הפארק הלאומי דוניאנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי דוניאנה
Parque nacional y natural de Doñana
ביצות בפארק סמוך למרכז המבקרים
ביצות בפארק סמוך למרכז המבקרים
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1994, לפי קריטריונים 7, 9 ו-10
שטח האתר 1,224.87 קמ"ר עריכת הנתון בוויקינתונים
חלק מתוך Network of National Parks of Spain עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות הרחבה ב-2004
מידע כללי
על שם אנה גומז דה סילבה אי דה מנדוסה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 1969
מבקרים בשנה 392,958 (נכון ל־2007)
גוף מנהל ממשלת ספרד
נתונים ומידות
שטח 543 קמ"ר
מיקום
מדינה ספרד
מיקום אנדלוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 37°00′N 6°30′W / 37°N 6.5°W / 37; -6.5
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מבט מהים
שטחי ביצות בפארק ליד ולבה

הפארק הלאומי והטבעי דוניאנהספרדית: Parque nacional y natural de Doñana) הוא שמורת טבע בקהילה האוטונומית אנדלוסיה שבדרום ספרד, במחוזות ולבה (אנ') (רוב שטחה), קדיס וסביליה (אנ'). הפארק משתרע על 543 קילומטרים רבועים, מתוכם 135 קילומטרים רבועים הם אזור מוגן. הפארק הוא אזור של ביצות, נחלים רדודים ודיונות חול באזור הביצות של הגואדלקיביר (אנ') (Las marismas del Guadalquivir), הדלתה שבה זורם הנהר גואדלקיביר לאוקיינוס האטלנטי. הפארק הוקם כשמורת טבע בשנת 1969 כאשר הקרן העולמית לשימור חיות הבר הצטרפה לממשלת ספרד ורכשה קטע של ביצות כדי להגן עליהן.[1] המערכת האקולוגית עמדה בסכנה מתמדת בשל ניקוז הביצות, השימוש במי נהרות להגברת הייצור החקלאי על ידי השקיית אדמות לאורך החוף, זיהום מים בשל כרייה במעלה הנהר והרחבת מתקני התיירות.[2] הפארק קרוי על שם דוניה אנה דה סילבה אי מנדוסה (Doña Ana de Silva y Mendoza) אשתו של הדוכס השביעי של מדינה-סידוניה (אנ').

בפארק הלאומי דוניאנה יש מגוון ביולוגי מיוחד במינו באירופה, אם כי ישנם כמה קווי דמיון לפארק הטבע של הקאמארג (צר') שבקאמארג, אזור הדלתה של הנהר רון בצרפת, שאיתו יש לפארק דוניאנה הסכם פארקים תאומים.[3] בפארק מגוון גדול של מערכות אקולוגיות ומקלטים לחיות בר כולל אלפי עופות נודדים אירופיים ואפריקאים, יחמור אירופי, אייל אציל ספרדי, חזירי בר, גיריות מצויות, נמיות מצריות, ומינים בסכנת הכחדה כמו עיט ספרדי ושונר איברי.

שמורת הטבע דוניאנה כוללת גם את הפארק הלאומי דוניאנה, שהוקם בשנת 1969, וגם את הפארק הטבעי, שנוצר בשנת 1989 והורחב בשנת 1997, ויצר אזור חיץ של הגנה בניהול הממשלה האזורית. שני הפארקים, הלאומי והטבעי, סווגו מאז כנוף טבעי יחיד. בשל מיקומו האסטרטגי בין יבשות אירופה ואפריקה וסמיכותו למצר גיברלטר, המרחב הגדול של הביצות המלוחות של דוניאנה הוא אתר רבייה כמו גם נקודת מעבר לאלפי ציפורים אירופיות ואפריקניות (עופות מים ועופות יבשה), ומארח מינים רבים של עופות מים נודדים במהלך החורף, בדרך כלל עד 200,000 פרטים. למעלה מ-300 מיני ציפורים שונים עשויים להיראות שם מדי שנה. משום שהפארק נחשב לשמורת הטבע הגדולה ביותר באירופה, יש למספר מוסדות מדעיים שונים תחנות ניטור בתחומיו כדי להבטיח פיתוח הולם של אדמות סמוכות ושמירה על המינים המאוימים השוכנים בו. האזור הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בשנת 1994. בשנת 2007 ביקרו בפארק 392,958 מבקרים.

במהלך המאות ה-19 וה-20 הסתובב באזור עדר גמלים שהתפראו. ייתכן שהם הגיעו במהלך הכיבוש המוסלמי של ספרד במאה ה-8, או שהם אולי ברחו מעדר שהביא המרקיז דה מולינה ה-12 (XII marqués de Molina) כבהמות משא בשנת 1829.[4][5] בשנות החמישים נותרו רק שמונה פרטים, ואלה היו מאוימים על ידי ציידים בלתי חוקיים.

גאולוגיה וגאומורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דונאנה - נוף אווירי של הפארק הלאומי דוניאנה והאזורים שמסביב

הפרופיל הגאולוגי של הפארק הלאומי דוניאנה משקף את ההתפתחות במשך כמה מאות אלפי שנים של אקוויפר עמוק ותכונות גאומורפולוגיות שהעצימו את המגוון הביולוגי של בתי הגידול של חיות הבר שנמצאים בו. לאחר תום תקופת הקרחונים האחרונה (אנ'), היה האזור מכוסה בביצות מים מתוקים ומלוחים, ביצות עשב ודיונות חול,[6] עם כמה חדירות של הים שנגרמו על ידי אירועים כמו צונאמי וסופות גדולות. תקופה של עלייה מהירה יחסית במפלס הים העולמי עם תום תקופת הקרחונים נקשרה להמסה של הקרחונים העתיקים, שהגיעה לרמתה המקסימלית לפני 6,500–7,000 שנה. בשלב זה הוצף הפארק הלאומי דוניאנה והאזורים שמסביב, ונוצרה לגונה, שלימים נקראה על ידי הרומאים לאקוס ליגוסטינוס (Lacus Ligustinus). קצב התמלאות הלגונה גדל במהלך 6,000 השנים האחרונות, יחד עם גידול מואץ של יצירת שרטונות חול וביצות ופני שטח חדשים. בביצות העשב הנרחבות של הפארק הלאומי דוניאנה יש כיום טופוגרפיה שטוחה, עם כמה שקעים בפנים הארץ שבהם יש ביצות זמניות או קבועות, המכונות על ידי בני המקום "לוסיוס" (lucios).[7] האזור כולו מוגן על ידי השרטון של דוניאנה, אי מחסום חולי עם מערכות דיונות ניידות הצומחות לכיוון דרום-מזרח.[8]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהטופוגרפיה של דוניאנה היא של אזור יבשתי חדש יחסית, בקנה המידה של לוח הזמנים הגאולוגי, נמצאו באזור שרידים של כלים נאוליתיים. נראה שלאזור הגיעו תרבויות עתיקות שונות כבר לפני 2,800 שנה, כולל הפיניקים, היוונים מהעיר פוקיאה (אנ') ותושבי העיר טרטסוס הסמוכה, אבל ממצאים ארכאולוגיים המעידים על כך לא נמצאו.[9][10][11] בשנת 1923 חיפש הארכאולוג הגרמני אדולף שולטן (אנ'), בליווי הארכאולוגים אדולף למרר (Adolf Lammerer) וג'ורג' אדוארד בונסור סנט מרטין (אנ') את מיקומה של הבירה העתיקה של טרטסוס בדיונות של דוניאנה, אך לא מצא דבר מעניין. חפירות אלה בוצעו בסרו דל טריגו (Cerro del Trigo).[12][13] ומומנו על ידי דוכס טריפה (duques de Tarifa), אז הבעלים של דוניאנה. אף על פי כן, בשנת 1978 מצא שולטן את ה"אסטלה של וייאמנריקה" (Estela de Villamanrique)‏[14] בעיירה הסמוכה וייאמנריקה דה לה קונדסה (ספ'). סקרים נערכו בשנת 2007 בביצה המלוחה אינוחוס (Marisma de Hinojos) במחוז ולבה, במטרה לגלות עקבות של העיר המיתולוגית. ממצאים ראויים לציון כללו שרידי יישובים רומאיים, המתוארכים למאה השנייה עד המאה החמישית לספירה, שעסקו בעיקר בדיג ובהמלחת דגים או בהכנת גארום. הביצות של הגואדלקיביר (אנ') (Las Marismas del Guadalquivir), אזור של שפלה של ביצות עשב ליד הגדה השמאלית של שפך הגואדלקיביר, היה אז אגם פנימי גדול המכונה לאקוס ליגוסטינוס בלטינית.[15] האגם התמלא באטיות במשקעים שהורבדו והשתנה בהדרגה לביצות הנוכחיות.[16]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה הקים את שמורת הציד המלכותית בדוניאנה

