מלחמת החרון
| מלחמה: מלחמות בלריאנד | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 545 לעידן הראשון – 587 לעידן הראשון | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | נירנית ארנוידיאד | |||||||||||||||||
| מקום | החל באנפאוגלית, הסתיים באנגבנד | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון מוחץ לכוחות ולינור ובני-בריתם. | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות |
חורבן בלריאנד ושקיעתה בים. היווצרותה של ארץ נומנור. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
מלחמת החרון (באנגלית: The War of Wrath) הוא הכינוי לקרב בדיוני המופיע בלגנדריום מאת טולקין. על פי המסופר, מלחמת החרון הייתה הקרב האחרון שניטש על אדמת בלריאנד, וסיומה הביא את חורבנה הסופי ושקיעתה בים.
מלחמת החרון, שכונתה גם הקרב הגדול, הייתה המלחמה של העלפים, האדיין, הגמדאים והולאר כנגד מורגות בסוף העידן הראשון, שסימנה הן את סוף העידן והן את סוף שלטונו של מורגות בארץ התיכונה. זה היה הקרב הגדול ביותר של העידן הראשון ואולי הקרב הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בארץ התיכונה. תוצאות הקרב הביאו לגירוש מורגות מארדה ולחורבן הרי התנגורודרים, אך עקב האלימות והזעם שהיו בקרבות בין כוחות הולאר ומורגות כל חלקי בלריאנד למעט לינדון שקעו בים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה השישית של העידן הראשון, מורגות שלט ללא עוררין בכל בלריאנד למעט שערי הסיריון וחלקיו הדרומיים ביותר של טאור אים דואינת. כוחם של העלפים, האדיין והגמדאים להתנגד לו הושמד לחלוטין, וכל ממלכות העלפים הגדולות הופלו. כאילו כדי להחמיר את המצב, ולשביעות רצונו של מורגות, בניו של פאנור, שחיפשו את הסילמריל של ברן ולותיין, ערכו שני מעשי טבח אכזריים בשאריהם העלפים, והשמידו את מה שנותר מממלכת דוריאת ומנמלי הסיריון. בעת צרה זו חיפש יורד הים אארנדיל, כשאורו של סילמריל (אותו קיבל בירושה) אותו ענד על מצחו מוביל אותו, והגיע לולינור בשם כל עמי הארץ התיכונה. שם, הוא התחנן בפני הולאר שיסייעו וילחמו במורגות כדי לשחרר את ארדה מכבליו.
מהלך הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות התחייבות הולאר על פי קללת מנדוס להגלות את הנולדור ולא לבוא לעזרם יותר, מנווה שעה לתחינתו של אארנדיל. יחד עם עלפי הווניר והנולדור הנותרים באמן, הגיע כרוזו של מנווה אואנווה לארץ התיכונה עם הצבא הגדול ביותר שנראה אי פעם בתולדות ארדה. עלפי הטלרי של אלקולונדה העניקו את השימוש בספינותיהם כדי להעביר את חילות אמן לארץ התיכונה, אך הם זכרו עדיין את בני משפחתם אשר נהרגו בידי הנולדור ב"טבח השארים באלקולונדה" ומרירות רבה עלתה בקרבם. עקב כך, הם שלחו רק את הימאים הדרושים לאייש את הספינות, ואף אחד מאנשיהם לא דרך על אדמת הארץ התיכונה לאחר שהגיעו. הכוח הגדול של אמן צעד ברחבי בלריאנד ופגש את צבאות מורגות במישורי אנפאוגלית. מורגות אסף את מכלול כוחותיו, שבשלב זה גדלו עד כדי כך שמישור אנפאוגלית לא הצליח להכיל את מספרם.
אף על פי שהמלחמה נמשכה למעלה מ-40 שנה, חיילי הולאר השמידו לחלוטין את צבאות האורקים של מורגות, כמו גם את רוב הבלרוגים. בעוד שלושת בתי האדין נלחמו לצד הולאר, בני אדם רבים אחרים מהמזרח לחמו למען כוחות מורגות ונהרגו או נאלצו לברוח חזרה לחלקים המזרחיים הרחוקים ביותר של הארץ התיכונה. ברואו כי הסוף קרב, שחרר מורגות את נשקו האולטימטיבי, הדרקונים המכונפים, שמעולם לא נראו לפני כן. הסתערותם הנוראה לוותה בסופות ברקים וסופות אש, והם גרמו לולאר לסגת בחזרה וכמעט העלו בתוהו את מאמצי צבאות המערב להכניע את מורגות.
