הרולד פינטר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־11:34, 2 במאי 2017

תבנית:במאי הרולד פינטר (באנגלית: Harold Pinter;‏ 10 באוקטובר 1930 – 24 בדצמבר 2008) היה מחזאי, תסריטאי ובמאי תיאטרון יהודי בריטי. כתב לתיאטרון, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע. עבודותיו הראשונות קשורות בתיאטרון האבסורד. חתן פרס נובל לספרות לשנת 2005.

תולדות חייו ועבודותיו המוקדמות

פינטר נולד בהאקני שבלונדון, למשפחה יהודית ממעמד הפועלים. מוצאם של אביו ג'ק פינטר ושל אימו פרנסס מוסקוביץ הוא מזרח-אירופי. בגלל שם אביו פינטר הדומה לשם פינטו הנפוץ בתפוצות הספרדיות באנגליה היו ספקולציות (אולי בעידוד הסופר עצמו) כי הוא ממוצא יהודי פורטוגזי. כשהגיע לגיל הגיוס סירב פינטר לשרת בצבא מטעמי מצפון. הוא למד באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, אך לא סיים את לימודיו. בצעירותו פרסם שירה והחל לעבוד בתיאטרון כשחקן ובמאי בשם הבמה דייוויד בארון. מחזהו הראשון, "החדר", הוצג לראשונה בידי סטודנטים באוניברסיטת בריסטול בשנת 1957.

"מסיבת יום הולדת" (1958) היה בתחילה כישלון, למרות ביקורות חיוביות בסאנדיי טיימס בידי מבקר התיאטרון המוביל הרולד הובסון, אך בעקבות הצלחת "השַמָּש" (The Caretaker), שביסס אותו, הוא חזר להיות מקובל. מחזות אלה, ושאר עבודותיו הראשונות כמו "הביתה" (The Homecoming) (1964), תויגו לעתים כמציגים "קומדיה של הסכנה". לרוב החלו מחזותיו בסיטואציה תמימה, והפכו לאיום ואבסורד בכך שהדמויות שיחקו בדרך שנראית לא מוסברת הן לקהל והן לעתים, לדמויות האחרות. בעבודותיו של פינטר ניכרת השפעתו של סמואל בקט, ושני המחזאים הפכו לחברים לאורך שנים רבות. פינטר היה נשוי (1956–1980) לשחקנית ויוויאן מרצ'נט. היו אלה נישואים משבריים. הוא אביו של בן אחד - דניאל, המנוכר ממנו. ב-1980 נישא פינטר לסופרת ליידי אנטוניה פרייזר. נפטר בגיל 78 ממחלת הסרטן.

כיוונים חדשים

פינטר החל לביים לעתים קרובות יותר בשנות השבעים, והפך לבמאי חבר בתיאטרון הלאומי ב-1973. מחזותיו המאוחרים הפכו קצרים יותר ועסקו בנושאים שנחשבו פוליטיים יותר. לעתים קרובות הם נטו להיות אלגוריות אודות דיכוי. בתחילת שנות השבעים החל פינטר להביע את קולו בנושאים פוליטיים, כשהוא נוקט בעמדות שמאלניות. הוא מחה על הפרות של זכויות האדם ודיכוי והעלה אותם לדעת הקהל. מכתבים פרי עטו התפרסמו לעתים תכופות בעיתוני בריטניה כמו הגארדיאן והאינדיפנדנט.

בשנת 1985 נסע פינטר לטורקיה ביחד עם המחזאי האמריקני ארתור מילר ופגש קורבנות רבים של הדיכוי הפוליטי שם. באירוע שערכה השגרירות האמריקנית לכבודו של מילר, במקום להחליף בדיחות, דיבר פינטר על אנשים שעברו הלם חשמלי באברי המין, דבר שגרם לזריקתו החוצה מהאולם. מילר, בתמיכה, עזב את השגרירות יחד עמו. ניסיונו של פינטר בעריצות בטורקיה ובדיכוי השפה הכורדית נתנה לו השראה למחזה משנת 1988 "שפת ההר". בשנת 1999 ביקר פינטר את הפגזות נאט"ו בקוסובו. הוא גם התנגד לפלישת ארצות הברית לאפגניסטן ועיראק. פינטר הפך למבקר קיצוני של ממשלות ישראל, בסוגיית הכיבוש והשליטה בשטחי יהודה ושומרון. עם זאת היה חשוב לו מאוד שקולו ויצירותיו יישמעו בישראל, ואף שלח את נאומו בטקס קבלת פרס נובל למתרגמו העברי, אברהם עוז, על מנת שיתורגם ויפורסם (בעיתון הארץ) במקביל לשידורו בטקס בסטוקהולם.

