מועצה אזורית עמק המעיינות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עמק המעיינות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
Disambig RTL.svg המונח "עמק המעיינות" מפנה לכאן. לערך העוסק בשביל הליכה בשם זה, ראו שביל עמק המעיינות.
מועצה אזורית עמק המעיינות
Valley of Springs COA.svg
Emekhamayanot.jpg
בניין המועצה האזורית
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי מועצה אזורית
מספר יישובים במועצה 24
    - דירוג מועצות אזוריות לפי מס. יישובים
‎15
ראש המועצה יורם קרין
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2017[1]
  - אוכלוסייה 13,100 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה
‎139
    - שינוי בגודל האוכלוסייה
‎2.5%‏ בשנה עד סוף 2017
  - צפיפות אוכלוסייה 52 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ‎238
תחום שיפוט[2] 250,430 דונם
    - דירוג שטח שיפוט
‎14
מפת היישובים של מועצה אזורית עמק המעיינות
בירוק - מיקום בניין המועצה
[הקטנת המפה]Israel Map - Valley of Springs Regional Council Zoomin.svg
מדד חברתי-כלכלי - אשכול 6 מתוך 10
מדד ג'יני
לשנת 2016[2]
0.3855
    - דירוג מדד ג'יני
‎163
לאום ודת[2]
יהודים: 98.4%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 0%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0%דרוזים: 0%אחרים: 1.6%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
אוכלוסייה לפי גילאים[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 10.6%
גילאי 5 - 9 10.3%
גילאי 10 - 14 8.0%
גילאי 15 - 19 7.9%
גילאי 20 - 29 13.7%
גילאי 30 - 44 19.0%
גילאי 45 - 59 13.2%
גילאי 60 - 64 4.4%
גילאי 65 ומעלה 12.8%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 10
–  יסודיים 5
–  על-יסודיים 8
תלמידים 3,174
 –  יסודי 1,790
 –  על-יסודי 1,384
מספר כיתות 159
ממוצע תלמידים לכיתה 20.0
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017)
פרופיל מועצה אזורית עמק המעיינות נכון לשנת 2017 באתר הלמ"ס
http://www.maianot.co.il

מועצה אזורית עמק המעיינות היא מועצה אזורית במחוז הצפון, בבקעת בית שאן, בסמוך לגבול ישראל–ירדן, בין בקעת הירדן, הגלבוע והגליל התחתון. המועצה האזורית אינה כוללת את העיר בית שאן, המהווה רשות מקומית נפרדת.

ביוני 2008 אישרה ועדת השמות הממשלתית את המיתוג מחדש של המועצה ואת שמה החדש, "עמק המעיינות"[3]. שמה הקודם היה מועצה אזורית בקעת בית שאן.

ראש המועצה מאז 2009 הוא יורם קרין.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בקעת בית שאן

שטחי השיפוט של המועצה מתפרסים על עמק בית שאן, חלקים מעמק חרוד ומהר הגלבוע. השטח ברובו מישורי, ונחצה על ידי מספר נחלים: נחל הקיבוצים, נחל עמל, נחל חרוד, נחל יששכר ונחל תבור. באזור מעיינות רבים, ברובם של מים מלוחים שאינם ניתנים לשתייה. למרות זאת, מקורות המים הנובעים באזור הם המספקים את צריכת המים לשתייה ולהשקיה, ולמרות הקרבה לכנרת, המועצה לא עושה שימוש במי הכנרת.

גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות שטחי השיפוט של המועצה הם:

יישובי המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה מאגדת 24 יישובים:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקעת בית שאן הייתה מיושבת ברציפות מהעת העתיקה ואף קודם לכן. בשלהי השלטון העות'מאני בארץ ישראל הייתה אוכלוסיית הבקעה מוסלמית ברובה המכריע, ונחלקה בין מספר כפרים שעסקו בחקלאות, בעיקר דגנים, ירקות, הדרים, חלב וצמר, והעיירה ביסאן (בית שאן) ששימשה שוק לתוצרת המקומית. בביסאן התגוררו גם מספר קטן של יהודים (41, על פי מפקד 1922) שלא ידוע מתי הגיעו לעיר אך משוער כי מקורם בטבריה. [4] יהודים אלו עסקו במסחר ובמלאכות. על פי העדויות, בין הערבים ליהודים שררו יחסי כבוד ושכנות טובה. חלק מתושבי העמק המוסלמים היו בדואים (במפקד 1931 נמנו כ-3,500 מהם) שהשתייכו ל-2 שבטים: אל-סקאר וע'זוויה.

