יהדות סוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תצלום המציג משפחה יהודית בדמשק בתקופת האימפריה העות'מאנית בשנת 1901
חתונה יהודית בחאלב, תמונה משנת 1914

יהדות סוריה הייתה אחת הקהילות הגדולות והחשובות בין קהילות היהודים במזרח התיכון.

שתי הקהילות הגדולות והחשובות בסוריה הן קהילת דמשק, וקהילת חאלב היא ארם צובא.

כתובה מסוריה

תולדותיה של קהילת דמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר דמשק מוזכרת בתורה בשם עבדו של אברהם, דמשק אליעזר. לפי המקרא, העיר חרן הייתה מקום מגורי אברהם, עם אביו ומשפחתו, בטרם יצא לארץ.

קהילה יהודית הייתה קיימת בדמשק ובחאלב (ארם צובא) עוד בימי בית שני.‏‏‏‏‏[1] במאות הראשונות של האלף הראשון, היו תקופות בהם ארץ ישראל הייתה תחת שלטון מנהלי מסוריה, וראשי הקהילה בדמשק שלטו בקהילות שבארץ‏‏.‏[2]

בשנת 1375 הגיע לחאלב כתר ארם צובא - ספר תנ"ך עתיק ומוגה היטב, כולל מסורה. הספר נשמר במבנה משלו, ומקומו היה לאחד מקודשי הקהילה היהודית כולה בסוריה.

בשנת 1492, לאחר גירוש ספרד, הגיעו לסוריה יהודים רבים מספרד אשר הגדילו מאוד את מספר בני הקהילה. ברוב ארצות האסלאם וגם בסוריה נקרא מעמד היהודים "דימי", מעמד נחות מזה של המוסלמים.

בשנת 1831 ניסו המצרים ששלטו באזור לעשות שינוי לטובת המיעוטים, אך שינוי זה פעל בעיקר לטובת הנוצרים. בשנת 1840 התחוללו "עלילות דמשק" - עלילות דם ועינויים קשים של נכבדי הקהילה היהודית בסוריה.

בשנת 1909 היגרה קהילה גדולה מיהודי חאלב לעיר מקסיקו סיטי שבמקסיקו, ובה הקימו את הקהילה היהודית הסורית הגדולה ביותר ביבשת אמריקה. עד 1936 עמד בראש הקהילה היהודית חכם אליהו חריס.

מסופה של מלחמת העולם הראשונה, עם נפילת האימפריה העות'מאנית, נשלטה סוריה על ידי המנדט הצרפתי. בשנת 1925 פרץ המרד הדרוזי, שבמהלכו נפגעו גם יהודים רבים מהרובע היהודי בדמשק. משנת 1928 החלה עליה ציונית של משפחות ובני נוער מסוריה לישראל. הצעירים הגיעו לקיבוצים שונים בצפון הארץ, והמשפחות התיישבו בעיקר בתל אביב.בשנת 1936, עם תחילתו של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, נפגעו קשות גם יהודי סוריה אשר נחשדו על ידי הסורים כציונים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק שנית, לאחר שמועת שווא כי שטחי סוריה יצורפו לשטחי מדינת ישראל העתידית. בשנת 1943, לאור מפקד שנערך, נמצא כי היו בסוריה באותה העת 30,000 יהודים.

יהדות סוריה נפגעה קשות לאחר עצמאות סוריה. ב-1946 פרצו מהומות אנטי יהודיות ונשללו זכויות יסוד מהיהודים. בשנת 1947, לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, התחוללו פרעות קשות ביהודים בערים חאלב ודמשק, מהקשות ביותר שספגו יהודי סוריה. הקהילה נפגעה אנושות, בית הכנסת המרכזי של חאלב נשרף, ורכוש רב הוצת או נהרס. לאחר הקמת מדינת ישראל נמלטו בעל כורחם רוב יהודי סוריה, ומתוך 30,000 היהודים שחיו בה לפני הבריחה ההמונית נשארו רק כ-5,000. מתוך היהודים שעזבו הגיעו לישראל כ-1700 איש‏‏‏[3]. ב-1948 הוחמר עוד יותר מצב היהודים. נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבידות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה.

