יהונתן אייבשיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "כרתי ופלתי" מפנה לכאן. לערך העוסק בגיבורי דוד, ראו הכרתי והפלתי.
רבי יהונתן אייבשיץ
ציור המיוחס לרב אייבשיץ
ציור המיוחס לרב אייבשיץ
תאריך לידה ~ה'תנ"ד
מקום לידה פינצ'וב
תאריך פטירה כ"א באלול תקכ"ד
תאריך לידה לועזי ~1694
תאריך פטירה לועזי 18 בספטמבר 1764
נושאים בהם עסק פוסק הלכה, ראש ישיבה ודרשן
חיבוריו
ציור דיוקן של רבי יהונתן אייבשיץ

רבי יהונתן אייבשיץ (~ה'תנ"ד, 1694[1]כ"א באלול ה'תקכ"ד, 18 בספטמבר 1764) היה רב, ראש ישיבה ודרשן. מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז בזמנו, ומחברם של ספרי יסוד בהלכה. כיהן כרבן של קהילות אה"ו.

לצד עיסוקו בחלק הנגלה של התורה, שהקנה לו את עיקר פרסומו, עסק גם בתורת הנסתר ואף כתב קמעות. עיסוקו זה קומם נגדו את רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) שמצא רמזים שבתאיים בכתביו ופתח בפולמוס להחרמתו. הרב אייבשיץ זכה לגיבוי מאת רוב רבני דורו והפולמוס דעך. למרות זאת, בקרב אנשי חכמת ישראל ובעקבותיהם חוקרי קבלה ושבתאות כגרשום שלום, מקובלת הסברה לפיה אכן היו בתפיסתו הקבלית של הרב אייבשיץ סממנים שבתאיים, אך ברור כי לא קיבל את עיקריה האנטינומיסטיים של השבתאות. בעולם הרבני, החל מהדור שלאחריו, שוררת הסכמה לגבי "כשרותו" של רבי יהונתן, ונשללת האפשרות שהיה שבתאי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ונישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפינצ'וב[2] שבפולין, עיר הולדתה של אמו. משפחתו הייתה משפחה רבנית, אמו שיינדל הייתה בתו של רבי יהודה ליב צונץ רבן של האלישוי ופינצ'וב, ואביו רבי נתן נטע, שלימים היה רבה של העיר אייבשיץ (Eibenschütz) שבצ'כיה[3] מיוחס לצאצאי האר"י ורבי נתן שפירא בעל "מגלה עמוקות". שניהם נפטרו לפני מלאות לבנם חמש עשרה שנים.

בילדותו התפרסם בסביבתו כילד פלא, ועילוי תלמודי, דבק בו הכינוי "העילוי מפינצ'וב" ואגדות רבות נשזרות סביב תקופת ילדותו. בסביבות שנת ה'ת"ס (1700) עברה משפחתו לאייבשיץ בשל מינויו של האב לרב הקהילה. לאחר פטירת אביו בי"ב בחשוון ה'תס"ח, נותר ללא אב ואם, ועבר לחיות בפרוסניץ שבה גדל בבית רבי מאיר איזנשטט, ה"מהר"ם א"ש", שכיהן אז כרבה של העיר. הוא החשיב את רבו זה לרבו הראשון ו"אלוף נעוריו", ואולי למד אצלו בבית המדרש של רבי שמשון ורטהיימר שבו עמד המהר"ם א"ש בראשות ישיבה. רבו זה כיבדו מאד ומתייחס אליו בכתביו כתלמיד חכם שווה ערך ולא כתלמיד.[4] בפרוסניץ למד גם בישיבתו של רבי זאב וולף שפירא (שלימים שידך לו את נכדתו).

בשנת ה'תס"ט, בעקבות מינויו של מהר"ם א"ש כרבה של שידלובצה וחזרתו לפולין, נסע אייבשיץ הצעיר להאלישוי ללמוד בישיבתו של קרוב משפחתו רבי אליעזר הלוי איטינגא שכיהן כאב בית דין העיר. משם עבר לווינה והתגורר בבית הגביר ר' שמשון ורטהיימר.

בשנת ה'ת"ע, 1710, נשא לאישה את עלקלי (כתיב מיושן. קרי: אֶלקה'לֶה), בתו של רבי משה יצחק שפירא שכיהן אז כאב בית הדין בעיר בומסלא בבוהמיה,[5] ולימים נעשה רבה של בוהמיה כולה. עם נישואיו נעשה ר' יהונתן קרוב משפחתם של כמה מגדולי דורו: חמיו, היה אחיינו של רבי אליהו שפירא (ה"אליה רבה"); וחמותו, אחייניתם של רבי יעקב ריישר (ה"שבות יעקב") ורבי דוד אופנהיים רבן של ניקלשבורג ופראג (מנישואיו השניים).[6]

תקופת פראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נישואיו התגורר זמן מה אצל חמיו ועשה אצלו שימוש חכמים בהוראת הלכות איסור והיתר, וזמן קצר לאחר מכן התיישב בפראג, בבית סב אשתו, רבי אהרן יחיאל מיכל שפירא. הוא התחכך עם גדולי התורה בפראג, קרובי משפחתו ואחרים, וקיבל תורה מתלמידי רבי אברהם ברודא שעזב שנים אחדות קודם לכן את פראג לטובת מץ בשל מחלוקת הלכתית עם חכמי העיר, אך הותיר אחריו ישיבה גדולה ותלמידים כמו רבי יונה לנדסופר ורבי נתנאל וייל. בעקבות לימודו עם תלמידים אלו, ראה רבי יהונתן את עצמו כתלמידו של רבי אברהם ברודא.[7]

בשנים ה'תע"ג-ה'תע"ד עשו בני הזוג אייבשיץ בהמבורג, בתקופה זו התגוררו בבית ר' מרדכי הכהן, אבי חמותו.

