בשר בחלב
| בשר בחלב (מקורות עיקריים) |
|
|---|---|
| מקרא | שמות לד כו, י"ד, כ"א |
| משנה תורה לרמב"ם | הלכות מאכלות אסורות |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא-תעשה, קפו-קפז, ספר מצוות גדול לאוין, קמ-קמא ספר החינוך צב, קיג. בעל הלכות גדולות מנין המלקות סימן נח, ספר המצוות להרס"ג לא-תעשה סט, זוהר הרקיע, מנין הלאוין, קצה, קצו, קצז |
בהלכות כשרות ביהדות הרבנית, איסור בשר בחלב, הוא האיסור על אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו. איסור זה כולל בנוסף לאיסור על האכילה גם איסור על הנאה מתערובת בשר וחלב מבושלת, ואף איסור ייחודי על עצם הבישול.
האיסור העקרוני הינו מצווה מהתורה, ובמהלך הדורות נוספו לו חלקים נוספים שתוקפם דרבנן, לדוגמא הוספת בשר חיה ובשר עוף לאיסור זה (מהתורה נאסר רק בשר בהמה), חובת הפרדה בין מוצרי חלב למוצרי בשר, ובין כלי בישול למוצרי בשר וחלב, וחובת המתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב.
תוכן עניינים |
[עריכה] האיסור במקרא
במקרא מופיע איסור זה 3 פעמים תחת הביטוי "לא תבשל גדי בחלב אימו":
|
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ |
||
| – ספר שמות כ"ג, י"ט; ובחזרה זהה גם בל"ד, כ"ו | ||
|
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. |
||
| – ספר דברים י"ד, כ"א | ||
.
על פי תורה שבעל פה, איסור זה אינו רק על בשר גדי המתבשל בחלב עיזים, אלא על כל בשר בהמה המתבשל בכל חלב (הביטוי המקראי מתפרש כדוגמא, 'דיבר הכתוב בהווה'), וכן אינו רק על הבישול, אלא גם על האכילה וההנאה. מדרבנן נוספו לאיסור האכילה (אך לא לאיסור הבישול וההנאה) גם בשר חיה ובשר עוף, אך לא בשר דגים וחגבים, וכן נוספו הרחקות שונות לאיסור זה.
הקראים אינם מקבלים את פרשנות תורה שבעל פה, ומפרשים את האיסור רק על גדי, כפשט המקרא[דרוש מקור][דרושה הבהרה].
תרגום השבעים מתרגם "לא תבשל גדי בחלב אמו" כ"לא תביא טלה בחלב אמו".
במקרא עצמו מופיעות עדויות לכך שבתקופה הקדומה היה מקובל מנהג של בישול או לפחות עירוב בין בשר לחלב. דוגמה ידועה מופיעה במקרא בספר בראשית, שם מסופר על אברהם שהגיש למלאכים שבאו לבקרו חלב ובשר יחד.
|
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: |
||
| – ספר בראשית, י"ח ח' | ||
אף שעל פי פשוטו של מקרא אנו עוסקים בתקופה שקדמה למתן תורה ולכן עדיין לא היה איסור לאכול בשר וחלב, אולם לפי המדרש אברהם קיים את המצוות קודם שניתנו, ועל כן הוצעו פירושים שונים להסבר פסוק זה.
[עריכה] טעם האיסור
במקרא עצמו לא פורש טעם האיסור, וכך גם במשנת חז"ל לא נאמר כל הסבר לכך, וההתיחסות אליו הוא אל גזרת הכתוב. פרשני המקרא והמצוות החל מפילון האלכסנדרוני עבור בפרשני ימי הביניים ועד להוגי זמנינו ניסו למצוא טעם לאיסור זה.
