בקעות 1972 186
3 מאחז גבעת סלעית 2001 16 משפחות
4 מושב גיתית 1972 498
5 קיבוץ גלגל 1970 223
6 יישוב קהילתי חמדת 1979 343
7 מושב חמרה 1971 273
8 מושב ייט"ב 1970 296
9 מושב יפית 1980 221
10 יישוב קהילתי מבואות יריחו 1999 מעל 400
11 מושב מחולה 1967 650
12 מושב מכורה 1973 185
13 מושב משואה 1969 263
14 יישוב קהילתי משכיות 2004 341
15 מושב נעמ"ה 1982 197
16 קיבוץ נערן 1971 104
17 מושב נתיב הגדוד 1975 220
18 מושב פצאל 1970 361
19 מושב רועי 1976 171
20 יישוב קהילתי רותם 2001 262
21 מושב שדמות מחולה 1984 677
22 מושב תומר 1976 302

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בקעת הירדן

בתחום המועצה עובר אחד מכבישי האורך החשובים במדינת ישראל: כביש 90, המהווה ציר ראשי המקשר בין דרום הארץ לצפונה.

גבולות שטח השיפוט של המועצה הם:

רקע היסטורי וחברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי המושב יפית
שדמות מחולה, תצלום אוויר

השטח עליו הוקמה לאחר מכן המועצה, נכבש על ידי ישראל מממלכת ירדן בשנת 1967 במהלך מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה הוחל בהקמת יישובים ישראליים בבקעה. ראשון היישובים היה מחולה, שהוקם בשנת 1967, ולאחריה הוקמו כיישובים אזרחיים פצאל, חמרה, ארגמן ובקעות. כן הוקמו היאחזויות נח"ל שאוזרחו לאחר מכן. תחילה קיבלו היישובים שירותים ממועצה אזורית בקעת בית שאן[12][13].

המועצה האזורית הוקמה בתחילת 1980 בצו של המושל הצבאי של צה"ל באזור יהודה ושומרון[14].

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על התיישבות יהודית באזור הן בתקופת בית שני והן בתקופות מוקדמות יותר. לדוגמה, בעיר יריחו נמצאו שרידי בית כנסת עתיק.

מבחינה כלכלית חברתית סובלים יישובי המועצה האזורית ערבות הירדן מבעיות האופייניות לאזורי פריפריה המרוחקים מהמרכז: מיעוט תעסוקה לעובדים בעלי השכלה אקדמית, הגירה שלילית של צעירים, תשתיות לא מספקות בתחומי החינוך, התרבות ומחסור בתחבורה ציבורית.

עד להסכם השלום עם ממלכת ירדן בשנת 1995, סבל האזור גם מאתגרים ביטחוניים בשל הקרבה לגבול.

כיום ישנם אזורים, בעיקר בצפון הבקעה שסובלים מטרור חקלאי של כפרים פלסטינים בעיקר מהכפרים ברדלה וכרדלה ועין אל-בידה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 לטבלת הדירוג המלא.
  2. ^ אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
  3. ^ מאזן מפוני מלחמת חרבות ברזל: מספר מפונים שנקלטו במועצה האזורית פחות מספר מפונים שפונו ממנה, מבוטא באלפי תושבים. מתוך אתר למ"ס, המתבסס על מערכת "יחד" (של מערך הדיגיטל הלאומי) נכון ל-סוף פברואר 2024 (אומדן).
  4. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  5. ^ 1 2 3 4 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2021
  6. ^ מבקר המדינה, היבטים בהתנהלות המועצות האזוריות בשומרון, ראו הערה בעמ' 554
  7. ^ פרופיל מועצה אזורית ערבות הירדן באתר הלמ"ס
  8. ^ דובר המועצה בדף הפייסבוק של המועצה
  9. ^ בקעת הירדן: מן המסוף ניבט הסוף, יעקב אחימאיר, מחלקה ראשונה, 2005
  10. ^ מתוך גלריית אתר נווה שמואל
  11. ^ ראש מועצת בקעת הירדן: "הפלסטינים מנצחים אותנו, אנחנו מאבדים את הבקעה", גלעד צוויק, מידה, 2017
  12. ^ יוסף וייץ, דבר, 26 בספטמבר 1972
    דוד שליו, מניין ישובי הבקעה, דבר, 8 בפברואר 1973
  13. ^ הוחל בחישמול דרום הבקעה, דבר, 8 ביוני 1975
  14. ^ ברוך מאירי, 16 ישובי בקעת הירדן חגגו הקמת מועצתם, מעריב, 3 בינואר 1980
    פרופיל של הצעירה במועצות האזוריות, מעריב, 20 בפברואר 1980