בשנת ה'תע"ד (1714) שב לפראג ועד מהרה התגבשה סביבו קבוצת למדנים צעירים שזכתה לתמיכה כלכלית מכמה מראשי ומנהיגי הקהילה.[8] בין למדנים אלו נמנה רבי שמחה פופרש, לימים ראש בית הדין בפראג. מאז ועד סוף ימיו עמד רבי יהונתן אייבשיץ, בכל ערי מגוריו, בראש ישיבה והעביר בה שיעורים קבועים.

קצת לפני סוף השנה העברית (כ' באלול ה'תע"ד) נפטר בפראג רבי שמעון ריישר, בן דוד חמותו של הרב אייבשיץ, שהיה הדרשן הממונה של קהילת פראג. הרב אייבשיץ שהתגלה מאז בואו לפראג כדרשן מוכשר נבחר למלא את מקומו וכפי שהיה מקובל עד אז בפראג נשא הדרשן גם במשרת ראש הישיבה הגדולה המקומית. בתפקידיו אלו נשא כחצי יובל. בתקופה זו הוא היה למקור סמכות בקהילה, שני רק לרב המקומי רבי דוד אופנהיים. בערב יום הכיפורים של שנת ה'תפ"ו (1725) הכריז על חרם נגד גרעינים שבתאיים נסתרים וגלויים שלפי השמועה החלו להתפשט באירופה למרות התאסלמותו ומותו של שבתי צבי כיובל שנים קודם לכן. הוא חתום על כתב החרם בראש רבני ופרנסי הקהילה בפראג, בשל העדרו מן העיר של אב בית דין פראג, הרב אופנהיים.[9] עם פטירתו של האחרון (ז' בתשרי ה'תצ"ז) היה לממלא מקום אב בית דין פראג. בתקופה זו התפרנס מעסקאות שעשה.

לרבי יהונתן היו קשרי ידידות טובים עם אישים באקדמיה ובכמורה המקומית בפראג. מעבר להקנטות הדדיות שנשתמרו בסיפורי האגדות העממיים היהודיים אודותיו, השתמרו בספריו בירורים שערך בקרב אנשי האקדמיה בשאלות מציאותיות שבירורן היה נחוץ לו לפסיקת הלכה.[10] בהשפעתו גם הותר להדפיס שוב את התלמוד בפראג, לאחר שנים שבהן נאסר הדבר על ידי הוותיקן. מהדורת התלמוד של פראג, נדפסה בשנת ה'תפ"ז, ובהתאם לדרישת הכמורה נערכו בה שינויים והשמטות בעיקר במקומות שעוררו עלבון כלפי הנצרות. מערכת שמינה רבי יהונתן עסקה בבדיקת נוסח התלמוד וההשמטות אושרו על ידי בית הדין של הקהילה היהודי בפראג שבראשו עמד רבי דוד אופנהיים. עיקר ההשמטות הם במאמרי אגדה, שהיה קשה לבארם על פי הפשט, כגון "הקב"ה מניח תפילין". בפועל נדפסו רק "הלכות ברכות", בית הדין סירב להדפיס תחת השם 'תלמוד' נוסח מצונזר של הטקסט, אך ההדפסה נפסקה לאחר מכן מאחר שבית הדין משך את ידו מהפרויקט בשל השמטות רבות מדי שדרשו ההגמונים ליתר המסכתות, והחשש שעלה שהנוסח יתקלקל לגמרי עם החלתן. בהמשך בוטלו הגבלות הצנזורה החמורות בהתערבות יהודים אמידים מקהילת פרנקפורט ובין השנים ה'תצ"ג-ה'תצ"ט נדפסו "הלכות" ממסכתות נוספות של התלמוד.[11] הודות לקשריו עם ראשי הכמורה, עלה בידו לא פעם להציל את יהודים מרעה, ולבטל מהם גזירות ופורענויות.

בעת מלחמת הירושה האוסטרית, הנהיג את הקהילה היהודית בפראג בכל תלאותיה בתקופה זו, ואף נתפס בהזדמנות אחת כבן ערובה למטרת כופר נפש בידי אחד הצבאות הלוחמים.

רבנות מץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תק"א (1741), לאחר שהצרפתים כבשו את פראג, נבחר לכהן כרבה של העיר מץ בצרפת. הוא החליף בתפקידו את רבי יעקב יהושע פלק (ה"פני יהושע") שעבר אז לכהן כרבה של פרנקפורט דמיין. בעקבות הגירתו לצרפת האשימו אותו האוסטרים בבגידה והחרימו את רכושו שנשאר בפראג.

