שרונה (מושבה)
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | לוד |
| נפה | נפת יפו |
| שפה רשמית | גרמנית |
| תאריך ייסוד | 1871 |
| סיבת נטישה | לחץ המחתרות העבריות |
| תאריך נטישה | 1945~ |
| יישובים יורשים | הקריה, תל אביב |
| דת | טמפלרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 428 (1939) |
| קואורדינטות | 32°04′21″N 34°47′12″E / 32.072391666667°N 34.786619444444°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.sarona4u.co.il | |
|
(למפת תל אביב רגילה)   שרונה   | |
  | |
שָׁרוֹנָה[1] (בגרמנית: Sarona; הגייה: זָרוֹנָה) הייתה המושבה הרביעית שהקימו הגרמנים הטמפלרים בארץ ישראל, במחצית השנייה של המאה ה-19. המושבה הוקמה ארבעה קילומטרים צפונית ליפו, ואחרוני בתיה שוכנים מאז בתל אביב-יפו בין שדרות שאול המלך מצפון, דרך בגין במזרח, רחוב הארבעה מדרום ורחוב לאונרדו דה וינצ'י ממערב. מקצתם נמצאים היום בתוך בסיס הקריה. המרחב החקלאי של שרונה השתרע לכיוון מזרח על שתי גדותיו של ואדי מוסררה (כיום נחל איילון), לשם חציתו בכלי אופן נעזרו בגשר שרונה על מעבר מוסררה, בצפון מזרח לפחות עד פרדס גולדברג ובמערב משני צידי רחוב אבן גבירול של ימינו ועד נחל הירקון.
בתחומה של המושבה התמקמו ברבות הימים מוסדות השלטון הבריטיים, ולאחריהם מוסדות השלטון של מדינת ישראל באזור המכונה "הקריה". מאז שוכנים בחלקה הצפוני מתקני צבא, משרדים ממשלתיים ועד 2017 שכן במקום מתחם רשות השידור בתל אביב. ובחלקה הדרומי - מדרום לרחוב קפלן התבצעו עבודות שימור כחלק מתוכנית פיתוח של האזור. הרחובות המרכזיים של המושבה הם הרחובות קפלן ודוד אלעזר של ימינו, הניצבים זה לזה ויוצרים את צורת הצלב שאפיינה את תכנון חלק מהמושבות הטמפלריות. וכיום היא השכונה מהיוקרתיות בישראל.[2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת המושבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרונה הוקמה על ידי הדור השני של בני המושבה הגרמנית ביפו שביכרו חיי חקלאות על חיי עיר. שמה ניתן לה על ידי מייסדה בשל מיקומה בדרום שפלת השרון. באוגוסט 1871 נרכשו 600 דונם אדמה ממנזר יווני ליד יפו ובאוקטובר אותה שנה הונחה אבן הפינה למושבה. במקום הוקמה מושבה חקלאית, שנבנתה במתכונת קלאסית של כפרים בדרום גרמניה. בתים אלה היו לרוב חד קומתיים, וכללו עליית גג וקומת מרתף למשרתים. חומר הבנייה היה מקומי, ולכן רוב הבתים נבנו בכורכר (בניגוד לבתי המושבה הגרמנית בירושלים למשל, שבתיה בנויים אבן גיר). הטמפלרים הביאו לארץ ישראל שיטות חקלאיות מודרניות וכלים חקלאיים מודרניים.
שני המגרשים בצומת המרכזי, הצפוני, של המושבה הוקצו למבני ציבור: בית קהילה ובית העם, וכן בית בד, יקב גדול, וכשלושים בתי מגורים. סביב המושבה הבנויה השתרעו אלפי דונמים של שדות חקלאות, בהם גידלו הטמפלרים מטעי הדרים, כרמים, עצי זית, חיטה ועוד. את המושבה מדד ותכנן בן העדה תיאודור זנדל. תכנון המושבה נעשה בצורת צלב: הרחוב הראשי כריסטוף הופמן (היום דוד אלעזר) ודרך הים (כיום רחוב קפלן). משפחת למלה נמנתה על המשפחות המייסדות של שרונה. כריסטיאן פרידריך למלה (מוכר לתושבי שרונה בשם "פריץ"), גנן במקצועו, נטע בסוף המאה ה-19 פרדס בן שישים דונם, שנחשב בין המשובחים ביפו. תוצרת הפרדס שווקה תחת השם תפוזי ג'אפה לגרמניה. הפרדס זכה מאוחר יותר לשם "פרדס ליטוינסקי". ביתו של פריץ למלה עומד עד ימינו ברחוב דוד אלעזר 11 (רחוב כריסטוף אז). פריץ ואחיו נטעו גם כרמי ענבים לייצור יין, ואת תוצרתם עיבדו ליין בייקב שרונה.
