בשר בחלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בשר בחלב
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות לד כו, י"ד, כ"א
משנה מסכת חולין
תלמוד בבלי מסכת חולין
משנה תורה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק ט'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים פז-צז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא-תעשה, קפו-קפז, ספר מצוות גדול לאוין, קמ-קמא ספר החינוך צב, קיג. בעל הלכות גדולות מנין המלקות סימן נח, ספר המצוות להרס"ג לא-תעשה סט, זוהר הרקיע, מנין הלאוין, קצה, קצו, קצז

בשר בחלב הוא איסור מהתורה בהלכות כשרות ביהדות, על אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו. איסור זה כולל בנוסף לאיסור על האכילה גם איסור על הנאה מתערובת בשר וחלב מבושלת, ואף איסור ייחודי על עצם הבישול.

האיסור העקרוני הינו מצווה מהתורה[1], ובמהלך הדורות נוספו לו חלקים נוספים שתוקפם דרבנן ומנהג, כדוגמת איסור על אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו, הוספת בשר חיה ובשר עוף לאיסור זה (מהתורה נאסר רק בשר בהמה), חובת הפרדה בין מוצרי חלב למוצרי בשר, ובין כלי בישול למוצרי בשר וחלב, וחובת המתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב.

מזון שאינו נחשב בשרי או חלבי ומותר לאכילה עם כל אחד מהם נקרא "פרווה". איסור בשר וחלב שונה מרוב האיסורים שבתורה בכך ששני מרכיביו (הבשר והחלב) הם מרכיבי היתר, ורק התערובת שלהם אסורה. בכך דומה איסור זה לאיסור שעטנז (תערובת צמר ופשתים) ולאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו. מאפיין ייחודי נוסף הוא האיסור על פעולת הבישול מעבר לאיסור האכילה וההנאה. בספרות חז"ל‏[2], נחשב איסור בשר בחלב כ"חידוש" שאין להסיק מדיניו לגבי תחומים הלכתיים אחרים.

האיסור במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימוק האיסור על פי רוב הוא בהרחקה מאכזריות והכרה בחייה של הבהמה. על פי הרמב"ם מדובר בהרחקה ממעשה אלילי. הרשב"ם טוען שזו הרחקה מ"רעבתנות" מגונה. הכלי יקר נימק זאת בהפרדה בין אלמנטים מנוגדים וסותרים.

במקרא מופיע איסור זה 3 פעמים תחת הביטוי "לא תבשל גדי בחלב אימו":

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

ספר שמות כ"ג, י"ט; ובחזרה זהה גם בל"ד, כ"ו

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

ספר דברים י"ד, כ"א

.

על פי התורה שבעל פה איסור זה אינו רק על בשר גדי המתבשל בחלב עזים, אלא על כל בשר בהמה המתבשל בכל חלב, וכן אינו רק על הבישול, אלא גם על האכילה וההנאה[3].

משמעות המונח "גדי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל הרחיבו את איסור האכילה (אם כי לא את איסור הבישול וההנאה) כך שמדרבנן הוא חל גם על: בשר חיה ובשר עוף, אך לא על בשר דגים וחגבים. כן נוספו הרחקות שונות לאיסור זה.

בתורה שבעל-פה ניתנו הסברים שונים, לפער הקיים בין הדין העולה מפשט-הכתוב במקרא ('גדי בחלב אימו') לבין הפרשנות המקובלת האוסרת כל בשר בהמה וחלב בהמה מהתורה. יש הרואים בגדי דוגמה בלבד '(דיבר הכתוב בהווה') למשל: "מפני מה דיבר הכתוב בגדי? מפני שהחלב מרובה באמו", בעוד שיש הלומדים - מהאיזכור החוזר והמשולש של הפסוק על גדי - שחזרה זו באה לרבות בעלי חיים נוספים‏[4]. הסבר אחר המובא בגמרא הוא כי הביטוי "גדי" במקרא הוא כינוי לולד רך (בניגוד לביטוי "גדי עיזים"), ולא מכוון בהכרח למין בהמה מסוים‏[5].