במץ דרשה ממנו עבודתו הציבורית זמן מועט בהרבה מאשר בפראג, והוא הקדיש את הזמן שהתפנה לו להעלאת חידושי תורתו על הכתב. הוא הכין לדפוס בתקופה זו את ספריו "כרתי ופלתי" ו"בני אהובה". גם במץ החזיק ישיבה גדולה, אך נראה שנחשבה פחות מהישיבה בפראג. בישיבה זו העביר שני שיעורים שבועיים בני שבע שעות כל אחד. מתלמידיו בישיבה במץ, רבי ידידיה טיאה וייל. בעת גירוש פראג (1745) ישב רבי יהונתן בצרפת וממנה הפעיל את קשריו כדי להשיג את התערבותם של ראשי כמה ממדינות אירופה אצל מריה תרזה לביטול פקודת הגירוש.

בתקופת מץ זיהה שהמניע לעזיבת הדת בקרב רבים מיהודי האזור לא נבע במישרין מקעקוע יסודות הדת, אלא מהיסחפות בזרם החיים ובורות באשר לדרישות ההלכה. לשם כך, בצעד חריג עבור רב במעמדו כתב קיצור הלכות שבת ביידיש כדי להפיץ את תודעת ההלכה גם בקרב מי שהשכלתם לא אפשרה להם קריאה והבנה בעברית.[12]

במשך שנות ישיבתו במץ בדק רבי יהונתן את האפשרות לקבל משרת רבנות בעיר שיש בה בית דפוס כדי שיוכל לטפל בהדפסת כתביו המוכנים לדפוס. ב-1746 השיג מינוי כזה בקהילת פיורדא, אך אנשי קהילת מץ הצליחו לעכב אותו ובהמשך להניא אותו מתוכניתו. הוא נותר בעיר עוד ארבע שנים עד שנקרא לכהן כרבן של קהילות אה"ו - יהודי העיר המבורג והעיירות אלטונה וואנדסבק הסמוכות לה, שלימים היו לשכונות בעיר.

רבנות קהילות אה"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תק"י (1750), לאחר פטירתו של רבי יחזקאל קצינאלפוגין (ה"כנסת יחזקאל"), נבחר לכהן כרבן של קהילות אה"ו. רבנות זו נחשבה אז לאחת המשרות החשובות והמכובדות ביותר ביהדות אשכנז. על אף חשיבותה האזרחית של המבורג הגדולה, היא הייתה מרכז כלכלי ופיננסי, אך המרכז התורני של קהילות אה"ו היהודיות היה באלטונה. גם לאחר איחוד שלוש הקהילות, נותר מושב אב בית הדין המשותף שלהן, באלטונה.

קמעות שחילק זמן קצר לאחר בואו לאלטונה ליולדות בשל אחוזי תמותה גבוהים באופן חריג, נפתחו בידי אנשים בקהילה וכמה מהם הגיעו לידיו של רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) שהתגורר אז כאדם פרטי באלטונה ולא נשא במשרה רבנית. הרב עמדין, בעל השכלה תורנית רחבה והבנה גם בתורת הנסתר חשד שנוסח הקמעות מראה על אמונה שבתאית של כותבם, והחל מנהל מאבק להוקעתו של הרב אייבשיץ. המאבק היה למחלוקת שהתפשטה ברחבי אשכנז ויהדות פולין וארכה שנים (על המחלוקת ראו בהרחבה בפרק "החשד בשבתאות").

חמש שנותיו הראשונות של רבי יהונתן אייבשיץ באה"ו עמדו בצל המאבק נגדו. למרות המאבק המשיך להעביר את שיעוריו בבית המדרש המקומי ואף יסד 'קלויז' שבו ישבו בקביעות חמישה תלמידי חכמים נשואים שלימדו את קהל הלומדים והתפרנסו מקופה מיוחדת שהקים עבורם. הוא גם קיבל הזמנות לרבנות בקהילות חשובות כמו קראקא, ניקלשבורג ומוראביה, אך דחה אותן ונשאר באה"ו. במהלך השנים התדרדר מעמדו והוא התקשה להטיל את מרותו על חלק מבני הקהילה. כדי לייצב את עמדתו הרבנית, אסף מכתבי תמיכה מגדולי רבני אירופה וראשי הקהילות החשובות והדפיסם בקובץ בשם "לוחות עדות" (אלטונה תקט"ו). המהלך ייצב את מעמדו והמחלוקת דעכה אף כי לא שככה לגמרי.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתק מצבת קברו של רבי יהונתן אייבשיץ בבית הקברות היהודי באלטונה
העתק מצבת קברה של אלקה'לה, אשת רבי יהונתן אייבשיץ בבית הקברות היהודי באלטונה

בשנת ה'תקכ"ג (1763) הספיק להדפיס את הכרך הראשון של ספרו "כרתי ופלתי" על יורה דעה, וזמן מה לאחר שהודפס הספר, נפטר בכ"א באלול ה'תקכ"ד, 18 בספטמבר 1764, והובא למנוחות בבית הקברות היהודי באלטונה (גר').