למזל כוחות המערב, אארנדיל הגיע עם ספינת השמיים שלו וינגילוט כשהסילמריל של ברן ולותיין חגור למצחו ובוהק כמו כוכב השחר. יחד עמו הגיעו הנשרים של מנווה ושרם תורונדור. הם נלחמו עם הדרקונים מעל שמי אנגבנד, ואארנדיל עצמו הרג את מנהיגם, אנקלגון השחור, שבנופלו מחץ את הרי תנגורודרים. אנגבנד נהרסה ומורגות נלכד לבסוף במעמקי מכרותיו. הוא תבע שלום וחנינה, אך הוא נכבל שוב לשרשרת בה היה כבול עידנים רבים לפני כן - שרשרת אנגיינור; ושני הסילמרילים שעדיין היו בכתרו נעקרו ונלקחו על ידי המאיה אאונווה, כרוזו של מנווה. מורגות נלקח לאמן ונשפט על פשעיו, והולאר גזרו עליו מאסר לנצח והטילו אותו דרך דלת הלילה, שמעבר לחומות העולם, אל תוך הריק הנצחי, שדלתותיו נשמרות לנצח בידי אארנדיל.
לאחר מעשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החורבן שגרמה המלחמה היה עצום. רוב הארצות שממערב להרים הכחולים נהרסו ושקעו מתחת לגלים. אף על פי שלא ידוע בדיוק מכמה נפגעים סבל צבא המערב, המלחמה נמשכה עשרות שנים לפני שהצליחו להתקרב לאנגבנד, והתקפתם של הדרקונים המכונפים של מורגות הייתה קטלנית ביותר עבור כוחות הולאר. בעוד שצבאו של מורגות הובס לחלוטין, חלק מהיצורים שהרכיבו אותו לא הושמדו, ורבים (במיוחד אורקים) נותרו להטריד את העולם בעידנו של סאורון. בנוסף, צוין כי כמה בלרוגים נמלטו והסתתרו במעמקי הארץ התיכונה, אם כי רק אחד, הידוע בכינוי "רועץ דורין", אי פעם צוין על ידי ההיסטוריה כשהופיע שוב. מספר כלשהו של דרקונים, במיוחד דרקוני קרח, הסתתרו גם הם בהרים. דרקונים אלה התרבו עם הזמן ומדי פעם בפעם הטרידו את הגמדאים במהלך העידנים הבאים. כמעט כל הדרקונים המכונפים נהרגו על ידי אאראנדיל תורונדור ונשריו, אך שניים ברחו.
בסוף המלחמה, שאר העלפים הוזמנו על ידי אאונווה לחזור עמו לארצות אמן. רוב העלפים הפליגו למערב, בעוד שאחרים עדיין סירבו להזמנה ויצאו מזרחה, שם יהפכו לאדונים של האלדר הנותרים או של העלפים שעדיין ישבו במזרח. גיל-גלד, גלדריאל, קלבורן ואלרונד היו החשובים מבין אלה. בנוסף, הניצחון נעשה מר עוד יותר בגלל אובדן הסילמרילים. מיד'רוס ומגלור, שני בניו של פאנור אשר נותרו בחיים, חויבו בשל שבועתם להשיב לידיהם את אבני החן. אף שבלבם כבר מאסו בנטל השבועה הנוראה, הם קשרו קשר להתגנב לאוהלו של אאונווה, בלב מחנה צבא הולאר, ושם הרגו את השומרים וגנבו את הסילמרילים. המחנה התעורר נגדם, והשניים היו מוכנים להילחם עד מוות כדי לשמור על אבני החן, אולם לבסוף הם הורשו ללכת. אך עד מהרה הם גילו שבגלל מעשי הרוע שביצעו בשם השבועה במהלך כל השנים, השבועה פקעה וזכותם על הסילמרילים פקעה גם כן. הם לא יכלו להחזיק את הסילמרילים מבלי לסבול מכאב נורא. לכן הטיל מיד'רוס את עצמו ואת הסילמריל שנשא לבור בוער, ומגלור השליך את הסילמריל שנשאו לים. וכך אבדו שניהם, וצבא הולאר שב לאמן בידיים ריקות.
עבור אותם אנשי אדין שנלחמו למען צבא הולאר, נמסרה כגמול ארץ נומנור (בקווניה: נומנורה). ארץ זו לא הייתה של אמן ולא של הארץ התיכונה, אך עדיין הייתה קרובה יותר לאמן.