יהדות אלג'יריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודים בנמל אלג'יר בדרכם לארץ ישראל (1841)

יהדות אלג'יריה הייתה אחת הקהילות הגדולות של יהדות ארצות האסלאם. ליהדות אלג'יריה היו מספר מרכזים גדולים בעלי מאפיינים שונים במקצת: אלג'יר, קונסטנטין, תלמסאן, אוראן וגרדאייא וקהילות יהודיות היו פרוסות גם בערים קטנות יותר ברחבי המדינה. בשיאה מנתה יהדות אלג'יריה כ-130,000 נפשות, אך כיום נותרו במדינה יהודים ספורים. רוב יהודי אלג'יריה היגרו בשנת 1962 לצרפת, שאת האזרחות שלה הם קיבלו בשנת 1870 בעקבות צו כרמיה, וחלקם עלו לישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות היהודית באזור אלג'יריה של היום, בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, התחילה כנראה עם הגעת סוחרים יהודים בספינות מסחר פיניקיות במאות הראשונות לפני הספירה. על פי המסורת של יהודי העיר קונסטנטין, שהייתה קרויה בעת העתיקה בשם "סירטה", יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וסיפקו סחורות לשלמה המלך. עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית[1] מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף. שרידי בית הכנסת מהמאה ה-3 נמצאו בעיר סטיף, ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.

במאה ה-2 היהודים בצפון אפריקה מרדו ברומאים שבהנהגת הקיסר טריאנוס במה שידוע כמרד התפוצות, מרכז המרד היה בלוב השכנה לאלג'יריה. במאה ה-6 הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הוציא צו נגד היהודים ועמים לא-נוצרים אחרים בצפון אפריקה שהגביל את הפולחן הדתי שלהם, הורה על הפיכת בתי כנסת לכנסיות, והביע תקווה שהם יאמצו את דת הנצרות, עם זאת ההוראות של הצו כנראה לא נאכפו בפועל.[2] במאה ה-7 הממלכה הוויזיגותית הקתולית בספרד החלה לרדוף את היהודים, ושליטים מסוימים אף כפו עליהם גירוש מספרד או המרת דת. בעקבות זאת לאורך השנים 583693 חל זרם הגירה של יהודים מספרד לאזור צפון אפריקה של ימינו וכן גם לאזור אלג'יריה.[3]

ימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבר של ר' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) באלג'יר

המוסלמים פלשו לאלג'יריה במאה ה-7 בהובלת המצביא עוקבה בן נאפע, תוך לחימה הן בכוחות האימפריה הביזנטית והן בכוחות בני הקבוצה האתנית ברברים. את הכוחות הברברים ייתכן שהובילה המלכה האגדית אל-קהינה, שיש שאומרים עליה שהייתה יהודיה, אך קינה יהודית עתיקה מקונסטנטין דווקא מאזכרת אותה כמי שהתאכזרה ליהודים.[4] הכוחות המוסלמים הצליחו בתהליך הדרגתי להתקדם, ועד ראשית המאה ה-8 כל צפון אפריקה נכנסה תחת כנפי האסלאם.

היהודים באלג'יריה תחת שלטון מוסלמי, כמו שאר יהודי ארצות האסלאם, הוגדרו כבני המעמד המשפטי ד'ימה (בני חסות), שחובותיו וזכויותיו נקבעו בחוזה עומר. מעמד זה מאפשר ליהודים לשמור על דתם, אך גם מהווה מעמד משפטי נחות שהמשתייכים אליו נתונים לשורה של הגבלות. רבות מההגבלות המוטלות על הד'ימי הן סמליות, ונועדו להבהיר את מעמדו העליון של האסלאם. כך למשל, אחד האיסורים הוא שבית התפילה של בן החסות לעולם לא יהיה גבוה יותר מגובה הבתים המוסלמים. אחת הדרישות המכבידות ביותר של חוזה עומר היא שמוטל על לא-מוסלמים לשלם מס גולגולת שנתי לשלטון.

אף על פי שחוזה עומר מבטיח לבני החסות הגנה וביטחון, לא תמיד קוימה הבטחה זאת. היחס ליהודים בפועל השתנה בין שליט לשליט, והיו כאלה שהקלו עם היהודים בעוד שהיו כאלה שרדפו אותם. לעתים, בעיקר בתקופות של אי-יציבות, סבלו היהודים מפרעות של ההמונים כנגדם ובזיזה של רכושם.

בית כנסת באלג'יר (1840)

יש מידע מועט בלבד על יהודים באזור אלג'יריה בתקופה שבין הכיבוש המוסלמי למאה ה-12.[5] ידוע שבתקופה זאת יהודים מהעיר תלמסאן התכתבו עם הגאונים בישיבות בבל וניהלו קשרי מסחר עם מצרים. על פי ממצאי הגניזה הקהירית ידוע שבעיר תיארת שבמרכז אלג'יריה ישבו מספר מלומדים וסוחרים יהודים חשובים, וממנה יצאו סוחרים למקומות מרוחקים עד הודו.[6] לאחר כיבושה והריסתה החלקית של תיארת על ידי שבטי בנו הלאל בתחילת המאה ה-10 מתמעטות הידיעות על יהודים בעיר.

בתקופת השושלת בני חמאד (10141152) נהנו כנראה היהודים באזור אלג'יריה משקט וביטחון יחסיים. בתקופה זאת הוקמה קלעת בני חמאד שהייתה עיר הבירה של השושלת עד 1090. מספר מלומדים יהודים נולדו או פעלו בעיר - הגדול שבהם הוא הרי"ף, רבי יצחק אלפאסי, שנולד בקלעת בני חמאד ובהמשך היגר ממנה לפאס ואחר כך לספרד. ר' יצחק אלפאסי הוא מגדולי הראשונים ומי שספרו הלכות רב אלפס מהווה ספר יסוד בהלכה היהודית. בנוסף פעלו בעיר או נולדו בה בתקופה זאת רבנו אפרים, המילונאי ר' שלמה אבן פרחון, והרופא ר' שלמה הדיין בן פורמש. בשנת 1090, בעקבות התקפות חוזרות ונשנות של השושלת הפאטמית ממזרח על קלעת בני חמאד, הקימה השושלת החמאדית עיר בירה חדשה בשם בג'איה, והזמינה אליה תושבים חדשים תוך הבטחה לפטור ממיסים. כך קם גם בעיר זאת מרכז יהודי חשוב.[7]

ימי הביניים המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות אלג'יריה הייתה בין הקהילות שסבלו קשות מרדיפות אל-מוואחידון במאה ה-12, שכללו בשלב מסוים גזירה על היהודים לבחור בין התאסלמות, גירוש או מוות. בתקופה זאת נהרגו המוני יהודים על קידוש השם, רבים אחרים היגרו, ואלה שנשארו נאלצו לחיות כאנוסים ולשמור על יהדותם בסתר. מקורות מהתקופה מציינים שלא התקיימו חיים יהודיים גלויים בתקופה זאת במגרב, כולל ערי אלג'יריה.[8] מספר קינות לזכר הקהילות היהודיות שחרבו כתוצאה מהרדיפות מאזכרות גם את קהילות אלג'יריה השונות. כך למשל בקינה המפורסמת שחיבר ר' אברהם אבן עזרא לזכר המאורעות ("אהה ירד על ספרד") הוא כותב על קהילת תלמסאן מצפון-מערב אלג'יריה:

"ואי חוֹסָן/ קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה"

בהשלמות לאותה קינה שחיברו משוררים אחרים הם הזכירו גם קהילות אלג'יראיות נוספות שחרבו, כגון בג'איה:

"וְאֱין יְהוּדִי/ וְגֵם יְחִידִי/ בְבֵגֵאיָה ואֵל-מֵהְדִיָה"[9]

קלעת בני חמאד נהרסה כליל על ידי שושלת אל-מוואחידון ונותרו ממנה רק שרידים, וכך בא לתומו גם המרכז היהודי בעיר זאת.

אישה יהודיה מהעיר לאגוואט במרכז אלג'יריה (1889)

לאחר התפוררות שושלת אל-מוואחידון הוקמה על מרבית שטח אלג'יריה של ימינו ממלכת תלמסאן על ידי השושלת הזיאנית (1235-1534). יחסם של שליטי שושלת זו ליהודים היה סובלני יחסית, ושרידי הקהילות היהודיות בערי אלג'יריה החלו אט-אט להשתקם באמצעות זרם מהגרים איטי מספרד. לאורך ימי הביניים הייתה תנועה תמידית דו-סטרית של יהודים בין צפון אפריקה לספרד, אך בעקבות התקדמות הרקונקיסטה הפכה התנועה להיות בעיקר חד סטרית - של פליטים יהודים מספרד לצפון אפריקה. כך למשל, בין המהגרים המפורסמים המוקדמים מספרד לצפון אפריקה היה הרופא ר' שמואל אשתרוק הכהן שהגיע במחצית השנייה של המאה ה-14 לעיר תלמסאן, עיר הבירה של הזיאנים, והפך לראש הקהילה היהודית בעיר. אולם גל המהגרים היהודים הגדול ביותר מספרד הגיע לאלג'יריה בשנת 1391 עקב גזירות קנ"א. כתוצאה מהגזרות המוני פליטים יהודים מספרד הגיעו לחופי אלג'יריה בספינות. כרוניקאי מוסלמי אחד מספר שמספר הספינות שהתקרבו לנמל אלג'יר היה כה גדול שהמוסלמים המקומיים חשבו שזה צי צבאי שמתקרב והטביעו חלק מהספינות, אך לבסוף וזיר (שר) יהודי מקומי הצליח לשכנע את השליט המוסלמי לאפשר לספינות להיכנס לנמל.

גל פליטי גזירות קנ"א היווה נקודת ציון משמעותית בתולדות יהודי אלג'יריה, וכתוצאה ממנו ערי הנמל של אלג'יריה הפכו למרכזים חשובים של מחשבה יהודית. בין הפליטים שהגיעו לאלג'יריה היו מלומדים גדולים מספרד אשר הגדולים והמפורסמים שבהם היו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש). הראשון שבהם התפרסם גם בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, ובנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) נחשב גם כן לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. בעקבות בואם של מלומדים אלה לעיר אלג'יר, היא זכתה למעמד בכורה בתקופה זאת בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסאן ונהפך להיות הרופא הבכיר בעיר ומקורב לשליט המוסלמי.

בשנת 1492 הגיע לאלג'יריה גל פליטים יהודים נוסף, מצומצם יותר, כתוצאה מגירוש ספרד. רק מספר קטן מהמגורשים של שנת 1492 בחרו להתיישב באלג'יריה, כנראה עקב החשש שספרד תכבוש את ערי אלג'יריה והם יסבלו מידה גם משם.

במחצית השנייה של המאה ה-15 פעל באזור תלמסאן ובקהילות הדרומיות של אלג'יריה באזור הסהרה מטיף מוסלמי קנאי בשם מוחמד אל-מגיליערבית: محمد المغيلي) אשר הסית את האוכלוסייה המוסלמית כנגד היהודים, והביא לחיסולן של קהילות שלמות באזור הדרומי של אלג'יריה.[10]

בתחום הכלכלה, היהודים באלג'יריה שלאחר ימי אל-מוואחידון שיחקו ברציפות תפקיד חשוב בסחר בין צפון אפריקה לספרד, ובסחר הבינלאומי של ערי הנמל אלג'יריה ככלל, ויהודים התבלטו במיוחד בסחר בזהב. כדי להקל על המסחר לעתים משפחות מורחבות התפצלו כך שחלקם חיו בספרד או מיורקה וחלקם בערי אלג'יריה. יהודים בודדים כגון אברהם אבנגלל (סוף המאה ה-13) אף שימשו כשגריריהן של הממלכות הנוצריות בערי אלג'יר. חלק נוסף מהיהודים עסק במסחר מקומי, ורבים מצאו פרנסה ברכישה של סחורה במחיר זול בעיר אחת באמצעות הלוואה ונדודים לעיר אחרת שבה ניתן למכור אותה במחיר גבוה יותר. מקצועות יהודים נוספים היו מלאכות יד כגון צורפות, ניקוב אלמוגים, ייצור אלכוהול, תיווך, ועוד.

