שחיטה ביום טוב
מלאכת שוחט היא אחת משלושים ותשע המלאכות שנאסרו בשבת. כחלק מהיתר התורה לבצע 'מלאכת אוכל נפש' ביום טוב, הותרה גם שחיטת בעלי חיים לצורך אכילתם.
היתר השחיטה ביום טוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
יסוד ההבדל בין שבת ליום טוב, הוא שבשבת אסור לעשות כל מלאכה (אחת משלושים ותשע מלאכות), אולם ביום טוב אסור לעשות רק מלאכת עבודה שפוגעת ביסוד השביתה מעבודות המשק, אבל מלאכת אוכל נפש, המשרתת את מצוות השמחה ביום טוב, מותרת[1].
לפיכך, מותר לשחוט בעלי חיים כשרים ביום טוב לשם אכילתם, ואפילו לצורך אכילה מועטת[2]. בעבר, לא היו אמצעי שימור מוצרים (מקרר), ולכן היתר זה היה נחוץ מאוד בשביל לאכול בשר טרי.
כיסוי הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצווה מן התורה לכסות את הדם הנשפך בעת שחיטת חיה או עוף. אמנם כאשר שוחטים ביום טוב, יש להכין את העפר מערב יום טוב כדי שלא יהיה מוקצה. ואם אין לו עפר מוכן ותיחוח, לא ישחוט את החיה או את העוף[3] ואם שחט לא יכסה עד לצאת החג[4].
בדיקת סכין השחיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ע"פ ההלכה כדי שהשחיטה תהיה כשרה יש להקפיד שהסכין תהיה חדה וחלקה, שאם תיפגם- השחיטה פסולה. לכן תקנו חכמים שלפני השחיטה ימסרו לבדיקה את הסכין לחכם. אמנם ביום טוב אסרו חכמים להראות את הסכין לחכם שמא הסכין תמָצֵא פגומה, ויבוא להשחיזה, ויעבור על איסור תורה. ולכן התקינו שכבר לפני יום טוב יראו השוחטים לחכם את הסכין[5]. לרב העיר, מותר לבדוק את סכינו גם ביום טוב, כי אין חשש שיבוא לחדדה עם משחזה, וכן מותר לו להשאיל את סכינו לאחרים. כיום, השוחטים מקבלים כתב סמיכה, ולכן סומכים עליהם שיודעים לבדוק כראוי את סכיניהם. אולם גם הם צריכים לבדוק את סכיניהם לפני יום טוב, שמא יבואו להשחיז, אבל בשעת הדחק יכולים לבדוק בעצמם[6].
הפשטת העור[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהפשטת העור היא אחת משלושים ותשע המלאכות האסורות, התירו חכמים להפשיט את העור ביום טוב, ולשטוח אותו במקום שאנשים הולכים. הטעם שחכמים התירו את ההפשטה, הוא משום שהעור היה חשוב מאוד לייצור מוצרים רבים, על ידי תהליך של עיבוד (נעליים, בגדים, שטיחים וכו'). הפשטת העור ושטיחתו היא השומרת על העור שלא יירקב, וע"י כך יוכל לאחר יום טוב לעבד את העור שנשמר, ולהפוך אותו למוצרים שונים. אם חכמים היו אוסרים את ההפשטה, אזי אנשים היו נמנעים מלשחוט, לפי שהיו מפסידים את העור שהיה נחוץ. לכן התירו חכמים את ההפשטה כדי שלא יימנעו משמחת יום טוב- אכילת הבשר[7]. היתר ההפשטה הוא בתנאי שבעל החיים נשחט ביום טוב ולא לפני כן.
איסור גזיזה בעת השחיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שמותר לשחוט ביום טוב, גזיזת צמר הכבשה אסורה משום מלאכת גוזז. לפיכך, הבא לשחוט בהמה בעלת צמר - אסור לתלוש שערות מצווארה, כדי לעשות מקום נח עבור השחיטה, שהיא מלאכת גוזז האסורה. אלא יפנה את השערות לצדדים. ואם כשפינה נתלשו מעט שערות, לא עבר באיסור[8]. וכן לאחר השחיטה, הרוצה לאכול את העור, אינו רשאי לגזוז את שיער הבהמה, שנראה שעושה זאת לצורך השיער. אבל יכול להבהבו באש[9].
