העליות בשנים 1700–1881

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף העליות בשנים 1881-1700)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png
מפת ארץ ישראל מעשה ידי ג'ון קארי, 1801
כיפת בית הכנסת החורבה שנחנך בשנית בשנת 1864, מצד ימין בין בתי העיר העתיקה בירושלים, ב-1934
טבריה על פי האמן אדריאן אגרון, 1837
חותמת "קהל עדת בני ישראל ביפו", המאה ה-19
היסטוריה של ארץ ישראל
ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת כנען
לוח התקופות בארץ ישראל

בגלי העליות לארץ ישראל מראשית המאה ה-18 ועד הרבע האחרון של המאה ה-19 עלו מעת לעת אלפי עולים, שתרמו לגידולו והתפתחותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים. העולים ביססו וחיזקו את קיומו הרעוע היישוב היהודי והחלו ביוזמות חדשות. ממחצית המאה ה-19 ניכרו תמורות רבות ביישוב היהודי; בסיועם של ארגונים יהודים בתפוצות ובארץ ישראל, ובשל התערבותן והשפעתן הגוברת של המעצמות הזרות. בשנת תרמ"ב 1881, כאשר החל גל העלייה הראשונה, נאמד היישוב היהודי כ-26,000 נפש על אף האסונות והפגעים הקשים שפקדו את היישוב ואת הארץ במהלך תקופה זו.

בשלהי המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הגאולה שעורר בתורו משיח השקר שבתאי צבי וההתנגדות לה בקרב רבים מיהודי ארץ ישראל והתפוצות, בשנות השישים של המאה ה-17 הסתיימה בכישלון והתרסקות, כאשר התאסלם ב-1665 לפקודת השלטונות העות'מאניים, אולם הטלטלה הרעיונית והרגשית ברחבי עולם היהודי לא שככה והמשיכה בהסתר. המתח המשיחי שצמח בתקופת הפולמוס עם השבתאים שרד זמן רב בתודעתם ובליבם של רבים בתפוצות ישראל. אישים שונים, שבתאים ושאינם שבתאים, ערכו חישובי קיצים, לפיהם ציפו המאמינים לעת קרובה של גאולה. השנים 1700, 1706, 1740 ושנים נוספות חושבו כמסוגלות לביאת המשיח. צפייה זו באה לידי ביטוי ברצונם ונסיונותיהם לעלות לארץ ישראל. בין העולים היו שבתאים נסתרים, וכאלה שלא היו מספיחי השבתאות, חלקם מקובלים ותלמידי חכמים ומנהיגי קהילות: רבי יהודה חסיד, רבי אברהם רוויגו, נחמיה חיון, הרופא ד"ר יצחק קנטריני, הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו, רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי רפאל טריביש, רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ.[1]

במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1700 הגיעה לארץ שיירת העולים בראשות רבי יהודה חסיד, לאחר מסע באירופה. החבורה הגיעה בשתי שיירות מקושטא ומוונציה והתיישבה בבתים שנרכשו עבורה, במימון נדיבים.[2] לדעת ההיסטוריון בן-ציון דינור סימנה החבורה את ראשית בנייתו וכינונו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה. בשנת 1702 הקים אברהם רוויגו בירושלים ישיבה אשר שימשה בית היתר חלק מסיעת ר' יהודה החסיד. (מוסד זה התקיים לפחות עד 1835).

בשנת 1718 בקירוב עלה הרב המקובל עמנואל חי ריקי מאיטליה לצפת. חיבוריו בתורת האר"י והפצתה באירופה השפיעה גם על התפתחות תורת החסידות. בערוב ימיו חזר ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים וניסה לייסד בה מרכז ללימוד משנתו.