התקופה העות'מאנית וכיבושי ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית המאה ה-16 עד שנת 1830 רוב חלקי אלג'יריה של ימינו היו חלק מהאימפריה העות'מאנית ובשליטתו של שליט מקומי ("דאי") מטעמה. חלקיה הדרומיים של אלג'יריה היו לרוב בשליטת גורמים מקומיים, בעוד שאוראן בצפון-מזרח אלג'יריה נותרה בשלטון ספרדי. התקופה העות'מאנית באלג'יריה הייתה רוויית מאורעות קשים עבור היהודים, והיהודים זכו באלג'יריה בדרך כלל לפחות ביטחון והגנה מאשר בחלקים אחרים של האימפריה העות'מאנית.[11]

ישנם תיאורים רבים של כותבים יהודים או אירופאים המתארים את מעמדם המושפל של היהודים ואת ההתאכזרויות התדירות כלפיהם. באמצע המאה ה-16 היהודים בעיר אלג'יר הואשמו שהם אחראים לתסיסה נגד השלטון העות'מאני. מקור יהודי מהתקופה מתאר שהשליט העות'מאני המקומי (דאי) כעס "ורצה לאבד את כל היהודים", אך "תפילות ורחמים מן השמים" גרמו לכך שהוא הסתפק בהטלת עבודות פרך יומיות על היהודים וחייב אותם לשכן את החיילים העות'מאנים בבתיהם (דבר שהרע את מעמדם של היהודים מבחינות רבות[12]). לקראת סוף המאה ה-17 ר' שלמה בן צמח דוראן כתב שרציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם. בשנת 1794 הוצא להורג ר' מרדכי נרבוני באלג'יר, רב מקומי של הקהילה, באשמת חילול האסלאם.

"יהודיה מאלג'יר" (1872) פסל של האמן הצרפתי בן המאה ה-19 שארל קורדייה

בראשית המאה ה-16 ספרד וצרפת החלו לפלוש לערי הנמל של אלג'יריה, והיהודים סבלו רבות מכך. החל משנת 1509 העיר אוראן וסביבתה, היו תחת שליטתה של האימפריה הספרדית למשך מרבית 300 השנים הבאות. במסגרת כיבוש אוראן על ידי ספרד נהפך בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים. עם זאת, המשיכה להתקיים באוראן קהילה יהודית קטה אף תחת השלטון הספרדי, זאת על אף שבתקופה זאת יהודים לא הורשו להתגורר בשטח ספרד ומושבותיה. משפחות יהודיות מסוימות באוראן אף שירתו את המלך הספרדי בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה.[13] בשנת 1541 ספרד בראשות קרל החמישי (שנודע באיבתו ליהודים) ניסתה לכבוש גם את העיר אלג'יר והיהודים חששו מהגורל המצפה להם, אך שרשרת של תאונות ופגעי טבע גרמה לצבא הספרדי לנסוג מובס. מספר פיוטים נכתבו על ידי משוררים יהודים מאלג'יר לכבוד הנס והיום ד' בחשוון נקבע כ"פורים שני" ויום טוב בקרב יהודי אלג'יריה לדורות. עם זאת, עד מהרה ספרד שבה ופלשה לאלג'יריה, וכבשה בשנת 1543 את העיר תלמסאן. כ-1,500 יהודים נשבו, חלקם נמכרו לעבדות או אולצו להמיר את דתם לנצרות, יהודים אחרים בני העיר נמלטו והרחיקו עד פאס במרוקו כדי לבקש מהקהילה היהודית בה סיוע לפדיון שבויים. בניגוד לאוראן שנותרה תחת שלטון ספרדי עוד זמן רב, תלמסאן חזרה במהרה לשלטון עות'מאני.

במהלך המאה ה-17 הגיעו לערי צפון אלג'יריה מהגרים יהודים מליבורנו, איטליה. מהגרים אלה היו צאצאיהם של מגורשי ספרד והם התיישבו בצפון אפריקה בתור סוחרים ובחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות, ועד מהרה נהפכו לגורם משמעותי בסחר הבינלאומי של ערי אלג'יריה. הם סיפקו שירותים פיננסיים ומסחריים חשובים לדאי (השליט המקומי) וכמה מהם מונו לאורך השנים לכהן בתפקיד ה"מוקדם", המתווך בין הקהילה היהודית לשלטון. שתיים מהמשפחות הבכירות מקרב יוצאי ליבורנו באלג'יריה היו משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. שתי משפחות אלה חברו בסוף המאה ה-18 והקימו חברה כלכלית שהייתה דומיננטית ביצוא של מזון מאלג'יריה לצרפת, בין השאר כדי לספק את צרכיו של צבא נפוליאון. צרפת צברה חובות של 14 מיליון פרנק לחברת בונג'אח-בכרי בלי היכולת לשלם אותם, והדבר יצר מתיחות רבה ביחסי צרפת-אלג'יריה (ראו עוד: פרשת בוג'נאח-בכרי). מתיחות זאת הייתה בין הגורמים לפלישת צרפת לאלג'יריה ב-1830.[14]

ב-29 ביוני 1805, החלה סדרת פרעות קשה במיוחד נגד יהודי אלג'יר, שקיבלה את השם "שבת השחורה". במהלך הפרעות נרצחו על פי הערכות בנות התקופה בין 200 ל-500 יהודים. הפרעות פרצו על רקע סכסוך בין החיילים העות'מאנים (יניצ'רים) שהוצבו בעיר לבין השליט המקומי והיועץ היהודי רב ההשפעה שלו נפתלי בוגנ'אח, ראש משפחת בוג'נאח מיוצאי ליבורנו. נפתלי בוג'נאח נרצח ביריות אקדח יום קודם לתחילת הפרעות, ויום למחרת היניצ'רים בזזו והרסו את בית הכנסת "צרפתי" בעיר ורצחו את 14 היהודים שנמצאו בו. ההתקפה על בית הכנסת נתנה את האות להתקפות על בתי יהודים ברחבי העיר מצד ההמונים, ובתים רבים נבזזו ונשרפו, ויושביהם נהרגו. במיוחד רוקנו מכל דבר ערך מחסני הסחורות של משפחת בוג'נאח. חלק מהמשפחות היהודיות בנות המעמד הגבוה זכו להגנת הקונסולים האירופאים וחייליהם ולכן לא נפגעו.[15]

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומדן האוכלוסייה היהודית באלג'יריה בשנים 1830-1954[16]
שנה מספר היהודים
1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000[17]
יהודי אלג'יראי, 1892

בשנת 1830 מנו יהודי אלג'יריה 26,000 נפשות, שהתרכזו בעיקר בשלוש ערים: אלג'יר קונסטנטין ואוראן. קהילות קטנות יותר ישבו גם בערי נמל אחרות או ביישובים קטנים בדרום המדינה, בקרבת הסהרה. באותה שנה (1830) פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה את רוב חלקי המדינה, המצב של יהודי צפון אפריקה התאפיין בירידות ועליות. הדבר היה תלוי בשליט הערבי ובמקום. למרות שבמשך אלפי שנים תרמו היהודים רבות לשגשוג ולתרבות במדינות אלו יהודים לא מעטים מילאו תפקידים בכירים בממשל ושימשו כיועצים לשליטים. היהודים היו חשופים בכל עת וסבלו משנאה, הרס, אלימות, אפליה, ורדיפות שנגררו למצב קשה ביותר שכולל רצח המונים, הגבלות של רווחה.[18] וכך החלה תקופת השלטון הצרפתי באלג'יריה שנמשך עד שנת 1961. תוצאה מידית אחת של פלישת צרפת הייתה הנעת כ-200 משפחות יהודיות, או כאלף איש, לערוך עלייה לארץ ישראל, כנראה כתוצאה מחוסר היציבות שנגרמה מהפלישה הצרפתית.[19]

מתחילת התקופה הקולוניאלית הצרפתית באלג'יריה, הנהיגה צרפת רפורמות בקהילה היהודית שהחלישו את המוסדות המסורתיים כגון בתי הדין הרבניים וראש הקהילה (מוקדם) והכפיפו אותם לשלטון ולחוק הצרפתיים. יהודי אלג'יריה נתפסו כגורם ששונה מהאוכלוסייה המוסלמית הילידית, ומשנת 1858 החל קמפיין לאזרוחם של יהודי אלג'יריה כאזרחי צרפת, בתמיכת עיתונים רפובליקניים, בנימוק שהיהודים מהווים גורם נאמן לצרפת ומתווך חשוב בין צרפת לבין האוכלוסייה המוסלמית. בשנת 1860 נשלחה לנפוליאון השלישי עצומה של 10 אלף יהודים המבקשים אזרחות מצרפת, בזמן ביקורו באלג'יריה. בשנת 1870, בהובלת המדינאי הצרפתי אדולף כרמיה, פורסמה פקודת כרמיה אשר העניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. אומנם הדבר תרם רבות להתפתחותם של היהודים אך במקביל הגביר באופן משמעותי את האנטישמיות של אנשי המנהל והמתיישבים האירופאים. אלה לא השלימו עם העובדה שילידים- היהודים האלג'יראים הועלו לדרגתם והפכו להיות שווים להם. רגש העליונות והגזענות שלהם וכן החישוב הכלכלי בהפסידם כוח אדם זול, הפכו לשנאה עיוורת כלפי היהודים. היחסים בין היהודים לערבים הידרדרו. היהודי נהיה 'מצורפת'. הוא עדיין לא היה אירופאי אך כבר לא היה 'ערבי'.[20] אזרוחם של יהודי אלג'יריה עורר את זעמם של מתיישבים צרפתים רבים בעלי דעות אנטישמיות, ולהתגברות של פרסומים אנטישמיים והתפרצויות אלימות מצדם כנגד יהודים. יש היסטוריונים הסוברים שזה גם שימש כמניע משמעותי לפריצת התקוממות אלימה של האוכלוסייה המוסלמית כנגד השלטון הצרפתי באותה שנה.