החל מ-1973 סייעה פעילת זכויות האדם היהודית ג'ודי פלד קאר למעל 3000 יהודים לצאת את גבולות סוריה בהברחה ובתשלום כופר. באמצע שנות התשעים של המאה ה-20, איפשר הנשיא חאפז אל-אסד ליהודי סוריה לצאת מן המדינה, בתנאי שיתחייבו שלא לעלות לישראל. כ-4,000 מן היהודים שיצאו מסוריה נאלצו לתת את כל רכושם לממשלה‏[4].

תולדותיה של קהילת חאלב "ארם צובא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חאלב#הקהילה היהודית בחאלב

הקהילה היהודית הגדולה בסוריה מבחינה מספרית הנה קהילת חאלב. תולדותיה של הקהילה היהודית המפוארת בעיר חאלב היא ארם צובא.

פיזור ודמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילות היהודיות בסוריה היו בעיקר בחאלב ודמשק וכן בקמישלי שעל גבול סוריה-טורקיה.

לפי מפקד האוכלוסין שנעשה בשנת 1943, חיו בדמשק 11,000 יהודים, בחאלב 17,000 יהודים ובקמישלי כ-2,000 יהודים. נכון לשנת 2006 נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר של כמה עשרות יהודים בדמשק ובודדים בקמישלי.

שמות משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט עיברות שמות. רובם שימרו את שם המשפחה המקורי.

שמות משפחה רבים משמשים כשמות פרטיים: – אברהם, אהרון, אליהו, אלעזר, אריה וכו'.

לשמות לעתים נוספים כינויים: שמעון – שמעוני, שמשון – שמשוני, יעקב יעקבי וכו'.

יש הסוברים ששם המשפחה הוא התעתיק שכל משפחה בחרה בו מבלי להתייחס לכללי תעתיק מקובלים.

לפיכך נוצרו בעיות אחידות לדוגמה: החלפת א' בע' (היגוי דומה) – אבדו – עבדו, אבודי – עבודי, אג'מי – עג'מי החלפת ק' בא' – אטאן – קטאן, קטן, אטש – קטש, אמעו – קמעו (ייתכן בשל השפעת הארמית או הערבית כגון:ארעא = קרקע). החלפת ט' בת' – טוויל – תוויל, טורקיה – תורכיה (היגוי דומה). החלפת צ' בס' – עסיס - עציץ (בשל היגוי דומה). תוספת "וו" במקום ו'. תוספת "אל" שהיא "ה" בערבית – אל חמצי – חמצי, אל – נדיבו – אינדיבו. ועוד...

לרשימה המלאה, אשר הוכנה על ידי אמנון עצמון וצוות אתר האינטרנט של ארגון יוצאי דמשק(סוריה) בישראל, עבור לקישורים החיצוניים.

עליית יהודי סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית יהודים בשנות העשרים והשלושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בית הכנסת קהילת "שבת אחים" ברחוב יסוד המעלה בתל אביב
מבנה בית הכנסת "שבת אחים" (צולם 2012)

לאחר מלחמת העולם הראשונה, במיוחד משנת 1924, הוטלו הגבלות על הכניסה לארצות הברית בחוקי ההגירה נוקשים ובהתאמה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מבוסס יותר כלכלית ומדינית. כתוצאה מכך ארץ ישראל הפכה ליעד עליה אטרקטיבי ליהודים רבים מסוריה.

בשנות העשרים הראשונות לא היו קשיים לעבור את הגבול בין ישראל לסוריה שכן שתיהן נכללו בגבולות האימפריה העות'מאנית, אך לאחר שהיא קרסה, התקשו יהודים לעבור את הגבול ונעזרו במבריחים מקצועיים. במחצית השנייה של שנות העשרים, פחת הדחף לצאת מסוריה שכן היהודים זכו ליחס טוב מצד השלטונות. אומדן העולים בשנות העשרים כ-760 יהודים.

החל משנת 1932 חלה עלייה במספר העולים מסוריה, לא בגלל הרעה במצבם המדיני, אלא משום שהמשבר הכלכלי פגע בסוריה והמריץ את היהודים לעלות לארץ ישראל שנחשבה למקום המתפתח מבחינה כלכלית. יחד עם זאת, עם פרוץ מאורעות המרד הערבי בשנת 1936 חלה ירידה במספר העולים עקב החשש לפרנסת היהודים העולים. במהלך שנות השלושים עלו כ-3,100 יהודים.