יחסי הקהילה עם היישוב העברי עד מלחמת העולם הראשונה היו תקינים. המתיישבים הגרמנים אף העסיקו בחליבה יהודים על מנת שמוצרי החלב והגבינה שלהם יהיו כשרים ויוכלו להמכר ליהודי יפו.[3]
בשנות ה-90 של המאה ה-19 דווח כי אוכלוסיית שרונה מונה כ-270 נפשות.[4]
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה ניכרה מתיחות בין הטמפלרים תושבי שרונה לבין בני היישוב העברי, בשל החסות שקיבלו תושבי יפו ותל אביב מרוסיה, אויבתה של גרמניה, והתלקחו עימותים בין בני הנוער.
בפרוץ המלחמה התגייסו רבים מבני המושבות לצבא הקיסרי, והמושבות שימשו בסיס לסוכני ריגול ותעמולה גרמנים. בנובמבר 1917 טרם צלח חיל המשלוח המצרי של הבריטים את הירקון וקו שתי העוג'ות התייצב, נעמדו זה מול זה הכוחות הבריטיים מדרום לנהר וכוחות הצבא העות'מאני מצפון לו. באותם ימים הירקון עדיין היה נהר במלוא עוצמת ספיקתו, שני רק לנהר הירדן, ונחשב למכשול טבעי משמעותי. חיל המשלוח נזקק לחומרי גלם ולשטח היערכות על מנת להרכיב את הציוד לצליחת הירקון, ולשטחי אימון בהפעלת הציוד. מכיוון שהיה חשש כי המשמרות הטורקים שסיירו לאורך הירקון יגלו את ההכנות, הרחיק הפיקוד הבריטי של חיל המשלוח את זירת ההכנות וההצטיידות לצליחה עד לשרונה, וזאת אף על פי שהטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית, נחשבו נתיני אויב. לאחר הכיבוש הבריטי, נשלחו הגברים, יחד עם שבויי מלחמה גרמנים, רובם למחנה המעצר בסידי בישר, חלקם גם למעדי ולטורה. [5] בינואר הואשמו התושבים שנותרו בריגול והועברו זמנית למושבה הגרמנית ביפו. ביולי 1918 החליטו השלטונות הצבאיים הבריטים לגרש גם 850 נשים, ילדים וזקנים מקהילת הטמפלרים למלון-בית ההבראה לשעבר "אל-חיאת" בחלוואן, שם נשארו למשך שנתיים. בתחילת שנת 1920 נשלחו ממצרים 270 טמפלרים לטירה בבאד מרגנטהיים בווירטמברג.[6] החל משנת 1920 הורשו הטמפלרים לחזור לארץ ישראל.
תחילה נאספו מתושבי המושבה עצים ושטיחים לבניית אסדות הצליחה. מהעצים נבנו סירות קלות, ורפסודות בצורת מסגרות עץ מרופדות בשטיחים[7] על מנת להחריש את צעדי החיילים על גבי הרפסודה. באזור "באסה", צפונית ליפו, הייתה בִּיצָה[8] ושם התאמנו השייטים בהפעלת הציוד. אחרי אימונים אחדים, הוחבאו הרפסודות בפרדסי שרונה עד ליום הצליחה. בשלב מאוחר יותר בשנת 1918 הפקיעו השלטונות הבריטיים את רכוש הטמפלרים כולל בתיהם. הם הוחזרו להם בשנת 1925. שרונה שימשה ב-1918 גם בסיס לטייסת 113 מכנף 5 ויחידת בלוני תצפית של הבריגדה הארצישראלית של גייסות התעופה המלכותיים (Royal Flying Corps), לימים חיל האוויר המלכותי הבריטי.
