יהדות חצי האי ערב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות חצי האי ערב הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם והיא נכחדה רובה ככולה עקב הגירה לארצות אחרות.

ערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים הגיעו לערב הסעודית בימי חורבן בית ראשון[דרוש מקור]. למן המאה ה-1 ישנן עדויות כתובות על מצבות קבורה הנושאות שמות יהודים. היהודים חיו בערב בשבטים בנאות מדבר לאורכם של נתיבי המסחר השונים.

לפי עדות המסורת המוסלמית, במאות ה-6 ה-7 הייתה אוכלוסייה יהודית ניכרת בחיג'אז, בעיקר בסביבות העיר יתריב, היא מדינה. זאת בין השאר בזכות היחס האוהד של יוסף ד'ו נואס מלך חמיר שצר על העיר, שאף קיבל על עצמו כנראה את הדת היהודית והתגייר. שלושת השבטים הגדולים שבהם היו בני שבט בני נדיר, בני קוריט'ה ובני קינוקאע. שבט נוסף הוא שבט בני ג'או שהיגרו לצפון אפריקה. היהודים עסקו בחקלאות, במלאכה, בצורפות ובהכנת כלי נשק.

כאשר התחזק מוחמד הוא קיווה כי יצליח למצוא ביהודים בני ברית אך רעיון זה נכשל. לאחר כשלונו גירש את בני קינוקע ואת בני נדיר, ואת בני קוריטה הרג וחילק את אדמותיהם. עם שאר היהודים בערב הסעודית כרת בריתות חסות, ועד מותו לא אונה להם כל רע.

כשעלה לשלטון החליף עומר בן אל-ח'טאב, הוא האמין כי ביקש מוחמד בצוואתו לגרש את כל היהודים מערב וכך פעל. הוא אמר כי לא ייתכנו שתי דתות בחיג'אז. מאז אותו גירוש, כמעט ואין עדויות על קיום יהודים בערב הסעודית והקהילה נעלמה כמעט כליל. עם זאת, נצרים של שבטי בני נדיר ובני קינוקאע המשיכו להתקיים. דוד הראובני, לפי עדותו (הנמצאת בסימן שאלה במחקר) היה כנראה בן שבט יהודי שחי בחייבר. הוא מספר כי שבטו הוא צאצאי שבט ראובן והם חיים בשלטון יהודי עצמאי. ייתכן שגם אלדד הדני בן המאה התשיעית חי בערב הסעודית. במאה ה-12, בנימין מטודלה ערך מסע בו ביקר בין השאר בתימא ובח'ייבר ותיעד נוכחות של קהילות יהודיות שם.

קהילה יהודית הייתה קיימת בנג'ראן, בדרומה של המדינה, מזמן כיבושה ב-1934 על ידי ערב הסעודית עד 1950‏[1].

עד שנת 1994 נאסרה כניסת יהודים לערב הסעודית למעט מקרים יוצאי דופן כמו ביקור מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. פולחן של כל דת מלבד דת האסלאם אסור. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, חיילים יהודיים מהצבא האמריקאי הוצבו בערב הסעודית, והשלטונות התעקשו שאלה יתפללו על ספינות אמריקאיות ולא על אדמה סעודית[דרוש מקור].

בחריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילה יהודית בבחריין הייתה קיימת באי כבר במאה ה-7. הנוסע היהודי בנימין מטודלה שביקר באזור במאה ה-12 הזכיר את קיומם של שתי קהילות יהודיות בבחריין:

  • קיש - אי שבו באר אחת. התושבים חיים על מי גשמים. הם אינם מעבדים את האדמה. עיסוקם הוא במסחר של מוצרים המיובאים מסביבתם הקרובה: בדי משי, פשתן סגול, כותנה, קנבוס, צמר מעובד, חיטה, שעורה, דוחן, שיפון, ומיני מזון נוספים. מהודו מיובאות כמויות גדולות של תבלינים. בקיש 500 יהודים.
  • אל -קטיפה - בה הוא מצא קהילה גדולה של 5,000 יהודים. תושבי המקום עוסקים בשליית פנינים, אשר בבעלות המלך ופקיד יהודי ממונה על כך.