ב-2005 הכריז כי הוא פורש מכתיבת מחזות ומבקש להקדיש את זמנו לפעילות פוליטית. הוא זכה לחברות כבוד במועדון מקבלי התארים האציליים הבריטיים בשנת 2002 לאחר שקודם לכן סירב לתואר אבירות מלא. היה חבר בקבוצת השמאל הבריטית RESPECT. פינטר אף שלח ידו, מעת לעת, בבימוי מחזות וסרטים, (על פי רוב כאלו שאינם מבוססים על כתיבתו)- הוא נחשב לתסריטאי איכותי ומבוקש- בין סרטיו היותר ידועים:- "אהובת הקצין הצרפתי" ,"הטייקון האחרון", "התאונה" ,"סיום בברלין" ועוד. כמו כן הופיע כשחקן על הבמה ובקולנוע ובטלוויזיה (זכורה במיוחד הופעתו השנונה, האחרונה, בסרט החייט מפנמה). כשנתיים לפני מותו הופיע פינטר בתיאטרון רויאל קורט בלונדון במחזה-היחיד סרטו האחרון של קראפ מאת סמואל בקט.

ב-13 באוקטובר 2005 הודיעה האקדמיה השוודית למדעים כי פינטר הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2005. בשל בריאותו הרופפת נבצר ממנו לבוא לטקס קבלת הפרס, אבל נאומו, 'אמנות, אמת ופוליטיקה', שנכתב במיוחד, הוקלט ושודר בטקס.

בחודש ינואר 2007 ראש ממשלת צרפת, דומיניק דה וילפן, העניק להרולד פינטר את הגבוה בעיטורי צרפת, את אות לגיון הכבוד.

שירה ופרוזה

פינטר החל לכתוב שירה ופרוזה שנים לפני שכתב את מחזהו הראשון. שיריו הראשונים מגלים השפעות מודרניסטיות כאלה של ת. ס. אליוט ואחרים.

מאוחר יותר השתנה גם סגנונו השירי. שירתו המאוחרת כוללת שירים פוליטיים בוטים, בייחוד אנטי אמריקאיים, ושירים אישיים שמוטיב המוות והכיליון בולט בהם במיוחד.

כתביו שיצאו לאור בתרגום לעברית

מחזות זיכרון: ארבעה מחזות ומבחר שירים (עפר ואפר, נוף, שקט, ולילה), מאנגלית: אברהם עוז ומיכל פלס, סדרת ושתי - הוצאת רסלינג, 2009.
אמנות, אמת ופוליטיקה, המחזות הפוליטיים ונאום פרס נובל (אחת לדרך, שפת ההר, הסדר העולמי החדש, וסיבה למסיבה), ערך ותרגם אברהם עוז, סדרת ושתי - הוצאת רסלינג, 2006.
בגידה, מחזה, מאנגלית - אברהם עוז, אור עם, 1982.
הביתה, מחזה, מאנגלית - אברהם עוז, אור עם, 1984.
החדר, מחזה, מאנגלית - טובה קשת, אור עם, 1982.
המאהב, מחזה, תרגמה מאנגלית - תרצה אתר.
מין אלסקה, מחזה, מאנגלית - שמעון לוי, אור עם, 1990.
מנהל הבית, מחזה, מאנגלית - טובה קשת, 1986.
מנהל הבית, מחזה, עברית - אהוד מנור.
מסיבת יום הולדת, מחזה, מאנגלית-טובה קשת, אור עם, 1982. ‬ ‬ ‬

