ג'קי סטיוארט
 | |||||||||||||||||
| ג'קי סטיוארט כפרשן בשנת 2005 | |||||||||||||||||
| לידה |
11 ביוני 1939 (בן 84) מילטון שבסקוטלנד | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
John Young Stewart  | ||||||||||||||||
| לאום |
 סקוטי | ||||||||||||||||
| השכלה |
Dumbarton Academy | ||||||||||||||||
| בן או בת זוג |
Helen Stewart (1962–?) | ||||||||||||||||
| פרסים והוקרה |
| ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
|
www | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
ג'קי סטיוארט (באנגלית: Jackie Stewart; בשמו המלא: John Young Stewart; נולד ב-11 ביוני 1939, בסקוטלנד) OBE, הידוע בכינוי "הסקוטי המעופף" (The Flying Scot), היה נהג מרוצי מכוניות בולט. סטיוארט התחרה במרוצי פורמולה 1 בין השנים 1965 עד 1973, במהלכן זכה שלוש פעמים באליפות העולם לנהגי פורמולה 1. הוא אף התחרה במרוצי גביע קנדה - ארצות הברית שנערכו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. סטיוארט ידוע בארצות הברית כפרשן טלוויזיה במרוצי מכוניות, כדובר של חברת הרכב פורד, ובזכות מבטאו הסקוטי הכבד. בין השנים 1997–1999 הוא החזיק בשותפות עם בנו, פול, בקבוצת פורמולה 1 בשם סטיוארט גרנד פרי.
תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפחתו של סטיוארט הייתה בעלת סוכנות מצליחה לרכב יגואר בכפר מילטון בסקוטלנד. אביו השתתף כחובב במרוצי אופנועים, ואחיו ג'ימי היה נהג מרוצי מכוניות בקבוצה סקוטית, עד לשנת 1953, אז פרש לאחר תאונה. בילדותו התקשה סטיוארט בלימודיו בבית הספר, ומאוחר יותר בחייו אובחן כלוקה בדיסלקסיה. בבגרותו סיפר על כך: "כאשר יש לך דיסלקסיה אתה מוצא משהו שאתה טוב בו, ומשקיע בו יותר מכל אחד אחר; אינך יכול לחשוב כמו החבר'ה החכמים, אז אתה תמיד חושב באופן לא קונבנציונלי."[1] כתוצאה מקשייו בלימודים לא התקבל סטיוארט לחטיבת הביניים בבית הספר התחרותי שבו למד והוא נאלץ לעבור לבית ספר אחר, בו הושם דגש רב יותר על לימודי מלאכה. בגיל 13 הוא זכה בתחרות קליעה בצלחות חרס וצורף לנבחרת סקוטלנד בקליעה, במסגרתה התחרה בבריטניה ובמדינות אחרות. סטיוארט זכה באליפויות בריטניה, ויילס וסקוטלנד בירי לצלחות חרס, וכן באליפות האומות (בצרפתית: Coupe De Nations) במקצוע זה. הוא אף ניסה ללא הצלחה להתקבל לנבחרת האולימפית של בריטניה בירי רובה, לאולימפיאדת רומא (1960). תחילת עיסוקו במכוניות הייתה במסגרת העסק המשפחתי, שם עבד כשוליה למכונאי, ובדומה לאביו ולאחיו נעשה מעורב בספורט המוטורי.
לבקשת לקוח של אביו, בארי פילר, הוא ניסה כוחו במרוץ מספר כלי רכב, במסלול אולטון פארק (Oulton Park Circuit), ובשנת 1961 ניצח בארבעה מרוצי מסלול. בשנת 1962 החליט להפוך למקצוען בענף המרוצים והתחרה תחילה במכונית יגואר E-Type באולטון פארק, שם הישווה את זמני השיא במסלול. בשנת 1962 ניצח בשני מרוצים. בשנת 1963 ניצח ב-14 מרוצים, ופרש רק משישה מרוצים. בשנת 1964 הוזמן להצטרף לקבוצת מרוצי פורמולה 3 ועד מהרה החל לשבור שיאי מהירות אף בקטגוריית מרוצים זו.