בקרב יהודי אתיופיה נשמר איסור זה של בשר בחלב, אך בשר עוף לא נחשב לבשר לעניין זה‏[6]. התירוץ לכך הוא מדברי הגמרא: גמרא (חולין · קיג א):רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (דברים יד, כא) לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב?! ת"ל בחלב אמו ! יצא עוף שאין לו חלב אם.

הקראים, שאינם מקבלים את תורה שבעל פה ואת גזירות חז"ל, מפרשים את האיסור רק על גדי, כפשט המקרא[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

תרגום השבעים מתרגם "לא תבשל גדי בחלב אמו" כ"לא תבשל/תביא טלה בחלב אמו", לפי הפסוקים השונים‏[7].

בשר בחלב במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא עצמו מופיעות עדויות לכך שבתקופה הקדומה היה מקובל מנהג של בישול או לפחות עירוב בין בשר לחלב. דוגמה ידועה מופיעה במקרא בספר בראשית, שם מסופר על אברהם שהגיש למלאכים שבאו לבקרו חלב ובשר יחד.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:

ספר בראשית, י"ח ח'

אף שעל פי פשוטו של מקרא אנו עוסקים בתקופה שקדמה למתן תורה ולכן עדיין לא היה איסור לאכול בשר וחלב, אולם לפי המדרש אברהם קיים את המצוות קודם שניתנו, ועל כן הוצעו פירושים שונים להסבר פסוק זה.

טעם האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא עצמו לא פורש טעם האיסור, וכך גם במשנת חז"ל לא נאמר כל הסבר לכך, וההתייחסות אליו הוא אל גזרת הכתוב. פרשני המקרא והמצוות החל מפילון האלכסנדרוני עבור בפרשני ימי הביניים ועד להוגי זמנינו ניסו למצוא טעם לאיסור זה.

הכרה בטבעו של היצור החי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילון האלכסנדרוני, רשב"ם, רמב"ן ואחרים, נימקו איסור זה בהרחקה מהאכזריות הסמלית המתבטאת במעשה בישול הגדי דווקא בחלב אמו, כשעל בסיס טעם זה הסביר האבן עזרא גם הרחבת האיסור לבשר שאינו גדי ולכל חלב‏[8]. הרשב"ם נימק איסור זה בהרחקה מ"רעבתנות" מגונה המתבטאת באכילת חלב האם עם הבנים‏[9].

הסברים נוספים שהוצעו על דרך הקבלה בזוהר ובכלי יקר גורסים כי ערבוב ומיזוג בין שני כוחות מנוגדים בעייתי ודומה לאיסור כלאיים‏[10]

הראי"ה קוק הסביר שאיסור זה נועד לברר את האמיתה שכל החיים נועדו לחיות ולא למלא את תאוותו של האדם, שבכוחניות רוצה ליצור מאכל מעודן בבישול הגדי בחלב. על פי הראי"ה קוק[11], האיסור מזכיר לאדם את הבעייתיות הקיימת בניצול בעלי החיים לצרכיו (הן באכילת בשר והן בשימוש בחלב), המונעת מבעלי החיים לחיות את חייהם הטבעיים:

Cquote2.svg

"עפ"י ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה, לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא, על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית, שנתה ועוותה את ההשקפות הישרות הללו... אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים בכח הקורא לך: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג). לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות, שהוחדו אמנם גם מורטו, לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך, למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כ"כ רחוקים, כ"כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך."

Cquote3.svg
– הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום יא

בישול גדי בחלב אמו כפולחן אלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Maimonides-2.jpg
Isaac Abrabanel.jpg

הסבר נוסף שזכה לתשומת לב רבה בחקר המקרא המודרני, הוא ההצעה לפרש את האיסור כהתרחקות מפולחן קדום משוער, בו היה נהוג לטבוח גדי בחלב אמו. אסורים רבים שנאמרו בתורה מפורש טעמם במקרא עצמו כהרחקה מהפולחן האלילי ששרר באותה תקופה במרחב ארץ ישראל. דוגמה לכך היא ההרחקה מפולחן האשרה. הצעה זו הועלתה לראשונה על ידי הרמב"ם בן המאה ה-12 והוזכרה שוב בדברי פרשני תקופת הרנסאנס, הספורנו והאברבנאל[12].