בשנת 1262, לאחר שכבש את טאיפת נבלה (אנ') (נייבלה בספרדית) המוסלמית, הקים אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה את שמורת הציד המלכותית (Real Cazadero) ביער לאס רוסינאס (Las Rocinas), בין הנהרות ריו טינטו לגואדלקיביר, בין השאר בשל שפע הצבאים שם, כמו גם קפלה קטנה לקדושה אולליה, שנעלמה מאז, בארויו דה לה רוסינה (Arroyo de la Rocina).

בשנת 1297 העניק בנו, סנצ'ו הרביעי, מלך קסטיליה, לגוסמאן אל בואנו (Guzmán el Bueno) את הפייף של סנלוקר (Sanlúcar), המורכב מהשטח שנמצא מאחורי החוף המכונה "ארנס גורדס" (Arenas Gordas, "חולות שמנים") על הגדה השמאלית של שפך הגואדלקיביר, והוא נשאר בידי בית מדינה-סידוניה במשך יותר משש מאות שנים. שושלת האצולה הוקמה בשנת 1369, כאשר אנריקה השני, מלך קסטיליה העניק לחואן פרס דה גוסמאן הבעלים סנלוקר את מחוז נייבלה. בשנת 1493 העניקו המלכים הקתוליים חלק מאדמות הכפר אל רוסיו (El Rocío) של ימינו למזכיר המלכותי, שבנו מכר אותן מאוחר יותר לעיירה אלמונטה (ספ'). בעבר הובאו למקום גרעיני רבייה של חזירי בר וצבאים, ומצד שני עודדו ציד זאבים להגנה על גידול בקר וסוסים.

באזור נייבלה, במיוחד בלאס רוסינאס, הארץ מישורית, מכוסה בסבך, וחזירי בר תמיד נמצאים שם ... ... לא ניתן לחצות את האדמה הזו בחורף, שהיא בדרך כלל רטובה מאוד, למעט במהלך בצורת, וגם לא בקיץ משום שהיא אז כל כך יבשה כל כך ולא נוחה בצורה קיצונית.

אלפונסו ה-13 בספר הציד שלו (Libro de la Montería), שנכתב בין השנים 1342 ל-1348

המאות ה-17 וה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט מאה שנה לאחר מכן, רכש אלונסו פרס דה גוסמאן אי סוטומאיור, הדוכס השביעי ממדינה-סידוניה (אנ') ומפקד הארמדה הספרדית, חלק מהאדמה. אשתו, אנה דה סילבה אי מנדוסה (Ana de Silva y Mendoza), בתה של נסיכת אבולי, עברה למקום מפלט כפרי בשם "קוטו דה דוניה אנה" (Coto de Doña Ana, "שמורת הציד של דונה אנה"), שהיה מקור השם הנוכחי "דוניאנה".[17] הבית שופץ כעבור שנים כארמון. ההתייחסות לשימוש בקוטו דוניאנה כבקתת ציד מובאת בפסוקים הראשונים של "אגדת פוליפמוס וגלאטיאה" (La Fábula de Polifemo y Galatea), שהמשורר לואיס דה גונגורה (אנ') הקדיש לרוזן ניאבלה, ובו הוא מבקש מהאצילים לדחות את מעללי הציד שלהם כדי לשמוע את חרוזיו. בשנת 1624 שהה פליפה הרביעי, מלך ספרד באחוזה מספר ימים כאורחו של הדוכס ה-9 ממדינה-סידוניה, והצטרף לכמה מסעות ציד גדולים. הוא הביא איתו מגוון גדול של מאכלים, שכללו מותרות כמו שלג מההרים עבור הנשפים התכופים שקיים לכבוד הדוכס. בשנת 1797 שהה פרנסיסקו דה גויה בארמון כאורח של פטרוניו, הדוכס ה-15 ממדינה-סידוניה ואשתו, הדוכסית ה-13 מאלבה. כאן גויה יצר את אלבום A ‏(Álbum A) שלו, אוסף רישומים, וככל הנראה צייר את הדיוקנאות המפורסמים שלו המאחה הלבושה והמאחה העירומה, שעל פי השמועות מתארות את הדוכסית.

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדות הנהר גואדלקיביר בפארק הלאומי דוניאנה

לאחר 1854, עם פרסום השיח על האזור במסה בשם "Avifauna de Doñana: Catálogo de las aves observadas en algunas provincias andaluzas" ("אביפאונה של דוניאנה: קטלוג הציפורים שנצפו בכמה מחוזות אנדלוסיים"), מאת אנטוניו מצ'אדו אי נונס (Antonio Machado y Nunez), החל הציבור להעריך את ערכו האקולוגי עבור מינים רבים ושונים של חיות בר שנמצאו שם. כתוצאה מכך ביקרו בו חוקרי טבע וציידים בריטים ובהם אבל צ'פמן (Abel Chapman) וולטר ג'. באק (Walter J. Buck), ששניהם כתבו ספרים שהפנו תשומת לב של קהל רחב יותר באירופה על החשיבות האסטרטגית של דוניאנה עבור ציפורים נודדות העפות לאפריקה. מאוחר יותר, כאשר חוסה חואקין אלווארס דה טולדו אי קארו (José Joaquín Álvarez de Toledo y Caro‏; 1865–1915) הפך לדוכס ה-19 של מדינה-סידוניה, הוא ירש חובות גדולים ועל מנת לשלם אותם נאלץ למכור נכסים שונים, כולל קוטו דה דוניאנה, אותו מכר תמורת 750,000 פסטות, וניתק אותו סופית מהדוכסות.

כאשר ויליאם גארווי שעשה את הונו מייצור שרי קנה את דוניאנה מהדוכס בשנת 1901, האחוזה הייתה נטושה והייתה במצב של חורבה. גארווי החזיר את הארמון לתפארתו לשעבר, ועם מותו הוא עבר לאחיו ג'וזף ולאחייניתו מריה מדינה אי גארווי, שהייתה נשואה לדוכס מטריפה, מהנדס יער. בשנת 1934 היא עברה לאחות הדוכסית מטריפה, בלנקה מדינה אי גארווי, שהייתה נשואה למרקיז מבורגטו. בשנת 1942 מכר אותו המרקיז לחברה שהוקמה על ידי סלבדור נוגרה (Salvador Noguera), מנואל גונסלס (Manuel Gonzalez) והמרקיז של מריטו.