יש שתלו זאת בהרחקה מהאכזריות הסמלית המתבטאת במעשה בישול הגדי דווקא בחלב אמו,[1] כשעל בסיס טעם זה הוסברה גם הרחבת האיסור לבשר שאינו גדי ולכל חלב.[2] הסבר דומה הוצע גם על ידי הרב קוק.[3] יש שתלו זאת בהרחקה מ"רעבתנות" המתבטאת באכילת חלב האם עם הבנים.[4] הסברים נוספים הוצעו על דרך הקבלה[5]
[עריכה] בישול גדי בחלב אמו כפולחן אלילי
הסבר נוסף שזכה לתשומת לב רבה בחקר המקרא המודרני, הוא ההצעה לפרש את האיסור כהתרחקות מפולחן קדום משוער, בו היה נהוג לטבוח גדי בחלב אמו. אסורים רבים שנאמרו בתורה מפורש טעמם במקרא עצמו כהרחקה מהפולחן האלילי ששרר באותה תקופה במרחב ארץ ישראל. דוגמה לכך היא ההרחקה מפולחן האשרה. הצעה זו הועלתה לראשונה על ידי הרמב"ם בן המאה ה-12 והוזכרה שוב בדברי פרשני תקופת הרנסאנס, הספורנו והאברבנאל.[6]
 |
אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מצוות העלייה-לרגל: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה (שמות כג, יז). הרי הוא כאומר: "בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך, אל תבשל שם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים". זה הטעם הסביר ביותר בעיני לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה (=כת אלילית) שקראתי. |
 |
| – הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ח | ||
גילוים של לוחות אוגרית הכתובים בכתב היתדות האוגריתי אושש את ההשערה אודות קיומו של מנהג אלילי עם בשר בחלב. באחד הלוחות הקרוי "לוח לידת האלים", ובו שירה הפותחת במילים: "אלמ נעממ ויסממ" ("האלים הטובים היפים"), נאמר על פי אחת ההצעות לקריאת הטקסט שבו, "טב[ח גד] בחלב אננ[?]ח בחמאת"[7], שפירושו הוא "טב[חו גדי] בחלב, אננח (שם נרדף לגדי) בחמאה. ניתן לראות בפסוק שירי זה תקבולת המציינת נוהג של "טביחת" בשר גדי בחלב ובחמאה. אם כי המונח "טביחה" בשמעותו הקדומה אינו מציין בישול כי אם שחיטה, ומשום כך יש המפקפקים בהצעה זו. וכך מציע חוקר המקרא והשירה האוגריתית, פרופ' משה דוד קאסוטו:[8]
|
המדובר הוא כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ"ל: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" [להביע לו את תודתך על תבואת האדמה אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען, ולפיכך] "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" |
||
| – "האלה ענת", מבוא: פרק שני, ח, 4. עמ' 40 | ||
מנחם הרן מפקפק בהשערה זו ובהצעתה להשלמת הטקסט שבאותו פסוק שירי אוגריתי.[9] הוא סבור שהמונח "אננח" אינו מתפרש כשם נרדף לגדי, אלא הוא מכוון למין כלשהו מן הצומח. ועל כן לא ניתן לתלות בהקשר אליו את הפועל "טביחה". כך גם אין כל סיבה לקבל את ההשלמה "גד" שהיא השערה בלבד. משום כך הוא מציע דרך שונה לגמרי לקריאת פסוק שירי זה, שלא בהקשר פולחן של גדי בחלב כלשהו. על כל פנים, גם לדעת החוקרים הסבורים ששירה אוגריתית זו כן מזכירה פולחן גדי בחלב, עדיין אין בכך כדי לדעת אם זו אכן הסיבה לאיסור המקראי, מעבר להשערה בלבד.
[עריכה] האיסור במניין המצוות
האיסור נמנה בתרי"ג המצוות.
הרמב"ם והנגררים אחריו מונים את איסור בשר בחלב כשני איסורים מתוך תרי"ג המצוות, איסור בישול ואיסור אכילה[10]. לדעתם, איסור הנאה אינו נמנה בפני עצמו והוא חלק מאיסור אכילה. בעל הלכות גדולות [11] ורבי סעדיה גאון [12] מנו את בשר בחלב ככמצווה אחת. אולם רבי שמעון בן צמח דוראן [13] מנה את המצווה כשלושה איסורים שונים.
[עריכה] האיסור בהלכה הרבנית
[עריכה] מיני בעלי החיים שבשרם וחלבם אסור
הסברים שונים ניתנו לפער שבין הדין המקראי לדין הרבני. למשל, "מפני מה דיבר הכתוב בגדי? מפני שהחלב מרובה באמו". יש לומדים מהאיזכור המשולש של הפסוק על גדי, בעלי חיים נוספים[14].
האיסור כולל את כל סוגי בשר הבהמות הכשרות ואת כל סוגי חלב הבהמות הכשרות[15]. הוא אינו כולל בשר בהמות טמאות ובשר דגים וחגבים. האיסור אינו כולל חלב אם וחלב בהמות טמאות, אך מחשש של מראית העין נפסק לא לבשל בכל חלב[16].
התנאים נחלקו בנוגע לבשר וחלב של חיה (בהמה לא מבויתת) ועוף, דעת ר' עקיבא שחיה ועוף מותרים מהתורה, אך אסורים מדברי סופרים. ר' יוסי הגלילי מתיר בעוף לגמרי, שכן בפסוק מדובר על חלב אמו, ולעוף אין חלב אם[17]. בתלמוד מסופר שאנשי עירו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב[18]. לדעת התוספות קיימת דעה שחיה ועוף אסורים מהתורה[19].