קריירה כנהג מרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1964 התחרה סטיוארט כנהג פורמולה 3. במרוץ הבכורה שלו, ב-15 במרץ, על מסלול רטוב מגשם בשטרטון (Snetterton Motor Racing Circuit). סטיוארט שלט במרוץ החל מפתיחתו וכבר אחרי שני סיבובים הוא הוביל בהפרש עצום של 25 שניות. את המרוץ הוא סיים בהפרש של 44 שניות מהמקום השני.[2] בתוך ימים ספורים הוצעה לו משרת נהג במרוצי פורמולה 1, בקבוצת קופר, אולם הוא סירב והעדיף לצבור ניסיון נוסף במרוצי פורמולה 3. בעונתו הראשונה הוא הפסיד בשני מרוצים בלבד (האחד בגלל תקלה במצמד, השני בגלל החלקה על המסלול), והפך לאלוף פורמולה 3.
בעונתו השנייה הוא נהג במרוצי פורמולה 2, לאחר שסירב פעם נוספת להצעה להצטרף למרוצי פורמולה 1, וכבר במרוץ הבכורה בקטגוריה זו, הגיע למקום השני במסלול קשה בקלרמון-פראן, כשהוא נוהג במכונית לוטוס. מרוץ הפורמולה 1 הראשון בו השתתף היה כנהג מחליף, בדצמבר 1964. במרוץ הבכורה שלו כנהג פורמולה 1 מן השורה, הוא סיים במקום השישי בגרנד פרי דרום אפריקה. ניצחונו הראשון במרוץ פורמולה 1 היה במסלול סילברסטון באנגליה, באביב 1965, באותה שנה אף ניצח בגרנד פרי האיטלקי. את עונתו הראשונה סיים במקום השלישי. באותה שנה אף השתתף במרוץ 24 השעות של לה מאן.
בשנת 1966 כמעט וניצח בהופעתו הראשונה במרוץ אינדיאנפוליס 500 ונאלץ לפרוש שמונה הקפות לפני הסיום בגלל תקלה במנוע, כשהוא מוביל על פני מתחריו ביותר מהקפה שלמה. בזכות הופעתו זו הוא זכה בתואר "רוקי השנה". באותה שנה, היה מעורב בתאונה על המסלול, בעת שהתחרה בגרנד פרי הבלגי, וכתוצאה מהתנגשות בין מספר מכוניות בעקבות גשם פתאומי, הוא מצא עצמו הפוך במכוניתו, כשדלק נוזל על גופו. רק בעזרת שניים מחבריו, שהתנגשו בסמוך לו, הצליח להיחלץ ממכוניתו. אירוע זה הניעו להתחיל במאמצים לשפר את בטיחות מרוצי המכוניות, נושא שבו עסק אף לאחר פרישתו מן המסלול. בין השיפורים העיקריים שהוכנסו במכוניות המרוץ מאז אותו אירוע, היה מתג המנתק את הזרם החשמלי במכונית, וכן הגה שניתן לנתקו, ליציאה נוחה יותר של הנהג מן הרכב. סטיוארט, שאף ראה בדאגה את זמני הפינוי הארוכים של נהגים פצועים לבית החולים, דאג מאז להביא את רופאו האישי לכל מרוץ שבו השתתף, בעוד שקבוצת המרוצים בה נהג דאגה לרכב פינוי נפרד לנהגי הקבוצה. סטיוארט זכה באותה שנה לראשונה בגרנד פרי במונקו, ולהצלחה פחותה במרוצים אחרים. גם עונת 1967 לא האירה פנים לסטיוארט שלא הצליח לנצח באף מרוץ פורמולה 1, אולם הוא שב והתחרה בפורמולה 2, שם ניצח בשלושה מרוצים.