Cquote2.svg

אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מצוות העלייה-לרגל: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' (שמות כג, יז). הרי הוא כאומר: "בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך, אל תבשל שם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים". זה הטעם הסביר ביותר בעיני לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה (=כת אלילית) שקראתי.

Cquote3.svg
– הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ח
"טב[ח•גד]•בחלב•אננ[?]ח•בחמאת" "טבחו גדי בחלב, אננח (=שם נרדף לגדי) בחמאה" (כתב אוגריתית, משמאל לימין)
האתר באוגרית בו נמצאו הלוחות

על פי חוקר המקרא והשירה האוגריתית, פרופ' משה דוד קאסוטו, גילויים של לוחות אוגרית הכתובים בכתב היתדות האוגריתי אושש את ההשערה של הרמב"ם אודות קיומו של מנהג אלילי הכורך בישול בשר בחלב. באחד הלוחות הקרוי "לוח לידת האלים", ובו שירה הפותחת במילים: "אלמ נעממ ויסממ" ("האלים הטובים היפים"), נאמר על פי אחת ההצעות לקריאת הטקסט שבו, "טב[ח גד] בחלב אננ[?]ח בחמאת"[13], שפירושו הוא "טב[חו גדי] בחלב, אננח (שם נרדף לגדי) בחמאה. ניתן לראות בפסוק שירי זה תקבולת המציינת נוהג של "טביחת" בשר גדי בחלב ובחמאה‏[14]:

Cquote2.svg

המדובר הוא כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ"ל: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" [להביע לו את תודתך על תבואת האדמה אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען, ולפיכך] "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"

Cquote3.svg
– קאסוטו, "האלה ענת", מבוא: פרק שני, ח, 4. עמ' 40

יש המפקפקים בהשערתו של קאסוטו, מכיוון שהמונח "טביחה" במשמעותו הקדומה, אינו מציין בישול כי אם שחיטה. מנחם הרן מפקפק בהשערה זו ובהצעתה להשלמת הטקסט שבאותו פסוק שירי אוגריתי‏[15]. הוא סבור שהמונח "אננח" אינו מתפרש כשם נרדף לגדי, אלא הוא מכוון למין כלשהו מן הצומח. ועל כן לא ניתן לתלות בהקשר אליו את הפועל "טביחה". כך גם אין כל סיבה לקבל את ההשלמה "גד" שהיא השערה בלבד. משום כך הוא מציע דרך שונה לגמרי לקריאת פסוק שירי זה, שלא בהקשר פולחן של גדי בחלב כלשהו.

בניגוד לתפיסה של הרמב"ם וקאסוטו "שציוותה התורה שלא לעשות העבודות ההן כדי להפריש אותנו מעבודה זרה", על פי המקובל רבי אביעד שר שלום באזילה (1680-1743), הטעם לאיסור הוא הפוך, הפעולה נאסרה לא רק בגלל שהיא שמשה לעבודת אלילות, אלא היא ביסודה הייתה רעה ולכן עובדי אלילים השתמשו בה. "והוא שהדברים ההם מולידים הטומאה הרוחנית בנפש האדם ומטמאים אותו… ולכן אסרה אותם התורה. ועובדי עבודה זרה היו עושים אותם בדווקא כדי להביא עליהם רוח הטומאה, שהרי לסטרא דמסאבא [=צד הטומאה] הם עובדים. וכן בלעם…". ("אמונת חכמים" ל)

ובפרשנותו של שלום רוזנברג לדבריו של באזילה, התורה אוסרת על מעשים של סדיזם ופסגות של רוע אנושי, שהיו נפוצים בעבודת אלילים שונים‏[16]