באמצע המאה ה-19 הגיע יעקב יצחק אלטאראס שעמד בראש הקונסיסטורה (גוף של אנשים המתכנס על מנת לקבל החלטות ביצועיות. ) במרסיי. יעקב בן למשפחה יהודית שמקורה בדמשק. הוא בילה חלק ניכר מחיו בירושלים לפני שהיגר לצרפת והתיישב במרסיי, שם הצליח בעסקיו כבעל ספינות סוחר. במהרה הפך לנשיא לשכת המסחר המקומית ולראש הקונסיסטורה היהודית במרסיי. בשנת 1842 עמד בראש משלחת רשמית שיצאה לאלג'יר במטרה לפתוח במחקר מקיף על מצב יהודי אלג'יר בחסות הצרפתים. אלטאראס היה בקיא בצרפתית ובשפת יהודי ערב ולכן הקשר שלו ליהודי אלג'יר היה מהיר. אלטאראס יצא מנקודת הנחה שכל התפתחות שלו מול יהודי אלג'יר תהיה חייבת לעטות אופי משפטי ושיהיה עליו להתנסח בניסוח משפטי ולכן צירף אליו משפטן צעיר ממחוז קונטה יוסף כהן. המשלחת ביקרה בקהילות רבות וחצתה את אלג'יר מקצה לקצה. היא הכינה דיווח מקיץ הוגש לרשויות הצרפתיות והועבר לממשלת צרפת ולכל הגורמים הנוגעים לענייני אלג'יר וגם לקונסיסטורה של יהודי צרפת. דיווח זה מיקד את תשומת לבם של כל הנמנעים ביהודים באלג'יר. בעקבות כך קבעו ראשי יהדות צרפת כי יש לשוב ולהגדיר את מעמד אחיהם האלגי'ראים ולקבוע את צורת ההתארגנות של קהילותיהם. היה מקובל על הכל שהמעמד המשפטי של יהודי צרפת ישמש כדגם. בנסיבות אלה בתאריך ה-5 בנובמבר 1845 פורסמה הוראה מלכותית שעיקרה עוסק בהקמת קהילות יהודיות מאורגנות באלג'יר  הפסקה הראשונה בהוראה קבעה את אופן הפעולה: "באלג'יריה יאורגנו קונסיסטואר אלג'יראי והתארגנויות דומות במחוזים שונים". הכוונה הייתה להביא להיווצרות של יהדות אלג'יראית מאוחדת. הקונסיסטורה האלג'יראית תשב באלג'יר וסמכותה תהיה בכל השטחים שבידי צרפת צפון אפריקה. כך ייחשבו יהודי אלג'יר כחלק מישות מוגדרת. יהודי אלג'יר לא התלהבו מהרעיון. ותיקי קונסטנטין (עיר באלג'יר) זוכרים כי בעירם היה בית כנסת שככל הנראה המשיך להתקיים עד דעיכת הקהילה. זוהי עדות ברורה לכך שבני אלג'יר ביקשו שלא לאבד את זהותם וסירבו להיטמע בתוך ההמון האלג'יראי. הקהילה ביקשה לשמור את ייחודה. הניסיון הצרפתי לכפות מסגרת על יהודי אלג'יר לא זכה לתמיכה גורפת. אף על פי שהיה ברור כי בסופו של דבר הלך הרוחות עומד להשתנות ותצוץ תחושת השייכות לאלג'יר שאין לבלבלה עם נאמנות לאלג'יר. היה זה אחד הפרות הראשונים שקטפה צרפת- הכרה כי קיים ציבור יהודי המגדיר עצמו ברמה האלג'יראית.

ההוראה מ-1845 לא עסקה רק בהיבט גאוגרפי אלא גם דאגה לעתיד של יהודי אלג'יר וקידומם. אחד היעדים הנבחרים היה שיבוץ הילדים היהודים באלג'יר לבתי ספר צרפתיים, שכן ברור כי ההוראה לא דנה כלל בהכשרתם הדתית הספציפית. בתי ספר אחדים פתחו את שעריהם כ"בתי ספר יהודיים" אך חידוש זה לא עורר עד כה עניין בקרב החוקרים ולכן ידוע מעט עליהם. היות שבצרפת עדיין לא חלה הפרדת דת ומדינה, אפשר להניח כי צורה מסוימת ומדוללת למדיי של הוראת הדת נכללה בתוכנית הלימודים, אך במינון קטן. מטרת הלימודים הייתה בעיקר קירוב בין הדור הצעיר של יהודי אלג'יר לצרפת.

יוסף כהן, עוזרו של אלטאראס, שעמד בראש המשלחת לאג'יריה בחר להישאר במדינה בתום עבודת המחקר שביצע במסגרת המשלחת. לאחר מכן יצא שוב לצרפת והיה עיתונאי בעל מוניטין. הוא ידע היטב מה מצופה ממנו ומעמיתיו- להקנות ליהודי אלג'יריה מנהגים אשר יקרבו אותם לדגם היהודי הצרפתי. השלטונות התרשמו במהרה מהצלחת המשלחת. ב-16 בספטמבר 1867 חתם נפוליאון השלישי על ציו שלפיו  לפי ו זה הקהילות הללו, כל אחת מהן מאורגנת בקונסיסטואר המחוזי יוצגו על ידי הקונסיסטואר המרכזי. צו זה ביטל את זכות הבכורה שהוענקה ב-1845 לקונסיסטואר של אלג'יר והפך אותו לאחד מן השורה. אומנם יהודי אלג'יר לא היו צרפתיים אך מוסדותיהם כן.

באותו צו נאמר כי "הרבנים הראשיים של אלג'יריה ייבחרו מקרב רבני צרפת או רבניים מקומיים שגילם שלושים והם בעלי תעודת הסמכה מתקדמת לרבנות". למעשה היה בכך כדי להבטיח שהרבנות הראשית תישאר בידי רבנים צרפתיים מוסמכים. מפאת חוסר עניין, אמירה זו נחלה כישלון. לא היו רבים שהוכשרו ברבנות ושהיו מוכנים לצאת לאלג'יר. אך לעומת זאת משרות הרבנים הראשיים באלג'יר דאגו לשיתוף פעולה עם השלטון הצרפתי ובכך הבטיחו לעצמם סמכות מסוימת. הממסד הרבניי בקהילות המקומיות נותר בידי רבנים ילידי אלג'יר.

השאיפה באותה תקופה הייתה שמתיישבים צרפתיים יגיעו לאלג'יר, אך לא כך היה. הדעה הרווחת הייתה כי מי שכונו 'אירופאים' לא ירצו לבוא לאלג'יר. והאיום הדמוגרפי שיהיה רוב מוסלמי באלג'יר החריף. היות שהאירופאים לא שעו לפניות נעשה ניסיון למלא את הפער על ידי הכשרת האירופאים במקום וכך החל להתגבש רעיון האירוח ההדרגתי של היהודים והמוסלמים של אלג'יר. לא כולם יזכו לקבל, אלא רק אלה שיהיו מוכנים לבקש אזרחות ולמלא את הכרוך בשינוי המעמד האישי. 14 ביולי 1865 יצא צו אשר חל על היהודים ונוסח כך:

יליד המקום היהודי הוא צרפתי. עם זאת ממשיך לחול עליו מעמדו האישי. הוא יכול לשרת בחיילות היבשה והים. הוא יכול להתבקש למלא תפקידים ומשרות בשרות המדינה באלג'יריה. על פי בקשתו הוא יכול לקבל את הזכות להנות מאזרחות צרפתית. במקרה זה חל עליו החוק הצרפתי.

מצוטט בתוך: גיטה עמיפז זילבר: היחסים בין היהודים לערבים באלגיריה של וישי. משואה. עמודים 140-149

כל יהודי אלג'יר שהיו מוכנים לוותר על מעמדם האישי יוכלו לבקש ולקבל אזרחות צרפתית. יהודי אלג'יריה היתמדדו עם אפשרות בחירה. היה זה עניין מצפוני טהור. שעורר קושי רב: לשמור על מעמדם האישי כיהודים או לוותר עליו לטובת האזרחות הצרפתית. בתוך חמש שנים החליטו בסך הכל 142 יהודים אלג'יראים לוותר על מעמדם האישי לטובת האזרחות. מספר נמוך שכזה מדבר בעד עצמו. המארשל מאקמהון, מושלה הכללי של אלג'יריה באותה תקופה הופתע מאוד. הוא הורה לפשט את ההליכים ההכרחיים ולעשות הכל כדי לקרב את יהודי אלג'יריה לצרפת. חובת הישרות הצבאי ובעיקר ההיבט המקשה במיוחד של שירות מרוחק מהבית, הרחק מתמיכת הקהילה הוא שמנע מיהודים לקבל את האזרחות.[21]

משתה של יהודים באלג'יר (1835)

קבלת האזרחות הצרפתית הטיבה עם יהודי אלג'יריה מבחינות רבות בתחום הכלכלי והפוליטי. באופן הדרגתי הוסרו אפליות שונות שהיו נהוגות כנגד יהודים, ובשנת 1876 הורשו גם להתגייס לצבא הצרפתי. אולם השיפור במעמדם הפוליטי והמשפטי גרם להחמרה בהסתה כנגדם מצד המתיישבים האירופאים, שגברה במיוחד בכל הקשור להשתתפותם בבחירות המקומיות. בערים מסוימות היהודים היוו אחוז ניכר מהאוכלוסייה ויכלו בהצבעתם להטות את תוצאות הבחירות. גורמים אנטישמיים בקרב המתיישבים האירופאים ניצלו זאת כדי להאשים את היהודים בהאשמות שונות כגון מכירת קולותיהם. מספר מפלגות אנטישמיות הובילו קמפיינים אנטי-יהודיים ותעמולה אנטישמית הופצה מעל עיתונים ועלונים. "ליגה אנטי יהודית" הוקמה באלג'יריה, ופרעות אנטישמיות פרצו בתלמסאן (1881, 1883) ובאלג'יר (1884, 1885). אחת הדרישות העיקריות של המתיישבים הרדיקלים הייתה לבטל את פקודת כרמיה ואת אזרחותם של יהודי אלג'יריה, ולבודד את היהודים מהחברה הקולוניאלית. פרשת דרייפוס שהתרחשה בצרפת עודדה אנטישמיות בקרב המתיישבים באלג'יריה עוד יותר מבעבר, וב-1896 מפלגות עם אידאולוגיות אנטישמיות זכו בבחירות בקונסטנטין ואוראן. בשנת 1897 מהומות אנטישמיות נוספות פרצו במוסטגנם ואוראן - הפורעים היו בעיקר ספרדים ומוסלמים מקומיים, אך רבים מהם גויסו על ידי מתיישבים צרפתיים.[14] גם בינואר 1898 נערך פוגרום על רקע אנטישמי נגד יהודים באלג'יריה.[22]

למרות המגמות האנטישמיות שפשטו בקרב המתיישבים הצרפתים, התערו יהודי אלג'יריה לאורך השנים בתרבות הצרפתית ואימצו את הצרפתית כשפת אמם (על פני הערבית היהודית, שפתם המדוברת עד אותה תקופה). היה זה תהליך הדרגתי, וערבית יהודית המשיכה לשמש כשפת יהודי אלג'יריה ושפת חלק מהיצירה התרבותית לצד צרפתית. כך למשל בסוף המאה ה-19 החלה יצירה מודרנית בערבית יהודית באלג'יריה, עם משכילים כגון שלום בכ'אש, יצחק מרעלי ויעקב סופר שפרסמו עיתונות, וספרות יפה מקורית או מתורגמת באלג'יר ואוראן. עם זאת ככל שעברו השנים מעמדה של ערבית יהודית פחת ומעמדה של הצרפתית עלה.

ההתערות בתרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם בתחילתה של יצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'יראים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

עם התפתחות מערכת ההשכלה הגבוהה באלג'יריה בהכוונת צרפת בראשית המאה ה-20, נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא-פרופורציונלי בקרב בעלי המקצועות החופשיים; נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות.[23]היהודים תחילה התקשו להתחבר לסביבה, לארץ השולטת ותפיסתה בנוגע לכלכלת המדינה, אך לאחר תקופת הסתגלות הם התחברו אליה והחלו לעבוד בה ולגרום לה לעבוד כרצונם - עם הזמן הם החלו להבין שהם יכולים להגיע גבוה יותר ולכן השתלבו עם הממשלה והשלטונות .

בשנת 1905 הפרידה צרפת בין דת למדינה ויהודי אלג'יר עמדו בפני דילמה. הכפיפות למערכת הקונסיסטואר הצרפתי הותלה עליהם באורח טבעי במרוצת שני הדורות שקדמו לכך מבלי שיהודי אלג'יר נשאלו על דעתם בעניין. אמנם הם לא הביעו התנגדות אך ייתכן כי שתיקתם הוכתבה על ידי רצונם לחמוק ככל האפשר מהתנגשות עם הרשויות הצרפתיות. גורמים מסוימים ברבנות הקומית המכונים 'ילידית' סבלו מכפיפותם לרבנים המעטים שהובאו מצרפת אך נזהרו שלא לצאת חוצץ נגדם. בשלב זה הוצגה בפניהם אפשרות להשתחרר. הדילמה הייתה: האם לנסות ולהשיב את השיטה הקודמת או להישאר נאמנים לשיטת הקונסיסטואר, שפירושו קיום הקהילות המאוחדות במישור המקומי. למרות שלא הייתה התלהבות הם החליטו להישאר עם שיטת הקונסיסטואר שתתאים את עצמה לנסיבות החדשות. השיטה כבשה את יהודי אלג'יר והיא נשארה שנים רבות עד שלאט לאט נעלמה.