בשנת 1968 עבר סטיוארט להתחרות עבור קבוצת מאטרה. בעונת 1968 זכה בגרנד פרי ההולנדי, במרוץ שהתנהל בגשם כבד, וכן בגרנד פרי הגרמני, שם ניצח בפער של ארבע דקות, אחד הניצחונות הבולטים ביותר בהיסטוריית הפורמולה 1, למרות גשם וערפל על המסלול. הוא אף זכה באותה עונה בגרנד פרי האמריקאי. את הגרנד פרי בספרד ובמרוקו הוא החמיץ בגלל פציעה ואת המרוץ במקסיקו סיטי הוא לא סיים לאחר תקלה במכוניתו, עובדה שהובילה לזכייתו של גרהם היל באליפות הנהגים. בשנת 1969 ניצח סטיוארט במרוצי הגרנד פרי בדרום אפריקה, ספרד, בריטניה, ואיטליה, והפך לאלוף העולם. עד עונת 2005, בה זכה פרננדו אלונסו באליפות כשנהג עבור קבוצת רנו, היה סטיוארט הנהג היחיד שזכה באליפות במדי קבוצה צרפתית. למעשה, רכבו של אלונסו נבנה בבריטניה ולכן סטיוארט עודנו הנהג היחיד שזכה באליפות עם רכב שיוצר בצרפת.
בשנת 1970 הצטרף סטיוארט לקבוצת טירל. באותה עונה הוא זכה להצלחה מועטה עקב תקלות חוזרות ברכב שבו נהג, אך הצליח לזכות בשני מרוצים. בשנת 19711 המשיך סטיוארט להתחרות בקבוצת טירל, מדי פעם אף התחרה במרוצי פורמולה 2. בשנת 1971 זכה סטיוארט באליפות העולם בפורמולה 1, לאחר שניצח בספרד, מונקו, צרפת, בריטניה, גרמניה, וקנדה. הוא אף התחרה באותה שנה (כמו גם בשנת 1973) במרוצי קנדה - ארצות הברית. בשנת 1972, למרות היעדרות חלקית עקב כיב קיבה, ניצח במרוצי הגרנד פרי בארגנטינה, צרפת, ארצות הברית וקנדה, וסיים במקום השני באליפות הנהגים, לאחר אמרסון פיטיפלדי. סטיוארט אף התחרה באותה שנה באליפות אירופה למכוניות טיור ברכב פורד קפרי. בשנת 1972 קיבל תואר אבירות OBE.
בתחילת שנת 1973 החליט סטיוארט לפרוש ממרוצי המכוניות. למרות זאת זכה במרוצים בדרום אפריקה, בלגיה, הולנד, ואוסטריה. ניצחונו ה-27 במרוצי פורמולה 1 היה בגרנד פרי הגרמני. לאחר שחבר קבוצתו, פרנסואה סבר, נהרג בעת אימונים לקראת מרוץ הגרנד פרי בארצות הברית, החליט סטיוארט לפרוש מידית, מרוץ אחד בטרם השלים 100 מרוצי גרנד פרי.
דובר בטיחות במרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה שבה סטיוארט היה נהג פעיל במרוצי פורמולה 1, סיכוייו של נהג הפעיל חמש שנים רצופות בקטגוריה זו להיהרג בתאונה היו שנים מתוך שלושה.[3] בשנת 1966, בעת שהתחרה בגרנד פרי הבלגי, סטה מן המסלול בגשם כבד, במהירות של 266 קמ"ש, והתנגש בעמוד טלפון ובסככה, בטרם נעצר בתוך מבנה חקלאי. רגלו נתפסה במוט ההגה, בעוד דלק נוזל לתוך תא הנהג מתוך המיכל שנוקב. לא היו באזור צוותי מסלול שיכלו לחלצו, ולא היו בנמצא כלים לצורך החילוץ. במסלול לא היו נוכחים רופאים ולא היה מתקן רפואי. הוא פונה מאתר התאונה בתא המטען של טנדר, ושכב שם עד שהגיע אמבולנס לפנותו. תחילה פונה לנקודת עזרה ראשונה במסלול, שם שכב על אלונקה שהונחה על רצפת חדר מלא בדלי סיגריות ואשפה. לאחר זמן מה הגיע אמבולנס נוסף לפנותו לבית החולים, אולם הנהג איבד דרכו בעודו נוסע לבית החולים בלייז'. לבסוף, פונה במטוס פרטי לבריטניה לקבלת טיפול רפואי מתאים.