Cquote2.svg

הרבה ממנהגי האלילות אינם תוצאה של קביעה מלאכותית, והם נובעים מרבדים עמוקים של הנפש. לא תמיד רבדים אלה טהורים הם. הם יכולים לבטא שחיתות, אלימות ובייחוד סדיזם. סדיזם זה מנוגד לכמה ממצוות התורה שלא קשורות ישירות עם עבודה זרה, כמו (ויקרא כב, כח) "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". איסור זה מהווה מעין הקדמה ל"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", פעולה שבה הסדיזם מגיע לשיא. חלב האם, הברכה הא-להית הנותנת חיים לצאצא, הופכת להיות אחד הכלים הגורמים למותו. הרחמים הופכים אמצעי לאכזריות, כאילו מאחורי האלילות הזאת עומד אל מסואב אשר לפעמים שוכן במעמקי הנפש האנושית, אל שערכיו מנוגדים לטוב ולישר, לחסד ולרחמים.

Cquote3.svg

האיסור במניין המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור בשר וחלב נמנה בתרי"ג המצוות. היות שהאיסור מובא במקרא 3 פעמים, מרבית מוני המצוות מונים איסור זה פעמיים או שלוש, כאשר חלקים שונים מהאיסור הינם מצוות נפרדות.

הרמב"ם וההולכים בעקבותיו מונים את איסור בשר בחלב כשני איסורים מתוך תרי"ג המצוות: איסור בישול ואיסור אכילה[17]. לדעתם, איסור הנאה אינו נמנה בפני עצמו והוא חלק מאיסור אכילה. בעל הלכות גדולות [18] ורבי סעדיה גאון [19] מנו את כל איסורי בשר בחלב ככמצווה אחת. אולם רבי שמעון בן צמח דוראן [20] מנה את המצווה כשלושה איסורים שונים: אכילה, הנאה ובישול.

הלכות איסור בשר וחלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיני בעלי החיים שבשרם וחלבם אסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חז"ל, האיסור מהתורה כולל את כל סוגי בשר הבהמות הכשרות ואת כל סוגי חלב הבהמות הכשרות‏[21]. האיסור הינו על אכילה, הנאה, ואף על עצם הבישול. האיסור אינו חל על בשר בהמות טמאות וכן על חלב בהמות טמאות (האסורים באכילה מצד עצמם, אך לא בהנאה ובבישול‏[22]).

האיסור אינו כולל בשר דגים וחגבים (אף לא מדרבנן), וכן אינו חל על חלב אם, אך מחשש של מראית העין נפסק לא לבשל בכל חלב‏[23].

התנאים נחלקו בנוגע לבשר וחלב של חיה (בהמה לא מבויתת) ועוף, דעת ר' עקיבא שחיה ועוף מותרים מהתורה, אך אסורים מדברי סופרים. ר' יוסי הגלילי מתיר בעוף לגמרי, שכן בפסוק מדובר על חלב אמו, ולעוף אין חלב אם‏[24]. בתלמוד מסופר שאנשי עירו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב, בהתאם לדעתו‏[25].

להלכה, כתב הרמב"ם כי איסור בשר עוף בחלב חל רק מדברי חכמים‏[26]. כתוצאה מכך, על פי שיטה זו אסור לאכול עוף בחלב, אך בישולו והנאה ממנו מותרים (היות וחז"ל גזרו רק לגבי אכילה, ולא לגבי בישול והנאה), וכך פסק גם השולחן ערוך[27]. דעת התוספות היא כי בשר עוף אסור מהתורה‏[28], ובשיטה זו הלכו גם הב"ח והמהרש"ל[29]. על פי שיטה זו בשר עוף בחלב אסור גם בבישול.

לגבי בשר חיה ישנה סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם: בעוד בהלכות ממרים כתב הרמב"ם כי איסור בשר חיה בחלב הוא מן התורה‏[30], בהלכות מאכלות אסורות כתב הרמב"ם שאיסור זה הוא מדברי חכמים‏[31]. יש המפסקים את דבריו שם באופן שונה, כך שישנה אפשרות לפרש שגם שם הוא אוסר בשר חיה מן התורה‏[32]. השו"ע והאחרונים פסקו כי בשר חיה אסור מהתורה.