ראשית ההתיישבות היהודית באזור הייתה בשנת 1901, התיישבות שב-1903 הפכה למושבה מנחמיה.

תקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נפת ביסאן

עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל הוקמה בבקעה נפת ביסאן (1920), שחופפת בשטחה המנהלי את עמק המעיינות של היום.

רכישת אדמות העמק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום תקופת השלטון העות'מאני, היו אדמות העמק בבעלות ממשלתית. עם ראשית תקופת המנדט, ביקשו הערבים תושבי העמק להעביר את האדמות לבעלותם הפרטית. המוסדות הציוניים, לעומתם, ביקשו להקצות חלק מהאדמות להתיישבות יהודית, בטענה כי האוכלוסייה המקומית לא ניצלה את האדמות הללו. הנציב הרברט סמואל הכריע לטובת הערבים, וממשלת המנדט החלה למכור אדמות אלו ליושביהן הערבים.[5] מיד עם העברת הקרקעות לידי הערבים, התרחשו מספר מקרים של מכירת קרקעות לידי יהודים ולידי טמפלרים שהקימו עליהן חוות חקלאיות[6], אך היו אלו מקרים בודדים וללא יד מכוונת. אף על פי כן, ראתה ממשלת המנדט מקרים אלו בחומרה והטילה הגבלות על מכירת הקרקעות. בשנת 1929 החלה חברת הכשרת הישוב ברכישות שיטתיות של קרקעות מידי בעליהן תושבי המקום, רכישות שהקפידו על ההגבלות שהוטלו (למשל תנאי כי יש להשאיר לפחות 100 דונם לכל מוכר לצורך קיומו האישי).[7] קרקעות אלו הועברו לידי קק"ל אך בשלב הראשון לא יושבו ביהודים. חלק מהקרקעות נמסרו לעיבוד למשקים יהודיים שכבר היו קיימים באזור כעין חרוד ובית אלפא.

תהליך רכישת הקרקעות התרחש כסדרו עד פרוץ המאורעות בשנת 1936. פרסום הספר הלבן (1939) שיתק את תהליך רכישת הקרקעות.

החל בשנת 1937 התנהלו מגעים בין חברת הכשרת הישוב לבין הבדואים תושבי העמק לפינויים מהאדמות אשר נרכשו. אדמות חלופיות, שנרכשו על ידי המוסדות הציוניים, הוצעו להם בעבר הירדן המזרחי, וראש שבט הע'זוויה אף נפגש עם עבדאללה הראשון, מלך ירדן וקיבל ממנו אזרחות ירדנית. על אף שהתהליך היה בהסכמה עם ראשי השבטים וכלל פיצוי כספי והענקת קרקעות חליפיות כאמור, לא הושלם תהליך הפינוי עד 1947.

ההתיישבות בעמק[עריכת קוד מקור | עריכה]

. מראה כללי של קיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן, 1938.

כאמור, במהלך שנות ה-20 הוקמו על ידי טמפלרים מספר חוות חקלאיות בבקעה. חוות אלו העסיקו שכירים מתושבי הסביבה או שהתגוררו בחוות עצמן. במרץ 1939, עקב המתיחות עם גרמניה הנאצית והמצב הבטחוני הרעוע באזור, ננטשו כל החוות, שטחיהן נמכרו לקק"ל והציוד נמכר או נמסר לישובים היהודים. השטחים שנקנו בידי קק"ל סופחו לקיבוצים טירת צבי ושדה אליהו.

במחצית השניה של שנות ה-30, במהלך המאורעות, הוקמו בבקעה שורה של ישובים יהודים, חלקם במסגרת מבצעי חומה ומגדל. הראשון בהם היה קיבוץ ניר דוד, שעלה לקרקע ב-10 בדצמבר 1936. תוך שנים ספורות הוקמו על האדמות שנרכשו 23 ישובים בגוש צפוף ונוח להגנה.