הקמת הפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף לפארק הלאומי דוניאנה ממרכז המבקרים ב"אל אסבוצ'ה"

איש העסקים הספרדי מאוריסיו גונסאלס-גורדון אי דייס (Mauricio González-Gordon y Díez), המרקיז מבוננסה (marqués de Bonanza), שמשפחתו החזיקה באחוזה גדולה בדוניאנה, התעניין במערכות האקולוגיות שלה ובחיי הציפורים שבה, והזמין אורניתולוגים מכל רחבי אירופה לבקר. בשנת 1952 ביקרו במקום האורניתולוגים הספרדים חוסה אנטוניו ואלוורדה (José Antonio Valverde) ופרנסיסקו ברניס (Francisco Bernis), כשגונסלאס-גורדון שימש כמדריך. ואלוורדה ומשפחת גונסאלס-גורדון חששו ששטחי הביצות, עם עושר חיות הבר המגוונות בהם, נמצאים תחת איום של התוכניות של ממשלת ספרד לנקז אותם עבור חקלאות ולנטיעת עצי אקליפטוס. מאוריסיו, יחד עם אביו, ביקש מברניס לנסות ולהשפיע על הדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פרנקו לנטוש את התוכניות.[18] השלישייה כתבה מזכר שהוגש לפרנקו עצמו על ידי מנואל, אביו של מאוריסיו.[19] עד נובמבר 1953 סיים ברניס לכתוב דו"ח על מצבה של דוניאנה שהראה כי לאזור יש ערך אקולוגי יוצא דופן. הקבוצה חיפשה והשיגה תמיכה בינלאומית למטרותיה. המאמצים של גונסאלס-גורדון להניא את פרנקו חשפו אותו לסכנה כלשהי, אך ממשלת פרנקו נעתרה ותוכניות הניקוז בוטלו.[18] ואלוורדה הוביל את המסע המדעי המאורגן הראשון לדוניאנה בשנת 1957, אליו הצטרפו חוקרי הטבע הבריטיים גאי מאונטפורט (Guy Mountfort), רוג'ר פיטרסון (Roger Peterson) וסר ג'וליאן האקסלי (אנ'). קבוצה של אירופיים מומחים לשימור - בהם גאי מאונטפורט, מקס ניקולסון (Max Nicholson) ולוק הופמן (אנ') - הוכיחו אז את חשיבותו המכריעה של האזור כתחנת ביניים עבור ציפורים הנודדות בין יבשת אירופה ואפריקה. בשנת 1959 מכרה משפחת גונסאלס חלק מאדמתה בדוניאנה לצורך פיתוח אתר הנופש מטלסקניאס (אנ'). פעולה זו הדאיגה את אנשי השימור האירופיים, מה שהוביל מוסדות שונים ותורמים אנונימיים להציע לקנות חלק מהנכס. ואלוורדה, הופמן וניקולסון, בשותפות עם חברת שימור הטבע הבריטית (British Nature Conservancy), הקימו עמותה שארגנה מהלך בינלאומי לגיוס כספים להרחבת הפארק. הקמפיין גייס שני מיליון פרנקים שווייצרים לרכישת שטח אדמה של 70,000 דונם כתוספת לשטח שתרם גונסאלס-גורדון.[20] לבסוף, בשנת 1963 קנו ממשלת ספרד והקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF) חלק מהשטח ויצרו את שמורת דוניאנה הראשונה, ובשנת 1964 הם הקימו את התחנה הביולוגית של דוניאנה (Estación Biológica de Doñana) ואת המועצה הלאומית הספרדית למחקר (אנ') (Consejo Superior de Investigaciones Científicas - CSIC) כדי לחקור את המגוון הביולוגי של דוניאנה ומערכות אקולוגיות ספרדיות אחרות.

מצפה אל פורון

בשנת 1969 חברה שוב הקרן העולמית לשימור חיות הבר לממשלת ספרד כדי לרכוש חלק נוסף בביצות הדלתה של הגואדלקיביר ולהקים את הפארק הלאומי דוניאנה. באותה שנה הוקם הפארק הלאומי דוניאנה על פי צו, שחלק משטחו היה בבעלות "משרד הכלכלה והתחרותיות" (Ministerio de Economía y Competitividad) וחלקו עדיין בידיים פרטיות. עשר שנים לאחר מכן הורחב האזור המוגן ונוצר מה שמכונה "קדם-פארק דוניאנה" (Preparque Doñana). בשנת 1980 הכיר אונסק"ו בפארק הלאומי דוניאנה כשמורת ביוספירה בשטח של 772,600 דונם. אזור הליבה של השמורה השתרע על 507,200 דונם בפארק הלאומי דוניאנה, וגודל אזור החיץ היה 542,500 דונם בפארק הטבעי של דוניאנה. גובה השמורה נע בין מפלס הים ל-40 מטרים מעל גובה פני הים. אונסק"ו ראה בדוניאנה אזור בעל חשיבות עולמית, בהתבסס על מגוון המערכות האקולוגיות שלו והמספר הנרחב של המינים השוכנים בו. בשנת 1982 הוא נכלל ברשימת השטחים של אמנת רמסר, ובשנת 1989 המירה הממשלה האזורית של אנדלוסיה (אנ') את הקדם-פארק לפארק הטבע דוניאנה ( Parque natural de Doñana). בשנת 1994 הוא הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, מה שאפשר הקמת תוכניות לשימור וניהול האזור. מבחינה היסטורית, שטחי ביצות אלה מאוימים תמיד על ידי תוכניות להגדלת התפוקה החקלאית המקומית והרחבת התיירות. הקרן העולמית לשימור חיות הבר עדיין תומכת בדוניאנה, ונלחמת בהצעות לניקוז הביצות, לשאיבת מים להשקיה של אדמות חקלאיות לאורך החוף ולהרחבת מתקני התיירות.

בשנת 1998, התרחש אסון אסנלקויאר (Desastre de Aznalcóllar) כשסכר מגן נפרץ במכרה לוס פראילס (Los Frailes) שבבעלות בולידן-אפירסה (לשעבר אנדלוסה דה פיריטאס), חברת הבת הספרדית של חברת המכרות השוודית בולידן (אנ'), ושחרר שיטפון של בוצה רעילה שנכנסה לנהר גודיאמאר (Guadiamar), מקור מים ראשי לפארק. בשנת 2000, לאחר האסון הסביבתי הגדול הזה, קידם משרד הסביבה הספרדי את התוכנית "דוניאנה 2005", שמטרתה התחדשות הביצות. בשנת 2006 הועברה האחריות לתחזוקת הפארק לממשלת אנדלוסיה על פי צו מלוכתי ב-9 ביוני. התפקידים והשירותים של הממשל לשמירת הטבע שהועברו לפיכך למדינה האנדלוסית הורחבו, והפארק הלאומי דוניאנה והפארק הטבעי אוחדו והפכו ל"אזור הטבעי של דוניאנה" (Espacio natural de Doñana), שטח יחיד המחולק לאזורים עם רמות שונות של הגנת הסביבה. בשנת 2008 יצר פארק זה ברית פארקים תאומים עם פארק הטבע האזורי קאמארג בדלתה של הנהר רון בדרום צרפת, איתו הוא חולק היבטים אנתרופולוגיים ואתנוגרפיים.