הגדרת בישול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכשירי מיקרוגל נפרדים לבשר וחלב לשימוש הסטודנטים באוניברסיטת חיפה

על מנת להתחייב על אכילת בשר וחלב מהתורה, ישנו צורך שהבשר והחלב יבושלו זה עם זה. השריית בשר בתוך חלב ואף אכילתם יחדיו כשהם קרים(ואכילתם יחד לא משנה אם הם בושלו בנפרד), אסורה רק מדרבנן‏[33]. בנוסף, באיסור בשר בחלב ישנו חלק ייחודי של איסור על עצם הבישול, אף ללא אכילה.

ישנה מחלוקת בשאלה איזה שלב בישול יש לעבור על מנת להתחייב באיסור זה של בישול, וכן שהמאכל המבושל יחשב כתערובת בשר וחלב. מרבית הדעות סוברות כי שלב הבישול הקובע הינו 'מאכל בן דרוסאי' (נקודת השליש או החצי של הבישול)[34], אולם יש דעות הסוברות שאפילו בישול מינימלי אסור[35].

בהלכה נפסק שגם 'זיעת אוכלין' נכנס לאיסור בשר וחלב. כלומר אדים היוצאים ממאכל או משקה בזמן שמתחממים (הזיעה של האוכל), נחשבים כאוכל עצמו, ולכן אידי חלב שנבלעו בבשר דינם כחלב שנבלע בבשר.[36]

בהלכה נפסק שרק כאשר טעם הבשר והחלב מתערב זה בזה, הדבר נחשב מבושל, 'שאין לך בישול שלא יתן טעם'. למרות המחלוקת [37], נפסק שכאשר התערובת היא בשיעור כזית, קיים איסור מהתורה [38];

קיים דיון בהלכה לגבי סוגים שונים של בישול, כגון: צלייה, טיגון, אפייה ועישון, האם נחשבים כבישול או לא‏[39].

הנאה מבשר וחלב שנתבשלו יחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת בתלמוד אם בשר וחלב שנתבשלו יחד נאסרים בעקבות כך באיסור הנאה[40]. להלכה נפסק שהתערובת אסורה בהנאה. כאשר הדבר נאסר, צריך לקבור אותו, ולרוב הדעות אף האפר של שריפת האיסור אסור בהנאה [41].

הרחקה בין אוכלי בשר לאוכלי חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגבת מטבח אדומה לכלי בשר ומגבת כחולה לכלי חלב

מדרבנן נקבעו הרחקות שונות על מנת למנוע אכילת תערובת בשר וחלב, לדוגמה: נאסר לאכול בשר על אותו שולחן עם אדם האוכל חלב‏‏, כאשר אין סימן המבדיל ביניהם (מפות נפרדות, הפסק ביניהם באמצעות לחם וכדומה), שמא יאכלו אחד מהשני. היות שטעם דין זה הוא שמא יאכלו איש ממאכל רעהו, איסור זה חל רק על מכרים, ולא על זרים שאינם מכירים זה את זה[42].

הפרדה בין כלי בשר לכלי חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלים חלביים: על כלי המתכת חרותה המילה "חלב". גרמניה, המאה ה-19. המוזיאון היהודי בברלין
כלים בשריים: על כלי המתכת חרותה המילה "בשר", ועל כלי החרסינה מופיע כיתוב אדום. גרמניה, המאה ה-18 וראשית המאה ה-20. המוזיאון היהודי בברלין.