תקופת המנדט
[עריכת קוד מקור | עריכה]_(cropped).jpg)
בתקופת המנדט חל גידול ניכר בהיקף והבניה ובסגנון הבנייה הבינלאומי, ובני הדור השני והשלישי העדיפו לבנות את בתיהם במושבה בסגנון זה. האוכלוסייה ביישוב גדלה והגיעה ערב המלחמה ל-428 תושבים. כלכלת המושבה התרחבה מחקלאות לעיבוד תוצרת חקלאית, תעשייה זעירה ומקצועות חופשים. המושבה הוכרזה כמועצה מקומית ב-1925. נחנך בית הספר לילדי שרונה (שהוסב לבית היולדות הקריה). בשנות המצוקה שלאחר המלחמה רכשו יהודים קרקעות באזור. שרונה הייתה המתקדמת בין מושבות הטמפלרים בארץ.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה חל גידול במספר חברי המפלגה הנאצית בארץ, במרץ 1933 הוקמו שני סניפים של המפלגה הנאצית: בחיפה ובשרונה-יפו. עם חקיקת חוקים נאציים בגרמניה נגד בתי מסחר יהודיים, הטיל היישוב העברי חרם על התוצרת הטמפלרית.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם תחילת המלחמה ולאחר גיוס הגברים לצבא הגרמני נותרו בשרונה 383 תושבים. הבריטים הפכו את המושבה למחנה מעצר, מחנה 4, שעליו שמרו כ-100 נוטרים יהודים וקצינים בריטים. בית החולים הגרמני ביפו על צוותו, בני משפחת וגנר הועברו למחנה. עם ההידרדרות הצבאית במצב בעלות הברית בחזיתות הוגלו חלקם לאוסטרליה ולגרמניה במסגרת חילופי אזרחים. בנובמבר 1943 ביטל הנציב העליון את קיומה של המועצה המקומית. כ-15 מתושבי שרונה שהתגייסו לצבא הגרמני נהרגו במלחמה. לקראת סוף המלחמה נותרו בשרונה כ-40–50 תושבים שרוכזו במספר מבנים.
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום המלחמה הפך המקום למחנה צבאי בריטי. הטמפלרים שנכלאו הורשו לשוב לבתיהם. בלחץ המחתרות הלכה ופחתה הנוכחות הגרמנית בארץ ישראל לאחר היוודע ממדי השואה, ולאחר שגוטהילף וגנר, אחד המנהיגים הבולטים בשרונה הוצא להורג על ידי הפלמ"ח, עזבו רובם הגדול את הארץ. שלוש המחתרות התקיפו את בסיס שרונה:
- אצ"ל הפגיז את המחנה ב-12 במאי 1945 וב-16 במאי 1945 במרגמות שיוצרו בבית המלאכה של הורי עמיחי פאגלין. ההפגזות לא היו אפקטיביות.
- ב-22 בפברואר 1946, במסגרת פעולת ליל המשטרות, התקיף כוח של פלמ"ח וחי"ש תל אביב בפיקודו של דני מס את הבסיס הצבאי הבריטי שהתמקם בבתי המושבה. בפעולה שכשלה נהרגו 4 לוחמים (שניים מהפלמ"ח ושניים מהחי"ש). על שמם רחוב הארבעה בתל אביב.
עיריית תל אביב הציבה שלט לזכר ארבעת הנופלים, ברחוב אוסוואלדו ארניה במתחם שרונה.
- בליל ה-16 בנובמבר 1946 פוצצו לוחמי לח"י מוקש חשמלי מתחת לג'יפ צבאי בריטי ליד שער המחנה. שלושה שוטרים בריטים ונגד מחיל האוויר המלכותי נהרגו. בתגובה השתוללו חיילים בריטים בתל אביב, גרמו נזק רב לרכוש ופצעו עשרות אזרחים.