על מצבת קברו נחקקו לבקשתו דברי מוסר באקרוסטיכון שמו "יהונתן ז"ל"[13]:

יראו כל עובר הֶחָרוּת על הלוחות
האיש אשר עמד לנס והיה כשושן פרחת
ושב אל עפר ומראהו מאיש נשחת
נא שימו על לבבכם ושובו בתשובה נוצחת
תפילה הרבו בעדו לאלהי הרוחות
נפשו אליו יאסוף ובל תהי' נדחת
זכות מעשיכם יגנו כי נפשות ישראל אחת
למדו נפשכם כבוד לשנוא ומגדולה תהי נפשכם בורחת

מספריו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהונתן אייבשיץ כתב עשרות ספרים בנושאי הלכה, פרשנות, אגדה וקבלה, אך רק ספרו "כרתי ופלתי" נדפס בחייו (אלטונה תקכ"ג). בשנים שלאחר פטירתו נדפסו הספרים שהכין בעצמו לדפוס, ואחריהם במשך למעלה מ-250 השנים שחלפו מאז פטירתו נדפסו רוב כתביו, כתבים בודדים שלו ובעיקר רשימות מחידושיו שכתבו תלמידיו לא נדפסו, והם מתפרסמים מעת לעת בכתבי עת תורניים. כל ספריו זכו למהדורות רבות, הם שבים ונדפסים גם בעשור השני של המאה ה-21 במהדורות פאר מוערות.[14]

ספרים שהכין לדפוס בעצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים שנותרו בכתב-יד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ידיעתו הרבה בתורה, היו לו גם ידיעות בחכמות חיצוניות, והתחבב על הרבה שרים ומלכים. ישנה מסורת על ויכוחים רבים שלו עם מלכים ואנשי כמורה נוצריים, שבהם הצטיין בתשובות פקחיות ומחודדות, וקיימות אנקדוטות רבות על ויכוחים אלו, ועל נטייתו, עוד מילדות, לסוג כזה של תשובות. כך, למשל, מסופר עליו:

רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו:
 הרגליים להיכן?
 השיב לו רבי יונתן:
 אדוני המלך, איני יודע.
 כעס המלך וציווה לאוסרו.
 לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו:
 מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?
 אמר לו רבי יונתן:
 אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית האסורים...

אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, גדולים ומפורסמים בדיחה 2263, באתר "ויקיטקסט"

מה שמאפיין את יצירתו התורנית הוא הפלפול המחוכם. פלפול זה מלווה הן את דברי התוכחה והמוסר שהרבה ר' יהונתן אייבשיץ להטיף והן את חידושיו בהלכה. הוא כולל חיבור של רעיונות ואימרות שונים זה לזה, כאשר הצירוף מאפשר לפתור קושיות ולהתמודד עם סתירות ותמיהות.[17]

כפוסק, הרב אייבשיץ מחמיר למדי ומהסס להקל גם כשיש לכך מקום, במיוחד אם הדבר הוא כנגד מנהג. דבקותו בשולחן ערוך גדולה, והוא מציע להתעלם מדעות שלא מוזכרות בו. ידועה תשובתו הארוכה לבטל את היתרו של ה"חכם צבי" בעניין תרנגולת שניטל ליבה. ר' יהונתן טרח ושאל את חכמי אומות העולם, אם אפשרי שתרנגולת תחיה זמן מה בלי לב, והם ענו לו כי לפעמים יש תחליף במקום הלב, אך אין לתרנגולת אפשרות לחיות כך לאורך זמן רב. לפיכך פסק כי תרנגולת זו טרפה ואפילו בעודה בחיים.

כשהוא מתפלפל בהלכה, כמו ב"אורים ותומים", הוא מחבב במיוחד את הדיון בדברי התוספות, שמשמשים לו רקע לחידוש.

תקופת חייו של הרב יהונתן אייבשיץ על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

החשד בשבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשד בשבתאות עורר פולמוס שלא שכך כל ימיו, ואף מנע ממנו להתמנות לרבה של פראג. בר הפלוגתא שלו במחלוקת קשה זו היה רבי יעקב עמדין, שכינה אותו, בין השאר, "מין ארור" ו"נחש". המחלוקת נתלבתה, כאשר נשמעו טענות על קמיעות שכתב שנפתחו ונתגלו בהם כתובות למשל: "ש"צ מלכא משיחא". בספר היחיד שכתב על הפולמוס, 'לוחות עדות', טען להגנתו, שאין לחפש בקמיעותיו משמעות מילולית (פשט) ואין לראותם כרצף מילולי, אלא מדובר בסודות עליונים, צירופי אותיות וצרופי 'שמות קדושים'.[18] טענה זו נטענה אף על ידי רבי נחמן מברסלב שאמר שמזה אין ראיה, ואף אם הוא היה כותב קמיעות היו מוצאים שם מילים שלפי הפשט אינן מתיישבות עם השכל. .[19]