במסגרת ההפרדה בין חלב לבשר יש לייחד כלי אוכל נפרדים למאכלי חלב ולמאכלי בשר. במטבח הפרטי די בשתי מערכות שונות זו מזו, שבני הבית המשתמשים בהן יודעים לזהות איזה נועדה לבשר ואיזה לחלב. המנהג, בעיקר במערכות ציבוריות, שם הכלים שונים זה מזה הוא להעדיף את סימון הכלים החלביים. המקור הוא מכך שהיו מסמנים דווקא בשלשה חריצים, והיו מסמנים כך את הכלים החלביים, כרמז ללשון המקראית "חריצי חלב" (שם מקראי לגבינה)‏‏[43]. עדות היסטורית גם מספרת על לא יהודים שרצו להשתמש במנהג והשתמשו בסכין חרוצה לצורך עלילת דם, אבל היו בה ארבעה חריצים, וכך התגלתה העלילה‏‏[44]. בחדרי אוכל ציבוריים נהוגה הבחנה ברורה יותר. בחדרי אוכל בצה"ל נהוגות צלחות כחולות לארוחות חלביות, וצלחות כתומות לארוחות בשריות, ועל סירי מתכת נכתב בפירוש "חלבי" או "בשרי", או שנצבע פס כחול לזיהוי חלב ופס אדום לזיהוי בשרי. כמו כן הסכו"ם החלבי הינו מחורר, בניגוד לסכו"ם הבשרי שאינו מחורר.

אכילת חלב לאחר אכילת בשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המתנה בין בשר לחלב

מדין התורה, נאסרה רק אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו, בעוד אכילת בשר וחלב שלא התבשלו יחדיו (ואינם חמים כדי שיחשבו כמבשלים זה את זה כעת) - מותרת. מדרבנן נאסרה אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו.

בגמרא מובאות סוגיות המוסיפות דרישה של ניקוי הפה והידים משאריות המאכל הקודם, או המתנה של זמן מסוים, בין אכילת מאכלי בשר למאכלי חלב. בעקבות הסוגיות, ישנה מחלוקת ראשונים לגבי הפעולות הנצרכות בין אכילת בשר בהמה למאכלי חלב.

בגמרא ישנה גם חלוקה בין אכילת בשר בהמה ולאחריה מאכלי חלב (הדורשת ניקוי או המתנה), לבין אכילת בשר עוף ולאחריה מאכלי חלב, שאינה דורשת כל פעולה.

על פי סוגיות הגמרא המתירות אכילת מאכלי חלב לאחר בשר עוף ללא המתנה או ניקוי, הרמב"ן והרא"ה מתירים לאכול גבינה אחרי בשר חיה ועוף בלא נטילת ידיים וניקוי הפה[45]. אולם מנהג העם להחמיר ולהשוות אכילת בשר עוף לבשר בהמה מוזכר כבר בתוספות. דעת הרמב"ם, הטור, השו"ע והרמ"א היא להשוות את בשר העוף לבשר בהמה, ולהחיל גם על בשר העוף את דין ההמתנה של בשר בהמה.

ישנה מחלוקת לגבי שיעור זמן ההמתנה הנדרש בין אכילת בשר בהמה למאכלי חלב, המאוזכרת בסוגיית הגמרא כ־'מסעודה לסעודה'. דעת הרמב"ם, הרשב"א, הרא"ש והטור היא כי מדובר בשיעור זמן אחיד של 6 שעות (הפרש הזמן הקבוע בין סעודה לסעודה), בעוד דעת התוספות, המרדכי (בשם ראבי"ה) והגהות אשר"י היא כי מדובר בזמן בלתי קבוע, שיסתיים כאשר האדם ישב לאכול את סעודתו הבאה (אפילו כעבור זמן קצר מסיום הסעודה הראשונה). מחלוקת זו מצאה את ביטוייה בין השו"ע הסובר כי יש להמתין 6 שעות, והרמ"א, הסובר כי די בהמתנה של שעה בלבד מעיקר הדין. עם זאת, הרמ"א ממליץ להחמיר ולהמתין 6 שעות.

ישנן דעות שונות בשאלה האם 6 השעות הם שעות קבועות או זמניות.

רוב הפוסקים קובעים זמן של המתנה אחרי אכילת בשר על סמך מר עוקבא שתיאר שהינו ממתין בין אכילת בשר לחלב 'מסעודה לסעודה', אולם נחלקו בהבנת דבריו. דעת התוספות, שאחר סיום הארוחה וברכת המזון מותר לאכול גבינה, שכן לא אכל בשר וחלב באותה ארוחה[46].. אולם הרמב"ם ופוסקים אחרים סוברים שצריך להמתין שיעור שבין סעודת הבוקר לסעודת הערב (בזמנם היה מקובל לאכול שתי ארוחות ביום). הרמב"ם כותב שהוא "כמו שש שעות"[47], אולם פוסקים אחרים כותבים שש שעות. דעת הפרי חדש שלכל הדעות בחורף, שהימים קצרים, מי שאכל בצהרים יכול לאכול בערב, אף על פי שעברו רק כארבע שעות.

המנהג הנפוץ במדינות אשכנז היה להמתין שעה אחת[48]. רבי ישראל איסרלן (בעל תרומת הדשן) סבור שאין לזה מקור הלכתי, וזוהי פשרה בין הדעות שאנשים עושים מדעתם[49]. אולם בספר הזוהר מופיע עונשו של מי שאוכל בשר וחלב בשעה אחת או בסעודה אחת[50].

המנהג הנפוץ ביותר כיום הוא להמתין שש שעות, בעוד המנהגים להמתין ארבע שעות, שלוש, שעתיים ושעה אחת, ממשיכים להתקיים.

אכילת בשר לאחר אכילת חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, בין אכילת חלב לבשר אין צורך להמתין כלל, אלא די לנקות היטב את הפה. בזוהר מדובר על אכילת בשר וגבינה בשעה אחת ובארוחה אחת, ועל פי זה יש מחמירים להמתין באכילת בשר שעה אחרי אכילת גבינה. אולם המנהג הנפוץ להמתין חצי שעה ביניהם, הטעם להחמרה שלא לאכול בשר אחרי גבינה, הוא מהחשש של שאריות גבינה בין השינים, ולכך ישנו מנהג אשכנזי להמתין אחרי אכילת גבינות קשות שש שעות כפי הדין באכילת חלב לאחר בשר[51].