הסכסוך הערבי-יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באפריל 1920 נערכה התקפה של פורעים ערבים על המושבה מנחמיה והמתיישבים נאלצו להתפנות לתקופה קצרה. במאורעות תרפ"ט הגיעו לביסאן מספר יהודים שנמלטו מישובים אחרים, אולם גם הם וגם יהודי ביסאן נמלטו מהעיר מחשש לחייהם. עם שוך האירועים חזרו היהודים לעיירה. בשיאה, מנתה האוכלוסיה היהודית בביסאן בין 200 ל-250 איש.[8] אלו נאלצו להמלט בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. המאורעות פרצו ב-19 באפריל 1936, הערבים בביסאן איימו בפרעות על הקהילה היהודית ולכן יומיים לאחר מכן פונו כל יהודי העיר. היה זה סופה של ההתיישבות היהודית בעיר עד לאחר קום מדינת ישראל.

עם תחילת המאורעות, הקימו הבריטים תחנת משטרה בסמוך לטירת צבי, על מנת להגן על המתיישבים הטמפלרים.

עיבוד האדמות שנרכשו היה כרוך בסכנת נפשות מראשיתו, בהיותן יעד למתקפות ערבים. גם הישובים שהוקמו בעמק כאמור, הותקפו מראשית הקמתם.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבועות לפני פרוץ המלחמה הורעו היחסים בין היהודים והערבים בעמק בית שאן. יחידה ההגנה שעשתה דרכה ליד טובאס הותקפה על ידי ערבים שהחלו לשדוד אותה. כאשר הערבים התעסקו בשוד והתרשלו בהבטחת עצמם, זינקו עליהם אנשי ההגנה, הכו אותם מכות נמרצות ופרקו את נשקם. המחלקה נסוגה במהרה לטירת צבי. השייח'ים המקומיים דרשו מהקיבוץ להחזיר את הנשק ונתקלו בסירוב מוחלט. זמן קצר לאחר מכן נתקלו שומרי טירת צבי בקבוצת ערבים השוכבת במארב ליד הקיבוץ. בחילופי אש נהרגו שני ערבים.

מיד לאחר החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר, יזמו כנופיות ערביות סדירות למחצה תקיפות שנועדו לשבש את החיים בישובי האיזור. הכנופיות ערכו באופן ספונטאני הפגזות, צליפות, מארבים וחסימות כבישים. הכביש ליישובים היהודים עבר בביסאן. בפרוץ המלחמה נחסמה הדרך בתוך העיר והשיירות נאלצו להתנהל בדרכי שדה שלאחר גשם הפכו לבוציות, ללא אפשרות למעבר. חסימה נוספת של הכביש לכיוון מערב הייתה בכפר זירעין. הבריטים ישבו בעיקר בתחנות משטרה ובחלק מהצמתים נמנעו מהתערבות בסכסוך ולא איבטחו את הצירים. לעומת זאת, יחידות של הלגיון הערבי שפעלו באזור ככוחות שיטור בחסות השלטונות הבריטיים, סייעו לא פעם לפעולת הכנופיות. [9]

ב-16 בפברואר 1948, תקף "צבא ההצלה" של קאוקג'י את טירת צבי אך נהדף באבידות כבדות. לאחר הדיפת ההתקפה נמלטו ערביי הסביבה מבתיהם. חלק מהבתים שימשו את התוקפים (על פי נשק ואמצעים נוספים שנמצאו בהם). הבתים שננטשו בסביבות טירת צבי פוצצו.

לאחר הפעלת תוכנית ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית ד'

ב-21 באפריל נעשה ניסיון ראשון לכיבוש זירעין על ידי כוח גדול של "גדוד העמק" (הגדוד הראשון) מחטיבת יפתח של הפלמ"ח בשיתוף תגבורת מגולני ואלכסנדרוני. בקרב הקשה בין הצדדים פוצצו בניין בית הספר ונהרגו למעלה מ-20 ערבים, אך הכוחות נאלצו לסגת לאחר שנתקלו בהתנגדות חזקה. מבין אנשי ההגנה נהרגו 6 לוחמים.