לאחר התאונה בבלגיה הפך סטיוארט לדובר בולט בעד הגברת הבטיחות במרוצי מכוניות. מאוחר יותר הסביר: "אם יש לי מורשת כלשהי שאני מבקש להותיר אחרי בספורט, אני מקווה שיהיה זה בשטח הבטיחות, כיוון שכאשר הגעתי למרוצי הגרנד פרי, אמצעי הזהירות והבטיחות היו שטניים."[4]
על הטיפול בו לאחר התאונה בגרנד פרי הבלגי אמר סטיוארט:
- "הבנתי שאם אלה היו האמצעים הטובים ביותר בידינו, אזי משהו בהחלט רע: דברים לא תקינים במסלול המרוץ, במכוניות, בסיוע הרפואי, באמצעי כיבוי האש, בצוותי החירום. למסלול היו גם שוליים מוגבהים מכוסי עשב שהיו במות המראה, עצמים שהתנגשת בהם, עצים לא מוגנים, ועוד. אנשים צעירים בימינו פשוט לא יבינו זאת. זה היה מגוחך."
בתגובה למצב הדברים פתח סטיוארט במסע הסברה בצוותא עם ראש קבוצת BRM, לואיס סטנלי, כדי לשפר את שירותי החירום ולשפר את גדרות הבטיחות סביב המסלולים. הוא סיפר כי המרוצים התקיימו עד אז במסלולים בהם לא היו גדרות בטיחות ליד אזור השרות, והדלק עמד במשפכים באזור עצירת הרכבים, בעוד מכוניות היו עלולות להתרסק לתוך האזור. בשלב ראשון שכר סטיוארט את שירותיו של רופא פרטי שיהיה נוכח בכל מרוציו, והדביק מפתח ברגים למוט ההגה במכוניתו, לשימוש בשעת חירום. סטיוארט דרש להציב חובת חגירת חגורות בטיחות וקסדות שלמות, לכל נהגי המרוץ, דרישות שהיום קשה לתאר מרוץ בלעדיהן. הוא אף דרש מבעלי מסלולי המרוץ לחדש את המסלולים ולהתקין בהם אמצעי בטיחות, לצורך כך ארגן חרם נהגים על המסלול הבלגי שבו אירעה לו התאונה, ועל המסלול הגרמני. זאת עד להתקנת גדרות בטיחות, מסלולי מילוט, צוותי כיבוי אש, ומתקנים רפואיים משופרים.
ניסיונותיו של סטיוארט לשיפור בטיחות מרוצי המכוניות לא התקבלו בברכה בקרב בעלי מסלולי המרוץ, מארגני המרוצים, חלק מן הנהגים, ועיתונאים. אולם מאמציו הועילו הודות לאהדת הציבור ולחושיו העסקיים. לאחר ניצחונו בגרנד פרי הגרמני בשנת 1968, כשהוא נוהג בגשם שוטף, עם שבר בפרק כף ידו, איש לא העז עוד להטיל ספק באומץ ליבו כאשר ביקש לשפר את אמצעי הבטיחות במסלולים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'קי סטיוארט- ג'קי סטיוארט, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Steve Dow, Great Scot
- ^ Kettlewell, Mike, "Stewart: The Flying Scot", in Ward, Ian, executive editor. World of Automobiles (London: Orbis Publishing, 1974), Volume 19, p. 2191.
- ^ האתר הרשמי של פורמולה 1
- ^ Jackie Stewart