לקריאה נוספת

חנה שקולניקוב, להתבונן בשואה מבעד לחלון : "אפר אל אפר" מאת הרולד פינטר, נדפס בבמה, רבעון לדרמה, 162, תשס"א 2001.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרולד פינטר בוויקישיתוף

ביוגרפיה

דן לחמן, הרולד פינטר - זוכה פרס נובל
הרולד פינטר, באתר פרס נובל (באנגלית)
הרולד פינטר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

כתבות

מרב יודילוביץ' וסוכנויות הידיעות, שחקנים ומחזאים נפרדים מפינטר, באתר ynet
אורי קליין, התסריט האבוד של הרולד פינטר, הארץ, 29 בדצמבר 2008
עודד קוטלר, הרולד פינטר: "קריקט יותר מוצלח ממין", הארץ, 29 בדצמבר 2008
שמעון לוי, אחרי מות: שמעון לוי על הרולד פינטר, באתר nrg‏, 29 בדצמבר 2008
משה ריינפלד, מת המחזאי היהודי-בריטי הרולד פינטר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 בדצמבר 2008
אסתי סגל, ‏אמן השתיקה יצא מהחדר, באתר גלובס, 28 בדצמבר 2008
מיכאל הנדלזלץ, חייו הסוערים של הרולד פינטר, באתר "עכבר העיר"
עדנה אברמסון, גם מלים הן מכשירי עינויים, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
שגיאות פרמטריות בתבנית:Nrg
פרמטרים ריקים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית שרית פוקס, חופן של ערפל, באתר nrg‏, 19 באוקטובר 2005
אסתי סגל המילים הן כלי נשק באתר "במחשבה שנייה"
עדנה אברמסון יום הולדת שמח? באתר "במחשבה שנייה"

יצירות

הרולד פינטר, שפת ההר, באתר ynet, 26 בדצמבר 2008
הרולד פינטר, חזון כבוד האדם, באתר ynet, 26 בדצמבר 2008 - נאום קבלת פרס נובל מ-2005; תרגום: אברהם עוז
שלושה שירים, באתר הארץ, 04/01/09 - תרגום: משה דור.
שיר: הרולד פינטר; צילום: מירי סגל, מחירי חורף, באתר ynet, 9 בינואר 2009
מחזות זיכרון, באתר הארץ, 24/08/09 - קטע ממחזה; תרגום: אברהם עוז ומיכל פלס.
מסיבת תה - סיפור קצר; תרגום: שי אזולאי.