בשנת 1733 ניסה הבעש"ט לעלות אך נעצר בדרכו.[3]

בשנת 1737 עלה מטורקיה רבי גדליה חיון והקים בירושלים את ישיבת המקובלים בית אל, מוסד חשוב אשר הביא לבואם של חכמים נוספים; ביניהם ר' ישראל יעקב אלגאזי ובנו ר' יום טוב אלגאזי, שלימים שימשו בתפקיד הראשון לציון. הישיבה קיימת ובולטת עד היום. באותה שנה הוקמה גם "ישיבת גדולת מרדכי". (התקיימה לפחות עד שנת 1840). בשנת 1738 הוקמה בירושלים "ישיבת נווה שלום" (התקיימה לפחות עד 1847)

בשנת 1740 הגיע לטבריה הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, ובברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, חידש את היישוב היהודי בטבריה אשר היה חרב במשך 70 שנה.[4] באותה שנה, הקים ועד פקידי קושטא ביפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים. רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושביה. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, סלל דרכים, הקים חנויות ליום השוק, בית בד לשמן שומשמין ו-בית מרחץ. בעידודו נרכשו שדות וכרמים באזור וכן בשפרעם, פקיעין, ובעזרת שלמה עבדי גם בכפר יאסיף. הרב אבולעפיה סייע בקליטתם של עולים נוספים מטורקיה, צפון אפריקה ומזרח אירופה.

חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, לפיכך, התגברה העלייה לארץ. בתקופה זו עלה רבי אלעזר רוקח אבי משפחת רוקח; וכן, בשנת תק"א (1741) עלו ר' חיים בן עטר עם משפחתו, עשרות תלמידיו ובני משפחותיהם ממרוקו ומאיטליה[5] בדרכם מעכו לטבריה פגשו בעיר קבוצת עולים מפולין. בשנת תק"ג (1743) עלה רבי משה חיים לוצאטו עם משפחתו וכמה מתלמידיו מהולנד .

בשנת 1743 הוקמה בירושלים "ישיבת כנסת ישראל" בראשות אור החיים ובחסות יהודי איטליה. (התקיימה לפחות עד שנת 1866)

בשנת 1747 עלה ר' אברהם גרשון מקיטוב גיסו של רבי ישראל בעל שם טוב והתיישב בחברון, ואחר הצטרף לישיבת המקובלים בית אל בירושלים.

בשנת 1748 הוקמו בירושלים מוסדות ישיבת "חסד לאברהם ובניין שלמה" (התקיימה לפחות עד 1922).

בשנת 1751 הצטרף ר' שלום שרעבי מתימן לישיבת בית אל, ואף עמד בראשה ובהנהגת ירושלים, לימים עמדו בראשה גם שני בניו.

בשנת 1752 עלו מאלג'יר ר' יהודה עייאש ובנו ר' יעקב משה עייאש, אף הוא שימש בתפקיד הראשון לציון.

בשנת 1757 הקימו יהודים יוצאי קושטא בירושלים את "ישיבת דמשק אליעזר" בחסות יהודי טורקיה.

בשנת 1764 הגיעה קבוצת עולים מליטא וברודי עמם נמנה הדרשן המקובל ר' שמחה מזאלזיץ. בכתביו הוא מספר על הנדבן ר' יעקב בן דוד זונאנה מקושטא שבנה באותו זמן ביפו חומה ובית אכסניה עבור עולי רגל יהודים שבו יוכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים. על האכסניה השתלטו בהדרגה הערבים תושבי המקום. באותו זמן הקימו גם בעכו אכסניה דומה שכן אלו היו שתי ערי הנמל העיקריות עבור העולים ולא היה מקום מתאים ללון בו עבור המגיעים זה עתה לארץ.[6] מספר שנים לאחר ר' שמחה, עלה מברודי גם המקובל ר' פרץ בן משה מחבר הקונטרס שבח ותהילה לארץ ישראל.

בשנת 1764 הגיעה שיירה בראשות תלמידי הבעש"ט ר' מנחם מנדל מפרמישלן ור' נחמן מהורדנקא. רבים מסיעת החסידים שכבר היו בארץ שקדמו בעלייתם ובהשקפותיהם לתלמידי הבעש"ט הצטרפו לסיעתם ודרכם החסידית החדשה של אלה.