לפי הערכת המטה הכללי של ההגנה, הייתה בקעת בית שאן אחד האזורים מהם צפויים צבאות ערב לפלוש לשטח מדינת ישראל. על מנת להיערך לאפשרות זאת הוחלט להשתלט על כל השטח בעוד מועד. בין ה-27 באפריל וה-14 במאי נכבש כל האזור על ידי חטיבת גולני במסגרת מבצע גדעון.[10]

פלישת צבאות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות הפיקוד הישראלי הוכחו כמוצדקות עת ניסו הלגיון הערבי ואחריו כוח המשלוח העיראקי לחדור באיזור קיבוץ גשר, נסיונות שנהדפו בידי חברי הקיבוץ בסיוע לוחמי חטיבת גולני.

בליל ה-28/29 במאי כבש כוח של חטיבת גולני את זירעין בקרב קל יחסית ובכך נפתחה סופית הדרך הראשית ממרכז הארץ לבקעת בית שאן. למעט הטרדות כהפצצת קיבוץ מסילות על ידי מטוס עיראקי (בה נהרג חבר קיבוץ אחד ועוד מספר חברים וחברות נפצעו) לא נעשו בהמשך המלחמה נסיונות תקיפה נוספים של האזור.

שנות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל המועצה האזורית עד שנת 2008 ולפני שינוי שמה

עשור ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר במהלך מלחמת העצמאות הוקמו בבקעה שני קיבוצים חדשים - רשפים ושלוחות. עם סיום מלחמת העצמאות נותר העמק ללא תושביו הערבים, והאדמות והכפרים שננטשו איפשרו השלמת רצף של חלקות חקלאיות, עיבוד חלקות גדולות ואף הקמת ישובים חדשים.
החל בשנת 1949 החל איכלוס מחדש של העיר בית שאן שעמדה נטושה במשך כשנה, ותושביה החדשים של העיר, ברובם עולים חדשים, מצאו עבודה כעובדים עונתיים בישובי הבקעה. תושבי עמק בית שאן ראו בחשש התפתחות של יישוב עירוני, בהיותו "נטע זר" במערך השיתופי של העמק, והתערבו בניהול בית שאן תוך מטרה להפכה לישוב "קואופרטיבי". משמעות הדבר בפועל הייתה מניעת פתיחה של עסקים פרטיים ונסיונות לאגד את אנשי בית שאן בקואופרטיבים. חלק מתושבי בית שאן טענו, בדיעבד, כי התערבות זו עיכבה את התפתחות העיר.[11]
עם הקמתה, הובילה המועצה האיזורית מערך של בניית תשתיות לישובים. הראשון והחשוב בהם היה הקמת מפעל המים, שחלקים ממנו נכנסו לפעולה כבר בשנת 1955. המפעל כלל תשתיות והסדרה של מי המעיינות, תוך ניקוז המעינות המליחים או הובלת מימיהם לבריכות הדגים, וחלוקה של המים המתוקים. תשתית נוספת שנבנתה הייתה תשתית הכבישים, שחלקם נפגעו במהלך מלחמת העצמאות וחלקם היו דרכי עפר וכעת נסללו באספלט. חשובה במיוחד הייתה השלמת קטע כביש 90 שבין קיבוץ גשר למועצה אזורית עמק הירדן - הכביש הקודם נותר לאחר המלחמה בשטח ממלכת ירדן. עוד הוקמו בתחום המועצה שירותי דואר וכן אזור התעשיה מפעלי שאן (ראו להלן).
גל ההתיישבות שאפיין את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות לא פסח על בקעת בית שאן ובמהלך שנים אלה הוקמו בה חמישה ישובים: ירדנה, נווה אור, רוויה, רחוב ושדי תרומות. בנוסף, עובה קיבוץ עין הנצי"ב. הישובים החדשים שהוקמו, רובם בצורת מושבים, אוכלסו על ידי עולים חדשים מכורדיסטאן, עיראק ומרוקו. גם בישובים החדשים, עיקר התעסוקה היה בחקלאות, ובנוסף רבים מהעולים החדשים הועסקו כעובדים עונתיים במשקי הסביבה.
ההתפתחות המהירה של ההתיישבות בעמק הובילה לפער חברתי עמוק בין שני סוגי האוכלוסיה היהודית שישבו בו: מצד אחד, תושבי הקיבוצים הותיקים, ומהצד השני העולים החדשים תושבי המושבים והעיר בית שאן. הפער נכר בתחומים רבים: בידיעת השפה, בביסוס הכלכלי, בחינוך (בשנת 1961, למשל, 5.1% מאנשי המושבים היו בעלי השכלה תיכונית, לעומת 71% מאנשי הקיבוצים) ואף במספר הילדים למשפחה. פער משמעותי נוסף היה הקשר לשלטונות המדינה - בעוד הקיבוצים נהנו מגישה לאלה, למושבים ולאנשי בית שאן לא הייתה כל השפעה על מקבלי החלטות. [12][13]