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
 {{במאי
-|שם=
 |שם בשפת המקור=Harold Pinter
 |תמונה=[[קובץ:Harold-pinter-atp.jpg|250px|הרולד פינטר, 2005]]
 |כיתוב=הרולד פינטר, 2005
-|תאריך לידה=
-|תאריך פטירה=
-|מקום לידה=
-|מקום פטירה=
-|עיסוק=
-|סוגה מועדפת=
-|שנות הפעילות=
-|יצירות בולטות=
-|הושפע מ=
-|השפיע על=
-|פרסים=
-|אתר אינטרנט=
-|קישור=
 }}
 '''הרולד פינטר''' (ב[[אנגלית]]: '''Harold Pinter''';{{כ}} [[10 באוקטובר]] [[1930]] – [[24 בדצמבר]] [[2008]]) היה [[מחזאי]], [[תסריטאי]] ו[[במאי תיאטרון]] [[יהודי]] [[בריטניה|בריטי]]. כתב ל[[תיאטרון]], ל[[רדיו]], ל[[טלוויזיה]] ול[[קולנוע]]. עבודותיו הראשונות קשורות ב[[תיאטרון האבסורד]]. חתן [[פרס נובל לספרות]] לשנת 2005.
@@ שורה 23: / שורה 9: @@
 פינטר נולד בהאקני שב[[לונדון]], למשפחה יהודית ממעמד הפועלים. מוצאם של אביו ג'ק פינטר ושל אימו פרנסס מוסקוביץ הוא מזרח-אירופי. בגלל שם אביו פינטר הדומה לשם פינטו הנפוץ בתפוצות הספרדיות באנגליה היו ספקולציות (אולי בעידוד הסופר עצמו) כי הוא ממוצא יהודי פורטוגזי. כשהגיע לגיל הגיוס סירב פינטר לשרת בצבא מטעמי מצפון. הוא למד ב[[האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה|אקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה]], אך לא סיים את לימודיו. בצעירותו פרסם [[שירה]] והחל לעבוד בתיאטרון כשחקן ובמאי בשם הבמה דייוויד בארון. מחזהו הראשון, "[[החדר]]", הוצג לראשונה בידי סטודנטים ב[[אוניברסיטת בריסטול]] בשנת [[1957]].
-"[[מסיבת יום הולדת (מחזה)|מסיבת יום הולדת]]" ([[1958]]) היה בתחילה כישלון, למרות ביקורות חיוביות ב[[סאנדיי טיימס]] בידי מבקר התיאטרון המוביל הרולד הובסון, אך בעקבות הצלחת "השַמָּש" (The Caretaker), שביסס אותו, הוא חזר להיות מקובל. מחזות אלה, ושאר עבודותיו הראשונות כמו "הביתה" (The Homecoming) (1964), תויגו לעתים כמציגים "קומדיה של הסכנה". לרוב החלו מחזותיו בסיטואציה תמימה, והפכו לאיום ואבסורד בכך שהדמויות שיחקו בדרך שנראית לא מוסברת הן לקהל והן לעתים, לדמויות האחרות. בעבודותיו של פינטר ניכרת השפעתו של [[סמואל בקט]], ושני המחזאים הפכו לחברים לאורך שנים רבות. פינטר היה נשוי (1956-1980) לשחקנית [[ויוויאן מרצ'נט]]. היו אלה נישואים משבריים. הוא אביו של בן אחד - דניאל, המנוכר ממנו. ב-1980 נישא פינטר לסופרת ליידי [[אנטוניה פרייזר]]. נפטר בגיל 78 ממחלת הסרטן.
+"[[מסיבת יום הולדת (מחזה)|מסיבת יום הולדת]]" ([[1958]]) היה בתחילה כישלון, למרות ביקורות חיוביות ב[[סאנדיי טיימס]] בידי מבקר התיאטרון המוביל הרולד הובסון, אך בעקבות הצלחת "השַמָּש" (The Caretaker), שביסס אותו, הוא חזר להיות מקובל. מחזות אלה, ושאר עבודותיו הראשונות כמו "הביתה" (The Homecoming) (1964), תויגו לעתים כמציגים "קומדיה של הסכנה". לרוב החלו מחזותיו בסיטואציה תמימה, והפכו לאיום ואבסורד בכך שהדמויות שיחקו בדרך שנראית לא מוסברת הן לקהל והן לעתים, לדמויות האחרות. בעבודותיו של פינטר ניכרת השפעתו של [[סמואל בקט]], ושני המחזאים הפכו לחברים לאורך שנים רבות. פינטר היה נשוי (1956–1980) לשחקנית [[ויוויאן מרצ'נט]]. היו אלה נישואים משבריים. הוא אביו של בן אחד - דניאל, המנוכר ממנו. ב-1980 נישא פינטר לסופרת ליידי [[אנטוניה פרייזר]]. נפטר בגיל 78 ממחלת הסרטן.
 == כיוונים חדשים ==