טעם ההמתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כותב שהטעם הוא מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח. אולם הטור כתב שהבשר מוציא שומן ומשאיר טעם בפה. הטור כתב שיש להחמיר כשני הפירושים, היינו, שגם אם רק לעס בשר לילד קטן ולא בלע, צריך להמתין, ושגם אחרי שש שעות אם יש שאריות בשר בין השינים, יש להסירן, וכן פסק השולחן ערוך[52].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם הרן, גדי בחלב אמו, ארץ ישראל, י"ד (ספר ח"א גינזבורג), תשל"ח. עמ' 18-12. פורסם גם בתוך: מקרא ועולמו, עמ' 433-444.
  • מנחם הרן, הגדי בחלב אמו והגדי היונק חלב אמו, תרביץ נב, תשמ"ג. עמ' 371-392. פורסם גם בתוך: מקרא ועולמו, עמ' 371-392.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בהמשך לגבי מספר המצוות באיסור זה
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א'
  3. ^ לפי תרגום אונקלוס האיסור בתורה הוא על האכילה של בשר בחלב - "לא תיכלון בשר בחלב" (שמות כג יט), ולפי תרגום יונתן האיסור הוא הן על בישול והן על אכילה של בשר בחלב - "עמי בית ישראל, לית אתון רשאין, לא למבשלא ולא למיכול, בשר וחלב מערבין כחדא" (שם)
  4. ^ מכילתא סוף משפטים
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג, עמוד ב'
  6. ^ הרב אליהו בירנבוים, ‏אתיופיה (2), באתר דעת
  7. ^ "לא תביא טלה בחלב אמו", מ- προσφερω. אבל בשמות כג, יט ובדברים: לא תבשל, εψησεις.
  8. ^ האבן עזרא בפירושו
  9. ^ הרשב"ם שמות כג יט
  10. ^ על פי ספר הזוהר החלב (הלבן) מסמל מידת הרחמים, ואילו הבשר (האדום) מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם. בדומה הכלי יקר מפרש כי איסור זה דומה לכלאיים, מיזוג של כוחות מנוגדים.(שמות כג יט)
  11. ^ הרב קוק בספרו חזון הצמחונות והשלום עמוד ל.
  12. ^ הספורנו בפירושו למקרא [1] [2] [3], והאברבנאל בפירושו למקרא. הסבר זה נשנה אף בפרשנים מאוחרים יותר, כמו שד"ל בפירושו למקרא והמלבי"ם בפירוש למכילתא על שמות כג.
  13. ^ לוח SS (וירולו), 62 (גורדון). שורה 14, מילים 5-9
  14. ^ בספרו "האלה ענת" עמ' 40. בפירושו לספר שמות עמ' 212-213 (במהדורה האנגלית - עמ' 305). ובדבריו בערך "גדי בחלב אמו" באנציקלופדיה מקראית (כרך ב' טורים 435-437). קאסוטו מסתמך אף על דבריו של ח. א. גינזברג בספרו "כתבי אוגרית" (עמ' 78)
  15. ^ "גדי בחלב אמו", ארץ ישראל, י"ד (ספר ח"א גינזבורג), תשל"ח. עמ' 18-12. פורסם גם בתוך: "מקרא ועולמו", עמ' 433-444.
  16. ^ שלום רוזנברג, היסטוריה כאן ועכשיו, אתר מקור ראשון
  17. ^ ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא-תעשה, קפו-קפז, ספר מצוות גדול לאוין, קמ-קמא ספר החינוך צב, קיג.
  18. ^ מנין המלקות סימן נח
  19. ^ ספר המצוות, לא-תעשה סט
  20. ^ זוהר הרקיע, מנין הלאוין, קצה, קצו, קצז
  21. ^ חולין קד ע"א, קיג ע"א
  22. ^ מדרבנן, חל איסור בשר וחלב לגבי אכילה גם כלפי בשר וחלב של בהמה טמאה
  23. ^ שולחן ערוך יורה דעה פז, ד
  24. ^ משנה חולין ח, ד
  25. ^ בבלי חולין קטז, א
  26. ^ הלכות ממרים ב, ט.
  27. ^ יורה דעה פז, ג
  28. ^ חולין קיג, א ד"ה בשר בהמה. מנגד, הרמב"ם בהלכות ממרים כותב שמי שאומר שבשר עוף אסור מהתורה עובר על איסור בל תוסיף
  29. ^ ים של שלמה חולין פרק ח, סימן ק
  30. ^ הלכות ממרים ב, ט.
  31. ^ הלכות מאכלות אסורות (ט, ד)
  32. ^ ראה לדוגמה http://www.mechon-mamre.org/i/5209.htm
  33. ^ היתר אכילת בשר וחלב קרים שלא בושלו יחדיו מהתורה נלמד מכך שאיסור זה במקרא נאמר בלשון 'בישול' ולא בלשון 'אכילה', טור יורה דעה סימן פ"ז
  34. ^ ראשונים לבבלי חולין קח ע"ב
  35. ^ פלתי, יו"ד, סימן צב ס"ק ג
  36. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן צב' סעיף ח
  37. ^ בבלי, חולין קח ע"ב
  38. ^ רמב"ם, מאכלות אסורות, ט, א
  39. ^ פתחי תשובה יורה דעה סימן צ"ז
  40. ^ בבלי, חולין קטז ע"א.
  41. ^ משנה ובבלי, תמורה לג ע"ב - לד ע"א; רמב"ם, מאכלות אסורים ט, א
  42. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ג עמוד ב'‏
  43. ^ ‏ספר ה"לבוש" סימן פ"ט‏
  44. ^ ‏ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים", עמ' תקנ"א
  45. ^ וכך נהגו תלמידי הרמב"ן כפי שהובא בספר מגן אבות למאירי פרק ט
  46. ^ חולין קה, א ד"ה לסעודתא אחריתא, והגהות מיימוניות מאכלות אסורות ט, ב
  47. ^ מאכלות אסורות ט, כח
  48. ^ רמ"א יורה דעה פט, א
  49. ^ הגהות שערי דורא סימן עו, ב
  50. ^ משפטים קכה, א
  51. ^ רמ"א יורה דעה פט, ב
  52. ^ יורה דעה פט, א

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.