עד מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השלמת הקמת התשתיות וההתיישבות בבקעה, התרחשה צמיחה משמעותית בענפי החקלאות. עמק בית שאן היה החלוץ בענף הכותנה שנכנס לישראל בשנת 1953 בהובלתו של סם המבורג , ולאחר תקופת התגברות על הקשיים שנילוו להקמתו הפך למרכזי בחיי העמק. ההתרחבות המשמעותית של החקלאות הובילה לצמיחה גם בענפי התעשייה בעמק שנתנו שירותים לחקלאות ועיבדו את התוצרת החקלאית.[14] בשל סדרי הגודל אליהם הגיעה החקלאות והתעשייה החלה המועצה ליזום פרויקטים למתן פתרונות בשיתוף פעולה עם הרשויות השכנות.

תשתיות החינוך והתרבות שהוקמו בבקעה במהלך השנים הראשונות החלו לתת את אותותיהן בסגירה מסויימת של הפערים החברתיים, בעיקר בתחום החינוך. חוק חינוך חובה, על אף שלא יושם במלואו, העלה משמעותית את אחוז ילדי העולים שזכו להשכלה יסודית ועל יסודית במסגרת החינוך הממלכתי. בתחום הספורט התפתחו מאוד ענפי השחייה והכדורמים וספורטאי האזור הגיעו להישגים נכבדים ברמה הארצית.

על אף היות בקעת בית שאן אזור ספר של מדינת ישראל, מעט מאוד אירועים על רקע בטחוני התרחשו עד למלחמת ששת הימים. עיקר האירועים היו חבלות ברכוש ומיקוש דרכים שבוצעו על ידי מסתננים מירדן.

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ההתשה בבקעת הירדן

על אף מיקומה של בקעת בית שאן, לא התרחשה בה שום פעילות במהלך מלחמת ששת הימים. הגבול המזרחי עם ירדן לא השתנה. אך השקט הבטחוני שאפיין את האזור במשך 19 שנה הסתיים באחת: ב-19 ביוני 1967, התגלה מטען חבלה סמוך לקיבוץ גשר. ב-6 באוגוסט 1967 - הותקף בירי מהמארב טנדר שנסע בין מעוז חיים וכפר רופין. בהמשך הופגזו ישובי המועצה באופן יומיומי על ידי הארטילריה של צבא ירדן, וחדירות מחבלים ופיגועים הפכו לחלק משגרת החיים במועצה. במהלך המלחמה ספג קיבוץ כפר רופין, לדוגמה, 58 הנחתות אש. בית שאן ספגה 40 הנחתות אש. [15]

כתוצאה מכך דרכי העפר החקלאיות באזור צופו באספלט למניעת מיקוש, ביישובים נחפרו תעלות קשר רבות (תוך כדי הרס הנוי בחלק מהיישובים)[16] ונבנו בחלקם מקלטים מרווחים יותר שיועדו גם ללינה. ילדי חלק מהיישובים לנו קרוב לשלוש שנים במקלטים באופן קבוע.[17] הישובים עברו משברים חברתיים על רקע הלחימה. גידול הילדים במקלט היווה בעיה. דובר על פינוי ומשפחות עזבו.[18] מפקדי הצבא הגיעו ליישובים במטרה לחזקם ולהבטיח להם שצה"ל מנסה לעשות הכל כדי לסייע להם.[18] אנשי המשקים דרשו מאלוף פיקוד הצפון לכבוש את הגלעד כפי שכבשו את רמת הגולן במלחמת ששת הימים ולהרחיק את הסוללות הירדניות והעיראקיות.[19]