- ב-25 באפריל 1947 הכניסו לוחמי לח"י מכונית דואר ממולכדת לתוך המחנה. בפיצוץ נהרסה מפקדת הקשר במחנה, נהרגו קצין ושלושה שוטרים בריטים ושוטר ערבי ורבים נפצעו. כן נהרסו נשקיית המחנה ומעונות הקצינים.
ב-16 בדצמבר 1947 העבירו הבריטים את המחנה ליישוב העברי וכבר למחרת נערך בשטח המושבה טקס הנפת דגל עברי בנוכחות קהל וחיילי ההגנה.[9] בינואר 1948 רכשה הסוכנות היהודית 21 מטוסים שהוצאו מכלל שימוש והעבירה אותם ליקב הטמפלרי בשרונה והשמישה אותם כחלק מחיל האוויר שבדרך. עיריית תל אביב הציבה ליד היקב לשעבר, שלט זיכרון לזכר הפעולה הזאת.
במרץ 1945 הפקיעה עיריית תל אביב, על פי סמכות שהוענקה לה על ידי הנציב העליון חלק מקרקעות שרונה לצורך הקמת בית חולים עירוני. במרץ 1947 חתמה עיריית תל אביב על הסכם עם תושבי שרונה לרכישת אדמות המושבה. ההסכם הותנה באישור השלטונות הבריטיים, אשר סירבו לתת אישור כזה ובמקום זאת הפקיעו את כל הקרקעות של שרונה בהתאם לצו להפקעת נכסי אויב, לצורך קבלת פיצויים מגרמניה על נזקי מלחמת העולם השנייה. ב-20 בינואר 1948 רכשה עיריית תל אביב את קרקעות שרונה מהאפוטרופוס הבריטי על נכסי אויב. במסגרת הסכם השילומים, דרשה גרמניה שישראל תפצה את הטמפלרים על רכושם שהופקע. בעקבות זאת נחתם ביוני 1962 הסכם פיצויים ובשנת 1966 הושג הסכם בין הטמפלרים באוסטרליה ובגרמניה על חלוקתם. הפיצויים על שרונה הועברו בפועל החל משנת 1969.[10]
לאחר קום מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר קום מדינת ישראל הפכה שרונה בהשפעתו הישירה של דוד בן-גוריון לקריית הממשלה, היא "הקריה". ב-1955 עבר המטכ"ל מרמת גן לקריה. בחלקה הדרומי התמקמו משרדי הממשלה. במבנה בית הספר של המושבה הוקם בית יולדות (הוא בית היולדות הקריה), ששימש כבית היולדות המרכזי של אזור תל אביב, ונסגר ונהרס ב-1997. במשך עשרות שנים שימשו הבתים הישנים את הממשלה, את המטה הכללי ואת צה"ל, עד שבלחץ גופים ירוקים והמועצה לשימור אתרים הוחלט לשחזרם ולשמרם. ספריית מחנה רבין ששכנה ברחוב דוד אלעזר נהרסה לצורך הזזת בית העם. בחודש יולי 2015 נפתח השוק המרכזי של שרונה.
בינוי ושימור מתחם שרונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.JPG)
בספטמבר 1978, בעקבות החלטת ממשלת ישראל להעביר את משרדי הממשלה שעוד נותרו בקריה, מונתה ועדת היגוי לתכנון דרום הקריה - שטח בן כ-190 דונם שתחום בין הרחובות קפלן, בגין, החשמונאים/הארבעה ולאונרדו דה וינצ'י.
