ארבעת השבויים

ארבעת השבויים הם ארבעה תלמידי חכמים, אשר על פי הרב הראב"ד הראשון, נשבו על ידי שודדי ים לקראת סוף תקופת הגאונים, סביב שנת 990 לספירה, ונפדו על ידי קהילות יהודיות בארצות שונות – מצרים, קירואן שבתוניסיה, ספרד וארץ נוספת אשר מיקומה אינו ברור.

על פי הסיפור, הארבעה תרמו משמעותית ללימוד התורה בקרב הקהילות היהודיות בספרד ובצפון אפריקה. לדעת חוקרים רבים, עיתוי האירוע אינו תואם בהכרח למסופר ב"ספר הקבלה" של ראב"ד. אף בנוגע לעצם סיפור השבי, סבורים חלק מן החוקרים כי אין בו ממש. בנוגע להתפתחות עולם התורה בספרד ובצפון אפריקה, שעל פי תיאורו של ראב"ד התרחש בעיקר בזכות השבויים שנפדו, מתארים החוקרים התפתחות הדרגתית ומתמשכת, שהחלה עוד לפני שהגיעו לאזורים אלו החכמים "השבויים", אך הואצה על ידם.

תיאור המעשה

הסיפור על אודות ארבעת השבויים מופיע בספר "ספר הקבלה" של רבי אברהם אבן דאוד - הראב"ד הראשון. על פי הסיפור, ארבעה חכמים נסעו מהעיר בארי שבאיטליה. היו אלה רבי חושיאל אביו של רבנו חננאל, רבנו משה בן חנוך עם אשתו ובנו רבי חנוך, רבי שמריה בן אלחנן, והרביעי ששמו לא ידוע. הם יצאו מהעיר בארי שבחבל פולייה בדרום איטליה, והפליגו בים התיכון. בהיותם בדרך נשבו על ידי ספינה ספרדית, ששייטה תחת דגלו של הח'ליף עבד א-רחמן השלישי, מושל קורדובה.

רב החובל ניסה לאנוס את אשתו היפה של רבי משה, וכדי להימנע מכך היא קפצה לים. כאשר הגיעה הספינה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, הוא הציג את שבוייו למכירה ובני הקהילה היהודית פדו את רבי שמריה. בקירואן שבתוניס נפדה רבי חושיאל ובקורדובה שבספרד נפדו רבי משה ורבי חנוך בנו. מיקומו המדויק של המרכז הרביעי אינו ברור. בקהילות שבהן נפדו השבויים הם הוכרו כתלמידי חכמים מופלגים, ותוך תקופה קצרה הם התמנו שם לראשי הישיבות המקומיות.

וזו לשונו הציורית של אבן דאוד:

וכן הייתה הסבה, שיצא ממדינת קורטובא שליש ממונה על ציים, שמו בן דמאחין, שלחו מלך ישמעאל בספרד ושמו עבד אל רחמאן אל נאצר, הלך ממונה על ציים אדירים לכבוש ספינות אחרות ועיירות סמוכות לספר. והלכו עד חוף הים של ארץ ישראל, ונסבו אל ים יון והאיים שבו. ומצאו אניה ובה ד' חכמים גדולים היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין. וחכמים אלו להכנסת כלה היו הולכים. וכבש בן דמאחין האניה ואסר את החכמים, האחד היה ר' חושיאל אביו של רבינו חננאל. והאחד רבינו משה אביו של רב חנוך אסרוהו עם אשתו ועם רב חנוך בנו ורב חנוך בנו עודנו נער. והשלישי ר' שמריה בר' אלחנן. והרביעי אינו יודע שמו. ובקש השליש לכפותה לאשתו של רב משה ולענותה כי הייתה יפה ביותר, והיא צעקה אל רב משה אישה בלשון קודש ושאלה ממנו אם הנטבעים בים חיים בתחיית המתים אם לא. והוא השיבה, "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים". וכששמעה דבריו הפילה עצמה בים וטבעה ומתה.