בשנת 1770 בקירוב, עלה ר' יעקב מקרלין לטבריה ומייסד את הגרעין החסידי הראשון. בשנים הבאות המשיכו אדמורי חסידות זו לעודד משפחות מקרבן לעלות ולהצטרף לקהילות החסידות אשר בארץ.

בשנת 1771 הוקמה בירושלים "ישיבת מגן דויד" בחסות יהודי אמסטרדם (התקיימה לפחות עד 1921).

בשנת 1772 הגיעה מליטא שיירה בראשות רבי עזיראל משקלוב, נכדו ר' ישראל משקלוב יהיה בין מובילי עליית תלמידי הגר"א 37 שנים מאוחר יותר.

בשנת 1777 בגל עלייה הבולט בראשותו של רבי מנחם מנדל מויטבסק באו לארץ כ-300 חסידים, בין מנהיגי השיירה היו תלמידי המגיד ר' דב בער ממזריטש. רבים מהחסידים התיישבו ביישובי הגליל: צפת וטבריה וחלקם התיישבו בכפר יאסיף ובפקיעין.[7] באותו זמן הגיעו לארץ כ-130 עולים מתוניס.[8]

בשנת 1779 הוקמה בירושלים "ישיבת מרפא לנפש" עבור יוצאי סוריה, בחסות יהדות ארם צובא.

בשנת 1780 בקירוב ניסה הגאון מווילנא לעלות מליטא לארץ ישראל אך לא מצליח בכך. תלמידיו בדור הבא יקימו תנועת עלייה.

בשנת 1782 עלה מאיטליה ר' דוד פארדו. חכמים בולטים מעין אלה במסעות עלייתם לארץ ישראל עוררו רושם ותהודה ניכרת בקרב יהדות התפוצות והצטרפו למנהיגות קהילות העולים והיושבים זה מכבר בארץ ישראל.

בשנת 1794 הגיע מליטא רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א והראשון שעלה לארץ עוד בחיי רבו והתיישב בחברון. כמו כן החלו לעלות חסידים מחבל ווהלין ומייסדים ב-1796 את כולל פולין.

בשנת 1798 הצליח ר' נחמן מברסלב להגיע לארץ ישראל אך שוהה בה זמן קצר בלבד.

בשנת 1798 נכנס לארץ צבא נפוליאון ממצרים, בניסיון לכבוש אותה מהטורקים. במקביל, הכריז נפוליאון כי בכוונתו לסייע לתקומתם המדינית של היהודים במולדתם ההיסטורית. הקיסר הצרפתי קרא ליהודים להזכר בעברם ההיסטורי המפואר בארץ ישראל, להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. מנשר נפוליון אל היהודים[9] פורסם בעיתון הצרפתי מוניטר ב-20 באפריל 1799, וכן גם הופץ ככרוז בארץ ישראל ובקהילות היהודים באסיה ובאפריקה. נפוליון קרא ליהודים "להתלכד סביב דגלו לשם 'הקמת ירושלים העתיקה'. בידיעות מאותה תקופה נאמר כי אכן יהודים רבים הצטרפו אז לחילותיו של נאפוליון, שבדעתו להקים גדוד יהודי 'כדי לשוב ולהקים את ממלכת ירושלים".[10] לפרסומו ותוכנו של הכרוז הייתה תהודה ניכרת. בעקבות המנשר פרסם הרב אהרן בן לוי מירושלים כרוז רבני לגיוס לצבא נפוליאון.[11] אמנם מסע נפוליאון בארץ ישראל נכשל, אולם הוא סימן את התערבותן המדינית הגוברת של מעצמות אירופה בארץ ישראל, ומעורבותן בנעשה בה, בין השאר באמצעות הסכמי הקפיטולציות, אשר השליכו על תנאי העלייה לארץ במאה ה-19.

במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-19 מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-6,000 נפש. בשנת 1860 נאמד מספר היהודים בה (ובכלל זה היהודים בצידון) כ-10,639 נפש; בשנת 1881 מנה היישוב היהודי בארץ יותר מ-25,000 נפש. רובו ישב בערים: ירושלים, חברון, צפת וטבריה.[12]

בתחילת המאה התגוררה הקהילה היהודית בירושלים לעדותיה השונות בעיר העתיקה, וכללה בעיקר יהודים ספרדים. בבית הכנסת הספרדי "יוחנן בן-זכאי" היו מכתירים את הרב הממונה על יהודי האימפריה העות'מאנית "החכם באשי" הראשון לציון. בעיר הנמל יפו התגוררו יהודים אחדים בלבד. מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי סייעו לצמיחתו של היישוב היהודי ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר, וגם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה. אולם בשל הירצחו של חיים פרחי, והאסונות הנוספים שפקדו את היישוב הן מידי הטבע והן מידי תושבי הארץ הידלדלו שוב קהילות היהודים הגדולות.[13]

ב-1820 נרכש בית גדול ששימש כאכסניה ליהודים שעברו ביפו, ובשנת 1830 הוקמה קהילה יהודית בה.[14]

קהילת יהודי יפו גדלה והתרחבה במשך המאה ה-19. נמל יפו היה לשער עלייה עיקרי לעולים לארץ. ביפו הונחה התשתית המוסדית, הכלכלית, התרבותית והמנהלית לעליות הבאות. למשל, ב-1842 רכש הרב יהודה הלוי מרגוזה רבה של העיר, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), ונטעו בה 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. בשנת 1855 נרכשו החלקה והפרדס על ידי משה מונטיפיורי כדי להעסיק בה יהודים עניים; לימים הוקמה על קרקע זו שכונת מונטיפיורי.[15] בקרקעות שנרכשו ליד יפו, הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי הראשון בארץ - מקווה ישראל, אשר חנך צעירים ילידי הארץ ומתפוצות ישראל. בשנת תרל"ח 1878 הוקמה המושבה פתח תקווה על ידי אנשי ירושלים, ובהם יואל משה סלומון.

היישוב היהודי בארץ סבל מתנאי מחיה ופרנסה קשים, מרעידות אדמה רעב ומגפות; אלה גרמו לתמותה רבה בקרב תושבי העיר ירושלים, כמו גם בשאר היישוב בארץ.[16] כמחצית מן היהודים בארץ ישראל היו נתינים זרים. אלו סבלו אף יותר מן העוינות וסדרי הממשל של השלטונות הע'ותמאניים.