רבים מהעולים בעשורים אלו התיישבו בתל אביב וסביבתה והקימו קהילות מאורגנות.‏[5]

"עליית האלף" ועליית יהודים עד קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסד לעלייה ב' פעל להבאת עולים דרך גבול הצפון,ועלייה זאת הגיעה לשיאה באביב ובקיץ של 1945.בחמשת החודשים הראשונים של 1946 הגיעו דרך גבול הצפון כ-119 עולים. שליחי המוסד לעלייה ב' שפעלו בתוך סוריה ולבנון הוחזרו ארצה בשלהי 1945 ובתחילת 1946. העלייה מסוריה לא פסקה אך נחלשה בשנים אלו עד 1947. ב-1946 יהודי סוריה ולבנון החלו לארגן לעצמם את ההעפלה ויותר מאלף מקרבם הגיעו ארצה בכוחות עצמם בשנים 1946-1947. הקהילה היהודית בסוריה ולבנון מנתה כ-27,000 יהודים, מתוכם 6000 יהודים בלבנון והשאר בסוריה.

סך הכל עלו לארץ ישראל כ-10,000 יהודים מסוריה בתקופת המנדט הבריטי, קרוב לשליש מכלל הקהילה.‏[6]

התיישבות היהודים במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולים מסוריה התפזרו במקומות יישוב רבים בארץ ישראל. קהילה גדולה הוקמה בחולון, שם שוכנו עולים מסוריה עם עלייתם ארצה, וכן בקריית טבעון המורכבת מכמה יישובים, ביניהם היישוב אלרואי שהוקם על ידי עולים מסוריה וטורקיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירון הראל, ב"ספינות של אש" למערב – תמורות ביהדות סוריה בתקופת הרפורמות העת'מאניות 1840-1880, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ג.
  • לאה בורנשטיין-מקובצקי, עיר של חכמים וסוחרים: הקהילה היהודית בארם צובא 1492-1800, אוניברסיטת אריאל, תשע"ב.
  • י' הראל, ספרי אר"ץ - הספרות התורנית של חכמי ארם צובה, ירושלים (תשנ"ז).
  • רומן וילק, יהודי סוריה הסלווקית, עבודת גמר לקראת תואר ד"ר באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית אריה כשר, 1987.
  • בן-ציון לוריא, היהודים בסוריה בימי שיבת ציון, המשנה והתלמוד, ירושלים: החברה לחקר המקרא בישראל, 1957.
  • י' הראל, בין תככים למהפכה: מינוי רבנים ראשיים והדחתם בקהילות בגדאד, דמשק וחלב, 1744 - 1914, ירושלים: מכון בן צבי, 2007.
  • י' הראל (עורך), סוריה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים" , ירושלים: מכון בן צבי, תשס"ט.
  • ירון הראל, יום טוב עסיס, מרים פרנקל (עורכים), אר"ץ ומלואה: מחקרים בתולדות קהילת ארם צובה (חלב) ותרבותה, ב' כרכים, ירושלים: מכון בן צבי, תשס"ט - תשע"ג.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נפתלי (וו. פ.) זנר, ‏החיים הפנימיים של יהודי סוריה בשלהי התקופה העות'מאנית, פעמים 3 (סתיו תש"ם-1979), עמ' 45-58.
  • צבי זוהר, ‏העפלה ועלייה ב' מסוריה בשנות הארבעים: תובנות והרהורים, פעמים 66 (חורף תשנ"ו), עמ' 43-69.
  • מנחם בן-ששון, ‏ציר ארץ-ישראל-סוריה: ההיבט הפורמאלי, פעמים 66 (חורף תשנ"ו), עמ' 5-19.
  • מרים פרנקל, ‏הנהגתה של קהילת חלב במאות הי"א-י"ב, פעמים 66 (חורף תשנ"ו, עמ' 20-41.
  • ירון הראל, ‏"קידמה גדולה": ועד הצירים וקהילת דמשק, פעמים 67 (תשנ"ו), עמ' 57-95.
  • ירון הראל, ‏היצירה התורנית בסוריה ולבנון בשנים 1750-1950, פעמים 86-87 (תשסא), עמ' 67-123.
  • י' הראל, 'תעלומת רצח פולחני כחומר היסטורי', פעמים, 76 (תשנ"ח), עמ' 139 – 145
  • י' הראל, 'הדחתו של החכם באשי החלבי האחרון', פעמים, 44 (תש"ן), עמ' 110 - 131.
  • י' הראל, 'תסיסה רוחנית במזרח - יסודה של קהילה רפורמית בחלב בשנת 1862',(HUCA, 63 (1992, עמ' י"ט-ל"ה.