בעידוד הממשלה יצאו ילדים ומשפחות מישובי הקו לנופש בעורף, אולם לא היה בכך כדי להקל בהרבה על הבעיות.[20] כמו כן, התנדבו אזרחים מן העורף לסייע ליישובים שבקו האש על ידי הגעה ליישובים למספר ימים וסיוע בעבודה במקום.

בשנים אלו החלה ממשלת ישראל גם בהקמת היאחזויות נח"ל בבקעת הירדן, שקיבלו את השירותים המונציפיאליים מהמועצה עד להקמתה של מועצה אזורית בקעת הירדן.[21][22] בנוסף, אוזרחה גם היאחזות הנח"ל במעלה גלבוע.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2017, מתגוררים במועצה אזורית עמק המעיינות 13,100 תושבים (מקום 139 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2.5%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, למועצה אזורית עמק המעיינות דירוג של 6 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 78.8%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 8,761 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח).[23]

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחומי המועצה שוכנים שבעה בתי ספר, מהם חמישה בתי ספר יסודיים: רימון, דרור, שק"ד, ביכורים ודקלים, ושני בתי ספר על-יסודיים: גאון הירדן ושק"ד. מוסד לחינוך מיוחד "אולפנת גלעד", וחוות בעדן, חווה חקלאית להעשרה בתחום החינוך לחקלאות ולקיימות. בתחום המועצה גם מתנ"ס ואולם מופעים ממוגן ("הקימרון") ובו 938 מקומות ישיבה. על פי נתוני משרד החינוך בשנת הלימודים תשע"ח (2017-2018) זכו תלמידי המועצה לתקצוב הגבוה ביותר בישראל, 57,357 שקל בשנה לתלמיד.[24]

בתחומי המועצה המוסד "מלכישוע", מוסד גמילה מסמים.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1978 מתקיים מרוץ חצי מרתון עמק המעיינות (בעבר נקרא חצי מרתון בית שאן). המרוץ מהווה את אליפות ישראל בחצי מרתון ונחשב למרוץ ההכנה למרתון טבריה. בשנת 2018 השתתפו במרוץ 3,500 רצים.[25] מאז 2014 מתקיים גם מרוץ שבילי עמק המעיינות - מרוץ אולטרה מרתון הנמשך יומיים (חלקו כמרוץ לילה) וכולל הפנינג במתחם גן השלושה ונחל הקיבוצים.

מועדון כדורסל גלבוע/מעיינות משותף למועצה אזורית עמק המעיינות ומועצה אזורית גלבוע. המועדון הוקם ב-2009, ונכון ל-2018 הוא מונה 1,200 בנים ובנות בגילאי 6-18 במסגרת של 50 חוגים וקבוצות תחרותיות. הקבוצה הבכירה של המועדון היא הפועל גלבוע קרן המשחקת בליגה הלאומית בכדורסל נשים.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס צהוב של המועצה האזורית

כביש 90 מהווה את עורק התחבורה העיקרי בתחום המועצה וחוצה אותה מצפון לדרום לכל אורכה. צירי הרוחב הם כביש 667 העולה לגלבוע ומחבר את ישובי הגלבוע, כביש 669 העוקף את בית שאן מדרום ומחבר מספר ישובים, והמשכו בכביש 6678, וכביש 71 המהווה את הקשר העיקרי לכיוון מערב ולמרכז הכלכלי של מדינת ישראל. בתחום המועצה עוברת מסילת העמק, ואת תושבי המועצה משרתת תחנת הרכבת בית שאן.
ממוצע המרחקים בין כל יישובי המועצה הוא 11.9 ק"מ.