ביוני 1980 בחרה ועדת ההיגוי בתוכניתו של האדריכל קלמן כ"ץ, אשר הציעה אזור מבונה של שימושים מעורבים, התוחמים כיכר מרכזית ופארק עירוני רחב ידיים. המרחב העירוני שנוצר יועד להולכי רגל בעוד תנועת וחניית כלי הרכב היא תת-קרקעית. בשנים שלאחר אישור התוכנית, גדל הצורך בשטחי משרדים, מסחר ומגורים במרכז תל אביב וכן השתנתה התפיסה התכנונית לגבי שימור, כאשר מעבר להכרה בערכו התרבותי, נתפס השימור כמנוף להחייאה ולפיתוח של מרקמים היסטוריים. כפועל יוצא מתפיסה זו, הוחלט על שימור נרחב של מבני המושבה שרונה. בעקבות כך, ועל מנת להתאים את התוכנית למציאות העירונית המתפתחת, הוכנה על ידי האדריכל קלמן כ"ץ תוכנית מפורטת חדשה, תא/3000, אשר קיבלה תוקף בספטמבר 2006. תוכנית זו כוללת אזור מבונה של שימושים מעורבים בשטח עיקרי של 499,000 מ"ר, התוחם פארק אורבני שבו מבנים לשימור. ייחודו של הפרויקט בשילוב שנעשה בו בין בנייה חדשה וגבוהה בהיקף רחב, לבין שימור מבני המושבה שרונה בתוך ריאה ירוקה משמעותית, וכן בפיתוח מערכת יחסים ידידותית מבחינה אורבאנית בין שני המרקמים. בתוכנית המקורית שהכין אדריכל קלמן כ"ץ קיים מרחב עירוני פתוח, גדול, ירוק ומוטה הולכי רגל, המוקף בדופן עירונית של שימושים מעורבים. הדופן העירונית, ההולכת ונבנית היום, אמנם גבוהה יותר ויקרה יותר אבל עדיין חובקת מרחב עירוני גדול ופתוח. הפארק האורבני שבתוכנית המקורית, שלאורך השנים גרר ויכוחים, התלבטויות, היבטים תרבותיים ושיקולים כלכליים, ידע בסופו של דבר להכיל גם את הבניינים הישנים-החדשים של שרונה. התוכנית קיבלה את השם פרויקט "דרום הקריה".
בינואר 1997, אושרה למתן תוקף בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. תוכנית "דרום הקריה" הכוללת 450 אלף מ"ר ברובם משרדים, אך גם מלונאות ומגורים[11].
בתחילת שנות האלפיים הצבא התפנה מהאזור הדרומי של הקריה. ב-2005 הוזזו חמישה בתים שעמדו לאורך רחוב קפלן בסגנון הבנייה הטמפלרי כשלושים מטרים ממקומם כדי לאפשר את הרחבתו של הציר הסואן[12].
ב-2012 החלו עבודות הקמת פארק שרונה בתכנון משרד אדריכלי נוף דן צור ליאור וולף. באותה העת גם החלו עבודות שימור מבנים מסיביות של שרונה, על ידי משרד אדריכלים בר אוריין והאדריכל אמנון בר אור. את עבודות השימור ביצעו קבלן השימור ראובן פלד והקבלן עמי אסור. בשנת 2014 נפתח המתחם מחדש בשם: גני שרונה לקהל הרחב. במבני הטמפלרים יש מגוון מסעדות, חנויות בוטיק ומוזיאונים. לאחר מאבק ממושך מצד ארגוני הירוקים לשמר את אנטנת המוסד ההיסטורית ששימשה את המוסד בשנותיה הראשונות של המדינה הוחלט לשפץ ולשמר את האנטנה במתחם. בחלק הדרומי של המתחם נמצאים שלושה מגדלי שרונה, פרויקט מגורים שבקומות הקרקע שלו נפתח ביולי 2015 שוק שרונה. אולפני רשות השידור הנמצאים בצידו המערבי של המתחם תופסים כ-% 30 משטח המושבה ועומדים לפני פינוי לטובת פרויקט נדל"ן. בסיס מחנה רבין בחלקה הצפוני תופס 10% משטח המושבה. מרכז המבקרים של שרונה הוקם במבנה חדש ששוחזר במדויק לפי הדגם של האיטליז המשפחתי שהיה במושבה. בין שני היקבים הטמפלרים בסוף רחוב דוד אלעזר יש מנהרה תת-קרקעית החצובה בסלע הכורכר ונקראת "מנהרת הטמפלרים".
החל מהעשור השני של המאה ה-21 פועלים בשרונה מתחם חנויות ושרונה מרקט כמרכזי מסחר ומשרדים. שׂרונה מרקט הוא שוק בחלק הדרומי של שרונה, שפועל תחת החברות ביג מרכזי קניות ומגה אור החזקות וכולל עשרות דוכנים, חנויות, מסעדות, בתי קפה ועוד, מתחת לשלושה מגדלי מגורים. מתחם שרונה הוא מתחם המורכב מכ-30 מבנים לשימור. בכל בניין מאחד עד ארבע חנויות, מסעדות ועוד.