במהלך כהונתו החל ראש ממשלת ספרד פליפה גונסלס להשתמש בדוניאנה כמפלט בזמן חופשה, ויצר בכך תקדים ליורשיו. בשנת 2010 הופקעו על ידי המשרד לשעבר לאיכות הסביבה 92,000 דונם על קו החוף לצורך הגנה.[21] ביולי 2012 אישר אונסק"ו את הרחבת שמורת הביוספרה של דוניאנה מ-772,600 דונם ליותר מ-2,550,000 דונם ואפשר עמידה בהנחיות "תוכנית האדם והביוספרה" (Man and Biosphere Program). אישור זה יצר אזור מעבר בו מיוצגים האינטרסים החברתיים-כלכליים של המועצות המקומיות השונות באזור דוניאנה. בשנת 2019, סגרה המשטרה עשרות בארות לא חוקיות שהופעלו בעיקר על ידי חקלאים שגידלו פירות סביב הפארק, ששאבו במשך שנים רבות מים ממפלס מי התהום של הפארק.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים בפארק דוניאנה מתון, ים תיכוני טיפוסי, המאופיין בקיץ יבש ובחורפים גשומים יחסית כתוצאה משינויים בחזית הקוטב (אנ') וברכס הסובטרופי של לחץ גבוה. הגשמים יורדים בעיקר בעונות הביניים, כלומר באביב ובסתיו. בסתיו במיוחד יכולים להיווצר גשמים עזים הנגרמים כתוצאה מהצטברות בקיץ של חום בגופי מים גדולים קרובים, והגעת גושי אוויר קרים מהקוטב. בחורף, לעומת זאת, אנטי-ציקלונים תרמיים עשויים להתרחש באופן מקומי. הטמפרטורות מתונות לאורך כל השנה, עם טמפרטורות מקסימליות המשתנות כ-17°C מעלות צלזיוס בין החורף לקיץ. המאפיין המשמעותי ביותר של האקלים הוא שלושה עד חמישה חודשים של מזג אוויר יבש בקיץ, כאשר הוא נשלט על ידי האנטי-ציקלון הסובטרופי.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיונות בפארק

בפארק ישנם מינים רבים של צמחייה: עצים, כולל אורנים, פרחים כמו ורדים ושיחים. בולטים במיוחד המינים: Vulpia fontquerana‏, Tursica linaria‏, מין הערער Juniperus macrocarpa‏, Micropyropsis tuberosa‏, Hydrocharis morsus-ranae או Thorella verticillatinundata, רבים מהם בסכנת הכחדה. מינים שאינם ילידים כמו אקליפטוס, שיטה ארוכת-עלים (Acacia longifolia), מסמור שיחי (Gomphocarpus fruticosus), טבק השיח או צלקנית נאכלת (Carpobrotus edulis) נעקרים על ידי עובדי הפארק.

מינים בולטים אחרים בפארק, מבין למעלה מ־875 המינים המקומיים במערכות האקולוגיות של דוניאנה הם: הרדוף, אלון, צמח גלגל קוצני, ידיד-חולות מצוי (Ammophila arenaria), אברש, אזוביון, חרחבינה חופית (Eryngium maritimum), קנה מצוי, ציפורן, גומא, שרך מצוי, לוטם מרווני, סמר (Juncaceae), בר-זית צר-עלים (Phillyrea angustifolia), חלבלוב הים (Euphorbia paralias), אלת המסטיק, גמאיים (Cyperaceae), דקלים, אורן, קיטיסוס רתמי (Cytisus scoparius), רוזמרין רפואי, ערער, אלגומין (Ulex), קורנית, חלבלוב ואוסנה.

צמחיית החולות הנודדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת האקולוגית של הדיונות הנודדות (המכונות גם טרנסדיונות), שנוצרות על ידי הרוח השוררת הדרומית-מערבית, כמעט ואינה קיימת במקומות אחרים בחצי האי האיברי. התנאים הקשים של מערכת אקולוגית זו ניכרים בהתאמות של כמה מיני צמחים לתנאיה המיוחדים: דיונות החול והאדמה אינן עקביות. קבורת הצמחייה ההדרגתית, במיוחד של עצים שצצים ואז מתים בשל התנועה האיטית של החול, היא אחת התופעות הידועות ביותר באזור החוף של הפארק.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי חיים שתועדו בפארק כוללים 20 מינים של דגי מים מתוקים, 11 מיני דו-חיים, 23 מינים של זוחלים, 40 מינים של יונקים ו-360 מיני עופות שאינם ימיים, מתוכם 127 מתרבים בשטח הפארק.

דגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגים מקומיים כמו צלופחים חיים במימי דוניאנה, וכן מינים שהוחדרו אליה במשך השנים כמו הקרפיון, והגמבוזיה, או זאב הנהרות, הנחשב למין פולש המאיים על המערכות האקולוגיות המקומיות.

דו-חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו-חיים המצויים בפארק דוניאנה כוללים את מיני הטריטונים: טריטון איברי, Triturus pygmaeus(Southern marbled newt) ו-Lissotriton boscai(Bosca's newt); אילנית ים-תיכונית (Hyla meridionalis), מין הצפרדע: Pelophylax perezi(Perez's frog), מיני הקרפדות: קרפדה מצויה, ו-Epidalea calamita(Natterjack toad); מין החפרית Pelobates cultripes(western spadefoot), מין העגולשון Alytes cisternasii(Iberian midwife toad), מין של צפרדע צבועה Discoglossus galganoi (Iberian painted frog) ומין השקענית Pelodytes ibericus(Iberian parsley frog).[22]

זוחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Coronella girondica

זוחלים המצויים בפארק דוניאנה כוללים את צבי היבשה: צב ביצות אירופי, צב ביצות ספרדי (Mauremys leprosa) וצב יבשה מצוי; מין הנחושית Blanus cinereus(Iberian worm lizard), מיני החומטיים: Chalcides bedriagai(Bedriaga's skink) ו-Chalcides striatus(Western three-toed skink); מיני הלטאות: שממית החומות (Tarentola mauritanica), השנונית Acanthodactylus erythrurus(Spiny-footed lizard), לטאה ספירית (Timon lepidus)‏, Podarcis carbonelli(Carbonell's wall lizard)‏, Podarcis vaucheri(Andalusian wall lizard)‏, Psammodromus manuelae ו-Psammodromus hispanicus(Spanish psammodromus); מיני הנחשים: Hemorrhois hippocrepis(Horseshoe whip snake)‏, Zamenis scalaris(Ladder snake)‏, Coronella girondica(Southern smooth snake), תלום-קשקשים מצוי, נחש כיפה, נחש מים מאורה, נחש מים אירופי, ו-Vipera latastei(Lataste's viper); וצבי ים: צב ים חום וצב ים גלדי.[23]

עופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונר איברי, אחד מסמלי הפארק

למעלה מ-300 (או אף 400 לפי ספירה אחת) מיני עופות נצפו בשטח הפארק, כולל עופות שתחום התפוצה שלהם מוגבל כמו עיט ספרדי, ברווז משויש, צחראש לבן, ו-אגמייה מצויצת (Fulica cristata). מיני עופות מים כוללים: מגלן חום, פורפיריה סגולה, צולל ביצות, כפן מצוי, נטה אדומת-ראש, לבנית קטנה, אנפית בקר, אנפת לילה מצויה, אנפית סוף ופלמינגו מצוי, בעוד שהאזורים סביב הביצות כוללים דוכיפת מצויה, כרווניים, דרור ספרדי, עפרונן גמדי (Alaudala rufescens) וקטה חדת-זנב. האתר מושך אליו בקיץ עופות נודדים רבים, שיכולים לכלול: אנפה ארגמנית, שחפית מקור-שחף, עפרונן קצר-אצבעות, (Calandrella brachydactyla), חיוויאי הנחשים, כחל מצוי, Iduna opaca(Western olivaceous warbler), חרגולן זמירי, אנפית גמדית, עיט גמדי, מרומית לבנת לחי וחמרייה חלודת-זנב.[24]

יונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 40 מיני היונקים שנצפו בשטח הפארק, כולל 12 מינים של עטלפים: אייל אציל, ארנבון מצוי, קיפוד אירופי, גחן מצוי, חתול בר, חזיר בר, שונר איברי, נמנמן אלונים (Eliomys quercinus), נמייה מצויה, חדף מצוי, לוטרה אירופית, יערון קטן, חמוס מבאיש, שועל מצוי, גירית מצויה, מין נברן השדות Microtus duodecimcostatus(Mediterranean pine vole), מין נברן המים Arvicola sapidus(Southwestern water vole) וחולדה מצויה.[25]