וחכמים אלו לא הגידו לאדם בעולם מה טיבם ומה חכמתם. והשליש מכר את רב שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש. ומכר את ר' חושיאל באפריקא בחוף הים, ומשם עלה אל מדינת אלקירואן שהייתה בימים ההם חזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב, ושם היה ר' חושיאל לראש ושם הוליד את רבינו חננאל בנו.

ובא השליש לקרטובא ומכר שם ר' משה ור' חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא, וכמדומין היו שהוא עם הארץ. והייתה בקורטובה בית הכנסת ששמה כנסת המדרש, והיה שם דיין ששמו ר' נתן, וחסיד גדול היה, אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז"ל, ואעפ"כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים. ופירש ר"נ הדיין "על כל הזאה טבילה", והיא במסכת יומא, ולא ידע לפרשה. ור' משה יושב לפאה אחת כמו שמש, וקם אל ר' נתן ואמר לו רבי פשו להו טבילות. וכששמע הוא והתלמידים את דבריו תמהו זה אל זה ושאל ממנו לפרש להם ההלכה, ופירש להם ההלכה כהוגן, וכל אחד ואחד שאל ממנו שאלות בכל הספיקות שהיו להם, והשיב תשובות ברוחב חכמתו. והיו בעלי דינין מחוץ למדרש שלא היה להם רשות ליכנס עד השלמת התלמידים פסיקתם. ובאותו היום יצא ר' נתן והלכו אחריו בעלי דינין ואמר להם אני איני דיין, וזה הלובש השק והאורח הוא רבי, ואני תלמידו אהיה מהיום, ואתם מנוהו על קהל קורטובא דיין. וכן עשו ועשו לו כל הקהל פסיקא גדולה וכבדוהו במלבושים יקרים ובמרכב.

ורצה השליש לחזור בו במכירתו, ולא הניחו המלך כי שמח המלך על הדבר שמחה גדולה כששמע שאין היהודים שבמלכותו צריכים לאנשי בבל. והקול נשמע בכל ארץ ספרד וארץ המערב. ובאו תלמידים לקרות וכל השאלות שהיו שואלים מן הישיבות שאלו ממנו. ודבר זה היה בימי רב שרירא גאון, קרוב לשנת ד' אלפים תשנ"ה, הן פחות מעט הן יתר מעט.

דעת המחקר

סיפור השבי

החוקרים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נטו לקבל את הסיפור כאמת היסטורית, וניסו להתיר בעיות שעלו ממנו. אחת הבעיות קשורה לתיארוך המעשה, שכן תקופתו של עבד אל רחמן השלישי היא בשנים 912–961. רבי יצחק אייזיק הלוי סבר לכן כי נפלה טעות בדברי הראב"ד, ובמקום תש"נ, יש להגיה תש"כ. ויכוח נתגלע בין החוקרים לגבי המקום ממנו יצאו השבויים. אף על פי שהראב"ד מדווח על "מדינת בארי", גרץ ובעקבותיו אייזיק הירש וייס סבורים שחכמים אלו היו מבבל, ומטרת נסיעתם לא הייתה להכנסת כלה כמשמעה, אלא לאיסוף כספים עבור הישיבות הבבליות, המכונות בארמית "כלה". לעומתם סבורים שי"ר ורבי יצחק אייזיק הלוי, שבארי היא בארי אשר בדרום המגף האיטלקי, הנודעת בנמלה הרחב והנוח, השני בחשיבותו באיטליה, לאחר נמל נאפולי. הלוי מביא לכך הוכחות רבות בספרו דורות הראשונים. כמו כן, הלוי טען כי החכם הרביעי ששמו לא נודע, הוא רבי חנוך בנו של רבי משה, שהיה אז נער, אך גדל אחר כך בתורה וכיהן גם כן בראשות ישיבה בספרד.