מובן כי יהדות אלג'יר איבדה במהלך שנות השלטון הצרפתי חלק לא מבוטל מייחודה הדתי. העשורים האחרונים בעיקר נוטים להאשים בעניין זה את יהדות צרפת והרבנים שהגיעו משם. והשאלה הגדולה היא האם מה שהתרחש בתחום זה באלג'יריה היה שונה בעיקרו ממה שהתרחש באירופה[24]

בתקופת מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים מאלג'יריה נלחמו בשורות הצבא הצרפתי, ולמעלה מ-2,000 מהם מצאו את מותם בקרב.[25]

בין שתי מלחמות העולם המשיכו להידרדר היחסים שבין היהודים למוסלמים באלג'יריה מסיבות כמו: התבוללות מואצת של היהודים בתרבות הצרפתית והשכחה של השפה הערבית והתחזקות התעמולה הנאצית.

תחילה האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה נמנעה מלהשתתף בתנועה האנטי יהודית וזאת בניגוד לתקוות המסיתים הצרפתים, הימנעות זו הפריכה את הטענה כי המוסלמים שונאים יהודים זאת מכיוון שלפני השתלטות הצרפתים היחסים בין הצדדים היו יחסים קרובים וטובים, חיי שותפות, ללא הבדלי דת. חופש פולחן התאפשר באלג'יר לכל הדתות, יהודים ומוסלמים חיו זה לצד זה. לבסוף הצליחו הצרפתים האלג'יראים להפנות נגד היהודים את התמרמרות המוסלמים שהייתה קיימת נגד השלטון הצרפתי ונגד המתיישבים שניצלו את המוסלמים והביאו אותם למצב כלכלי וחברתי ירוד. קנאתם ביהודים סייעה למוסלמים בקונסטאנטין (עיירה בצפון מזרח אלג'יר) להיכנע להסתה.

דוגמה יפה של יחסים טובים בין יהודים למוסלמים באה לידי ביטוי בפרשת המנהיג הרוחני המוסלמי- השייח טייב אל עוקבי אשר המנהל הצרפתי פעל נגדו. אל עוקבי עשה רבות למען הבנה בין המוסלמים ליהודים. באוקטובר 1936 הוא נאשם בסיוע לרצח המופתי (איש דת מוסלמי) של אלג'יר והוא נעצר. אורגן מסע למען שחרורו בהשתתפותם הפעילה של מנהיגים יהודיים. השייח זוכה מאשמה וכמה חודשים לאחר מכן נוסד באלג'יר "האיחוד של המאמינים המונותיאיסטים" אשר מטרתו היה לטפח ולקרב את היחסים בין הדתות באלג'יר.[26]

באוגוסט 1934 פרצו בעיר קונסטנטין מהומות אנטי-יהודיות קשות, בהן נהרגו עשרות יהודים ועשרות חנויות ובתים יהודים נשרפו ונבזזו. הסיבה המידית לפרוץ הפרעות הייתה האשמה שיהודי העליב את דת האסלאם,[27] אך יש שרואים בהן תוצאה של השפעת התעמולה הפשיסטית על האוכלוסייה המוסלמית במדינה. בעקבות הפרעות נולדו אגודות שונות לדיאלוג בין דתי, שבראשם עמדו אינטלקטואלים יהודים-אלג'יראים כגון הפילוסוף ריימון בנישו ופרופ' אנרי אבולקר, שפעלו לאחות קרעים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים באלג'יריה הצרפתית.

יחס השלטון הכובש כלפי הקהילות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה שצרפת שלטה באלג'יריה הממשל זרע פחד ושנאה כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה. הייתה רדיפת יהודים על ידי התושבים המקומיים שנמשכה לאורך כל התקופה, השנאה כלפי היהודים והאנטישמיות רק גברה. הדבר הושפע מהיחס כלפיהם באירופה בזמן משפט דרייפוס, והאנטישמיות במזרח אירופה שנקראה "סופות בנגב". (בנוסף, במרץ 1897 החל גל פרעות במחוז מוסטאגנם- יהודים הוכו וחנויותיהם נשדדו ובתי כנסת נהרסו).

כאשר צרפת השתלטה על אלג'יריה היא גרמה לשנאה כלפי הקהילות היהודיות ובודדה אותם מהחברה בגלל שהעניקה להם יחס מועדף. בעצם כשהצרפתים נתנו יחס מועדף ליהודים, התושבים המקומיים נדחקו לפינה והרגישו פחות מועדפים על השלטון ולכן התנקלו ופגעו באזרחים היהודים. העיתונות הצרפתית קראה למיגור השנאה כלפי היהודים והוקיעה את המסיטים לרצח. המשכילים היהודים נטמעו יותר בחברה וקראו לכל הקהילות היהודיות ללכת בדרכם, וכך למלא את חובתיהם כאזרחים צרפתיים קודם לכן ואז להמשיך עם בדלנות הקהילות. יהודי אלג'ריה תמכו בשלטון הצרפתי בגלל שהכירה בקהילות ותמכה בהם אך יחד עם זאת נתנה להם שוויון זכויות. בעקבות היחס הטוב ליהודים מצד השלטון, השלטון הצרפתי נתן ל-35,000 יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית ב"צו כרמיה".

הקהילות היהודיות התמודדו עם שאלה - האם יש לשאוף לשוויון מדיני ואי אפליה בציבור או להפך, להיבדל מהציבור הרחב ולקבל אוטונומיה חלקית.

ב-21 ביוני 1831 הקהילות היהודיות קיבלו מהממשל הצרפתי הכרה ב"ראש האומה העברית"- הגוף האוטונומי של הקהילות והתבדלו מהציבור הרחב. אך ב-10 באוגוסט 1834 נגרם צמצום האוטונומיה המשפטית של היהודים ובעקבות זאת הצטמצם תחום פעילות בתי הדין הרבניים וסמכותם הייתה רק בנוגע לנישואין וגירושין.

הצו גרם לקהילות היהודיות להתרחק מעט מהדת ומהבדלנות ולהשתלב בחברה הצרפתית כבעלי מעמד גבוה. בנוסף הצו גרם להגברת האנטישמיות מצד התושבים המקומיים, שיאה הגיע ב-1897 שברוב ערי המושבה היה פרעות כנגד היהודים שנגמרו בפגיעה חריפה בחיים וברכוש.

החינוך היהודי בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת ראתה בחינוך כלי יעיל ביותר להפצת החילוניות והערכים הלאומיים של צרפת  לקבוצות מרקעים אתניים שונים במטרה להחדיר את ערכיה הלאומיים של צרפת ולטפח נאמנות כלפיה מהמדינות שכבשה[28]. בשל כך החינוך היה המניע המרכזי לתהליך ההתערות של יהודי אלג'יריה בתרבות הצרפתית - כתוצאה מקבלת האזרחות הצרפתית מרבית היהודים שלחו את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים הצרפתיים בהם קיבלו חינוך צרפתי-חילוני. בתי הספר הצרפתיים דחקו את רגלי החינוך היהודי-מסורתי אשר היה הבסיס לעיצוב הזהות הדתית של הקהילה ולחיי הרוח והתרבות שלה שהיה נהוג עד אותה תקופה, לקול התנגדויות וחששות מצד אישים מסורתיים שחששו מהתבוללות. בשנת 1845 לפי פקודת סן קלו, "צו המלך" על ידי השלטון הצרפתי הוחלט שהקונסיסטוריה היהודית באלג'יריה אחראית על החינוך היהודי. בחלקו הראשון הצו מורה על הרבנים הראשיים ללמד את הדת היהודית ולהזכיר את חובת הציות והנאמנות לצרפת והחובה להגן עלייה. בחלקו השני הוטל על הקונסיסטוריה להקים מעונות ילדים ובתי ספר שילמדו שם בין היתר לימודי דת והשפה הצרפתית. אך השינויים בחינוך היהודי הראו את אותותיהם לאחר צו כרמייה בשנת 1870 וחוק ז'יל פרי בשנת 1882, כשמרבית הילדים באלג'יריה למדו חינוך צרפתי יסודי[29]. כתוצאה מהחינוך המודרני החל תהליך חילון - מעמדם של הרבנים והאליטות המסורתיות פחת ועלה מעמדם של צעירים בוגרי מערכת החינוך הצרפתית ובעלי מקצועות חופשיים. לצד בתי הספר הממשלתיים הצרפתיים פעלו באלג'יריה גם מספר קטן יחסית של בתי ספר של חברת כל ישראל חברים, שהציעו חינוך יהודי לצד החינוך הצרפתי.

תמורות במשפחה היהודית בתקופת השלטון הקולוניאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר הפתאומי מסביבה חברתית מוסלמית מסורתית למפגש עם התרבות הצרפתית החילונית גרם למשבר חברתי מסורתי בקהילה היהודית שהראה את אותותיו גם במשפחה היהודית. האמא במשפחה בשל מגעה הישיר בשגרת חייה בעבודתה עם החברה הקולוניאלית הצרפתית סימלה את כניסתה של התרבות הצרפתית בעזרת סממנים של מודרניות כגון אורח חיים צרפתי, שפה ולבוש של מתיישב צרפתי. בנוסף הבנות החלו להשתלב חינוך היהודי המסורתי במהלך המאה 19 ועל כן לא למדו עברית ויהדות. הן שאבו והתחנכו מהתרבות הצרפתית כחלק מהרפורמות שהנחיל השלטון ובכך גם בחינוך ובעבודה שלהן התפתחה זיקתן לתרבות החול הצרפתית שבאה לידי ביטוי במשפחה היהודית. לעומת זאת האב במשפחה עסק במסחר ובמלאכה בינו לבין גברים אחרים, נשאר בחוג חברתי יותר סגור שלא נפתח לחברה הצרפתית ועמד על הצד המסורתי בבית.

השסע שהחל להופיע במשפחה החלה להחריף כאשר ערכי התרבות הצרפתית בחינוך הוטעמו בילדים ובכך העמיקו את השינוי שחל במשפחה. בבית ספר הילדים נפתחו לחברה הסובבת שהטביעה בהם חותם, כאשר האם דוחפת בהם להמשיך את לימודיהם, להשכיל ולהתקדם במוסדות האקדמיים הצרפתים. בשל סיבה זאת, האב החל לאבד קשר עם ילדיו; השפה הערבית היהודית הפסיקה להיות שפת התקשרות ביניהם והמסורת כבר לא הייתה מה שמאחד את האב וילדיו. החל כרסום המצוות, זיקה לבית כנסת, חיי קהילה יהודית, ניתוק הקשר עם הרבנות בקהילה- כל מה שסימל האב במשפחה. כמו כן הלבוש המסורתי נהפך להיות לבוש אירופאי, שמות פרטיים צרפתיים ניתנו על ידי האישה והמטבח היהודי נסוג לאחור לצד המטבח האירופאי הצרפתי.[30]

ראשית הציונות באלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני נציגים יהודים מאלג'יריה השתתפו בקונגרס הציוני הראשון בבזל (אדוארד אטאלי וד"ר אז'ן ואלנסין) ומראשיתה של התנועה הציונית רעיונותיה החלו להיות מופצים גם באלג'יריה. עם זאת, רוב תושבי הקהילות היו באותה עת בעיצומו של תהליך השתלבות בחברה ובתרבות הצרפתית, ולא ראו בעלייה לארץ ישראל כאפשרות רצויה או פרקטית עבורם.