שונר איברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שונר איברי

השונר האיברי, שבית הגידול שלו מוגבל לחצי האי האיברי, הוא מין החתולים הגדולים המצוי בסכנת ההכחדה הגדולה ביותר. ירידות חדות בגודל האוכלוסיות עקב הפחתה דרסטית של מלאי הדגים שהם מקור המזון העיקרי שלו הובילה לכך שהוכרז כמין מוגן בשנת 1966. האוכלוסיות הקיימות היחידות של השונר האיברי נמצאות בפארקי הטבע: בפארק הלאומי סיירה דה אנדוחר, בשמורת הטבע סיירה דה קרדנייה ומונטורו, בפארק הלאומי דוניאנה וסביבתו; האוכלוסיות האחרות של פעם בחצי האי נחשבות נכחדות. בפורטוגל מאמצי התאוששות לשמר את בית הגידול הנותר שלו הביאו ליצירת שמורת הטבע סרה דה מלקטה (פו').

מרכז הרבייה אסבוצ'ה (Centro de Cría de El Acebuche) בדוניאנה פיתח תוכנית רבייה בשבי שהשיגה את הישרדותם של אחד עשר פרטים שנולדו במרכז ושל למעלה משלושים שנלכדו בפארק, שאם לא כן, ספק היה אם היו שורדים. מאמצי השימור הללו נתקלים בקשיים עקב שיעור תמותה גבוה בקרב השונרים והפרות חוזרות ונשנות של חוקים האוסרים על מכוניות להיכנס לפארק או לנסוע בדרכיו, אם כי, כפי שחלק מסוכנויות דיווחו, סיבות המוות לא תמיד ברורות. מצב ההישרדות הרעוע של חיה זו הפך אותה לסמל אייקוני של הפארק עבור הציבור הרחב.

סוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדוניאנה ישנם שני גזעי סוס מקומיים: סוס הביצה (בספרדית: Caballo marismeño) וסוס רטוארטס (Caballo de las retuertas). האחרון הוא אחד הגזעים האירופיים העתיקים ביותר,[26] המתוארכים אולי לשנת 1000 לפני הספירה, והיחיד שחי בטבע ומבודד מאוכלוסיות אחרות.[27][28]

סאקה דה לאס איגאס

פעילות חשובה הקשורה לפארק היא "סאקה דה לאס איגאס" (La Saca de las Yeguas, מילולית: "כינוס הסוסות"), אירוע חיות משק הנוגע לסוסי הבר הילידים של ביצות המלח של דוניאנה. כל שנה ב-26 ביוני, לאחר חגיגת יוחנן המטביל, לוכדים בוקרים כמה מאות סוסות וסייחים חדשים מקרב סוסי הביצה, ולאחר שהם מקבלים את ברכת הכנסייה באל רוסיו מוסעים לאלמונטה, נבדקים רפואית, ונמכרים או ניתנים במתנה.[29]

גמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאות ה-19 וה-20 הסתובב באזור עדר גמלים שהתפראו. ייתכן שהם הובאו לחצי האי האיברי במהלך הכיבוש המוסלמי של ספרד במאה ה-8, או שהם ברחו מעדר שהובא מהאיים הקנריים בשנת 1829 על ידי המרקיז דה מולינה ה-12 (XII marqués de Molina) כחיות משא.[30][31] בשנות החמישים של המאה ה-20 נותרו רק שמונה פרטים, ואלו היו מאוימים על ידי ציידים בלתי חוקיים.[32] בתחילת שנות השישים היו רק שלושה, אך נוספים שוחררו לטבע לאחר ששימשו בצילומי הסרט לורנס איש ערב בשנת 1962.[33]

האזורים בקדם הפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינאר דה לה אלגאידה
  • אבלריו–אספריו (Abalario–Asperillo). אזור החוף שממערב לפארק הלאומי ממטלאסקניאס (Matalascañas) למסאגון (Mazagon), שטח בצורת מלבן באורך 25 קילומטרים ומגיע עד לכ-5 קילומטרים בפנים הארץ, מורכב משדה דיונות, כמה לגונות ושטחי מים קדומים, כמו גם יער גדול של עצי אורן ואקליפטוס. אזור זה הוא מקלט של חיות בר בשפע, כולל השונר האיברי. הוא כולל את העיירות מטלאסקניאס ומסאגון, וכן את מרכז הניסויים אל ארנוסייו (ספ'), אתר שיגור רקטות לטיסה תת-מסלולית, אך הכרזתו כפארק לאומי מנעה את הקמתו של פרויקט עירוני גדול ממערב למטלאסקניאס.
  • קדם-הפארק צפון – יערות האורן של אינוחוס (Preparque Norte – Pinares de Hinojos) משתרעים צפונית לפארק הלאומי מאל רוסיו (El Rocío) לאינוחוס (Hinojos), עם שטחי ביצה ויער. פינאר דל פינטו (Pinar del Pinto) מקוטו דל ריי (Coto del Rey),[34] בין אסנלקאר (ספ') לווייאמנריקה דה לה קונדסה, הוא משכן של כמה מיני עופות דורסים.
  • קדם-הפארק מזרח – בראסו דה לה טורה-אנטרמורוס (Preparque Este–Brazo de la Torre-Entremuros) – אזור ממזרח לפארק הלאומי, בין בראסו דה לה טורה לגואדלקיביר, עם ביצות וקאניוס (caños, תעלות גאות ושפל המגיעות לאזור הביצות הבוציות). זה מושך ציפורים השוכנות בדוניאנה במהלך הקיץ, ובמהלך החורפים בהם מתרחשת בצורת. חלק מהביצות הוסבו לגידול אורז.
  • פינאר דה לה אלגאידה – מריסמס דה בוננסה (Pinar de la Algaida–Marismas de Bonanza) – אזור מדרום-מזרח לפארק הלאומי ומצפון לסנלוקר דה ברמדה (ספ') על הגדה השמאלית של הנהר גואדלקיביר, הכולל יער גדול של אורנים וביצות בסאלינס (Salinas). הביצות האלה הן היחידות שעדיין מוצפות על ידי הגאות והשפל (כל האחרות מסתמכות אך ורק על נחלי מים מתוקים וגשם לצורך מילוי מחדש), וכתוצאה מכך, חיים במקום פלמינגו וסייפנים. "אלגאידה" היא מילה ממוצא ערבי, שפירושה בדרך כלל כל מקום מכוסה עצים ושיחים. אל פינאר דה לה אלגאידה ממוקם בסמוך לאתר הארכאולוגי "טסוריו דה לא אלאידה" (Tesorillo de la Algaida) שבו שרידי מקדש המוקדש לאלילה עשתורת,[35] ואתר הבאר הרומית של קברוס (Caveros).[36] נטיעות מחודשות נהוגות באלגאידה מאז תחילת המאה ה-19, וכעת הוא מכיל מושבה גדולה של דיה מצויה.[37]

בעיות איכות הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אסון סכר אסנלקוייאר ב-1998, גברה המודעות הציבורית לסיכונים הסביבתיים שאליהם נחשף האזור הכפרי. מחקרי השפעה שונים וקבוצות סביבתיות הזהירו שוב ושוב מפני בעיות המאיימות על הצמחייה, בעלי החיים, המים והקרקע באזור. אמנם לחץ העיור על המערכות האקולוגיות המקומיות מהווה מקור לדאגה לאורך כל השנים, אך אינו זה גורם הסיכון היחיד. אונסק"ו בדקה את מועמדותו של הפארק להיכלל ב"רשימת אתרי המורשת העולמית בסיכון" מספר פעמים, אך טרם הוסיפה אותו.