בעקבות מחקר שיטתי של הגניזה הקהירית הופרכו כמה מהנחותיהם של חוקרי סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והנטייה של החוקרים כיום היא לשלול את סיפור מעשה השבי.^{[דרוש מקור]} מסמך מהגניזה הקהירית מתעד מגבית שארגן בסביבות 1030 ר' חננאל בנו של ר' חושיאל, עבור קרוב משפחה איש בארי שבאיטליה (ולא בבבל, כפי שסברו חלק מהחוקרים). הלה היה שרוי במצוקה כספית והגיע לקירואן, מקום משכנו של ר' חננאל במטרה לבקש סיוע מאנשי העיר. מסמך נוסף מצביע על כך שרבי חושיאל, וזמן קצר אחריו גם בנו, הגיעו לתוניס באופן חופשי, ולא על ידי נפילה בשבי ופדיון. כמו כן, מהמסמך עולה כי הדבר אירע בין השנים 1005 - 1007 לספירה ולא בסביבות 990 לספירה או לפני כן. בנוסף, פעילותו של ר' משה בן חנוך בספרד מתחילה בסביבות 960 לספירה, בעוד ר' חושיאל פעיל בקירואן רק מתחילת המאה ה-11. פרופ' משה גיל, המייצג דעת מיעוט, סבור כי מעשה השבי מעוגן במציאות. לטענתו, החכמים הפליגו מאיטליה לכנס חכמים במגרב בסביבות 960 לספירה. הם נשבו בדרכם, וכך כל אחד מהם הגיע למקום אחר - מצרים, ספרד והמגרב. לטענתו ניתן להניח שלאחר שרבי חושיאל נפדה על ידי יהודי המגרב, הוא חזר לאיטליה, ושוב חזר למגרב (קירואן) לאחר ארבעים שנה.^{[דרוש מקור]}

תרומת החכמים

הראב"ד מתאר את תרומתם המכרעת של החכמים השבויים לעולם התורה, בארצות שאליהם הגיעו. תיאורו של הראב"ד אינו עולה בקנה אחד עם העובדות הידועות לנו, שכן בקהילות אלה התקיימה פעילות תורנית ענפה עוד בטרם הגיעו אליהן החכמים. כך למשל, במצרים נולד והתחנך רב סעדיה גאון, עשרות שנים בטרם מעשה "ארבעת השבויים". אנשי שם נוספים היו, בין השאר, רבי יצחק הישראלי, שנולד במצרים ועבר לקירואן, וכן ר' אלחנן, אביו של ר' שמריה (אחד מ"השבויים"), שהיה ראש ישיבה שם. בקירואן היה זה רבי יעקב בן נסים אבן שאהין שהקים ועמד בראש בית מדרש במקום, עוד בטרם הגיע ר' חושיאל. בספרד פעלו, בין השאר, רבי חסדאי אבן שפרוט (שבימיו הגיע לקורדובה ר' משה בן חנוך, והוא זה שתמך בו כספית), מנחם בן סרוק ודונש בן לברט. מכתביהם של רב נטרונאי גאון ושל רב עמרם גאון מהמאה ה-9 אל קהילות בספרד מכילים דברי שבח לחכמי הישיבות שבמקום.

על אף שדעתם של החוקרים אינה תואמת את תיאורו של הראב"ד לגבי תרומת החכמים, אין זה אומר שתרומתם של החכמים לעולם התורה הייתה מבוטלת. ר' משה בן חנוך הקים ישיבה בקורדובה, ור' שמריה עמד בראש ישיבה במצרים. באשר לר' חושיאל - הוא היה האישיות המרכזית בקירואן בסוף העשור הראשון ובעשור השני של המאה ה-11, לאחר פטירתו של רבי יעקב בן נסים. על אף שהתלמוד הירושלמי היה ידוע לחכמי קירואן עוד בטרם הגיע למקום, בתקופתו של רבי חושיאל כראש תלמידי החכמים בקירואן שולב התלמוד הירושלמי בלימודם של חכמי קירואן. את הפתיחות לשלב את הירושלמי כמקור נלמד יש לזקוף לזכותו של רבי חושיאל, לזכותם של חכמים נוספים מישראל, מבבל ומאיטליה שהגיעו לקירואן באותה תקופה וכן לציטוטים מהירושלמי בתשובותיהם של רב שרירא גאון ושל רב האי גאון. אף על פי כן, מוקד הלימוד נשאר התלמוד הבבלי, ולא זה הירושלמי, וכמו כן, המרכז הבבלי, ולא זה הארצישראלי, נשאר הסמכות התורנית.