הרמת מתנות הכהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שאסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות משום שהוא נראה כ'מתקן כלי', התירו להרים מתנות כהונה מן הבהמה הנשחטת, לכהן. ולכן מותר להביא ביום טוב מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) כיוון שאינו מתקן דבר, שכן המתנות לא מעכבות את האכילה. מה שאין כן בהפרשת תרומות ומעשרות, שאם לא מפרישים, הפירות הם טבל, ואסורים באכילה.
שחיטה ביום טוב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הדורות, בחלק מהמקומות התעוררו שתי בעיות עיקריות:
1. מקח וממכר- בעבר, כאשר חיו רוב ישראל בכפרים, בעת שהיו מתארגנים כמה משפחות לשחיטת בהמה, כל משפחה הייתה זוכרת איזה חלק מהבשר לקחה, וכך היו מקפידים שלא לדבר כלל בעניין הכסף, ורק במוצאי יום טוב כל אחד היה משלם את חלקו. אומנם בדורות האחרונים, במקומות רבים שחיטת הבשר הייתה נחלת קצבים, שהיו מחלקים כמות גדולה של בשר, ושכחו למי נתנו כל חלק, והיה חשש גדול שיגיעו למסחר ומקח וממכר ביום טוב[10].
2. חשש לטריפות - במהלך הדורות רבו הסירכות (חולי שמקורו בריאות, שבמצבים רבים קובע כי הבהמה שנשחטה נחשבת לטרפה) בעיקר בבהמות (לעיתים כ-50%). מטעם זה יש מהראשונים שהחמירו שלא לשחוט בהמה ביום טוב, כי יש חשש סביר שזו שחיטה שלא לצורך[11]. ורוב הראשונים התירו אף במצב זה.[12].
לדעת כל הראשונים במקום שבו אין רוב ובוודאי אם אין מחצה על מחצה של טריפות, וודאי מותר לשחוט[13], ומכל מקום רבים רבים מהפוסקים האחרונים[14] הוסיפו להחמיר ולאסור גם במקומות אלו, שלא לחלק בין מקום למקום.
אמנם בעוף היקלו, מאחר שאחוז הטריפות היה יותר נמוך, וכן החשש למקח וממכר היה פחות שכיח. ובפניני הלכה[15] כתב שכיום נהגו שלא לשחוט גם עוף, כיוון שיש לנו מקרר ואמצעי אחסון ושימור יעילים נוספים, ואין צורך לשחוט דווקא ביום טוב. אמנם כאשר יש צורך גדול, כגון שהבהמה נוטה למות - גם לדעתם מותר לשחוט, ובתנאי שעוד יוכלו להספיק להכין מבשרה כזית צלי ולאוכלו ביום טוב[16].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ו, עמוד ב'
- ^ ע"פ משנה ברורה תצח, לד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ב', עמוד א'. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ח, סעיף י"ד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שביתת יום טוב, פרק ג', הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ח, סעיף ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"א, עמוד א'.שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ט, סעיף ג'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ח, סעיף י"ב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ק, סעיף ד'
- ^ ערוך השלחן סימן תצ"ח סעיף יז'
- ^ (או"ז, רא"ה, ר"ן)
- ^ (רמב"ם, רא"ש, רשב"א, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ח, סעיף ח')
- ^ משנה ברורה, סימן תצ"ח, סעיף קטן מ"ט.
- ^ מ"א תצח, טז; שועה"ר טז;משנה ברורה, סימן תצ"ח, סעיף קטן מ"ט; רוח חיים תצז, ב
- ^ הרב אליעזר מלמד, ז – שחיטה כיום | פניני הלכה, באתר ph.yhb.org.il
- ^ מ"א טז; ח"א פט, ו, ועיינו עוד בספר 'לב מבין - פני מבין' לרבי מימון בירדוגו שאסר מטעם אחר.