השפעות של התשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל ולבה

היו מספר בעיות הקשורות לתשתיות ליד הפארק. פרויקט הקמת צינור נפט בין אקסטרמדורה לנמל ולבה ספג ביקורת מצד ארגונים סביבתיים, הטוענים כי הדבר יגדיל משמעותית את תנועת המכליות באזור ועקב כך את הסיכון הנלווה של זיהום נפט. חפירה תכופה של הנהר גואדלקיביר כדי לאפשר מעבר של ספינות לנמל סביליה הוכחה כגורמת להפרעות רציניות בביו-דינמיקה של שפך הנהר. האגודה להגנת הטבע (Associación de defensa de la naturaleza, בראשי תיבות Adena), הסניף הספרדי של ה-WWF, קישר בין מעבר של ספינות אלה לבין החדרת בעלי חיים חדשים למערכות האקולוגיות המקומיות, המתרחשת כאשר הן מזרימות מי נטל המכילים מינים זרים.[38]

נמל ולבה, כמה קילומטרים מפארק הטבע, הוא אחד האיומים הסביבתיים הגדולים ביותר שלו. פרנסיסקו בלה (Francisco Bella), סנטור מטעם מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית וראש העיר לשעבר של העיירה אלמונטה ולבה, רואה זאת כאבסורד שפרויקט הצינור אושר בעוד שהממשלה הלאומית והממשלה האזורית של אנדלוסיה משקיעות באנרגיה מתחדשת. כראש עיריית אלמונטה, הוא ציין את הקשיים ביישום מדיניות המקדמת תעסוקה בסמוך לפארק: "... אנחנו יודעים כמעט הכול על הנמלה והשונר, אבל צריכים לדעת כיצד מתפתחת התעסוקה בדוניאנה". בהתאם לעמדת בלה בנוגע לצינור הנפט, אמר חינס מוראטה (Ginés Morata), ביולוג ונשיא לשעבר של "מועצת ההשתתפות של דוניאנה" (Consejo de Participación de Doñana), כי הפרויקט, שכולל מעבר של מאות מכליות נפט בשנה שתפרוקנה את מטענן ליד דוניאנה, יוביל לאפשרות מוגברת של דליפת נפט.

ניצול יתר של מקורות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיה סביבתית נוספת היא שאיבות מים להשקיה, רבות מהן בלתי חוקיות, שהוכפלו מאז סוף שנות השמונים כדי לשמור על גידולים עתירי מים כמו כותנה, אורז ולאחרונה תות שדה. אלו גדלים בחממות, עם שטח מוערך תחת פלסטיק בשטח שבין 45,000 ל-60,000 דונם באזור דוניאנה, ומייצרים למעלה מ-60% מתנובת תות השדה הספרדי. קידוח הבארות הבלתי חוקיות לשאוב מי השקיה מאקוויפרים תת-קרקעיים ככל הנראה הלך והתרחב,[39] בעוד שדרישות המים של מתחמי מגורים סמוכים ושימוש בלתי הולם במקורות המים של הנהרות הסמוכים עשויים להשפיע גם על ההידרולוגיה של הפארק. סיכונים פוטנציאליים אחרים כוללים המלחת מי תהום כתוצאה משינויי אקלים; חדירת המים המלוחים מהאוקיינוס האטלנטי תסכן כמה מיני בעלי חיים. מצד שני, יכול להתרחש גם מדבור. כדי להקל על החקלאים אישרה המועצה המחוזית של ולבה (Diputación de Huelva) העברה ממערכת המים צ'נסה-פיידרס (Sistema hídrico Chanza-Piedras).[40]

השפעת החקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה אורז בלאס מריסאמס

בשנת 2007 הזהירה הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF) כי חוות התותים המקיפות את הפארק, שבהן גודלו 95% מהתותים בספרד, מאיימות לגרום נזק קטסטרופלי לפארק על ידי ריקון מי התהום שמסביב, בעיקר במקום בו היו מעורבים קידוחים בלתי חוקיים, וכן שהן מייצרות זיהום משמעותי של חומרי הדברה ופסולת פלסטיק שהצטברה בנחלים מקומיים; AFP דיווחה עוד כי ארגון ה-WWF קורא להחרים תותים מספרד,[41] אך הדבר מנוגד לדבריו של דובר WWF ספרד,[42] ואין זה אופייני ל-WWF לקרוא לחרמות גורפים.

אסון סכר אסנלקויאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 באפריל 1998 נפרץ סכר המגן במכרה לוס פראילס (Los Frailes) שבבעלות בולידן-אפירסה (לשעבר אנדלוסה דה פיריטאס), חברת הבת הספרדית של חברת המכרות השוודית בולידן (אנ'), ליד אסנלקויאר (ספ') שבמחוז סביליה, ושחרר 4–5 מיליון מטרים מעוקבים של פסולת מכרה. הפסולת החומצית, שהכילה רמות מסוכנות של כמה מתכות כבדות, הגיעה במהירות לנהר אגריו הסמוך, וממנו לנהר גואדיאמר (ספ'), וזרמה כ-40 קילומטרים לאורך נתיבי מים אלה לפני שניתן היה לעצור אותה[43][44] והגיעה עד לקדם-הפארק. פעולות הניקיון ארכו שלוש שנים, בעלות מוערכת של 240 מיליון אירו.[45] אף על פי שהזרימה הואטה על ידי סכרי עפר והוסטה דרך הגואדלקיביר לים, הייתה הפגיעות של המערכות האקולוגיות של דוניאנה לאסונות סביבתיים כאלה מוחשית.

כדי להבטיח פיתוח בר-קיימא הן באזורים הכפריים והן במחוזות הסובבים, וכן כדי לנטרל איומים סביבתיים עתידיים, התכנסה ועדת מומחים בינלאומית בשנת 1992 כדי להציע פתרונות, והציעה את "תוכנית פיתוח בר-קיימא של דוניאנה וסביבתה" (Plan de Desarrollo Sostenible de Doñana y su Entorno), שתוארה בקצרה כ:

תוכנית פעולה, המיושמת באמצעות התוכנית המבצעית של דוניאנה (Programa Operativo Doñana) וממומנת על ידי הממשלה האזורית של אנדלוסיה וממשלת ספרד, כמו גם "קרן אירופה לפיתוח אזורי" (European Regional Development Fund), "הקרן החברתית האירופית" (European Social Fund) ו"קרן הביטוח החקלאי האירופי" (European Agricultural Guarantee Fund), להחיות את התשתית האזורית ואת המרקם החברתי באמצעות מודל כלכלי חדש של התפתחות תואמת שמירה על המגוון הביולוגי של מורשת טבע כה חשובה במיוחד כמו דוניאנה.

זו הפכה למעשה להצהרת המטרה של קרן דוניאנה 21 (Fundación Doñana 21), שנוצרה בשנת 1997 כשותפות בין המועצה השלטת של הממשלה האזורית של אנדלוסיה לבין הבנקים לחיסכון אל מונטה, סן פרננדו ואוניקאחה. התוכנית קבעה בין יעדיה קידום פעולות המועילות לסביבה הטבעית, תוך חיפוש שיתוף פעולה של גופים ממשלתיים לאומיים ואירופיים, והארגונים השונים בעלי עניין בפארק, כלכלי או אחר, לפיתוח בר קיימא של האזור (למשל, על ידי עידוד חקלאות אורגנית של אורז).[46] מאז, נציגי סוכנויות המועצה, עסקים, איגודים מקצועיים וארגוני שימור כמו WWF הצטרפו לקרן ושיתפו פעולה כדי לעמוד ביעדיה.