תעסוקה, כלכלה ומסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטח המועצה שטחי חקלאות רבים. כ-35% מתושבי המועצה עוסקים החקלאות. הגידולים הבולטים נכון לעשור השני של המאה ה-21 הם בריכות דגים, צמחי תבלין, תמרים וזיתים.
בעבר בלטה החקלאות בעמק בית שאן בגידולי הכותנה.

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 החל לפעול בתחום המועצה אזור תעשיה "מפעלי שאן". בראשיתו עיקר התעשיה נועדה לתוצרת החקלאית, אך עם השנים הצטמצם הצורך וכיום האיזור מכיל מגוון של תחומים.[26] בשנת 1996 החלה הקמתו של אזור תעשיה נוסף "פארק צבאים", בבעלות משותפת עם עיריית בית שאן. כיום מועסקים בו כ-300 איש. הפארק מוגדר כאיזור עדיפות לאומית א' ולמן הקמתו זכה למענקי פיתוח של עשרות מליוני שקלים מתקציב המדינה.[27][28] אף על פי כן, סובל הפארק מתת אכלוס ואינו ממצה את הפוטנציאל הטמון בו. [29] בשנת 2008 הוצגה לממשלה תכנית להקמת אזור תעשיה נוסף, "שער ירדן", בשיתוף ישראלי-ירדני. 275 דונם משטחי אזור התעשיה כלולים בשטח המועצה, ו-700 דונם בשטח ירדן. האזור יאפשר מעבר של עובדים וסחורות בין שתי המדינות. התכנית אושרה סופית ב-2013, וב-2016 החלו עבודות הפיתוח של האתר, שיכלול גם גשר על נהר הירדן.[30]

בתחום המועצה נבנית תחנת הכוח מעלה גלבוע, פרוייקט תשתית לאומית.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום המועצה ובצמוד אליה מספר רב של אטרקציות תיירותיות, בהן אתרי טבע, נופש ופנאי, ועתיקות רבים.

שמורות טבע וגנים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטח המועצה קיימות 15 שמורות טבע מוכרזות המהוות 16.1% משטח המועצה, 2 גנים לאומיים ושמורת נוף אחת. המוכרים ביותר הם:

מסלולי טיול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 2010 ביוזמת מכינת העמק ששוכנת בתל תאומים, נפתח מסלול הליכה מעגלי העובר בין אתרי התיירות השונים בעמק בשם שביל עמק המעיינות, שאורכו הכולל 120 ק"מ. מעבר לשביל עמק המעיינות, האזור עשיר מאוד במסלולי טיול מותאמים להליכה במגוון רחב של רמות קושי, לאופני שטח ולטרקטורונים. עם המסלולים הפופולריים נמנים נחל הקיבוצים, אשר לאורכו גם חניוני יום ולילה, קניון הבזלת בנחל חרוד, ונחל יששכר.

מוזיאונים ומרכזי מבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור תל עמל, חומה ומגדל
  • מוזיאון בית הרופא במנחמיה - מוזיאון היסטורי העוסק בתחום הרפואה וראשית ההתישבות היהודית בגליל התחתון.
  • המוזיאון לארכאולוגיה בגן השלושה.
  • אתר מורשת חומה ומגדל בגן השלושה.
  • מרכזי מבקרים בתחומי הצפרות, אנרגיה ירוקה, חקלאות ועוד.
  • גן גורו - גן חיות בדגש על יבשת אוסטרליה.

לינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיזור מספר חניוני לילה (קמפינג), חלקם כוללים דרגות שונות של שירותי חניון לילה, חלקם בתשלום. בין החניונים הבולטים חניון מעיין חרוד, חניון כוכב הירדן, חניון גן השלושה וחניון נחל הקיבוצים. בנוסף קיימים מספר חניונים פרטיים. אכסניה, בית הארחה וצימרים רבים לאירוח מופעלים באופן פרטי ברחבי העמק.

בריאות ורווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי החולים הנותנים שירותים לתושבי המועצה הם פוריה שבטבריה ומרכז רפואי העמק שבעפולה. מרחק הנסיעה מישובי המועצה לבתי החולים הוא 19 עד 45 ק"מ (המרחק הרב ביותר, משדי תרומות לפוריה). בבית שאן קיים מוקד לרפואה דחופה המשרת גם את תושבי המועצה.[31]

בשנת 1988 הוקמה על ידי תושבי המועצה עמותת "גיל עוז", המספקת שירותי רווחה לקשישים.[32]

ראשי מועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הנתונים לפי טבלת יישובים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  3. ^ דודו בזק ודליה מזורי, גלגולה החדש של בקעת בית-שאן: "עמק המעיינות", באתר nrg‏, 13 ביוני 2008.
  4. ^ התקופה המנדטורית, באתר מוזיאון בית שאן.
  5. ^ אהרון יפה, קווים לתהליך גאולת קרקעות עמק בית־שאן, קרקע 35, 1992, עמ' 52-59.
  6. ^ דני גולדמן, התיישבות הגרמנים בעמק בית שאן בין מלחמות העולם, קתדרה 129, 2009, עמ' 85-106.
  7. ^ למשל מהכפר תל אלשווכ, בו התגוררו 41 תושבים ב-11 בתים, נרכשו 3,116 דונם מתוך 3,685, ראו כאן
  8. ^ מפת בית שאן, הוכנה ע"י מחלקת המדידות של ממשלת המנדט. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ‏1929
  9. ^ יעקב מרקוביצקי, עמק יזרעאל במלחמת העצמאות, עידן - גליון 17, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1993
  10. ^ בית שאן וסביבתה בשלב נטילת היוזמה, באתר אתרי מלחמת העצמאות
  11. ^ בית שאן בין עצמאות להתהוות באתר מוזיאון בית שאן.
  12. ^ גבריאל ליפשיץ, ערי הפיתוח ומרחבן הכפרי : ניתוח על-פני זמן של פערים חברתיים, ארץ-ישראל; מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כב (תשנא) 106-117, האוניברסיטה העברית‬
  13. ^ המועצה האזורית בית שאן ופעולותיה, הצופה, 29 במרץ 1956
  14. ^ א. מש, המפעלים האזוריים בעמק מתרחבים, דבר, 17 בפברואר 1965
  15. ^ משה דיין, אבני דרך, הוצאת עידנים, 1976, עמ' 530
  16. ^ חיים גורי, נוי ורחמים, דבר, 19 בספטמבר 1975
  17. ^ אליעזר זקס, 100 שנות קיבוץ, הוצאת קואורדינטה, 2010, עמ' 249 (נווה איתן), עמ' 253 (כפר רופין)
  18. ^ 18.0 18.1 דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, עמ' 162
  19. ^ דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, עמ' 160
  20. ^ יעקב ארז, האתגר של מוטה: הפגזות ו...שפעת, מעריב, 26 בדצמבר 1969
  21. ^ יוסף וייץ, דבר, 26 בספטמבר 1972 (מודעה)
    דוד שליו, מניין ישובי הבקעה, דבר, 8 בפברואר 1973
  22. ^ הוחל בחישמול דרום הבקעה, דבר, 8 ביוני 1975
  23. ^ פרופיל מועצה אזורית עמק המעיינות באתר הלמ"ס
  24. ^ אדיר ינקו, אלקנה מובילה בזכאות לבגרות, גבעת שמואל במתמטיקה: נתוני משרד החינוך נחשפו, באתר ynet, 13 ביולי 2019
  25. ^ חצי מרתון עמק המעיינות - 41
  26. ^ אזור התעשייה מפעלים אזוריים שאן
  27. ^ משרד הכלכלה אישר הקמתם של 13 מפעלים חדשים בפארק צבאים הצפויים להעסיק 460 עובדים, באתר עיריית בית שאן, 25 באפריל 2018
  28. ^ פארק צבאים: בתנופת בניה, באתר עמקניוז, 10 באוגוסט 2016
  29. ^ מבקר המדינה, משרד הכלכלה, דוח שנתי 64א לשנת 2013.
  30. ^ דרור פויר, ‏ישראל וירדן החלו כמעט בחשאי לבנות אזור סחר חופשי, באתר גלובס, 14 בינואר 2017
  31. ^ רפואה בקהילה, באתר עיריית בית שאן
  32. ^ אודותינו, באתר עמותת גיל עוז.