להלכה, הרמב"ם כתב שאיסור חיה הוא מן התורה ואיסור עוף מדברי חכמים[20], ולכן אסור לאכול עוף בחלב, אך לבשל מותר, וכך פסק השולחן ערוך[21]. בהלכות מאכלות אסורות כותב הרמב"ם שאף איסור חיה הוא מדברי חכמים[22], אך ישנם המפסקים את דבריו שם באופן שונה, כך שישנה אפשרות לפרש שגם שם הוא אוסר בשר חיה מן התורה[23]. הב"ח והמהרש"ל[24] פוסקים שחיה ועוף אסורים מהתורה, ואסורים גם בבישול.
[עריכה] הגדרת בישול
התערובת נחשבת למבושלת, כאשר הבשר מבושל כמאכל בן דרוסאי, שזה שלב הבשר יאכל בנסיבות בעייתיות מחוסר ברירה[25], אולם יש דעות שאפילו בישול מינימלי אסור.[26].
בהלכה נפסק שרק כאשר טעם הבשר והחלב מתערב זה בזה, הדבר נחשב מבושל, 'שאין לך בישול שלא יתן טעם'. למרות המחלוקת [27], נפסק שכאשר התערובת היא בשיעור כזית, קיים איסור מהתורה [28];
[עריכה] הנאה מבשר וחלב שנתבשלו יחד
ישנה מחלוקת בתלמוד אם בשר וחלב שנתבשלו יחד נאסרים בעקבות כך באיסור הנאה[29]. להלכה נפסק שהתערובת אסורה בהנאה. כאשר הדבר נאסר, צריך לקבור אותו, ולרוב הדעות אף האפר של שריפת האיסור אסור בהנאה [30].
[עריכה] הפרדה בין בשר לחלב
ההלכה אסרה לאכול בשר על אותו שולחן עם אדם האוכל חלב[31] שמא יאכלו אחד מהשני.
במסגרת ההפרדה בין חלב לבשר יש לייחד כלי אוכל נפרדים למאכלי חלב ולמאכלי בשר. במטבח הפרטי די בשתי מערכות שונות זו מזו, שבני הבית המשתמשים בהן יודעים לזהות איזה נועדה לבשר ואיזה לחלב. המנהג, בעיקר במערכות ציבוריות, שם הכלים שונים זה מזה הוא להעדיף את סימון הכלים החלביים. המקור הוא מכך שהיו מסמנים דווקא בשלשה חריצים, והיו מסמנים כך את הכלים החלביים, כרמז ללשון המקראית "חריצי חלב" (שם מקראי לגבינה)[32]. עדות היסטורית גם מספרת על לא יהודים שרצו להשתמש במנהג והשתמשו בסכין חרוצה לצורך עלילת דם, אבל היו בה ארבעה חריצים, וכך התגלתה העלילה[33]. בחדרי אוכל ציבוריים נהוגה הבחנה ברורה יותר. בחדרי אוכל בצה"ל נהוגות צלחות כחולות לארוחות חלביות, וצלחות כתומות לארוחות בשריות, ועל סירי מתכת נכתב בפירוש "חלבי" או "בשרי", או שנצבע פס כחול לזיהוי חלב ופס אדום לזיהוי בשרי.
[עריכה] אכילת חלב לאחר אכילת בשר
בתלמוד כתוב שאסור לאכול בשר אחרי גבינה ללא נטילת ידיים וניקוי הפה ביניהם[34]. ספר הלכות גדולות[35] ורבינו תם[36] פוסקים על פי זה שעם נטילת ידיים וניקוי הפה ביניהם מותר. הרמב"ן והרא"ה מתירים לאכול גבינה אחרי חיה ועוף בלא נטילת ידיים וניקוי הפה[37]. אולם, "העולם נהגו, שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל, ואפילו אחר עוף"[38].
בתלמוד מסופר שהאמורא מר עוקבא כינה את עצמו חומץ בן יין (לגבי מנהג זה), משום שאביו נהג להחמיר על עצמו שלא לאכול גבינה ביום בו אכל בשר, ואילו הוא עצמו רק באותה סעודה אינו אוכל, אבל בסעודה אחרת הוא אוכל.