מנהיגי האגודות הציוניות באלג'יריה הביעו לעתים קרובות תסכול מעמדתם האדישה יחסית של מנהיגי הקהילה ועשיריה לציונות ולתהליך ההשתלבות של הקהילה בחברה הצרפתית. כך למשל כתב אחד ממנהיגי אגודה "שיבת ציון" שפעלה באלג'יריה ומנתה ב-1920 כ-270 חברים:

העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי אלג'יר מחרימים את הציונות לעת עתה .. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ושכירים מהשכבה הנחלשת. אותם יסודות הטוענים, שבראש ובראשנה הם צרפתיים ואין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני שטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדניים.

מצוטט מתוך: יהדות צפון אפריקה - ציונות, עליה והתיישבות / עמ' 29

למרות זאת היו קהילות שבקרבם פרחה התודעה הציונית לרבות בקהילה המרכזית בקונסטנטין. בחלק מהקהילות הדבר בא לידי ביטוי גם באימוץ מנהגים שהיו נהוגים בארץ ישראל, לדוגמה: בקהילת ג'רבה התפללו את התפילה לירידת גשם באותו זמן שהתפללו אותה בארץ ישראל ולא כמו שנהגו לעשות לאחר 60 יום. ארץ ישראל הייתה ידועה בשם "ירושלים" ובקהילות אחדות כל פעם שהוזכר שם זה עלה גל של התרגשות.

כתובה מאלג'יריה

מלחמת העולם השנייה ומשטר וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם השנייה בוטלו רבות מזכויותיהם של יהודי אלג'יריה ואזרחותם הצרפתית נשללה מהם, לשמחת הגורמים האנטישמים בקרב המתיישבים הצרפתים שעבדו לשם מטרה זאת מאז החלתו של צו כרמיה ב-1830. השלטון טען כי צו כרמייה הפלה את המוסלמים לרעה בהענקת אזרחות צרפתית ליהודים. השאלה הנשאלת מכך היא מדוע לא קיבלו גם המוסלמים אזרחות צרפתית בזמנו. התשובה לכך היא הדבר הוצע להם פעמים רבות. אך המוסלמים לא היו מוכנים לוותר על האוטונומיה הדתית ועל דיני המעמד האישי שלהם לטובת אזרחות. לאור סירוב זה של המוסלמים לא ראו הצרפתים נכונות להעניק להם אזרחות.[18]

נומרוס קלאוזוס (מכסות של 2–3 אחוז) הוטל על היהודים במוסדות ההשכלה הגבוהה ובמקצועות החופשיים, והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כעורכי דין, רופאים, מורים ופקידים. רדיו שטוטגרט הנאצי שידר פרשנויות במטרה לעורר לאומנות אנטישמית ברחבי העולם. כאשר בשנת 1940 גרמניה שחררה שבויים מוסלמים ולפני שאלה חזרו לאפריקה הם השתתפו בקורסים מאורגנים על ידי הנאצים. קורסים אלה היו מיועדים להפוך ערבים אלה למפיצים של התעמולה הפרו גרמנית כמדינה טובה ובעלת כוח שלא ניתן לנצחה. אך למרות כל ההוראות המנהיגות הרוחנית והאליטה המוסלמית באלג'יר נקטו עמדה ברורה נגד האנטישמיות[18]:

ד"ר באשיר נשיא הנבחרים המוסלמים במועצה הכללית של מחוז אלג'יר: נכון הוא כי טירוף ההיטלריזם פועל באלג'יריה, אבל לא בקרב בני המקום. סוכני היטלר האמיתיים (הימין הקיצוני הצרפתי) מארגנים באלג'יריה אסיפות נגד יהודים ומעוררים שנאת הגזעים בצורה עיוורת ומטורפת ביותר. הם, וכן עורכי עיתונים מסויימים קוראים למוסלמים ללא הרף וללא חשש להרוג יהודים. את העובדה כי עד כה לא היו מהומות רציניות, יש לזקוף לזכות קור הרוח והתבונה של המוני המוסלמים אשר עד כה התייחסו באדישות להסתות דמגוגיות אלה, אליהן אנו מוסרים מיד לשלטונות.

יהודי אלגיריה ולוב. עורכים- משה כלמוש משה עמר ומוריס רומני

ביוני 1942 המנהיג הערבי- אלג'יראי פרחת עבאס הביע את דאגתו מההשלכות האפשריות לגבי המוסלמים מהצעדים האנטישמים. הוא פונה אל שלטון וישי הצרפתי ואומר: "מה שאתם עושים ליהודי אלג'יריה שהתמזגו בצורה כה מושלמת בתרבות הצרפתית בא ביוזמתכם ואינו בא מהאויב הנאצי" שלא התעניין כלל בנושא ביטול צו כרמיה המסקנה היא שהגזענות שלכם פונה לכל הכיוונים. היום היא פועלת נגד היהודים והיא תפעל מיד נגד הערבים" פרחת עבאס. תגובה זו חיזקה את העובדה כי אף פעם לא הראו המוסלמים ליהודים יחס כה ידידותי כמו בתקופת וישי.

בנובמבר 1942 עם נחיתת כוחות בעלות הברית באלג'יריה לא השתנה מצב היהודים, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות. המשטר של וישי נשאר על כנו, החוקים האנטי יהודיים לא בוטלו והזכויות לא הוחזרו ליהודים. יומיים לאחר הנחיתה הזמין המושל הכללי את הרב הראשי של אלג'יריה אליו. הרב שאל אותו בגלוי: "מתי תבטלו את החוקיים הגזעניים האנטישמיים ?" הרב הראשי של אלג'יר. כאשר טרם היה ברור לאנשי וישי האלג'יראים מה היה מעמדם בעיני הכובד האמריקאי, לא חששו מלתת תשובה שלילית לרב הראשי ללא דיחוי. הם גם לא היססו להשתמש באמירה כי האמריקאים והמוסלמים לא יראו בעין יפה את הביטול המידי של הצעדים האנטי יהודיים אלא בהדרגה.[18]

בשנת 1941 נומרוס קלאוזוס של 14 אחוז אף הוטל על בתי הספר היסודיים והתיכוניים הצרפתיים באלג'יריה, וכתוצאה מכך בשנת הלימודים 1941–1942 למעלה מ-13 אלף תלמידים יהודים הורחקו או סורבו כניסה לבתי הספר הצרפתיים, ונותרו ללא מסגרת חינוכית.[31] הקהילה באלג'יריה הקימה בתי ספר מאולתרים כדי לדאוג לכל אותם תלמידים שגורשו מהחינוך הצרפתי. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן או מניות מעבר לבית הפרטי שלהם ולאגרות חוב של ממשלת צרפת, וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה".[32] במהלך מלחמת העולם השנייה אלפי יהודים נשלחו למחנות עבודה בדרום-מזרח אלג'יריה בקרבת הגבול עם מרוקו ושם הועבדו בפרך במשמרות של 11 שעות ביום. מירב היהודים שנשלחו למחנות היו יהודים זרים שהגיעו לאלג'יריה כפליטים בתקופת המלחמה, אך חלקם היו גם יהודים מקומיים, ובעיקר מתנגדי השלטון. בנוסף לצעדים אלה, ננקטו הכנות לקראת אריזציה של הרכוש היהודי, ולאורך המלחמה יהודי אלג'יריה סבלו מהתפרצויות אנטישמיות שונות מצד המתיישבים והמוסלמים המקומיים כאחד.

פעולת ההתנגדות החשובה ביותר של יהודים באלג'יריה לגרמניה הנאצית ולמשטר וישי במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה התארגנותם המחתרתית של צעירים יהודים באלג'יר בהובלת ג'וזה אבולקר. לפי התכנון שנערך בין חברי ההתארגנות המחתרתית לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים ב-8 בנובמבר 1942 להשתלט על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד. לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. על דרך עורמה מחתרת בת כ-400 איש הצליחה להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, ורק אחד מאנשיה נהרג. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית, ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה.

למרות שחרור אלג'יריה על ידי בעלות הברית, האמריקאים הותירו את קציני משטר וישי האנטישמים כאחראים על השליטה במדינה. חוקי האפליה הגזעית נותרו על כנם ובוטלו רק חודשים לאחר מכן. באפריל 1943 התקיימה ישיבה של המועצה הכללית. בישיבה זו חתמו כל חברי המועצה המוסלמיים על ההצהרה שהביעה את יחסי הידידות הכנים עם הצרפתיים היהודיים ואת עמדתם האוהדת להשתדלויות לשם החזרת צו כרמייה ליהודים.[18] האזרחות הצרפתית הוחזרה ליהודי אלג'יריה באוקטובר 1943 בהוראת הגנרל שארל דה גול.

המאבק לעצמאות אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שבתקופת מלחמת העולם השנייה סבלו יהודי אלג'יריה מהיחס האנטישמי של השלטונות הצרפתיים, הדבר לא פגם בהזדהותם עם צרפת. במהלך המאבק האלג'יראי לעצמאות מצרפת, שצבר תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה, צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'יראית. מספר מנהיגים אלג'יראים קראו לשתף גם את היהודים במאבק הלאומי, אך יהודים מעטים נענו לקריאה.

במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה, העמדה הרשמית של מוסדות הקהילה היהודית הייתה נייטרלית, והקהילה היהודית נמנעה מלצודד בגלוי באחד הצדדים במלחמה. עם זאת, יהודים כבודדים לקחו חלק בשני צדדי המלחמה, הן בהחזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, הארגון שהוביל את המאבק האלג'יראי נגד צרפת, והן ב-OAS ("ארגון צבאי חשאי"), ארגון של מתיישבים צרפתים שנלחמו כנגד עצמאות אלג'יריה וכנגד נסיגה צרפתית.

הקונגרס המוסלמי נתן הרשאה שיהודי אלג'יריה הם אלגי'ראים לכל דבר והם ציפו שהפדרציה היהודית באלג'יריה תתמוך בלחימה, הקונגרס המוסלמי ציפה לתשובה ורק לאחר זמן רב נשיא הפדרציה היהודית נתן תשובה חד משמעית בנוגע לעניין ואמר שהפדרציה היהודית תישאר נאמנה לצרפת ואמר :"אתם דורשים מהיהודים לבגוד במולדת, שהם אזרחיה, וזאת בשביל לתמוך במולדת שאיננה קיימת. ברצוננו להישאר נאמנים לצרפת, לצדק ולדמוקרטיה". ב-1959 הופצה הסיסמה "אלג'יריה לאלג'יראים"  וחלה מערכת אי שוויונית ואי סובלנית כלפיהם. חשש היהודים היה שכאשר מדינות ערב יתקפו את ישראל ישתמשו בהם כבני ערובה. ב- 1961 החלו החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה לתפוס תאוצה וכוח שלטוני. מקהיר יצאו הוראות סודיות בנוגע לחיים באלג'יריה - " הכו באירופאים, הכו ביהודים בשביל שיצאו מהארץ"- מכאן אפשר להסיק שהשלטון האלג'יראי ראה את היהודים ואת האירופאים כאחד, כזרים המשפעים על אלג'יריה לרעה ויש לסלקם מהארץ. מצב זה היה אחד הגורמים האחרונים לרצון יהודי אלג'יריה לצאת מהארץ.

לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'יראים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה מהתנועה הלאומית האלג'יראית עוד יותר. כך למשל, ההתנקשות בזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.[33]

בתחילת שנות ה-60, עם ההבנה שנסיגה צרפתית מאלג'יריה קרובה, החלה עזיבה המונית של היהודים והגירה לצרפת וישראל. יהודי אלג'יר ניצבו בפני החלטה: איך להגיב לאבדנה של אלג'יר הצרפתית ? איש לא שקל את המשך קיומה של הקהילה היהודית באלג'יריה כעצמאית ולו גם קהילה מצומצמת שכן גדול היה הפער בין האוכלוסייה היהודית למוסלמית במדינה. הניסיונות המועטים שנעשו בכיוון זה נחלו כישלון. גם ישראל כיעד לא הייתה בראש מעייניהם. יהודי אלג'יר החליטו ברובם הגדולה כי צרפת לבדה תהיה ברירת המחדל שלהם. מספר עשורים לאחר מכן כבר היו חלק מהמהגרים או ילדיהם במצב שבו יכלו לשקול את אפשרות העלייה לארץ ומאז הלך וגדל מספר היהודים ממוצא אלג'יראי שעלו מצרפת לישראל.[21]

העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה,[34] ביחד עם כ-1.5 מיליון מתיישבים צרפתים. בסך הכל עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. רובם הגדול - כ-85 אחוזים - עזבו לצרפת ומימשו את אזרחותם הצרפתית, וכ-15 אחוזים עלו לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לישראל סייעו לפיתוח הארץ; מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה, יושיביה ועוד.

נכון ל-2005, לפי ההערכה, יש בין 100 ל-200 יהודים בכל אלג'יריה.

יציאת היהודים מאלג'ריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1956 בתחילת המרד ,הקונגרס המוסלמי אישר החלטה שלאחר יציאת צרפת - היהודים יהיו אלג'יראים לכל דבר. בזמן המלחמה גם ליהודים באלג'ריה היה שאיפה לחיות בשלום עם העם האירופאי הצרפתי (שלקח את היהודים באלג'יריה תחת חסותם) ובנוסף לחיות בשלום עם העם המוסלמי. יחד עם כל השאיפות של נתינת אזרחות שווה ולחיות בשלום,  לאחר סיום המלחמה החלום הזה התנפץ לרסיסים וכמות הדם שנשפך ממלחמה זו לא יכלה לאפשר גישור בין הצד המוסלמי ליהודים.  כאשר צרפת יצאה מאלג'יריה תוך 48 שעות כך גם כל היהודים- בסופו של דבר כמאה עשרים אלף יהודים הגרו לצרפת תוך שנה אחת.  מיעוט קטן לישראל אך הרוב לצרפת. מספר סיבות גרמו לכך: היהודים האלג'יראים הרגישו זיקה מאוד גדולה לצרפת והרגישו צרפתים לגמרי ולכן המעבר בשבילם לא היה הגירה אלא מעבר למולדת. בנוסף הם היו מודעים לכך שהחיים בארץ ישראל מאוד קשים והם לא ראו את ערך העבודה העברית כמשהו מוביל בחייהם.  היה כישלון מוחלט להפצת הרעיון הציוני באלג'יריה וחשוב לציין שלעומת מרוקו ותוניסיה לא הייתה פעילות ציונית אמיתית.

להלן טבלת העליות של יהודי אלג'יריה לישראל:

שנת העלייה מספר העולים הערות
1950-1947 7,000 כולל מתנדבים ממסגרת מחו"ל שחלקם חזר

לחו"ל אחרי מלחמת העצמאות.

1960-1950 8,000 רובם מאזור קונסטנטין ודרום אלג'יריה.
1967-1960 8,000 מכל רחבי אלג'יריה.
1973-1967 7,000 מתוך 25,000 שעלו לצרפת.

קהילות אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20, התגוררו מרבית יהודי אלג'יריה בשלושה מרכזים עירוניים בצפון המדינה בקרבת חופי הים התיכון; קונסטנטין במזרח, אלג'יר במרכז, ואוראן במערב. בשנות ה-50 של המאה ה-20 בכל אחד משלושת מרכזים אלה שכנה קהילה של כ-30 אלף יהודים. תחת שלטון צרפת כל אחד משלושת המרכזים הוגדר כקונסיסטוריה (ארגון קהילתי) משל עצמה, שחולשת גם על כל הקהילות היהודיות ששוכנות בסביבתה. כתוצאה מכך יהודי אלג'יריה לא היו חלק ממסגרת ארגונית אחת אלא היו מחולקים לשלוש מסגרות על-קהילתיות שונות על פי חלוקה אזורית.

מלבד שלושת המרכזים היהודיים הגדולים, שכנו קהילות יהודיות קטנות יותר גם בערים נוספות בצפון המדינה כגון תלמסאן (הקהילה הרביעית בגודלה), סטיף, בלדיה, מוסטגנם, בון, מיליאנה, בג'איה, מסקרה ועוד. רבות מהקהילות בערים אלו הן קהילות חדשות אשר הוקמו במאה ה-19 על ידי יהודים שהתיישבו בערים השונות של אלג'יריה בחיפוש אחר ההזדמנויות הכלכליות בעקבות הפרויקטים ההתיישבותיים של צרפת. כך למשל בשנים 1838–1851 לבדן הוקמו באלג'יריה 19 יישובים עירוניים חדשים על ידי צרפת, ועד מהרה בכולן צמחה גם קהילה יהודית.[35]

קהילות יהודיות קטנות נוספות וייחודיות באופיין התגוררו בדרום אלג'יריה ובעמק מזאב, ביישובים כגון העיירה גרדאיה שמצויה בחלקו הצפוני של מדבר הסהרה. קהילות אלה נכנסו תחת שליטה צרפתית ישירה במחצית השנייה של המאה ה-19, מאוחר יותר משאר קהילות אלג'יריה.עי

רוב היהודים חיו בתנאים מבודדים בשכונות מסוגרות בתוך המרכזים העירוניים האלג'יראים הגדולים. כ-80% מהם השתייכו למעמד הפועלים העני, וכ-70% קיבלו סיוע ממוסדות הסעד הצרפתיים והיהודיים. המגע בינם לבין האוכלוסייה הצרפתית והאירופית בקולוניה הוגבל בעיקר לשעות העבודה, דבר שפגע והאט את תהליך האקולטורציה שלהם בחברה ובתרבות הצרפתית. כראיה לכך, מספר נישואי התערובת בין יהודים לאירופים שהתקיימו בעשור האחרון של המאה ה-19 עמד על 109 בלבד.  

גילויים של היהודים האלג'יראים ב-1830 יצר בלבול בקרב הצרפתים שהתלבטו לאיזו קבוצה תרבותית ואתנית יש לשייכם. מצד אחד, קשה היה להבחין בין היהודים למוסלמים, שכן היהודים חלקו מאפיינים תרבותיים רבים עם שכניהם. הם דיברו בשפה הערבית יהודית שנשמעה באוזני הצרפתים כניב של השפה הערבית, לבשו את הבגדים הערביים המסורתיים, ואף חלקו עם שכניהם מקצת מטקסיהם הפולחניים המקומיים. מצד אחר, בניגוד לזרות המוסלמית, הצרפתים הגיעו לאלג'יריה עם ידע מוקדם אודות היהודים אותם הכירו ממרחב המטרופולין.[36]

מידת המעורבות של קהילת יהודי אלג'יר לאלג'יר וללאום והתרבות הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השלטון העות'מאני, טענו הצרפתים כי היהודים הוכפפו למעמד משפטי נחות ובזוי- מעמד ה'דימי'. הם סבלו מאפליה כלכלית, ואף נפגעו מעת לעת מתקיפות אלימות מצד המוסלמים. כתוצאה מכך הם חויבו להסתגר בקהילות נפרדות, ונכנסו למצב של קיפאון תרבותי וניוון מוסרי. כשהגיעו הצרפתים לאלג'יריה הוטב מצבם של היהודים, והם החלו להשתלב על ציר הקדמה האירופי.

שני הגופים המרכזיים של ההנהגה היהודית האלג'יראית היו מוסד הקונסיסטוריה ומוסד הרבנים הראשיים האזוריים. בצמרת סניפי הקונסיסטוריה שפעלו באלג'יר עמדו בעיקר יהודים מקומיים, בעלי תפקידים חילוניים, שרבים מהם השתייכו לאליטה היהודית המסחרית שפעלה בקולוניה עוד בימי השלטון העות'מאני.

הרבנים הראשיים לעומת זאת, היו ברובם יהודים צרפתים שהגיעו מן המטרופולין והשתייכו לאליטה היהודית צרפתית. בין שני הגופים הללו נערך עימות מתמשך מאז 1870, כאשר אחת הסוגיות שהפרידה ביניהם הייתה השאלה כיצד ובאיזו מידה על היהודים לאמץ את התרבות הצרפתית וסמלי הלאום הצרפתי. הרבנים הראשיים הביעו לרוב עמדה הקוראת לרוב ליהודי אלג'יר להביע את נאמנותם המוחלטת ללאום הצרפתי, לאמץ את השפה הצרפתית ולקבל את כל חובותיהם וזכויותיהם של אזרחי צרפת. הם טענו בנוסף כי היהודים מסוגלים לאמץ את ערכיה התרבותיים של צרפת  מבלי לוותר על אורח חייהם הדתי.   

לעומת הרבנים הראשיים, ראשי הקונסיסטוריה באלג'יר החזיקו בעמדה בדלנית יותר, וטענו כי היהודים משתייכים לקהילה ייחודית ונפרדת. כתוצאה מכך הם ביקשו לשמר את מוסדותיה הקהילתיים המסורתיים של הקהילה היהודית, ובראשם את מערכת החינוך. בהתאם לכך הם התנגדו, החל משנות ה-70 של המאה ה-19, לדרישה הצרפתית לשלב את היהודים בבתי ספר היסודיים הרפובליקניים. התנגדות זו זכתה להצלחה, כפי שמעידה העובדה כי בשנת 1900 רק כרבע מיהודי אלג'יר היו לבוגרי מערכת החינוך הצרפתית. גישתם הבדלנית של ראשי הקונסיסטוריה נתפסה בצורה חיובית על ידי אנשי המנהל הקולוניאלי, היות שהיא אפשרה ליהודים לשמור על קשריהם התרבותיים והכלכליים עם החברה הילידית המוסלמית. כתוצאה מכך יכלו הצרפתים לעשות שימוש בחברי האליטה המסחרית והפוליטית היהודית כמתווכים בינם לבין המוסלמים. שיתוף פעולה זה אפשר גם לראשי הקונסיסטוריה להאיץ באנשי המנהל לפתח את התשתיות החברתיות והטכנולוגיות בתוך השכונות היהודיות באלג'יריה. כך קמו מפעלי הכשרה מקצועית וטכנולוגית שקידמו, באופן הדרגתי, את תהליך האקולטורציה של היהודים בתרבות ובחברה הצרפתית.  [37]

אוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הגדול של אוראן

ההיסטוריה של קהילת אוראן הייתה בעלת ייחודיות ביחס לקהילות האחרות באלג'יריה, עקב היותה תחת שלטון ספרדי ישיר בשנים 1509–1708. תחת שלטון ספרד עברו היהודים באוראן תהפוכות קשות. בעת הכיבוש הספרדי של העיר בשנת 1509 סבלו היהודים מיד הספרדים ורבים גורשו ונהרגו, אך המשיכה להתקיים קהילה יהודית בעיר על אף שספרד לא התירה ליהודים לגור בחלקים אחרים משטחיה. מספר משפחות יהודיות באוראן אף שימשו בתפקידים דיפלומטיים ומסחריים בכירים בשירות המונרכיה הספרדית. הקיום היהודי באוראן בא לידי הפסקה זמנית בשנת 1669 לאחר שהמלכה הספרדית מריה מאוסטריה החליטה לגרש את כל היהודים מאוראן והסביבה, כפי שגורשו משאר חלקי ספרד. כאלף היהודים שהתגוררו באוראן גורשו ממנה ורבים מהם הרחיקו כפליטים עד ליבורנו באיטליה. הקהילה היהודית באוראן התחדשה רק כ-30 שנה לאחר מכן, בשנת 1708, כאשר הפסידו הספרדים את השליטה באוראן לאימפריה העות'מאנית. הקהילה היהודית החדשה באוראן לאחר 1708 הורכבה מכמה קבוצות שונות שהיגרו לעיר מאזורים שונים. הקבוצה הראשונה של יהודים באוראן היו צאצאי המתיישבים הראשונים שהגיעו לאוראן מייד לאחר 1708, מהערים האלג'יראיות שבקרבתה; מוסטגנם, מסקרה, נדרונה, תלמסאן ולאחר מכן גם מאלג'יר, אוג'דה, דבדו ואזור הריף. קבוצה זאת הייתה קבוצת הרוב בקרב יהודי אוראן. קבוצה שנייה של יהודים באוראן הורכבה ממספר מאות משפחות של יהודים מתטואן שבצפון מרוקו, שהגיעו לאוראן כפליטים לאחר פרוץ המלחמה בין מרוקו לספרד בשנת 1859. קבוצה זאת דברה בשפה "תטואנית", ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגרסה הצפון אפריקאית של לדינו. קבוצה שלישית של יהודים באוראן היו מהגרים יהודים מצרפת ומארצות אירופאיות אחרות שהגיעו לאוראן בעיקר לאחר הכיבוש הצרפתי בשנת 1831.