 פינטר החל לביים לעתים קרובות יותר בשנות השבעים, והפך לבמאי חבר בתיאטרון הלאומי ב-[[1973]]. מחזותיו המאוחרים הפכו קצרים יותר ועסקו בנושאים שנחשבו [[פוליטיקה|פוליטיים]] יותר. לעתים קרובות הם נטו להיות [[אלגוריה|אלגוריות]] אודות [[דיכוי]]. בתחילת שנות השבעים החל פינטר להביע את קולו בנושאים פוליטיים, כשהוא נוקט בעמדות [[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאלניות]]. הוא מחה על הפרות של [[זכויות האדם]] ודיכוי והעלה אותם לדעת הקהל. מכתבים פרי עטו התפרסמו לעתים תכופות בעיתוני בריטניה כמו ה[[גארדיאן]] וה[[אינדיפנדנט]].
-בשנת [[1985]] נסע פינטר ל[[טורקיה]] ביחד עם המחזאי האמריקני [[ארתור מילר]] ופגש קורבנות רבים של הדיכוי הפוליטי שם. באירוע שערכה השגרירות האמריקנית לכבודו של מילר, במקום להחליף בדיחות, דיבר פינטר על אנשים שעברו [[הלם חשמלי]] באברי המין, דבר שגרם לזריקתו החוצה מהאולם. מילר, בתמיכה, עזב את השגרירות יחד עמו. ניסיונו של פינטר בעריצות ב[[טורקיה]] ובדיכוי השפה הכורדית נתנה לו השראה למחזה משנת [[1988]] "שפת ההר". בשנת [[1999]] ביקר פינטר את הפגזות [[נאט"ו]] ב[[קוסובו]]. הוא גם התנגד לפלישת [[ארצות הברית]] ל[[מלחמת אפגניסטן (ארצות הברית)|אפגניסטן]] ו[[מלחמת עיראק|עיראק]]. פינטר הפך למבקר קיצוני של ממשלות ישראל, בסוגיית הכיבוש והשליטה בשטחי יהודה ושומרון. עם זאת היה חשוב לו מאוד שקולו ויצירותיו יישמעו בישראל, ואף שלח את נאומו בטקס קבלת פרס נובל למתרגמו העברי, [[אברהם עוז]], על מנת שיתורגם ויפורסם (בעיתון [[הארץ]]) במקביל לשידורו בטקס בסטוקהולם.
+בשנת [[1985]] נסע פינטר ל[[טורקיה]] ביחד עם המחזאי האמריקני [[ארתור מילר]] ופגש קורבנות רבים של הדיכוי הפוליטי שם. באירוע שערכה השגרירות האמריקנית לכבודו של מילר, במקום להחליף בדיחות, דיבר פינטר על אנשים שעברו [[הלם חשמלי]] באברי המין, דבר שגרם לזריקתו החוצה מהאולם. מילר, בתמיכה, עזב את השגרירות יחד עמו. ניסיונו של פינטר בעריצות בטורקיה ובדיכוי השפה הכורדית נתנה לו השראה למחזה משנת [[1988]] "שפת ההר". בשנת [[1999]] ביקר פינטר את הפגזות [[נאט"ו]] ב[[קוסובו]]. הוא גם התנגד לפלישת [[ארצות הברית]] ל[[מלחמת אפגניסטן (ארצות הברית)|אפגניסטן]] ו[[מלחמת עיראק|עיראק]]. פינטר הפך למבקר קיצוני של ממשלות ישראל, בסוגיית הכיבוש והשליטה בשטחי יהודה ושומרון. עם זאת היה חשוב לו מאוד שקולו ויצירותיו יישמעו בישראל, ואף שלח את נאומו בטקס קבלת פרס נובל למתרגמו העברי, [[אברהם עוז]], על מנת שיתורגם ויפורסם (בעיתון [[הארץ]]) במקביל לשידורו בטקס בסטוקהולם.
 ב-[[2005]] הכריז כי הוא פורש מכתיבת מחזות ומבקש להקדיש את זמנו לפעילות פוליטית. הוא זכה לחברות כבוד במועדון מקבלי התארים האציליים הבריטיים בשנת [[2002]] לאחר שקודם לכן סירב לתואר אבירות מלא. היה חבר בקבוצת השמאל הבריטית RESPECT. פינטר אף שלח ידו, מעת לעת, בבימוי מחזות וסרטים, (על פי רוב כאלו שאינם מבוססים על כתיבתו)- הוא נחשב לתסריטאי איכותי ומבוקש- בין סרטיו היותר ידועים:- "[[אהובת הקצין הצרפתי (סרט)|אהובת הקצין הצרפתי]]" ,"הטייקון האחרון", "התאונה" ,"סיום בברלין" ועוד. כמו כן הופיע כשחקן על הבמה ובקולנוע ובטלוויזיה (זכורה במיוחד הופעתו השנונה, האחרונה, בסרט [[החייט מפנמה]]). כשנתיים לפני מותו הופיע פינטר ב[[תיאטרון רויאל קורט]] ב[[לונדון]] במחזה-היחיד [[סרטו האחרון של קראפ]] מאת סמואל בקט.

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023)