בעלות המבנים במתחם מחולקת לשני חלקים. בחלק המזרחי שולטת ב-50% חברת אברהם אירני בבעלות איתן אירני וב-50% שולטת חברת רוגובין (שנמצאת בבעלותה המלאה של משפחת רוגובין, אך נמצאת בניהולה של מנכ"ל החברה מולי אייזנברג).
בחלק המערבי שולטת קבוצת "אמטא". ב-50% בבעלות ריט 1 ו-50% יחד בבעלות מידאס השקעות בנדל"ן, מתי דב ואייל חומסקי.שתי הקבוצות - המערבית והמזרחית - הקימו יחד את החברה לניהול שׂרונה שמנהלת את המתחם. בראש החברה עומדת המנכ"לית גאלה בנסימון.
ב-8 ביוני 2016 אירע פיגוע הירי בשרונה מרקט, שבו נרצחו על ידי מחבלים פלסטינים ארבעה בני אדם ו-16 נפצעו.
אתרים לשימור במושבה שרונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
באר אנטיליה משוחזרת ברחוב הארבעה -
בית המרקחת "ממלוק" ברחוב דוד אלעזר -
אנטנת "המוסד" המשוחזרת
מבנים מפורסמים במושבה שרונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
בית העם הטמפלרי בשרונה לקראת הזזתו לטובת הרחבת הכביש -
היקב הטמפלרי. בקום המדינה שימש המבנה את המדפיס הממשלתי, ומאוחר יותר היה למחסן של משרד הביטחון. לאחר עבודות השימור במתחם הפכה "מנהרת הטמפלרים" במקום לחלק ממרכז המבקרים. -
בית הדואר הטמפלרי ברחוב קפלן פינת רחוב דוד אלעזר -
מוזיאון בית הבד הטמפלרי -
תמונות בתים משופצים ומשוחזרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסי בן ארצי, מגרמניה לארץ הקודש - התיישבות הטמפלרים בארץ-ישראל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1996.
- ניר מן, "מסתרי אוצר הזהב במחנה המטכ"ל", ידיעות אחרונות – שבעה ימים, 23 בינואר 2004, עמ' 32–38 ו-90.
- ניר מן, שרונה בשנות המאבק 1939–1948, ירושלים : יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009.(הספר בקטלוג ULI)
- ניר מן, "היי שרונה" (גילוי מכלי המזקקה), ידיעות אחרונות – 24 שעות, 24 ביוני 2008, עמ' 4.
- ניר מן, "אהבת הקצין הגרמני", מוסף הארץ, 1 במאי 2009, עמ' 46–48.
- ניר מן, "המגילה הגנוזה" (גילוי מגילת בית הספר הטמפלרי), מעריב – זמן תל אביב, 15 במאי 2009 עמ' 34.
- ניר מן, "נחנכה אנטנת 'המוסד' בקריה", מקור ראשון, 10 באוקטובר 2010, עמ' 16.
- ניר מן, הקריה בשנות כּינוּנה 1948–1955, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012.