בהמשך לפולמוס על השבתאות, הרב עמדין האשים את רבי יהונתן גם בכך שבצעירותו (בהיותו כבן שלושים) ניסה לעשוק את הקהילה בהכריחו אותם לקנות עותק מצונזר של סידור התפילה ושל התלמוד הבבלי, ברישיון שניתן לו בידי הנוצרים. כיום ברור שהוויכוח המקורי בין הרבנים לפני הפולמוס על השבתאות, נסב על התלמוד המצונזר עצמו, ולא על הכסף שניסה לגייס בעבורו.[20]

אף הנוצרים עורבו במחלוקת, כשהרב אייבשיץ הואשם בידי מתנגדיו היהודים בריגול נגד שוודיה וצרפת אשר שלטו במץ באהדה פוליטית לשלטונות האוסטרים, ובהתנגדותו לנצרות אף בתלמוד המצונזר ובסידור שניסה למכור.[21]

בשנת ה'תקי"ב (1752) שנה לאחר הכרזתו של רבי יעקב עמדין על הקמיעות, הרב יחזקאל לנדא רבה של ברודי ומחבר הספר "נודע ביהודה", הצעיר ב-32 שנה מרבי יהונתן, פתח בניסיון פשרה, שבו הקמיעות יוחזרו לרב, הוא לעולם לא יעסוק יותר בקמיעות, ויכריז בפומבי שכל הספרים והכתבים השבתאיים ששמועות מספרות עליהן, אינן שלו. הרב עמדין לא קיבל את הפשרה והחל לתקוף את הרב לנדא על כך שאף הוא שבתאי. בערוב ימיו, משניסה לשוב לעיר הולדתו פראג, תחת שלטון מריה תרזה והממלכה האוסטרית, פנה לשגרירות דנמרק. הרב לנדא שלח מכתב בו הגדיר את אייבשיץ כשבתאי, ובכך מנע ממנו את המעבר.[22]

בסוף ימיו, רבי יהונתן האשים את החולקים עליו (ובראשם העסקן יהודה פרגר) בשבירת מטה לחמו, ובמות אשתו מצער. כמו כן הצהיר מספר פעמים במפורש בעל פה לפני עדים ובכתב שאין לו כל חלק בתורתו של שבתי צבי.

לאחר מותו, קהילות אה"ו מסרו את הבחירה ברב המחליף, בידי תומכיו של רבי יעקב עמדין, על מנת שלא להסתכסך עמו. במסגרת זו, דחה את מועמדותו של הרב לנדא - ה'נודע ביהודה', שבעבר קרא להתפשרות עם הרב אייבשיץ.[23]

מלומדי חכמת ישראל וחוקרי תנועת ההשכלה שעסקו במלחמה בקבלה ובזוהר כתבו עליו שאכן היה שבתאי,[24][25] ואף העידו על בנו שהיה שבתאי.[26][27]

העמדות לגביו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריוגרפיה האורתדוקסית כיום רואה את החשד שהוטל בו כחשד שווא. הרב אייבשיץ עצמו השתתף בחרם על השבתאים ואף כתב ספר הגנה מפני האשמתו בשבתאות, "לוחות עדות". לטענת גרשום שלום, בספר זה עצמו יש רמיזות שבתאיות. מאידך טוען הרב ראובן מרגליות, כי מסקנותיו של שלום נובעות בין היתר, מחוסר בקיאות מספקת בספרות הקבלית. לדוגמה: הפניה ל"מאמר ראשי תנינים" בכתבי הרב אייבשיץ, בקטע שתוכנו דחית השבתאות, מהוה לדברי שלום רמז דק כי למעשה הוא דווקא תומך בשבתאות, שכן קיים ספר בשם זה מאת נתן העזתי. אולם - טוען הרב מרגליות - שלום לא ידע שמדובר באחד ממאמרי הזוהר בשם זה, המתקשר לנושא עליו דן הרב אייבשיץ. לגבי שלום, משה אריה פרלמוטר בספרו "חקירות חדשות על יסוד כתב היד של ס' ואבוא היום אל העין" טוען שלשלום הייתה מגמה להציג את הרב אייבשיץ, ראשוני החסידות ורבנים נוספים אף מתלמידי הגר"א כשבתאים, כחלק מתפישתו את השבתאות עצמה כגישה יהודית לגיטימית - במופרד מהתנהגות הפורשים והקיצונים המשיחיים (דוגמת הפרנקיסטים).