הרי"ף מסיק מההתבטאות "חומץ" ששיעור ההמתנה של מר עוקבא הוא השיעור המינימלי. לפי דעת הבה"ג ור"ת שמותר לאכול גבינה מיד אחרי אכילת בשר, צריך לומר שגם מר עוקבא החמיר על עצמו, אלא שהחמיר פחות מאביו, או שהוא ואביו המתינו כאשר לא נטלו את ידיהם ולא ניקו את פיהם[39]. רוב הפוסקים קובעים זמן של המתנה אחרי אכילת בשר על סמך מעשה זה של מר עוקבא, אולם נחלקו בהבנת דבריו. דעת התוספות, שאחר סיום הארוחה וברכת המזון מותר לאכול גבינה, שכן לא אכל בשר וחלב באותה ארוחה.[40]. אולם הרמב"ם ופוסקים אחרים סוברים שצריך להמתין שיעור שבין סעודת הבוקר לסעודת הערב (בזמנם היה מקובל לאכול שתי ארוחות ביום). הרמב"ם כותב שהוא "כמו שש שעות"[41], אולם פוסקים אחרים כותבים שש שעות. דעת הפרי חדש שלכל הדעות בחורף, שהימים קצרים, מי שאכל בצהרים יכול לאכול בערב, למרות שעברו רק כארבע שעות.
המנהג הנפוץ במדינות אשכנז היה להמתין שעה אחת[42]. רבי ישראל איסרלן (בעל תרומת הדשן) סבור שאין לזה מקור הלכתי, וזוהי פשרה בין הדעות שאנשים עושים מדעתם[43]. אולם בספר הזוהר מופיע עונשו של מי שאוכל בשר וחלב בשעה אחת או בסעודה אחת[44].
המנהג הנפוץ ביותר כיום הוא להמתין שש שעות, בעוד המנהגים להמתין ארבע שעות, שלוש, שעתיים ושעה אחת, ממשיכים להתקיים.
[עריכה] אכילת בשר לאחר אכילת חלב
על פי ההלכה, בין אכילת חלב לבשר אין צורך להמתין כלל, אלא די לנקות היטב את הפה. בזוהר מדובר על אכילת בשר וגבינה בשעה אחת ובארוחה אחת, ועל פי זה יש מחמירים להמתין באכילת בשר שעה אחרי אכילת גבינה. אולם המנהג הנפוץ להמתין חצי שעה ביניהם, הטעם להחמרה שלא לאכול בשר אחרי גבינה, הוא מהחשש של שאריות גבינה בין השינים, ולכך ישנו מנהג אשכנזי להמתין אחרי אכילת גבינות קשות שש שעות כפי הדין באכילת חלב לאחר בשר[45].
[עריכה] טעם ההמתנה
הרמב"ם כותב שהטעם הוא מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח. אולם הטור כתב שהבשר מוציא שומן ומשאיר טעם בפה. הטור כתב שיש להחמיר כשני הפירושים, היינו, שגם אם רק לעס בשר לילד קטן ולא בלע, צריך להמתין, ושגם אחרי שש שעות אם יש שאריות בשר בין השינים, יש להסירם, וכן פסק השולחן ערוך[46].
[עריכה] הייחוד באיסור זה
איסור בשר וחלב שונה מרוב האיסורים שבתורה בכך ששני מרכיביו (הבשר והחלב) הם מרכיבי היתר, ורק התערובת שלהם אסורה. בכך דומה איסור זה לאיסור שעטנז (תערובת צמר ופשתים) ולאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו. מאפיין ייחודי נוסף הוא האיסור על פעולת הבישול מעבר לאיסור האכילה וההנאה. בספרות חז"ל, [47] נחשב איסור בשר בחלב כ"חידוש" שאין להסיק מדיניו לגבי תחומים הלכתיים אחרים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- מנחם הרן, גדי בחלב אמו, ארץ ישראל, י"ד (ספר ח"א גינזבורג), תשל"ח. עמ' 18-12. פורסם גם בתוך: מקרא ועולמו, עמ' 433-444.
- מנחם הרן, הגדי בחלב אמו והגדי היונק חלב אמו, תרביץ נב, תשמ"ג. עמ' 371-392. פורסם גם בתוך: מקרא ועולמו, עמ' 371-392.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ד"ר אברהם ארזי, בשר בחלב, באתר דעת
- איסור בשר בחלב - איסור מקראי? באתר למען האמת
[עריכה] הערות שוליים
- ^ פילון האלכסנדרוני, רשב"ם, רמב"ן ואחרים.
- ^ האבן עזרא בפירושו
- ^ מפני ששתיית החלב כרוכה בגזל החלב שנועד לצאצאיה, בעוד שאכילת הבשר כרוכה בהרג הבהמה. הרב קוק בספרו חזון הצמחונות והשלום עמוד ל.