הלוי סבור, כי בתקופה שלפני בואם של החכמים לקהילות האלו, היו רגילים בני הקהילות להסתמך בעיקר על הדרכתם המדויקת של גאוני בבל, כפי שניתן להווכח באלפי התשובות שנכתבו על ידי הגאונים. לעומת זאת באיטליה, לא עמדו בקשר הדוק עם גאוני בבל והוכרחו לפסוק הלכה על ידי עיון עצמי בתורה. החכמים שבאו מאיטליה, הביאו לספרד את סגנון הלימוד העמקני, שהשלים את שיטת הלימוד הספרדית, ובד בבד עם השענות על הכרעות הגאונים, החלה נפוצה שיטת הבירור היסודי של הסוגיות.

החוקרים מצביעים גם על שינויי מנהגים שהתרחשו בעקבות השפעתם של חכמי איטליה על קהילות ספרד והמגרב. כך למשל נהוג היה בספרד, שבתפילת הלחש במוסף בראש השנה, לא היו הציבור אומרים את ברכות מלכויות זכרונות ושופרות. רק שליח הציבור היה אומר אותן בחזרת התפילה. לעומת זאת באשכנז ובאיטליה נהגו כל הציבור לומר את הברכות הללו בתפילת הלחש. כאשר הגיע רבי משה לספרד, הוא הנהיג שם את מנהג איטליה, וכך נעלם לאטו מנהג ספרד העתיק.

את סיפור "ארבעת השבויים" ניתן להבין לאור אירועי התקופה: בני משפחת אומיה שהודחו מהשלטון על ידי העבאסים, הקימו נסיכות עצמאית בספרד. בצפון אפריקה נוסדה במאה ה-10 ח'ליפות פאטימית שיעית. הפיצול הפוליטי בעולם האסלאמי דחף את הקהילות היהודיות לעצמאות גדולה יותר מהמרכז התורני הבבלי. לזה מצטרף ריחוק גאוגרפי, התחזקות כלכלית של אותן קהילות, והגירתם של חכמים רבים מבבל, מצרים ואיטליה אל המגרב וספרד. אמנם הכפיפות היחסית למרכז הבבלי נשמרה, אבל כבר במאה ה-9 ענו רבנים מקומיים ברחבי המגרב על שאלות הלכתיות לא מעטות. ניתן, אם כן, לראות במעשה "ארבעת השבויים" ביטוי ספרותי לאותה נטייה לעצמאות, אשר בניגוד לסיפור המעשה לא התרחש בבת אחת, אלא כתהליך היסטורי רציף בין עשרות ומאות שנים.^{[דרוש מקור]}

לקריאה נוספת

• רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים כרך ג'.
• שמעון אפנשטיין, עיון וחקר, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ו.
• רפאל הירשמן, "מנין באו ארבעת השבויים"
• ארבעת השבויים כמפיצי התורה, קולמוס - 36, באתר אוצר החכמה

קישורים חיצוניים

• ארבעת השבויים (אורכב 18.04.2009 בארכיון Wayback Machine), באתר בית חב"ד (אורכב 22.03.2016 בארכיון Wayback Machine)
• Gerson D. Cohen, The Story of the Four Captives, Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 1960-1961, in JSTOR
• S. Schechter, Geniza Specimens. A Letter of Chushiel, The Jewish Quarterly Review, Jul. 1899, in JSTOR