הגאון מווילנה שנתבקש להתערב בפולמוס בעודו צעיר שלח לרבי יהונתן אייבשיץ דברי ברכה וזכה על כך לביקורת חריפה מרבי יעקב עמדין. מאוחר יותר, כששמו של הגאון מווילנה עלה ומעמדו התפרסם, רבי יעקב עמדין פרסם בספרו שדובר בזיוף. הגאון מווילנה מעולם לא ענה על שני פרסומים אלו, למרות מסירת דרישת שלום בעת קשרי נישואים עם קרובי הרב עמדין. התקפותיו שלוחות הרסן נגד הגאון מווילנה, נגד הנודע ביהודה שהציע פשרה, ועוד רבים שלא נחשדו בשבתאות, הביאו את החוקרים הרבניים, לכלל מסקנה שהמדובר בהאשמות שווא. כך גם עצם הצעת הפשרה של הנודע ביהודה, ומכתבו החיובי של הגאון מווילנה, ואי פרסום הכחשה למכתב הרב אייבשיץ, חיזקו את דעתם זו.[28]

אך מחקרים חדשים הכוללים מסמכים שנתגלו מורים על כך שהרב לנדא סבר שאכן היה שבתאי ואף פעל על פי זה: לאחרונה נתגלו רישומים של בקשת המעבר שלו לפראג דרך שגרירות דנמרק, והוראה על כך שהדבר נמנע בעקבות בקשתו של הרב לנדא. כמו כן נתגלה נוסח ארוך של חרם, שזקן הרבנים באותה תקופה הפני יהושע הרב יעקב יהושע פאלק הוציא נגד הרב אייבשיץ. במכתב זה הרב פאלק מתאר את המסכת הארוכה של ההתכתבות עם הרב אייבשיץ ואת התחמקותו ממענה. לאור מכתב החרם, מתבהרת התנהגותם של שלש הרבנים, בעניין הפשרה, ואי ההצטרפות לרב עמדין מחד, אך מאבקם ברב אייבשיץ מאידך.[29]

כמו כן, לאור המידע החדש הזה ולאור השוואת מכתבים ומסמכים, אפשר שהכיתוב במכתבו של הגאון הייתה למעשה כותרת מכתבו של הרב אייבשיץ עצמו, ותוכן המכתב היה התנצלות בלבד על כך שהרב (הצעיר אז) אינו נכנס לוויכוח זה.[30]

למרות האמור לעיל קיימת מסורת בשם החתם סופר המתארת את חזרתו בתשובה של וולף אייבשיץ בנו של רבי יהונתן, בסוף ימיו, בעקבות חלום בו אביו נגלה אליו.[31] יש חוקרים הקושרים מסורת זו עם עמדתו של הגאון מווילנה ואולי אף של רבי יעקב עמדין עצמו, לגבי סוגיות קבליות שבהם מעורבים דעות הנוהים אחרי שבתי צבי, ואשר מקורן קדום לשבתי צבי, ובראשם סוגיית כתיבת האות צדי בי' הפוכה על פי כתב האר"י. עמדה זו יכולה להסביר את הימנעותו של הגאון מהתערבות במחלוקת על הרב אייבשיץ, ואת המסורות על כשרות ספריו.[32] יחס זה, של אהדה לחלק מהרעיונות השבתאיים, אך תוך דחיית שבתי צבי עצמו, יכולה להסביר את התנהגותו של רבי יהונתן אייבשיץ עצמו, בהשקעת מפעל חיים של החמרה ודקדוק במצוות, הנוגדות לכאורה את השבתאות. וכפי שתמה החוקר ד"ר משה אריה פרלמוטר בספרו: לא נפתרה הבעיה הפסיכולוגית - איך שבתאי באמונתו עוסק כל ימיו בהלכה ובהרבצתה? איך אדם המאמין באמונה אנטינומינסטית ברורה וקיצונית ומפיץ אותה ברבים, עסקו הוא בהלכה דווקא?[33][34]