על אף החלוקה הפנימית בקרב יהודי אוראן, עמד בראשות כלל הקהילה מנהיג קהילה אחד שזכה לתואר "מוקדם" (מקביל לנגיד) ולו סייעה מועצה בשם "טובי העיר". באמצע המאה ה-19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. בשנת 1880, בהובלת נשיא הקהילה וגדול עשיריה שמעון קנאווי (שזכה לכינוי "רוטשילד של אוראן") הוקם בית הכנסת הגדול של אוראן שהיה מפואר במיוחד. עקב מספרם הרב של היהודים והשיעור הגבוה שלהם באוכלוסייה התקיימו באוראן חיים יהודיים ערים, ופעלו בה מספר רב של בתי ספר מסורתיים וכן ישיבה גדולה. בעיר התפתחה עיתונות יהודית ערה מסוף המאה ה-19 החל בפרסומו של כתב העת היהודי הראשון "הנוער העברי" בשפות עברית וצרפתית. עיתונים משמעותיים אחרים שפורסמו בסוף המאה ה-19 הם העיתונים "מגיד מישרים" ו"שומר ישראל", שיצאו לאור בשפה ערבית-יהודית.

בשנת 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היו היהודים רוב גדול מאוכלוסיית העיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ-2,800 יהודים לעומת כאלף מוסלמים ונוצרים.[38] עד אמצע המאה ה-19 היו באוראן כ-5,000 יהודים בעקבות הגעת הפליטים מקרב יהודי תטואן ומהגרים מערים אחרות. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, והחל תהליך של אימוץ הדרגתי של השפה והתרבות הצרפתיים שנהפכו לרבות הימים נחלת כלל יהודי אוראן. כמו כן בתהליך הדרגתי, עם השיפור בחינוך המודרני, נטשו רבים מיהודי אוראן מקצועות מסורתיים כגון חייטים, צורפים וסנדלרים לטובת מקצועות חופשיים.

לעתים הקהילה היהודית באוראן סבלה מהתפרצויות אנטישמיות של המתיישבים הצרפתים והאירופאים בעיר, במיוחד לקראת סוף המאה ה-19. במהלך מלחמת העולם השנייה יהודי אוראן סבלו מהגבלות שונות ומשלילת אזרחותם הצרפתית כמו שאר יהודי אלג'יריה, ובשנת 1942 גם העניקה הקהילה מחסה ל-150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי.

בשנות ה-50 מנתה הקהילה היהודית באוראן כ-30,000 נפשות. מצבה הביטחוני החל התדרדר עקב מלחמת העצמאות של אלג'יריה והחלה הגירה לצרפת וישראל. מרבית הקהילה היגרה לצרפת בשנת 1962 במהלך נסיגת צרפת מאלג'יריה. מספר מאות היהודים שנותרו בעיר לאחר עצמאות אלג'יריה סבלו מהגבלות ומפגיעות שונות בביטחונם, ובתהליך הדרגתי גם הם לבסוף עזבו. בשנת 1994 החרימה ממשלת אלג'יריה את בית הכנסת הגדול של אוראן והפכה אותו למסגד.

קונסטנטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים יהודיות מקונסטנטין (1851)

הקהילה היהודית בקונסטנטין במזרח אלג'יריה הייתה מהעתיקות בצפון אפריקה, ועל פי המסורת המקומית ראשיתה היא עוד בתקופת בית ראשון. בעת העתיקה כונתה קונסטנטין "סירטה" והייתה עיר הבירה של הממלכה העתיקה נומידיה, עד שנכבשה ונכנסה תחת שליטתה של האימפריה הרומית. לאורך הדורות הייתה העיר מרכז רוחני חשוב. במהלך רדיפות אל-מוואחידון נהרסה הקהילה היהודית בעיר, אך שוקמה לאחר מכן באמצעות הגעתם של פליטי פרעות קנ"א מספרד שביניהם הגיעו גם מספר מלומדים חשובים.[39] בתקופה הצרפתית גדלה הקהילה היהודית בקונסטנטין מכ-1000 נפשות בשנת 1830 לקרוב ל-30,000 נפשות בשנות החמישים. הקהילה חוותה את תהליכי השינוי שקהילות אחרות באלג'יריה עברו בתחומי החינוך ואימוץ התרבות הצרפתית, אך לצד הפתיחות למודרנה נותרה קהילה מסורתית. על רקע זה התחילה פעילות ציונית בעיר בשלב מוקדם ביותר. בן העיר אדוארד אטאלי הקים בה אגודה ציונית בסוף המאה ה-19 והיה ביחד עם יהודי נוסף יליד קונסטנטין (ד"ר אז'ן ואלנסין) בין משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

בעיר פעלו רבנים חשובים כגון ר' סידי פרג' חלימי שהיה רבה הראשי במשך עשורים ארוכים ור' יוסף גנאסיא, שהיה גם משורר, מתרגם והוגה דעות שחיבר למעלה מ-137 חיבורים בתחומים שונים של הלכה, פילוסופיה, בלשנות, היסטוריה יהודית וקבלה. בעידוד ר' יוסף גנאסיא הפעילה חברת כל ישראל חברים מספר בתי ספר בעיר, שבשונה מבתי הספר הצרפתיים סיפקו גם חינוך יהודי לצד החינוך הצרפתי-מודרני.

בשנת 1934 סבלו יהודי קונסטנטין מפרעות קשות מצד האוכלוסייה המוסלמית המקומית. 25 יהודים נהרגו, כולל שתי משפחות שלמות, ולמעלה מ-200 חנויות בבעלות יהודית נבזזו וניזוקו. העילה המידית לפרעות הייתה האשמת יהודי בכך שהעליב את האסלאם, אך הן באו על רקע נסיבות שונות כגון תעמולה פאשיסטית אנטי-יהודית גוברת שנשלחה לאזור, תעמולה פאן-ערבית גוברת והתנגדות האוכלוסייה המקומית לצרפת. לאחר הפרעות דרשה הקהילה מהרשויות הצרפתיים להעמיד לדין את האחראים למאורעות, ומנגד האוכלוסייה המוסלמית פתחה בחרם שנמשך מספר חודשים על חנויות וסוחרים יהודיים. היהודים סבלו מגלי התנכלויות נוספים גם במהלך שלהי שנות ה-50. ביחד עם שאר הקהילות היהודיות במדינה היגרו יהודי קונסטנטין מאלג'יריה לקראת קבלת עצמאותה. עקב קשריה הקרובים של קהילת קונסטנטין לישראל והפעילות הציונית הענפה והמוקדמת בעיר שיעור גבוה יחסית מיהודי קונסטנטין בחרו לעלות לישראל על פני הגירה לצרפת.

מקרב בני העיר יצאו אישים חשובים בתחומים שונים כגון ספורט, מוזיקה ומדעים. ביניהם ניתן למנות את אלפרד נקש, אלוף השחייה ששרד את אושוויץ, אלפונס חלימי, מי שהיה אלוף העולם באגרוף במשקל קל בשנות ה-50, רמונד לריס וחתנו אנריקו מסיאס, מוזיקאים יהודים-אלג'יראים מפורסמים, קלוד כהן טנוג'י, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1994, ועוד.

אלג'יר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הראשי באלג'יר ומולו כוח אבטחה ששומר עליו מפני התפרעויות של מתיישבים אנטישמים (1898)

עדויות ראשונות להתיישבות יהודית בעיר אלג'יר מופיעות החל מסוף המאה ה-14.[40] הקהילה התפתחה בעקבות פרעות קנ"א בספרד והגעת המוני פליטים יהודים לעיר, ביניהם המלומדים הגדולים ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש). עקב הגעתם של מלומדים אלה לעיר היא נהפכה למרכז רוחני חשוב של המגרב, כולל ספרד ושאר קהילות צפון אפריקה. מקרב צאצאיו של הרשב"ץ, בני משפחת דוראן, יצאו מספר רבנים חשובים שהיו בין מנהיגי קהילת אלג'יר לאורך הדורות, בין החשובים שבהם היה ר' שלמה בן שמעון דוראן (1400-1467), שהיה גם פילוסוף ורופא ועסק בכתיבתו גם במדעים שונים. בהנהגתם של מלומדים אלה, באלג'יר פעל בית דין רבני שלפסיקותיו היו השפעה מכרעת גם על הקהילות הסובבות את העיר. בשנת 1492 עקב גירוש ספרד הגיע גל נוסף של פליטים מספרד לאלג'יר. האסטרונום וההיסטוריון ר' אברהם זכות בספרו "ספר יוחסין" כותב לשבח היחס הנדיב שהעניקו יהודים מאלג'יר לאחיהם הפליטים מספרד, ומתאר אותם כ"קהילה קטנה בכמות אך גדולה באיכות".[41]

בתקופה העות'מאנית נהנו יהודי אלג'יר מהתפתחות הכלכלה והמסחר הבינלאומיים, ומהנהגה מסורתית חזקה בדמות אישים כגון ר' יהודה עייאש, אך לצד זאת סבלו ממצב ביטחוני רעוע. במהלך תקופה זאת הגיעו לאלג'יר מהגרים יהודים מליבורנו, והפכו לגורם מרכזי בסחר הבינלאומי מאלג'יריה. מקרבם יצאו רבים מבני האליטה וההנהגה של יהודי אלג'יר בתקופה העות'מאנית.

באופן יוצא דופן, ראש קהילת אלג'יר ("המוקדם") בתחילת המאה ה-19, נתפלי בוג'נאח, אשר גם כן בא מקרב המשפחות יוצאות ליוורנו, מצא את מותו מיריות רובה של חיילים עות'מאנים ב-28 ביוני 1805 עקב ריבים פוליטיים בתוך הממשל העות'מאני המקומי. למחרת הרצח פרצה סדרת פרעות קשות נגד יהודי אלג'יר מצד האוכלוסייה המוסלמית המקומית, במהלכן נהרגו על פי הערכות בנות התקופה מאות מיהודי אלג'יר ונזק רב נגרם לרכוש היהודי. רצח ראש הקהילה על ידי היניצ'רים העות'מאנים שימש כהיתר להמונים המקומיים להתנפל על השכונות היהודיות ולבזוז את תושביהן. רק מיעוט של אמידים מבין היהודים מצאו הגנה ומחסה, בבתי הקונסולים האירופאים הזרים באלג'יר. על אף הפרעות הקשות, בהמשך הצליחה הקהילה להשתקם ולחזור למעמדה כמרכז רוחני חשוב של אלג'יריה והמגרב, וחזרה לשחק תפקיד משמעותי בסחר הבינלאומי. רוב יהודי העיר בתקופה זאת עסקו במסחר ועבודת מלאכה מקומיים, בעוד שמספר משפחות ניהלו גם מסחר בינלאומי ענף.