  • בין השנים 18071840 עלו לארץ לפחות 5,000 איש (בהם גם מאות משפחות מאלג'יר אולם רבים מהם היו בין כ-2400 הניספים בגליל ברעידת האדמה בצפת (1837)).[17]
  • עולים רבים הגיעו לארץ ישראל מן הפזורה של היהודים מגורשי ספרד באירופה ומרחבי האימפריה העות'מאנית חלקם הגיעו כפליטי חרב מקהילות שנפגעו בזמן מרד היוונים נגד הטורקים בשנת 1822, וחלקם נטשו אזורים באימפריה העות'ומנית בשל המשבר הכלכלי שפקד אותה בעקבות חיסול חיל הינצ'ירים בשנת 1826.
  • עליות מרוסיה: עליית תלמידי הגר"א החלה בשנת 1808 עד 1809, בשלושת גלי העלייה באו כ-511 עולים; רבים מהם עלו במסגרת תנועת חזון ציון אותה ייסדו בליטא וכך לאורך כל המאה ה-19 המשיכו רבים נוספים לעלות משם לארץ; בין השאר הקימו עולים אלה מחדש את בית הכנסת החורבה ברובע היהודי, לאחר שהתגברו על הגבלות השלטון העות'מאני שמנע מאשכנזים להתגורר בירושלים. אחד העולים ר' מרדכי צורף יזם הקמת כפרים של עובדי אדמה בארץ ישראל, ושלח את תוכניתו אל הנדבן משה מונטיפיורי. עם הצטרפותם של חסידים לירושלים הוקם גם בית הכנסת "תפארת ישראל". בשנת 1819 עלו 15 משפחות אשכנזיות לחברון והחל משנת 1822 עלו חסידי חב"ד ממזרח אירופה והתיישבו בחברון והגדילו את הקהילה היהודית בעיר באופן ניכר. אף גזירת גיוס החובה לצבא הרוסי בשנת 1827 גרמה למשפחות שלמות לברוח מרוסיה, וחלקן עלו לארץ ישראל. היישוב האשכנזי בירושלים צמח מבודדים לכ-9,000 איש.
  • במשך המאה ה-19 עלו כ-1,500 יהודים אשכנזים וספרדים מרומניה, ו-800 עד 1,000 יהודים יוצאי בסרביה ובוקובינה.[18]
  • עליה מהונגריה של תלמידי החתם סופר.[19] מקרב עלייה זו קמו בהמשך אישים בולטים ביישוב הישן ואחר כך, בעדה החרדית. בשנת 1856 נבדלו עולי הונגריה בארגון משלהם בשם כולל אונגרין - כולל שומרי החומות.
  • כ-30 משפחות מפרס עלו לארץ בשנת 1815 והתיישבו בצפת ובגליל.
  • עליות מצפון אפריקה: בראשית המאה ה-19 עלתה קבוצה של כ-180 איש מתוניס. 150 מהם התיישבו בטבריה ו-30 בצפת. קבוצתו של ר' נתן אדרי באה מלוב. ב-1810 הצטרפה אליהם קבוצת עולים מלוב בראשות ר' אברהם כלפון. משפחת עבו השתקעה בצפת, ובמשך שלושה דורות רצופים שימשו בני המשפחה כקונסולים של צרפת בגליל ותרמו רבות לחיזוק ההתיישבות בגליל. ב-1818 עלתה קבוצת עולים נוספת מלוב, ובהם משפחתו של ר' אברהם חיים אדאדי והתיישבו בצפת. בשנת 1817 התיישבו עולים ממרוקו ומאלג'יר בחיפה. בין השנים 18301837 עלו לארץ מאלג'יר כ-400 משפחות,[20] חלקם ברחו ממנה מפני הרדיפות שהחלו בה בשנת 1830. ב-1840 עלתה מאלג'יר קבוצה נוספת בת כ-150 איש בראשות אברהם שלוש מאושיות הקהילה היהודית ביפו, חלק מעולים אלה נספו בים בדרכם באוניות. כשלושים משפחות מעולים אלה התיישבו בשפרעם.
  • בשנים 1848–1860 עלו מאות עולים ממרוקו בהם הרב יוסף ארווץ, הרב יצחק אסולין (1852). באותה שנה הגיע מגיברלטר חיים אמזלג ששימש כסגן קונסול בריטניה. ממרוקו עלו ליפו גם הרב משה אלקיים ותלמידיו בשנת 1856. בני משפחת מויאל (1860) שהיו מנהיגי הקהילה היהודית ביפו: יוסף ביי מויאל ששימש כסגן קונסול ספרד ואחיו אברהם מויאל ששימש כממונה מטעם הברון רוטשילד, חברת כי"ח ואגודת חובבי ציון בניהול ענייניהם בארץ.
  • חלק מן העולים נמנו בין מבשרי הציונות או היו מבין המושפעים מהם; ביניהם הרב ד"ר יהודה ביבאס שעלה ב-1852 והתיישב בחברון, ותלמידו הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי שעלה בשנת 1874. הרב אלקלעי היה "גדול המעוררים להחייאת היישוב בארץ-ישראל"; הוא פעל למען יישוב ארץ ישראל משנת 1857, הציע להקים אגודה לבניית אוניות ומסילת ברזל, וייסד את 'חברת יישוב ארץ-ישראל'.[21]