מחשובי הכותבים על כך שרבי יהונתן לא היה שבתאי, הוא הרב אלעזר פלקלס שכתב: הנה עדות זו עדות שקר, והוציא לעז על גדול עולם נוחו עדן... וחשד אותם בדבר אשר לא היה ולא נברא אלא למשל ולשנינה. ולא היה בהם שום שמץ מינות מהכלב שבתי צבי שבור ומהכלבים אשר סבבוהו... ומרוב שנאה וקנאה... דיבר דברים במלים אלו, שרצה למאחז פני כיסא תחת אביו הגאון זצ"ל, ולא עלתה בידו, כי קיימו וקבלו היהודים את גאון עולם.[35]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק יודלוב, לתולדות רבינו יהונתן אייבשיץ, בתוך: מבוא למהדורה חדשה של יערות דבש, ירושלים תשמ"ח. חלק א, עמ' ח–כו
על כתביו וכתבים המיוחסים לו
  • החלק השני בספרה של רחל אליאורישראל בעל שם טוב ובני דורומקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, כרמל: ירושלים תשע"ד, א-ב, מוקדש ליעקב עמדן ויונתן אייבשיץ
  • משה אריה פרלמוטר, חקירות חדשות על יסוד כתב היד של ס' ואבוא היום אל העין, ירושלים תש"ז 1947
  • יהודה ליבס, כתבים חדשים בקבלה שבתאית מחוגו של ר' יהונתן אייבשיץ, מתוך: סוד האמונה השבתאית, קובץ מאמרים,, מוסד ביאליק ירושלים, תשס"ז 2007
  • ואבוא היום אל העין, חיבור קבלי גנוז המיוחס לר' יהונתן איבשיץ. יצא מחדש במהדורה מדעית מבוארת ע"פ כתבי-יד. לוס אנג’לס : כרוב, תשע"ה 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהונתן אייבשיץ בוויקישיתוף
עליו
על הגותו וכתביו
פולמוס השבתאות
מכתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנציקלופדיות השונות מופיעים תאריכים שונים, אין ידיעה ברורה בדבר שנת לידתו המדויקת, הצגנו כאן את השערת המחקר העדכני של יודלוב (להלן "לקריאה נוספת"), המקובלת גם על משה סמט בערכו שבאנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה.
  2. ^ לפי רוב כותבי תולדותיו המוקדמים והמאוחרים. אך לפי משה סמט בערכו שבאנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה, נולד בקרקוב.
  3. ^ כיום איוונצ'יצה (Ivančice), במחוז מוראביה הדרומית שבצ'כיה.
  4. ^ יודלוב, תולדות, (להלן "לקריאה נוספת"), עמ' י. על פי שו"ת פנים מאירות חלק ג סוף סימן כב.
  5. ^ גדולת יהונתן (להלן "קישורים חיצוניים"), עמ' 6. יודלוב, תולדות, (להלן "לקריאה נוספת"), עמ' יא.
  6. ^ יודלוב, תולדות, (להלן "לקריאה נוספת"), עמ' יא. על פי רבי יהונתן אייבשיץ, תשובה בסוף ספרו "בני אהובה".
  7. ^ יודלוב, תולדות, (להלן "לקריאה נוספת"), עמ' יב.
  8. ^ יודלוב, תולדות, (להלן "לקריאה נוספת"), עמ' יד-טו, על פי עמדין, בית יהונתן הסופר, דף א עמוד ב.
  9. ^ אהרן פריימאן, הצופה לחכמת ישראל, כרך ו, תרפ"ב, עמודים 40–45. מצוין אצל יודלוב, תולדות, (להלן "לקריאה נוספת"), עמ' יט.
  10. ^ ראו למשל תשובתו בסוף ספרו "בני אהובה": "...ואחר כך הצעתי הדברים באקאדעמי בפראג גם כן, ואמרו כן דברת, שדבר זה אי אפשר...".
  11. ^ להרחבה על קורות דפוס פראג של התלמוד הבבלי, ראו: רפאל נתן נטע רבינוביץ, "הדפסת התלמוד", מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ב עמ' קיג-קטו.
  12. ^ יודלוב, תולדות, (להלן "לקריאה נוספת"), עמ' כב. מבוסס על דרשתו של רי"א ב"יערות דבש" (חלק א' דרוש י"א, עשרת ימי תשובה ה'תק"ו).
  13. ^ תמונת קברי רבי יהונתן אייבשיץ ואשתו אלקהל'ה וציון צוואתו על נוסח הכיתוב שביקש.
  14. ^ ספרים שאינם מקושרים למקור, נרשמו על פי הביבליוגרפיה שבביוגרפיה "גדולת יהונתן" (להלן "קישורים חיצוניים"), עמ' 169–177.
  15. ^ הספר נדפס בשלבים באלטונה ובלבוב, פרטי מקום ותאריך ההדפסה מתייחסים להדפסת השער, ראו על כך: יצחק יודלוב, מהדורות שער בספרים עבריים ישנים, עלי ספר (יא) תשמ"ד, עמ' 142–143.
  16. ^ ישועה גדולה, מהדורה חדשה ומוערת, ברוקלין תשס"ח, באתר HebrewBooks.
  17. ^ ראו דוגמאות במאמר זה ב"סיני".
  18. ^ ממצאים חדשים בפולמוס מחקר של סיד להמן ושמעון שוורצפוקס, לפיו, בשנים האחרונות נמצא המקור הנוטריוני לקמיעות, ומהתבוננות בהם והשוואה לטענות ההתגוננות של הרב אייבשיץ, ניתן להסיק שהרב אייבשיץ למעשה מודה שמקור זה אמין, ומנגד בהסתייגות מסוימת, שעמדת הרב עמדן מוצדקת.