- Helmut Glenk, From Desert Sands to Golden Oranges: The History of the German Templer Settlement of Sarona in Palestine 1871-1947, 2006, ISBN 978-1412035064
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של שרונה- שרונה מרקט
- איתן איילון, יוסי בן-ארצי ורפאל פרנקל, בית-הבד הטמפלרי בשרונה, קתדרה 82, דצמבר 1996, עמ' 86-75
- מעבדת ביתמונה, שרונה: המושבה שהפכה לקריה, באתר ynet, 4 בנובמבר 2005
- יפה רזיאל, המקום הכי נמוך (וסודי) בתל אביב, באתר ynet, 1 בינואר 2009
ניר מן, שרונה בשנות המאבק: 1939-1948, באתר הערוץ האקדמי- שרית סרדס-טרוטינו, מיי שרונה, באתר מאקו, 24 באפריל 2014
עדי דברת-מזריץ, האם מתחם הבילויים המדובר של השנה יצליח או ייכשל?, באתר TheMarker, 2 במאי 2014- אלון שרביט, נקודת החן החדשה של תל אביב: מתחם שרונה, בערוץ של רשות השידור באתר YouTube, 29 באוגוסט 2014; מתוך "יומן", הערוץ הראשון
- זוהר בלומנקרנץ, נחשף הסוד השמור שקבור מתחת למתחם שרונה, באתר מאקו, 21 באפריל 2015
- שוקי שדה, צרות של עשירים: "כזה דבר עוד לא ראינו. זה פרויקט יוקרה?", באתר TheMarker, 4 בדצמבר 2015
- אסתר זנדברג, מתחם שרונה: כל מה שרע במקדש החדש של תרבות הצריכה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
- יאנה פבזנר-בשן, בתים מן החול, באתר מאקו, 17 בפברואר 2016
- אילנית חיות, מתחם שרונה הולך ודועך: "מגיעים המון מבקרים - להסתובב, לא לקנות", באתר גלובס, 21 בנובמבר 2016
- מתחם דרום הקריה, באתר מינהל מקרקעי ישראל
- ניר מן, שרונה / הקריה, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
- עופר מתן, "חסר פה לכלוך בקטע טוב", באתר "ידיעות אחרונות", 16 בנובמבר 2018
- מבנים לשימור במתחם שרונה מתוך אתר שלטי רחובות ומספרי בתים האולטימטיבי
- מידע היסטורי ומפות היסטוריות של שרונה תיק תיעוד ראשוני בית משפחת ווינמן, עמודים 5–27, פברואר 2004
אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה מס' 85: הלוחמים שהונצחו ברחוב הארבעה בתל אביב, גלי צה"ל, 18.3.2024- שרונה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ המקור העברי נהגה ב-שׁ ימנית. נפוצה ההגייה האנגלית ב-שׂ שמאלית.
- ^ אריק מירובסקי, הסקר שגילה: זו השכונה העשירה ביותר בישראל, באתר גלובס, 30 ביולי 2024
- ^ Albert H. Heusser, The Land of the Prophets, New York, Thomas Y. Crowell Co., 1916, p. 304
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, גב' מרגרט תומאס (1897-1895), עמ' 820.
- ^ Helmut Glenk, Horst Blaich, Manfred Haering From Desert Sands to Golden Oranges: The History of the German Templer Settlement of Sarona in Palestine, 1871-1947, copyright Helmut Glenk 2005 עמ' 76
- ^ H.Glenk et al 2005 עמ' 76-77
- ^ " אני עושה אותך שליח מצווה. תחזר על הפתחים בבתי המושבה הגרמנית ותחקור לדעת, כמה שטיחים ומרבדים תוכל לאסוף בהם" מקור: לואיל תומאס וקנת בראון קולינגס, עמוד 132
- ^ היום אצטדיון בלומפילד
- ^ דיוויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 22 בדצמבר 2017
- ^ בג"ץ 3198/05 הלמוט גאורג למלה נ' עיריית תל אביב
- ^ הארץ, אושרה תוכנית דרום הקריה - 300 אלף מ"ר בשווי מכירה של 700 מיליון דולר, באתר גלובס, 12 בינואר 1997
- ^ אלי יצחקוב ורווה כהנר, הזזת בתי שׂרונה
1 לונדון מיניסטורס, 2 בית אמות משפט, 3 מגדל מרגנית, 4. מגדל המטכ"ל, 5. תחנת הרכבת תל אביב השלום, |
| הטמפלרים בארץ ישראל | ||
|---|---|---|
| יישובים | ירושלים • חיפה • כרמלהיים • יפו • שרונה • וילהלמה (בני עטרות) • ולדהיים (אלוני אבא) • ביתלהם (בית לחם הגלילית) • נויהרדטהוף • וולהאלה |  |
| אישים | כריסטוף הופמן • גיאורג דוד הרדג • גוטהילף וגנר • הוגו וילנד • תיאודור זנדל • פריץ פרנק • גוטליב שומאכר | |
| אתרים היסטוריים | ||
| כללי | מבצע אטלס • אדריכלות טמפלרית • בנק אגודת הטמפלרים | |
| נושאים נוספים | ||