צינור הגז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 אושרה הקמת צינור גז בסביבת הפארק על ידי משרד החקלאות, המזון והסביבה הספרדי.[47]

עלייה לרגל לאל רוסיו וסוגיות אקולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגלה הנושאת "סימפקאדו" (כרזה עם סמל לתהלוכה של תמונות של מריה הקדושה)[48] חוצה את קוטו דוניאנה בשובה מהעלייה לרגל של אל רוסיו, במאי 2009.

עיריית אלמונטה, ולפיכך גם הפארק, ממוקמת באזור שבו הופעות ציבוריות של להט דתי היו תכופות לאורך מאות שנים. האיברים הקדומים סגדו לאלוהי הטבע והמים, כמו בכת האלה של קיבלה. טקסי הפולחן של הכת, שדומים במובנים רבים לחגיגות הרוסיירס (Rocieras) הנוכחיות, אומצו במהירות על ידי הנוצרים הראשונים בארצות אלה כדי להיטמע בליטורגיה שלהם. הם בנו כאן בזיליקה קטנה, שכיום אינה קיימת, אך בעיקר לאחר כיבוש האזור מחדש בשנת 1262 התמסדו הסגידה למרים, אם ישו. בסביבות 1270–1284 שיחזר אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה את מנזר סנטה מריה מרוסינאס (Ermita de Santa María de las Rocinas), ובשנת 1337 הזכיר אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה לראשונה בכתובים את כת מרים, אם ישו באזור.

פסל הבתולה במנזר אל רוסיו (ספ') מתוארך ככל הנראה למאה ה-13, אם כי האיקונוגרפיה הנוכחית המייצגת את הבתולה כגבירה של החצר המלכותית אומצה בשלהי המאה ה-16, על פי אופנת התקופה. הפופולריות של פולחן וירחן דל רוסיו (Virgen del Rocío, "הבתולה מרוסיו") בעת המודרנית עוררה חשש מפני השפעת העלייה לרגל השנתית על הסביבה הטבעית של הפארק.

הפארק משמש עולי רגל בדרכם לרומריה דה אל רוסיו (ספ').[א] מכיוון שאירוע זה מושך אליו מיליון עולי רגל מדי שנה, יש לו השפעה שלילית משמעותית על המערכת האקולוגית של הפארק. הצפיפות הגדולה של עולי רגל סביב תאריכים מסוימים ניכרת לא רק בכפר אל רוסיו שבו נמצא המנזר, אלא גם במקומות בתוך הפארק ומחוצה לו כמו בפיארה דל אסבוצ'אל (Piara del Acebuchal), בגשר אחולי (Puente del Ajolí), בוקה דל לובו (Boca del Lobo) ובדרך מוגר (camino de Moguer). עלייה לרגל זו מהווה מתנה משמים בדמות פרסום הפארק, אך דורשת משאבי פארק מוגברים למניעת שריפות וניטור כללי, והייתה לה השפעה שלילית משמעותית על הסביבה (למשל, סכנה מוגברת של שריפות, רכבי SUV המזיקים לקרקע רגישה וכו').

התחנה הביולוגית של דוניאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה הביולוגית של דוניאנה (Estación Biológica de Doñana), בראשי תיבות EBD, הוא מרכז המוקדש לחקר האקולוגיה הארצית. היא הוקמה במשותף בשנת 1964 על ידי ממשלת ספרד והקרן העולמית לשימור חיות בר לתמיכה במחקר מדעי על מערכות אקולוגיות מקומיות; במהלך מחקר זה נחקר גם מצבם של מערכות אקולוגיות לאומיות ובינלאומיות אחרות. ה-EBD, כסוכנות ניהול ניהולית ומדעית בחסות מועצת המחקר הלאומית הספרדית (Consejo Superior de Investigaciones Científicas - CSIC), מפעילה מרכז מחקר בסביליה, את השמורה הביולוגית של דוניאנה באלמונטה, ותחנת שדה בפארק הטבע לאס סייראס דה קסורלה, סגורה אי לאס וייאס (parque natural de las Sierras de Cazorla, Segura y Las Villas) במחוז חאאן (ספ'). לאחר הקמת הקרן העולמית לחיות בר בשנת 1961, אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה רכישת 67,940 דונם של אחוזת "לאס נואבאס" (Las Nuevas) בדוניאנה בשנת 1963, אותם העבירה אז לידי ה-CSIC. ה-CSIC הכריזה על האזור כשמורה ביולוגית (Reserva Biológica), ובשנת 1964 בנתה את התחנה הביולוגית של דוניאנה. ה-WWF רכש קטע נוסף של דוניאנה בשנת 1968 בהיקף כולל של 32,140 דונם וכינה אותו מאוחר יותר השמורה הביולוגית של גואדיאמר (Reserva Biológica de Guadiamar).

מקומות נוספים מעניינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון אסברון
  • ארמון אסברון (Palacio del Acebrón) – נבנה בשנות השישים של המאה ה-20 על ידי לואיס אספינוסה פונדוויאה כבית מגורים ובקתת ציד, וכיום משמש כמרכז מבקרים של הפארק.
  • פארק הדיונה של מטלסקניאס ומוזיאון העולם הימי (Parque dunar de Matalascañas y museo del Mundo Marino)
  • מרכז המבקרים באסבוצ'ה (Centro de visitantes de El Acebuche), הממוקם בבית חווה ישן, הוא נקודת המוצא לביקורים בפארק. יש בו שבילים ומצפי ציפורים על האגם באותו שם.
  • מרכז המבקרים בית החרושת לקרח (Centro de visitantes Fábrica de Hielo) – שוכן בבית חרושת לקרח לשעבר מתחילת המאה העשרים, שנמצא בסנלוקר דה ברמדה, בבריו (שכונה) בבחו דה גויה, שינה תפקיד לקליטת מבקרים בפארק הלאומי דוניאנה. לצידו נמצא המזח של ריאל פרננדו (Real Fernando), ספינה שלוקחת את המבקרים במעלה נהר גואדלקיביר לעיירה לה פלאנצה (La Plancha), שם ניתן למצוא בקתות בביצה ושממנה אפשר להגיע אל יאנוס דה ולסקאס ( Llanos de Velázquez, "מישורי ולסקאס") ויאנוס דה לא פלאנצה (Llanos de la Plancha, "מישורי פלאנצ'ה), שם יש מצפים טבעיים.
  • האזורים ההיסטוריים של תושבי הקומרקה (Conjuntos históricos de los pueblos de la comarca).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Juan Enrique Gómez, Merche S. Calle, Birdwatching in Doñana, Waste Magazine, ebooks, 2016, ISBN 9781530890071
  • Juan Antonio Fernández, Doñana: Spain's Wildlife Wilderness, Taplinger Publishing Company, 1975, ISBN 9780800883249
  • Francisco García Novo, Cipriano Marín Cabrera, Eva Ma Alonso Vizcaíno, Doñana: Water and Biosphere, Confederación Hidrográfica del Guadalquivir, 2002, ISBN 9788460963264
  • R. E. Tijera Jiménez, Etnografía de la Doñana sevillana, Mancomunidad D F Aljarafe, 2008,
  • Francisco García Novo, Ángel Martín Vicente, Julia Toja Santillana, La frontera de Doñana, Universidad de Sevilla, 2007,ISBN 9788447209507

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תהלוכה וטקס דתי ביום השני של הפנטקוסט סביב הבתולה של אל רוסיו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ WWF (אפריל 2011). "For a living planet". Gland, Switzerland: WWF-World Wide Fund For Nature (formerly World Wildlife Fund). עמ' 16–17. 
  2. ^ WWF History
  3. ^ El hermanamiento de Doñana y la Camarga francesa permitirá compartir proyectos de gestión
  4. ^ Abel Chapman; Walter John Buck (1893). Wild Spain (España Agreste): Records of Sport with Rifle, Rod, and Gun, Natural History and Exploration. Gurney and Jackson. עמ' 94–101. 
  5. ^ Walter John Buck (1910). Unexplored Spain. Longmans, Green. עמ' 275–282. 
  6. ^ Antti Roose (2006). Managing drought and water scarcity in vulnerable environments: proceedings of the 10th European seminar on the geography of water. University of Tartu, Institute of Geography. עמ' 32. ISBN 978-9985-4-0497-3. 
  7. ^ Antonio Rodríguez Ramírez, El ocaso de los lucios de Doñana
  8. ^ "Visit to Doñana National Park". Regional Committee on Atlantic Neogene Stratigraphy. Universidad de Huelva. 24–26 September 2013. אורכב מ-המקור ב-April 6, 2014. 
  9. ^ Adolfo J. Domínguez (2004). "Greek Identity in the Phocaean Colonies". in Brian Benjamin Shefton; Kathryn Lomas. Greek Identity in the Western Mediterranean: Papers in Honour of Brian Shefton. Brill. עמ' 430–431. ISBN 90-04-13300-3. 
  10. ^ J. Oliver Thomson (28 במרץ 2013). History of Ancient Geography. Cambridge University Press. עמ' 53. ISBN 978-1-107-68992-3. 
  11. ^ Michael Dietler (22 בספטמבר 2015). Archaeologies of Colonialism: Consumption, Entanglement, and Violence in Ancient Mediterranean France. Univ of California Press. עמ' 107. ISBN 978-0-520-28757-0. 
  12. ^ Adolf Schulten (2006). Tartessos: contribución a la historia más antigua de Occidente. Editorial Renacimiento. עמ' 12. ISBN 978-84-8472-240-3. 
  13. ^ Jorge Bonsor (2012). "Tartessos: El Cerro del Trigo". Sonia Barja. אורכב מ-המקור ב-February 5, 2014. 
  14. ^ Estela de Villamanrique, Museo Arqueológico de Sevilla
  15. ^ Julio Mangas Manjarrés; Domingo Plácido (1994). Avieno. Editorial Complutense. עמ' 91. ISBN 978-84-89039-00-1. 
  16. ^ F. Ruiz; A. Rodríguez-Ramírez (2002). "Cambios Paleoambientales en la desembocadura del río Guadalquivir durante el Holoceno reciente.". Geogaceta (Sociedad Geológica de España) 32: 167–170. אורכב מ-המקור ב-2014-07-13. בדיקה אחרונה ב-6 באפריל 2014. 
  17. ^ Laura Riley; William Riley (1 בינואר 2005). Nature's Strongholds: The World's Great Wildlife Reserves. Princeton University Press. עמ' 417. ISBN 0-691-12219-9. 
  18. ^ 1 2 "Co-founder of SEO/BirdLife and saviour of Doñana dies aged 89". BirdLife. 2 באוקטובר 2013. 
  19. ^ Luis Mariano González (2012). El águila imperial ibérica: el resurgir de una especie amenazada. Fundacion BBVA. עמ' 133–. ISBN 978-84-92937-38-7. 
  20. ^ Elizabeth Nash (16 בספטמבר 2005). Seville, Cordoba, and Granada : A Cultural History: A Cultural History. Oxford University Press. עמ' 167. ISBN 978-0-19-972537-3. 
  21. ^ Rafael Méndez (30 באוגוסט 2010). "Medio Ambiente expropia y protege 9.200 hectáreas de la costa de Doñana". El País. אורכב מ-המקור ב-December 17, 2013. 
  22. ^ Iglesias, José Antonio Sánchez. "Amphibians of Doñana". Discovering Doñana. 
  23. ^ Iglesias, José Antonio Sánchez. "Reptiles of Doñana". Discovering Doñana. 
  24. ^ Iglesias, José Antonio Sánchez. "Birds of Doñana". Discovering Doñana. 
  25. ^ Iglesias, José Antonio Sánchez. "Mammals of Doñana". Discovering Doñana. 
  26. ^ "Rare Horses Released In Spain As Part Of 'Rewilding' Effort". National Public Radio (USA) 9 Jan 2014. 
  27. ^ Olalla Cernuda (1 בינואר 2007). "Identifican en Doñana la raza de caballos más antigua de Europa | elmundo.es". www.elmundo.es (בספרדית) (Unidad Editorial S.A). אורכב מ-המקור ב-June 25, 2016. 
  28. ^ Free as the wind, old as the hills by: Samantha Kett, Tuesday, August 7, 2007
  29. ^ J. Edward De Steiguer (2011). Wild Horses of the West: History and Politics of America's Mustangs. University of Arizona Press. עמ' 57. ISBN 978-0-8165-2826-4. 
  30. ^ Chapman, Abel; Walter John Buck (1893). Wild Spain. London: Gurney and Jackson. עמ' 94–101. 
  31. ^ Chapman, Abel; Walter John Buck (1910). Unexplored Spain. New York: E. Arnold. עמ' 275–282. 
  32. ^ Meissner, Hans Otto (1963). Unknown Europe. trans. Florence and Isabel McHugh. London and Glasgow: Blackie & Sons. עמ' 100–124. 
  33. ^ Lucy McCauley, Spain: True Stories
  34. ^ Francisco García Novo; Ángel Martín Vicente; Julia Toja Santillana (2007). La frontera de Doñana. Universidad de Sevilla. עמ' 214–215. ISBN 978-84-472-0950-7. 
  35. ^ The Pinar de la Algaida
  36. ^ Maravillas de Doñana que todos deberíamos conocer
  37. ^ José Antonio Montero; Eduardo de Juana Aranzana; Fernando Barrio (2006). Where to Watch Birds in Spain: The 100 Best Sites. Lynx Edicions. ISBN 978-84-96553-04-0. 
  38. ^ Análisis de los problemas ambientales de Doñana y el Estuario del Guadalquivir
  39. ^ James Bryce (28 ביוני 2013). "Spanish national park could lose Unesco status over illegal boreholes". The Guardian (Seville). אורכב מ-המקור ב-8 September 2013. בדיקה אחרונה ב-23 במרץ 2014. Some producers in the area are accused of using illegal boreholes to draw water from underground aquifers, which the fragile ecosystem is dependent on to support a wide range of species. 
  40. ^ S.P. (10 ביולי 2012). "La Diputación respalda el trasvase de agua del sistema Chanza-Piedras". Huelva Informacion (Huelva). אורכב מ-המקור ב-23 March 2014. 
  41. ^ "Call for Spain strawberry boycott". BBC News, 16/3/07
  42. ^ How the thirst for strawberries is draining Spain's precious water
  43. ^ 20 años del desastre de Aznalcóllar
  44. ^ El desastre de Aznalcóllar: el riesgo se duplica 20 años después
  45. ^ "El desastre que amenazó Doñana", El País, 6 באוקטובר 2010 
  46. ^ "Fundación Doñana 21 presenta mañana su proyecto de arroz 100% ecológico". ABC Sevilla (Sevilla). 25 במרץ 2010. אורכב מ-המקור ב-29 January 2012. 
  47. ^ Lucía Vallellano (20 בינואר 2013). "Autorizada la extracción de gas en el entorno de Doñana". El País. אורכב מ-המקור ב-30 April 2013. 
  48. ^ Mario Brdar; Stefan Thomas Gries (2011). Cognitive Linguistics: Convergence and Expansion. John Benjamins Publishing. עמ' 168. ISBN 90-272-2386-6. 
קורמורנים בביצה של הפארק הלאומי דוניאנה
Magnify-clip.png
קורמורנים בביצה של הפארק הלאומי דוניאנה