  • י' הראל, 'העלאת אם למקרא על המוקד', HUCA, 64 (1993), עמ' כז-לו.
  • י' הראל, 'לטקיה - מושבה נשכחת מתקופת העלייה הראשונה', קתדרה, 74 (תשנ"ה),עמ' 62 – 85.
  • י' הראל, 'מחורבן יפו נבנתה דמשק - המפגש בין גולי א"י לקהילת דמשק ותוצאותיו', ציון, ס"א (ב') (תשנ"ו), עמ' 183 – 207.
  • י' הראל, 'מעמדם ותדמיתם של בני פיג'וטו בעיני המושבה הצרפתית בחלב 1784 – 1850', מיכאל, יד (תשנ"ז), עמ' קע"א-קפ"ו.
  • י' הראל, 'השפעתם של הספרים "פני יצחק", "ישמח לב", ו"לב נשבר" על המאבק סביב משרת הרבנות בדמשק – תרל"ג-תרמ"ג', אסופות, י"א (תשנ"ח), עמ' רי"א-רמ"ג.
  • י' הראל, 'מחלוקת והסכמה - ספרדים ומוסתערבים בחלב', לאדינאר, 1 (תשנ"ח), עמ' 119 – 138.
  • י' הראל, 'קהילת דמשק ומנהגיה ברשימות של אליעזר ריבלין', פעמים, 74 (תשנ"ח), עמ' 131 – 155.
  • י' הראל, 'שורשי המחלוקת בחלב על ירושת הרב אפרים לניאדו את הרבנות בחיי אביו', Jewish Political Studies (JPS), Review, 12 (2000 עמ' 30-13
  • י' הראל, 'על "המשוררות" "המנגנות" ו"המרננות" היהודיות בדמשק', בתוך ט' כהן וש' רגב (עורכים), "אשה במזרח - אשה ממזרח", ירושלים 2005, עמ' 127-109.
  • Y. Harel, ‘Midhat Pasha and the Jewish Community of Damascus: Two New Documents’, Turcica, 28 (1996), pp. 339 - 345.
  • ‘Jewish-Christian Relations in Aleppo as Background for the Jewish Response to the Events of October 1850 Y. Harel, ’, International Journal of Middle East Studies (IJMES), 30.1 (1998), pp. 77-96.
  • Y. Harel, ‘The First Jews from Aleppo in Manchester: New Documentary Evidence’, AJS Review, 23/2 (1998),pp. 191-202
  • Y. Harel, ‘The Controversy over Rabbi Ephraim Laniado’s Inheritance of the Rabbinate in Aleppo’, Jewish History 13 (1999), pp. 83-101.,
  • Y. Harel, ‘Le Consul de France et l'Affaire de Damas à la lumiére denouveaux documents’, Revue d’histoire diplomatique, No.2 (1999), pp. 143-170.
  • The Maghreb Review, Vol. 28 (2003), pp. 294-305, Y. Harel, 'The Citizenship of the Algerian-Jewish Immigrants in Damascus'
  • Y. Harel, 'The Rise and Fall of the Jewish Consuls in Aleppo', Turcica, 38 (2006), pp 233-250.
  • Y. Harel, 'Fighting Conversion to Christianity: The Syrian Case', Jewish Studies Quarterly, 17 (2010), pp 29-43.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ע"ע חאלב - לפיו המסורת מדברת על כיבוש העיר עוד בימי יואב בן צרויה, ויישובה בימי בית ראשון, מעבר לאיזכור ביקורי נביאים שונים בארם. וע"ע ארמית
  2. ^ ‏לדוגמה ראש הגולה רבי דוד מדמשק מחרים יהודים בעכו.‏ חלק מהקהילות הסוריות שימרו את שפת הארמית, וממשיכים לדבר בה עד ימינו.
  3. ^ שנתון 60, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‏
  4. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 192
  5. ^ ראו: אברהם לוי (לבית ג'מל), שכונת "נווה שאנן" בתל אביב - שכונת ילדותי, באתר misham.
  6. ^ ירון צור, 'העלייה מארצות האסלאם' בתוך: העשור הראשון: תש"ח - תשי"ח, צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים) ירושלים: הוצאת מכון בן צבי, 1997, עמ' 61.


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד