טופופיליה
טופופיליה הוא ספרו של אי פו טואן, המנסה להסביר כיצד בני האדם יוצרים קשר חיובי עם סביבתם. הספר הופיע בתקופה שבה החלו להתפתח התנועות לאיכות הסביבה, שרובם ניזונו ממחקרים שעסקו בסביבה עצמה על תופעותיה הפיזיות השונות. לעומת זאת היה מעט מאוד מחקר וניתוח של הקשר שבין בני האדם, התרבות והסביבה הפיזית. ספרו של טואן הופיע בעיתוי מושלם מבחינת תנועות סביבתיות אלה.[1]
אי פו טואן, נולד במזרח סין (1930) למשפחה מהמעמד הגבוה.[2] בעקבות אירועים פוליטיים באזור (הכיבוש היפני) הפכו לפליטים ונדדו בכמה ארצות, כולל אוסטרליה והפיליפינים. בסוף שנות הארבעים טואן נסע ללמוד באוקספורד גאומורפולוגיה ומשם נדד לקליפורניה וסיים את הדוקטורט ב 1957.[3] הוא בעל השכלה וידע רחבים בתחומי התרבות המערבית והתרבויות המזרחיות. הוא חי וחקר במדבריות ניו-מקסיקו, לימד וחקר במספר אוניברסיטאות מפורסמות בצפון אמריקה וגיבש בתחילת שנות השבעים את רעיונותיו לקשר בין האדם והסביבה, והציג אותם בספר ״טופופיליה״.
בפתיחת הספר הוא מנסה להגדיר את גבולותיו בעזרת שאלות: מהן השקפתינו כבני האדם על הסביבה הפיזית והאנושית המקיפה אותנו? מהן הסביבות האידיאליות בעינינו? כיצד התרבות, הערכים או הדת משפיעים על תפיסת הסביבה שלנו? האם ישנם מכנים משותפים לאהבת הסביבה לבני תרבויות שונות?
המשותף האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכאורה כל אדם חש את המציאות באופן דומה בין השאר בגלל מבנה החושים האנושיים. לדוגמה - המידע המגיע מחוש הראייה מושפע ממיקום העיניים בחזית הפנים, המאפשר זווית ראייה מסוימת וכן לאמוד נפח, גודל ועומק. חוש הראייה מאפשר קליטת תמונה בצבעים, באורכי גל מסוימים וכן ראייה סטריאוסקופית. המידע המגיע מחושי הריח והשמיעה הם שונים - הם רציפים ומאפשרים לנו לקלוט את גוני הריח וקולות של כל סביבה. אותות אלה נוגעים בסופו של תהליך ברגשותיו של האדם.
המגע של האדם עם העולם הוא מגע סימולטנית בכל החושים באותה העת. מחסור באחד מהחושים גורם לעיוות המידע מהסביבה. כך לדוגמה, באזורי הקוטב בימות החורף הראייה קרובה לאפס, לכן אצל האסקימואים התפתחו מאוד חושי המגע, הריח והשמיעה כדי שיוכלו להבין את סביבתם ולשרוד בה.
מעבר להבדלים הבין אישיים, בקליטת המידע על ידי החושים, ישנן כמה תכונות משותפות בתפיסה של בני האדם ובדרך בה הם מפרשים את המידע: יכולת חשיבה, חלוקה למגזרים, או יכולת הכללה והסמלה.
יכולת חשיבה
מעבר לתכונות של האדם כיצור חי (הצורך במזון, מקלט, טריטוריה, וכדומה) ולתכונותיו החברתיות כחלק מקבוצה אחת, יש לאדם תכונה שאינה לבעלי חיים אחרים - חשיבה רציונלית ויכולת לתפוס רעיונות וסמלים מופשטים. החשיבה מבדילה אותו מבעלי החיים ומשמשת כוח חשוב בקבלת החלטות ונתינת משמעות למידע שנקלט בחושים.
חלוקה למגזרים
המבט התלת־ממדי של האדם מאפשר לו למקד את ראייתו בעצם אחד או שניים, ולהשאיר את שאר המציאות ״מחוץ למוקד". אנחנו מחלקים את רצף המציאות כגון רוחות השמיים למקטעים של כיוונים, בעוד שהם עצמם רציפים.
חלוקה בינארית
המוח האנושי לא רק מחלק את המציאות למגזרים, אלא גם נוטה לפרשם כניגודים: ירוק מציין שלווה וביטחון לעומתו צבע האדום - מציין סכנה. בצורה דומה האדם מחלק את החברה לאנחנו/הם, מרכז/פרפריה, אור/חושך, גבוה/נמוך זכר/נקבה, חיים/ מוות…
ישוב סתירות
כאשר אדם נתקל בסתירות ובניגודים, הוא נוטה ליישבם בעזרת מערכת הסברים וסמלים. כאשר הוא נתקל בשאלות בלתי מובנות הוא נוטה לבנות מיתוסים ואגדות - כמו הנושא המרכזי שמעסיק את התרבות האנושית מראשיתה - שאלת החיים והמוות.
הסמלה
האדם הוא בעל חיים המגיב ויוצר סמלים בעיקר מנקודת מבטו האישית-גופנית. ביחס לגופו - קדימה/אחורה/הצידה/קרוב/רחוק. כך יש חזית בניין ואחורי הבניין, חזית העיר ו"אחוריה". בצבעים - אדום-מלחמה, דם, סערה, מוות. לבן - אור, טוהר, מוות. כחול - אין סוף, נשיות, עדינות. שחור - מוות, אדמה, גיהנום, חושך, חוכמה.
ממדים
אנכיים- ורטיקליים משמעותם עוצמה, קדושה, הגמדת האדם, קשר לעולמות עליונים. ממדים אופקיים - משמעותם מרחב, פתוח, חופש, ארציות, אין-סוף. מימד המרכזיות - מרכז משמעותו - אני/אנחנו, העיקר, החשוב. מימד השוליים פירושו - האחר, פריפריה, פחות שווים, יוצאי הדופן.
המבדיל האנושי - אתנוצנטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחיד או קבוצה חברתית נוטים לתפוס את העולם ואת הסביבה כאשר הם במרכז. מבחינה גאומטרית ישנה "עקומת דעיכת החשיבות" של ערכי תרבותם מהמרכז לפריפריה. זוהי מהותה של הגישה אתנוצנטרית, שהיא חשובה להשרדות התרבותית של כל קבוצה חברתית. זוהי למעשה אשליה אתנוצנטרית שהתרבות יוצרת עבור קיומה: עמנו הוא העם הטוב ביותר; שאר העמים- זרים, גויים, טפשים, רעים. "אתה בחרתנו"; הגזע האמיתי. "אנחנו המפותחים והתרבותיים", "הם מפגרים, תת-תרבותיים״.
.png)
בעולם המודרני, האתנוצנטריות מתבטאת בלאומיות ובסמליה ומקיפה את כל סוגי המשטרים בעולם - דמוקרטיים כפשיסטיים. מערכות החינוך והתרבות בכל מדינה מדגישות את האתנוצנטריות בחומרי הלמידה, בטקסים פומביים, במפעלי תרבות, בתחרויות בינלאומיות, בנושאים כמו ספורט ותחומים כמו פרסים יוקרתיים כפרסי נובל.
לאתנוצנטריות יש גם ביטויים קרטוגרפיים, כמו מפות העולם של ימי הביניים שנוצרו באירופה. אלה נוצרו מנקודת המבט הנוצרית -בהן ציירו את ירושלים במרכז העולם. אסיה, אירופה ואפריקה היו בשוליים של המפות. גם המפות המודרניות, כמו באטלסים של בתי הספר, הן מציגות את אירופה במרכז המפות העולמיות, ואת אוסטרליה ואנטארקטיקה בשולים. ומאחר ומדובר בגוף גאומטרי בצורת כדור - ברור שהצגתו בדרך זו היא בחירה תרבותית אתנוצנטריות המחזקת את מקומה של התרבות המערבית כמרכז העולם.
הגירה במרחב יכולה להיות מוסברת על ידי הרצון החברתי לעבור ממצב של פריפריה למצב של "מרכז". כי מרכז מזוהה תמיד עם משאבים וכוח משיכה. כך לדוגמה ההגירה אל ישראל נקראת בעברית "עליה", כי ארץ ישראל נמצאת גבוה יותר ערכית ומוסרית כמרכז העולם בתפיסה היהודית. היציאה מישראל אל הפריפריה=גולה/תפוצה, נקראת "ירידה" - יורדים לפריפריה.
טואן, שהתגורר שנים מספר במדינת ניו-מקסיקו, ארצות הברית, הביא לדוגמה את הדרך שבה אירופאים שונים פירשו את הנוף והגאוגרפיה של מדינה זו: עבור הספרדים, שכבשו את ניו-מקסיקו מדרום, הייתה זו ארץ קרה ומלאה מים. עבור האנגלים, שהגיעו אליה ממזרח ארצות הברית, הייתה ניו-מקסיקו ארץ מדברית וחמה.
נופים ופרשנותם התרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלקו השלישי של הספר, מאחד אי פו טואן את המבדיל בין בני האדם, ואת המאחד אותם בהקשר של סביבות חיים שבהם תרבותם צומחת. הוא מראה כיצד היחס לסביבה מושפע מהתרבות ומאמונות והערכים של תרבות זו.
נוף ההרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההרים הם אלמנטים פיזיים המעמידים לאדם אתגרים שלעיתים קשה לו להתמודד אתם. האדם פיתח רגשות מעורבים לנופים אלה. ההרים נתפסים כמרכיב נופי נשגב, רחוק, בלתי מושג. זהו מפגש של הארץ למטה והשמיים למעלה. תכונות אלה של ההרים ונשגבותם חוצה תרבויות רבות. בימי קדם, נופי ההרים נתפסו בהערצה ובפחד - כמו שרואים בתיאור מעמד הר סיני בתנ״ך. או במקומו של האולימפוס כמשכן האלים בתרבות ההלניסטית. גם בימי הביניים, באירופה הנוצרית נופי ההרים נתפסו כנשגבים, אך הוסיפו להם אלמנטים של יופי ושלווה. תיוגם כנופים אסתטיים ממשיך מימי הביניים דרך הרנסאנס לעת החדש - להרים מתחברים מושגי יופי, טוהר, בראשית, שלווה, נופש, אוויר צח, שחרור מלחצים ועוד.
נוף היער המשווני[עריכת קוד מקור | עריכה]
עולם היער המשווני הוא עולם סגור, צפוף, ללא סימני היכר ברורים בין חלקיו השונים. זהו עולם חשוך ומוצל, שקרני השמש כמעט ולא חודרות לתחתית היער. זהו עולם שאין רואים בו קו אופק, ולא נראים בו כוכבים. ביער המשווני אין כמעט ריתמוס בין עונתי. כל העונות דומות, הימים דומים.
שבטי הפיגמים באפריקה המשוונית, שחיים בתנאים אלה תרבותם חסרת סיפורים, אגדות ומיתוסים על בריאת העולם והטבע. הקוסמולוגיה שלהם מצומצמת מאוד. כאשר הפיגמים נחשפים לאזורים פתוחים כמו בסוונה, יש להם בעיות התמצאות, הערכת מרחק, הערכת כיוונים וגדלים.
נוף סמי ארידי[עריכת קוד מקור | עריכה]
האינדיאנים משבט הפואבלו, בני-מקסיקו, חיים בנוף שתכונותיו הפוכות מהנוף שחיים בו הפיגמים: הם חיים במרחב פתוח, בעל ציוני נוף ברורים (הרים, ערוצי נחלים). הם חיים באזור של סלעי חול צבעוניים. במשך היום השמים בהירים, ובלילה הכוכבים זוהרים בכיפת השמיים החשוכה. השמש הזורחת והשוקעת בתנועתה היומית משנה את צבעה ואת צבע השמיים. טואן מדגיש, כי שבט הפואבלו חי בנוף צבעוני במיוחד עקב השילובים הנופיים האלה.
השקפת עולמם הקוסמולוגית של הפואבלו היא שהעולם הוא ריבוע שטוח, ובכל פינה מארבעת רוחות השמיים גר אל אחד. לכל תופעת טבע יש ״בית״ - ובתים אלה פזורים ברוחות השמיים השונות. כל כיוון יש לו צבע מסוים והם מסודרים על פי צבעי השמש הנשקפת בהם במהלכה היומי. השמש עצמה היא אחד האלים החשובים, כי בה תלוי הריתמוס העונתי ולוח השנה החקלאי שלהם. בדת הפואבלו השמש היא אלמנט קדוש.
נוף המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצרים מהווה דוגמה קלאסית לקשר בין נוף מדברי ותרבות. במשך אלפי שנים, התפתחו מיתולוגיות שונות אצל המצרים שישבו בדרום מצרים לעומת אלה שישבו באזור הדלתה של הנילוס. בדרום, אפיק הנהר הוא האלמנט המרכזי שסביבו מתנהלים החיים בתוך עמק ברור וגדות נהר מוגבהות שמעבר אליהן משתרע המדבר והעולם הלא מיושב. במצרים באזור הדלתה, הנוף מישורי, הנהר מתפצל למאות אפיקים משניים. השמש הפכה במיתולוגיה של האזור לבעלת תפקיד מרכזי. ולא הנהר.
מצריים מתקיימת בנוף של ניגודים סימטריים: נהר/מדבר, מזרח/מערב (החלוקה לצידי הנהר שזורם מדרום לצפון). הפירמידות, כפיסגת התרבות המצרית העתיקה מבוססת על סימטריות ועל מיקום על פי הכיוונים הראשיים של רוחות השמיים. גם מיקומם במערב לעמק הנילוס, בכיוון שאליו שוקעת השמש, מוסברת לפי טואן, כמקום שבו החיים נפרדים מהמתים - כמו שהשמש נפרדת מהיום.
בנוף המדבר והשמים הבהירים, החשכה השמש נתפסה בעיני המצריים כתופעה נדירה ומפחידה, אין פלא שבסיפור התנכי, ״חושך מצריים״ נתפס כעונש הכמעט אולטימטיבי שיכול היה לשנות את גזרות פרעה.
חוויית הסביבה - טופופיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טופופיליה יכולה להתפרש כחוויית הסביבה אצל האדם. זוהי חוויה רגשית וגם רציונלית, השילוב בין שניהם הוא השילוב העמוק ביותר.
כשתינוק נולד, מאגר זכרונותיו מהסביבה הולך ונבנה במשך השנים - בתחילה זהו מגע פיזי עם האם, כאשר שאר החושים עדיין לא מפותחים. מבחינת התינוק - האם ״כסביבה״ היא מקור הגנה, חום, ביטחון, מזון. כשהוא גדל, הוא נחשף לסביבות פיזיות נוספות תוך התפתחות חושיו ומוחו המעבד ושומר את המידע שהחושים מעבירים. התינוק והילד מגלים בחושיהם סביבות חדשות שהופכות להיות קונקרטיות עבורם. הם חווים בעיקר את הסביבה ממגע ישיר עם חושיהם. לכן ילדים נהנים מגילוי חדש או מוכר של מגע עם סביבות פיזיות כמו חול, מים, אדמה, צמחייה.
לעומתם האדם המבוגר יכול לחוש גם סביבות לא מוחשיות, לאמוד מרחקים וכיוונים, להבחין בין סביבה מוכרת או זרה, בין למעלה ולמטה. לכן המבוגרים יהנו גם מקשר בלתי ישיר עם הסביבה דרך ציור, מוזיקה או טקסט ספרותי.
הנוף האידיאלי שכל תרבות יוצרת, משתקפת במיתוסים של החיים לאחר המוות. נוף גן העדן נגזר מנופי כדור הארץ, לאחר שנוקו ממנו כל האלמנטים השליליים - נוף פורה, ללא מלחמות או סבל. לאסקימואים זהו נוף למטה, מקום שם השמש זורחת כל הזמן. לאינדיאנים זהו עמק גדול מוגן מרוחות או פגעי טבע אחרים, לעמי המזרח התיכון זהו מקום עם נהרות ומים רבים.
ישנם נופים שמעוררים תחושות חזקות אצל בני האדם, כמו חוף הים. שם מתקיים מגע בלתי אמצעי חזק בין האדם והטבע - מים, חול, חום, כוח הגלים ומשבי הרוח. בשפת הים יש לאדם מבט פתוח לעבר קו האופק. כל אלה יוצרים תחושות של שמחה, אושר ופתיחות. טואן אומר שייתכן והדבר קשור לאבולוציה של התרבות האנושית, שבה תרבות האדם התפתחה בחופי אגמים או נהרות של מים מתוקים. היו אלה מקומות שהיה בהם שפע מזון, ולכן נצרבו בתודעה כמקום בטוח ומקום של שמחה ואושר. האם הנהירה המודרנית לחופי הים בכל העולם, שבהם האדם מוכן להתנהג שונה מאשר במקומות אחרים - להצטופף, להסתובב כמעט עירום, גם הם שריד מהאבולוציה התרבותית?
גם איים יוצרים תחושות סביבתיות עזות אצל בני האדם: האי מציין מקום מוגדר, סגור - סופי. בתרבות ההלניסטי וגם בתרבויות הקלטיות, האי נחשב כמקום ביטחון. תחושות אלה מתורגמות בעת החדשה לפנטזיות המניעות עשרות מיליוני תיירים לנסוע לאיים טרופיים לנופש וטיול.
בסוף ספרו טואן מנסה לבנות סכימה של התפתחות היחסים שבין האדם והטבע, מהתקופה הנאוליתית ועד התקופה המודרנית, שבתחילתה האדם והטבע היו משולבים זה בזה, אך במהלך ההיסטוריה האנושית, חלה הפרדה בין תרבות האדם ומגוריו ובין הטבע. כאשר בטבע ישנה הבחנה בין ״הטבע הטוב והמועיל״ שממנו מפיקים מזון, מגורים ואנרגיה ובין הטבע העוין והמפחיד.
בתקופה המודרנית, המקומות השוממים בטבע, הפכו את יעודם ואת דימויים - ממקום עוין, למקום מרגוע ונופש. היפוך זה הוא תוצר של סביבת המגורים המודרנית - העיור, הצפיפות והעוני בערים הפכו לסביבה הלא מגינה והשנואה, ואילו השממה הפכה למקום האהוב.
אחרי טופופיליה, אי פו טואן חיבר עוד כעשרים ספרים שעוסקים כולם בתרבות ובנוף, ויחדיו יוצרים משנה חשובה ביותר החושפת את הקשרים בין הטבע לבני האדם ומהווה בסיס רעיוני פילוסופי לתנועות הסביבתיות וחובבי שמירת הטבע.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Tuan, Yi Fu, 1974, Topophilia: a study of environmental perception, attitudes, and values. Prentice-Hall, Englewood Cliffs, NJ
- ^ Tuan, Yi-fu (1999). Who am I?: An autobiography of emotion, mind, . and spirit. Madison: University of Wisconsin Press
- ^ Curriculum Vitae Yi-Fu Tuan" (PDF). 2008-04-08. Archived from the original(PDF) on 2011-10-02