- ^ הרשב"ם שמות כג יט
- ^ על פי ספר הזוהר החלב (הלבן) מסמל מידת הרחמים, ואילו הבשר (האדום) מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם. בדומה הכלי יקר מפרש כי איסור זה דומה לכלאיים, מיזוג של כוחות מנוגדים.
- ^ הספורנו בפירושו למקרא [1] [2] [3], והאברבנאל בפירושו למקרא. הסבר זה נשנה אף בפרשנים מאוחרים יותר, כמו שד"ל בפירושו למקרא והמלבי"ם בפירוש למכילתא על שמות כג.
- ^ לוח SS (וירולו), 62 (גורדון). שורה 14, מילים 5-9
- ^ בספרו "האלה ענת" עמ' 40. בפירושו לספר שמות עמ' 212-213 (במהדורה האנגלית - עמ' 305). ובדבריו בערך "גדי בחלב אמו" באנציקלופדיה מקראית (כרך ב' טורים 435-437). קאסוטו מסתמך אף על דבריו של ח. א. גינזברג בספרו "כתבי אוגרית" (עמ' 78)
- ^ "גדי בחלב אמו", ארץ ישראל, י"ד (ספר ח"א גינזבורג), תשל"ח. עמ' 18-12. פורסם גם בתוך: "מקרא ועולמו", עמ' 433-444.
- ^ ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא-תעשה, קפו-קפז, ספר מצוות גדול לאוין, קמ-קמא ספר החינוך צב, קיג.
- ^ מנין המלקות סימן נח
- ^ ספר המצוות, לא-תעשה סט
- ^ זוהר הרקיע, מנין הלאוין, קצה, קצו, קצז
- ^ מכילתא סוף משפטים
- ^ חולין קד ע"א, קיג ע"א
- ^ שולחן ערוך יורה דעה פז, ד
- ^ משנה חולין ח, ד
- ^ בבלי חולין קטז, א
- ^ חולין קיג, א ד"ה בשר בהמה. הרמב"ם בהלכות ממרים כותב שמי שאומר שבשר עוף אסור מהתורה עובר על איסור בל תוסיף
- ^ הלכות ממרים ב, ט.
- ^ יורה דעה פז, ג
- ^ הלכות מאכלות אסורות (ט, ד)
- ^ ראה לדוגמא http://www.mechon-mamre.org/i/5209.htm
- ^ ים של שלמה חולין פרק ח, סימן ק
- ^ ראשונים לבבלי חולין קח ע"ב
- ^ פלתי, יו"ד, סימן צב ס"ק ג
- ^ בבלי, חולין קח ע"ב
- ^ רמב"ם, מאכלות אסורות, ט, א
- ^ בבלי, חולין קטז ע"א.
- ^ משנה ובבלי, תמורה לג ע"ב - לד ע"א; רמב"ם, מאכלות אסורים ט, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ג עמוד ב'
- ^ ספר ה"לבוש" סימן פ"ט
- ^ ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים", עמ' תקנ"א
- ^ בבלי חולין קה, א
- ^ הלכות ברכות סוף פרק ו
- ^ תוספות חולין קד, ב ד"ה עוף וגבינה; רא"ש חולין פרק ח, סימן ה
- ^ וכך נהגו תלמידי הרמב"ן כפי שהובא בספר מגן אבות למאירי פרק ט
- ^ תוספות ורא"ש שם.
- ^ רא"ש שם
- ^ חולין קה, א ד"ה לסעודתא אחריתא, והגהות מיימוניות מאכלות אסורות ט, ב
- ^ מאכלות אסורות ט, כח
- ^ רמ"א יורה דעה פט, א
- ^ הגהות שערי דורא סימן עו, ב
- ^ משפטים קכה, א
- ^ רמ"א יורה דעה פט, ב
- ^ יורה דעה פט, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חוולין, דף קח, עמוד א
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקת הלכה
| כשרות | ||
|---|---|---|
| כשרות הבשר |
אבר מן החי, טרפה, גיד הנשה, בעלי חיים טמאים, זרוע,לחיים וקיבה, חֵלֶב, שחיטה, הכשרת בשר, בשר שנתעלם מן העין |
|
| מצוות התלויות בארץ |
טבל, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה, איסור חדש, איסור ערלה, נטע רבעי, כלאי הכרם, שמיטה |
|
| מאכלי נוכרים | ||
| איסורים נוספים |
בשר בחלב, חמץ |
|
| דינים כלליים | ||
| כשרות בעת החדשה | ||