כיבוש אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830 הביא לשינויים משמעותיים בחיי הקהילה היהודית בעיר, שהייתה החלוצה בכל הקשור לתהליכי המודרניזציה בהשפעת צרפת. כחלק מתהליכים אלה, החלו בני האליטה היהודית לצאת מן הרובע היהודי של אלג'יר ולעבור לרבעים האירופאים החדשים של העיר. בשנת 1845 ביטלה צרפת את בית הדין הרבני של אלג'יר והחלה לנהל את הקהילה היהודית בצורה ישירה, תוך אכיפת החוק הצרפתי. התפקיד של ראש הקהילה היהודית ("מוקדם") שולב בתוך המערכת הבירוקרטית הצרפתית, ושימש למעשה כסגן ראש-העיר. יהודי אלג'יר החלו להיות משולבים בבתי ספר צרפתיים-חילוניים, התערו בתרבות הצרפתית ואימצו את השפה. בתקופה הצרפתית חל גם גידול מספרי משמעותי של יהודי אלג'יר, מקהילה בת כ-5000 נפשות בשנת 1834, ל-10,000 נפשות בשנת 1900, ועד כ-30 אלף נפשות בשיאה של הקהילה באמצע שנות ה-50.

יהודי אלג'יר היו בין החלוצים להשתלב במוסדות ההשכלה הגבוהה, על אדמת אלג'יריה או בצרפת, וביתר שאת לאחר שנת 1909 ופתיחתה של אוניברסיטת אלג'יר. צעירים יהודים רבים פנו ללימודי מקצועות חופשיים, ויהודים בלטו במקצועות הבנקאות, עריכת דין, פקידות ורפואה. במהלך מלחמת העולם השנייה והטלת נומרוס קלאוזוס על שיעור היהודים במקצועות חופשיים, איבדו יהודים רבים את עבודתם ואת רישיונותיהם לעסוק במשלח ידם. סנקציות כגון אלה היו בין הגורמים שהניעו צעירים יהודים באלג'יר להתארגן מחתרתית ולתרום תרומה משמעותית לשחרור העיר על ידי בעלות הברית במהלך מבצע לפיד.

לאחר מלחמת העולם השנייה התעצמה מלחמת העצמאות של אלג'יריה והיהודים באלג'יר סבלו מפיגועים ופעולות אלימות. רובם של יהודי אלג'יר עזבו לצרפת בשנת 1962 עם נסיגת צרפת מאלג'יריה ועזיבתם של למעלה ממיליון המתיישבים הצרפתים.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי אלג'יריה שימשו כגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג'יראית, והדבר בא לידי ביטוי מיוחד בתחום המוזיקה. מספר זמרים יהודים זכו לפרסום רב באלג'יריה וצרפת באמצעות שילוב בין סגנונות מוזיקליים צרפתיים לסגנונות אלג'יראים-אנדלוסים. כך למשל, המוזיקאי היהודי אדמונד נתן יאפיל נזכר לעתים כאחד ממובילי תנועת ההתחדשות של המוזיקה המסורתית הקלאסית של אלג'יריה של תחילת המאה ה-20, והיה ממייסדי בית הספר הראשון למוזיקה באלג'יר. רמונד לריס ("שייח' רמונד") זכה לפרסום רב והפך לאחד המייצגים הבולט ביותר של מוזיקת המעלוף האלג'יראית/תוניסאית. הזמרת ונגנית העוד העיוורת רנט ל'אוראנז ששרה בצמד עם סעוד מדיאוני (שנרצח בשואה) היו ידועים גם כן עבור שילוב של סגנונות מערביים וסגנונות אנדלוסיים-מגרביים. הזמרת לין מונטי הייתה ידועה עבור שירת קברט עם השפעות אלג'יראיות. הזמר סלים הללי זכה לפרסום רב באלג'יריה ומרוקו וידוע בזכות ביצועיו של הסגנון השעבי המרוקאי. חלק מהמוזיקאים היהודים-אלג'יראים המפורסמים, כגון אנריקו מסיאס ומוריס אל מדיוני, פעילים עד היום בצרפת וישראל.

מלבד מוזיקאים יהודים שתרמו כיחידים למוזיקה מסביבם, ליהודי אלג'יריה הייתה גם מסורת מוזיקלית משלהם, שבאה לידי ביטוי בשירת הקודש של פיוטים. ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) מאלג'יר כבר במאה ה-15 העלה על נס בכתביו את חשיבות המוזיקה במחשבה היהודית.[42] הקהילות היהודיות השונות של אלג'יריה נבדלו במקצת בין אחת לשנייה במוזיקה הליטורגית שלהן, שהתבססה על סגנונות שונים של המוזיקה האנדלוסית הקלאסית. בנוסף החל מהמאה ה-19 ניכרה השפעה צרפתית על המוזיקה הליטורגית של יהודי אלג'יריה, שהלכו בדרכה של יהדות צרפת וחידשו את המוזיקה הליטורגית על ידי הקמת מקהלות מקצועיות, הכנסת עוגב לכמה בתי כנסת, הלחנת פיוטים על פי לחנים מערביים וכדומה.[43]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף שרביט, יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי 1962-1830, אוניברסיטה משודרת, 2010.
  • חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, 2 כרכים, תשכ"ה.
  • חיים סעדון (עורך), אלג'יריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2011.
  • אפרים חזן, השירה העברית באלג'יריה, הוצאת אורות יהדות המגרב ואוניברסיטת בר-אילן, 2009.
  • מנחם וינשטין, הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300-1830, חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה.
  • ז'אן פרדריק שוב, היהודים של מלך ספרד (אוראן 1509-1669), תרגם מצרפתית: אביטל ענבר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2012.
  • מיכאל אביטבול, מכרמיה לפטן: אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית 1870-1940, מרכז זלמן שזר, 1994.
  • משה חלמיש, משה עמאר ומוריס רומני (עורכים), יהודי אלג'יריה ולוב, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן - מרכז דהאן, תשע"ד (2014).
  • מרטין שדה, היהודים באלג'יריה בתקופת וישי - מערכת החינוך : (1940-1943), 2009
  • אפרים חזן, ציפי מלכוב ; עורכת: רותי גן, יהדות צפון אפריקה - ציונות, עליה והתיישבות, 1981
  • מיכאל אנסקי, יהודי אלג'יריה : מצו כרמיה עד השחרור, תשע"ג

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזנות של יהדות קונסטנטין

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים בפרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Algeria by the Jewish Encyclopedia.
  2. ^ James Allan and Stewart Evans, "The Emperor Justinian and the Byzantine Empire", Greenwood Publishing Group, 2005, p. xxx
  3. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 33.
  4. ^ חיים זאב הירשברג, 'תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, כרך ראשון, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 65-66.
  5. ^ Schroeter. "Algeria." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  6. ^ Richard Ayoun. "Tiaret (Tahert)." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013
  7. ^ Bougie - Jewish Virtual Library.
  8. ^ JEWISH TRADING IN FES ON THE EVE OF THE ALMOHAD CONQUES, p. 38
  9. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 99.
  10. ^ John O. Hunwick, Jews of A Saharan Oasis: Elimination of the Tamantit community, Markus Wiener Publishers, 2006.
  11. ^ מנחם וינשטין, הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300-1830, חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה, עמ' 7.
  12. ^ מנחם וינשטין, הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300-1830, חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה, עמ' 8.
  13. ^ ז'אן פרדריק שוב, היהודים של מלך ספרד (אוראן 1509-1669), תרגם מצרפתית: אביטל ענבר, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2012.
  14. ^ 14.0 14.1 Daniel Schroeter. "Algeria." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  15. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך 2, תשכ"ה, עמ' 66-72.
  16. ^ חיים סעדון (עורך), אלג'יריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, עמ' 29.
  17. ^ World Jewish Population (1963)
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 משה חלמוש, משה עמר, מוריס רומני., ההשפעה הצרפתית על יהודי אלגיר. 75 השנים הראשונות, יהודי אלגיריה ולוב, עמ' 127-133
  19. ^ שמעון שורצפוקס, ‏העלייה מצפון-אפריקה לאחר כיבוש אלג'יריה בידי צרפת, פעמים תשמ"ט 1989, עמ' 109-123.
  20. ^ משה חלמוש, משה עמר, מוריס רומני., חלק א' ההשפעה הצרפתית על יהודי אלג'יר שבעים וחמש השנים הראשונות, יהודי אלגיריה ולוב, עמ' 127-133
  21. ^ 21.0 21.1 גיטה עמיפז זילבר, היחסים בין יהודים לערבים באלגיריה, משואה, 1923, עמ' 140-149
  22. ^ פאגראמען אין אלזשיר, פארווערטס, 24 בינואר 1898. אידען הפקר איבעראל. 100 אידען ערמארדעט?, פארווערטס, 25 בינואר 1898.
  23. ^ Reeva S. Simon, Michael Menachem Laskier, Sara Reguer, The Jews of the Middle East and North Africa in Modern Times, Columbia University Press, 2013, p. 461.
  24. ^ גיטה עמיפז זילבר, היחסים בין היהודים לערבים באלגיר של וישי, משואה, 1923, עמ' 140-149
  25. ^ Benjamin Stora. Algeria 1830-2000: A Short History, (tr. Jane Marie Todd), Ithaca and London: Cornell University Press, 2001, p.10.
  26. ^ משה חלמוש, משה עמר, מוריס רומני, חלק א' ההשפעה הצרפתית על יהודי אלג'יר שבעים וחמש השנים הראשונות, יהודי אג'יריה ולוב, עמ' 127-133
  27. ^ Moslems Slay Many Jews; Hundreds Hurt in Algeria Riots, JTA, August 7, 1934.
  28. ^ יוסף שרביט, יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי, האוניברסיטה המשודרת, 2005, עמ' 15
  29. ^ חיים סעדון, אלג'יריה, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל של יד בן צבי האוניברסיטה העברית, 2011, עמ' 101-103
  30. ^ יוסף שרביט, יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי., האוניברסיטה המשודרת, 2005, פרק 10, עמ' 97-98
  31. ^ Michael M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, NYU Press, 1994, p. 80.
  32. ^ Michael M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, NYU Press, 1994, p. 78.
  33. ^ Edwin Seroussi. "Leyris, Raymond." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  34. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 198
  35. ^ חיים סעדון (עורך), אלג'יריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2011.
  36. ^ יובל טל, אזרחות יתר: יהודים, מהגרים ים תיכוניים, עבודת חקר סמינריונית, עמ' 13-14
  37. ^ יובל טל, אזרחות יתר: יהודים מהגרים ים תיכוניים ., עבודת חקר סמינריונית, עמ' 13-14
  38. ^ חיים גיוזלי, הקהילה היהודית באוראן, אלג'יריה (תרגמה: דנה פז פרינס).
  39. ^ Yossef Charvit. "Constantine." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  40. ^ Richard Ayoun. "Algiers." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  41. ^ Abraham Zacuto, Sefer Yuhasin, H. Filipowski (ed.) (London, 1857), p. 227a–b.
  42. ^ אמנון שילוח, פעילותם של מוזיקאים יהודים במוזיקה הקלאסית האלג'ירית ובסוגות שהסתעפו ממנה, פעמים 91 (תשס"ב), עמ' 53.
  43. ^ אדוין סרוסי ואריק קרסנטי, לחקר המוזיקה הליטורגית של יהודי אלגי'ריה, באתר "הזמנה לפיוט".