  19. ^ חיי מוהר"ן תסג
  20. ^ השוואת התלמוד המצונזר של פראג וכן טענות רבי יעקב עמדין (אנגלית, אן דימיין ליין)
  21. ^ המשך מאמרו של סיד להמן, ממצאים חדשים בפולמוס
  22. ^ מסמך זה פורסם לראשונה בידי גרץ, והיו שפקפקו באמינותו, אך עקבות ותמונות מוכיחים שהוא אכן מהימן. כשרב מואשם בכפירה - מאמרו של סיד להמן על יחסו של הנודע ביהודה לרבי יהונתן אייבשיץ
  23. ^ בספרו, רבי יעקב עמדין פרסם התכתבות מוקדמת עם קרוב משפחתו שהודח מהרבנות בפראג, לאחר שכבר מונה, אך בטרם עזב את מקומו באמסטרדם בעקבות התנגדותו לאייבשיץ. הוא פרסם את חשדו שהרב לנדא פנה לפשרה על מנת לזכות במשרת רבנות פראג.
  24. ^ דברי ימי ישראל היינריך גרץ ערך 'אייבשיץ יהונתן'.
  25. ^ צילום מכתב התומך בכך שהרב אייבשיץ לא היה שבתאי. המכתב של נפתלי הירץ ויזל פורסם בידי רבנים מתנגדי הרפורמה אך גם מתנגדי השבתאים והפרנקיסטים במסגרת המאבק בהם, וכן התפרסם בעיתון המליץ מהדורה 48, עמוד 3 מתוך 8, 'מכתב על דרך הקבלה' 5 ביולי 1886. (התמונה ממאמר באתר 'על הקו הראשי')
  26. ^ במאמרו של סיד להמן 'כשרב מואשם בכפירה' מתאר להמן את חליפת המכתבים של הנודע ביהודה עם הרב אייבשיץ, על פיה הודה האב שהייתה תקופה שבנו היה 'תחת השפעת הטומאה' ושלא ברורה מצבו כעת. הנודע ביהודה יעץ לתלמיד שפנה אליו בעניין, לנטוש את הישיבה, ודרש מהרב אייבשיץ לסלק את התלמידים הסוררים, וביניהם בנו, מהישיבה. כמו כן במאמר זה ליהמן מוכיח שהנודע ביהודה ידע על שבתאותו של אייבשיץ והתנגד לה. ניסיון הפשרה היה מתוך מושגי 'כבוד התורה' ומניעת חילול השם
  27. ^ על בן זה, זאב (וולף) יונה אייבשיץ, נכתב הספר של משה כרמלי-וינברגר וולף יונה אייבשיץ, שבתאי משכיל בטרנסילווניה (כרטיס הספר בכרטסת הספרייה הלאומית (אנגלית)
  28. ^ ספר 'הרב רבי יהונתן אייבשיץ', של הרב גרינוואלד להגנה מפני טענות השבתאות, עמודים 75–76 ובהערות שם, מביא גידופים של רבי יעקב עמדין נגד הגאון מווילנה שלכאורה תמך ברב יהונתן, ושבמכתב לרב עמדין קרא לו "ספר תורה שרוי בצער". לטענת מחבר הספר, עם הזמן התברר לרב עמדין מעמדו של הגאון מווילנה בעיני יהודי ליטא, ולאור זאת החליף את טיעונו וקבע שהמכתב אליו מהגאון מווילנה היה מזויף. בנוסף, בספרו, האשים רבי יעקב עמדין את הרב לנדא (הנודע ביהודה) בכך שהצעת הפשרה באה ממניע אישי, כי קיבל מינוי רב בפראג, לאחר שמקרובו של הרב עמדין נמנעה רבנות זו, והמינוי בוטל כשהביע את התנגדותו לרב אייבשיץ.
  29. ^ סדרה של שלשה מאמרים על שבתאותו של רבי יהונתן אייבשיץ כשהרב מואשם בכפירה בידי שניאור זלמן להמן (אנגלית) על החרם שהשית הפני יהושע, על עמדת הנודע ביהודה והסתירה לכאורה בין הפשרה המוצעת לעדותו בשגרירות דנמרק ועל עמדת הגאון מווילנה בפולמוס. הסדרה נכתבה לקראת סדרת הרצאות שניתנו בה'תשנ"ח (1998) במרכז זלמן שזר לזכרו של פרופסור יצחק טברסקי
  30. ^ מאמרו של ד"ר (סיד) שניאור זלמן להמן מאוניברסיטת ברוקלין 'גילויים חדשים בפולמוס' האמור לעיל. ליהמן מסיק במאמר זה שהגאון מווילנה הבין את כוחו הדל והשפעתו המועטה באותה תקופה, ועוד באזור הנמצא בארץ אחרת תחת שלטון ממלכה אחרת, וכפי שלמעשה כתב במפורש במכתבו, העדיף להותיר את הבדיקה והדיון לאלה המצויים במקום.
  31. ^ עלון השבת 'נר לשבת' לפרשת כי תבוא ה'תש"ע (אתר ארגון תימנים, בקישור מאתר שטייגן)
  32. ^ צדקת הצדיק: יחס הגאון מווילנא ותלמידיו לגבי שבאות (מסמך וורד) פרופ' יהודה ליבס (אתר האוניברסיטה העברית)
  33. ^ הספר ו"אבוא היום אל העין" : שייכותו לר' יהונתן איבשיץ וערכו להבנת המחלוקת בין הרב יהונתן איבשיץ והרב יעקב עמדין, משה אריה פרלמוטר, דפוס הארץ ה'תש"ז (1947)
  34. ^ על עמדת הדתיים והרבנים בימינו ניתן לעמוד ממאמרו של הרב חיים ראובן רבינוביץ על רבי יהונתן אייבשיץ הודפס בסיני (כתב עת) ה'תשכ"ה (1965). באתר דעת
  35. ^ עמדין יעקב באנציקלופדיה אוצר ישראל (מתוך אתר דעת). המאמר מצטט את הירחון לחכמת היהודים בגרמנית מ-1882.
  36. ^ עותק דפוס אלטונה ה'תקכ"ג (1763) בחייו של הרב יהונתן, הוחלף בטעות באתר HebrewBooks עם עותק ורשה תרל"ה.