על אודות קורות היישוב היהודי בארץ במאות ה-18 וה-19 ראו -

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היישוב הישן
בשלהי המאה ה-19

הגידול המואץ באוכלוסי הארץ, ובכלל זה בקהילות היהודיות, בשל הגירה רבה של יהודים ואינם יהודים, תרם ליציאת תושבים מבין החומות הערים: ירושלים, יפו וטבריה, אל כפרים ושכונות חדשות. בשלהי המאה ה-19 התגבש רוב יהודי בירושלים; 17,000 יהודים לעומת 14,000 שאינם יהודים. בשנת 1881 התגוררו בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים: ימין משה, נחלת שבעה ומאה שערים, למעלה מ-2,000 יהודים.[22] בשנת 1895 מנה היישוב היהודי בירושלים 28,112 נפש, אשר התגוררו בשכונות חדשות רבות.[23] הקהילה היהודית בחיפה גדלה ובשנת 1875 כללה כ-1,000 נפש. ביפו שגשגה הקהילה היהודית ובשנת 1888 היה מספר היהודים כ-1500 נפש; "וגם הם מתחלקים לספרדים (אלף נפשות) ואשכנזים (חמש מאות)"; בשנת 1891 התאחדו שתי הקהילות הספרדית והאשכנזית ביפו לקהילה אחת..[24]

על היישוב היהודי בארץ משנות השמונים ואילך ראו -

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העלייה הראשונה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריון יעקב ברנאי טוען כי הראשונים ברשימה היו שבתאים. ואילו מקובלים ותלמידי חכמים, שלא היו מספיחי השבתאות, היו: רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ. ראו: יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב, עמ' 60-61.
  2. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 281.
  3. ^ אדם טלר, "מסורת סלוצק על ראשית דרכו של הבעש"ט", בתוך: עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף דן (עורכים), מחקרי חסידות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 38-15.
  4. ^ סבו של ר' חיים, ר' יעקב אבולעפיה היה רבה של טבריה לפני חורבנה
  5. ^ כבר בשנת 1739 שהה בליוורנו במטרה לארגן משם עלייה לארץ ישראל ובשימוש בקהילה עשירה ובולטת זו כתשתית לאיסוף כספים למימון העלייה וקיומה. בין העולים עמו היו מבני קהילה זו
  6. ^ אברהם יערי, "מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים", תל אביב תש"ו, 1946, במבוא ובפרק 19.
  7. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 401.
  8. ^ כך מצוין באיגרת ששלח ר' מנחם מנדל מויטבסק
  9. ^ טקסט המנשר
  10. ^ ראו: יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 321-320
  11. ^ אהרן בן לוי, אל הבנים בביה בארצות בוא השמש וצאת השמש, בתוך: ח' מרחביה, הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943, עמ' 17.
  12. ^ ראו למשל: דן בהט, ב"ז קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 116.
  13. ^ נתן שור בספריו "תולדות עכו", "תולדות ירושלים", "תולדות ארץ ישראל" עמ' 229
  14. ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
  15. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 404–405. תל אביב ואתריה, אריאל, 48-49, מרץ 1987, עמ' 57.
  16. ^ ראו: אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז, עמ' ?.
  17. ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז, עמ' 262-263.
  18. ^ בצפת, למשל, היו יוצאי רומניה 23% מהאוכלוסייה האשכנזית ואיכלסו ארבעה בתי מדרש, שנקראו על שם היישובים הרומניים רומאן, בוטושאן, שטפנשט ובוחוש. ראו: יעקב גלר, כולל מולדביה וולכיה בארץ-ישראל. קתדרה, 59, 1991, עמ' 56-82
  19. ^ בדומה לעליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א הרי שמדובר למעשה בעליות של תלמידי תלמידיהם, ומשום שהיוזמה באה מכוחם של רבותיהם הגדולים ומשום שהתלמידים וצאצאיהם המשיכו להנחיל את תורת רבם בארץ ישראל לפיכך נקראת העלייה על שמם.
  20. ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז, עמ' 262–263. פרופ' שמעון שוורצפוקס מביא תעודה לפיה בשנים 1832–1833 עלו מאלג'יר למעלה מ-200 משפחות, וכן ע"פ הנתונים העות'מאניים על מנין ופילוח הנספים ברעידת האדמה בשנת 1837 ונתונים נוספים.
  21. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 410.
  22. ^ ראו: יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה התשע-עשרה, א, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז, עמ' 302–436. הנ"ל, על ההתיישבות היהודית באזור במאה ה-19, קתדרה, 2, עמ' ?
  23. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 414-413.
  24. ^ רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 122-121.