במאה ה-19 היה האי מרכז מסחרי ומשפחות של סוחרים יהודים הגיעו אליו מאיראן, הודו ועיראק. בשיאה מנתה הקהילה היהודית 1,500 איש. הם השתלבו בחברה וקיימו יחסים טובים עם התושבים המוסלמים. אחד מהרחובות באי, "דרך אל-מותנבי", כונה בין השנים 1930-1940 "רחוב היהודים" והחנויות בו היו סגורות בשבת. בית-הכנסת באי הוקם בשנת 1930. בשנת 1932 התגלה נפט בבחריין, בעקבותיו הגיעה הקידמה לאי ויחד עימה גברו הרגשות האנטי-בריטיים ששלטו אז במדינה, והאנטי-יהודיים. בתי היהודים נהרסו, בית הכנסת חולל וספרי התורה נגנבו‏ (אחד מספרי התורה הוחזר והוא נמצא הים בבית הכנסת "גן עדן" בסטנפורד היל שבלונדון). בזמן מלחמת העצמאות וכן במלחמת ששת הימים התקיימו מהומות אלימות נגד היהודים, שמצאו מקלט בבתיהם של מוסלמים. בעשורים שלאחר קום מדינת ישראל עזבו רובם, בעיקר לאנגליה. ב-1948 חיו בבחריין כ-600 יהודים ובשנות ה-60 המוקדמות נותרו בה בין 200 ל-300 יהודים. היהודים הבודדים שנותרו חיים בנוחות יחסית. ב-2006 נשארו בבחריין 36 יהודים.

כיום יחסי היהודים והמוסלמים בבחריין נחשבים טובים ובחריין היא המדינה היחידה בחצי האי ערב שבה יש קהילה יהודית של ממש, עם בית כנסת ובית קברות. מלך בחריין חמד בן עיסא אל ח'ליפה ידוע ביחסו הטוב ליהודים, ואלה מעידים שאינם סובלים מכל אפליה. יהודי בשם אברהם דוד נונו מונה ב-2002 לבית העליון בפרלמנט, ובת דודו הודא עזרא נונו היא שגרירת בחריין לארצות הברית, ובעבר עמדה בראש אגודה לזכויות אזרח הפועלת לביטול עונש המוות בממלכה. עם זאת, יהודי בחריין מנועים מלבקר בישראל.

כווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1776, העיר בצרה שבעיראק נכבשה בידי הבריטים. רבים מיהודיה היגרו לכווית, והם תרמו לתנופת הבנייה והמסחר במדינה. במאה ה-19 חיו בכווית סיטי כ-80 משפחות יהודיות והתקיימו בעיר בית כנסת ושוק שנקרא "שוק היהודים". שוק זה היה סגור בשבת ובו נמכרו בין השאר טקסטיל מיובא ואלכוהול שהם ייצרו. היהודים סחרו עם הודו, בגדד וחאלב, ואף עם אירופה וסין. יהודי הקהילה נהגו ללבוש גלימות ארוכות או חליפות אירופאיות וחבשו תרבוש, מה שהבדיל את מראם החיצוני מזה של שאר האוכלוסייה.

במאה ה-20 עם עליית פייסל הראשון, מלך עיראק עזבו היהודים את כווית, רובם חזרה לבגדד וחלקם להודו.

עומאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר המזוהה עם הדמות המקראית איוב נמצא בעיר סלאלה שבדרום עומאן. במאה ה-9, סוחר יהודי בשם יצחק בן יהודה תיעד את הקהילה היהודית שהתקיימה בעומאן. במאה ה-12, בנימין מטודלה הגיע במסעותיו לעומאן ותיעד את הקהילה היהודית בעיר מאסקט.

במאה ה-19, קצין בריטי כתב בזכרונותיו ממסעו לחצי האי ערב שישנם מספר יהודים במאסקט, רובם הגיעו לשם מבגדד ב-1828 משום שסבלו שם מהטרדות. הוא כתב כי בעומאן השתלבו היהודים בחברה ולא סבלו מכל אפליה. היהודים במאסקט עסקו בעיקר בצורפות, בנקאות ומכירת אלכוהול.

למרות כל זאת, הקהילה היהודית בעומאן נעלמה לפני 1900. בזמן מלחמת העולם השנייה, חייל יהודי מהצבא האמריקאי שהוצב בעומאן פגש קהילה יהודית קטנה במאסקט, אך רובם היו מהגרים חדשים מתימן.

קטאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקטאר מעולם לא התקיימה קהילה יהודית נרחבת בעת החדשה, ופולחן של כל דת מלבד האסלאם אסור לפי החוק. היהודים היחידים ששוהים במדינה הם חיילים יהודים מצבא ארצות הברית, שאף עורכים סדר פסח במפקדת חיל האוויר האמריקני בקטאר.

איחוד האמירויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיחוד האמירויות הערביות המודרנית מעולם לא הייתה קהילה יהודית, אך בנימין מטודלה תיעד במאה ה-12 קהילה יהודית באזור ראס אל-ח'ימה, אזור שכיום מצוי בשטח איחוד האמירויות.

תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות תימן

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. היא הייתה הקהילה הגדולה ביותר בחצי האי ערב ומנתה בשיאה עשרות אלפי יהודים. כמעט כל האוכלוסייה היהודית עזבה את תימן בשנים 1949-1950 במבצע על כנפי נשרים. רובם חיים כיום בישראל, חלקם בארצות הברית, ובודדים נשארו בתימן. בשנת 2009 נשארו בתימן כ-300 יהודים, רובם בני למעלה מ-70.


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם, מרטין גילברט, כנס הפקות הוצאה לאור 2013