ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/טענת קים לי
טענת קִים לי היא טענה במסגרת המשפט העברי אותה יכול לטעון נתבע במקרה שבו קיימת מחלוקת הנוגעת לדין בו הוא מעורב. הניב "קים לי" (ק' חרוקה) הוא הצורה הארמית של "מוחזק בידי", או בתרגום מילולי "עומד לי (הטיעון כי)".
הטענה יכולה להיטען כאשר קיימת מחלוקת הלכתית שלא הוכרעה, שכתוצאה ממנה הנתבע יכול לצאת חייב או זכאי בדין. הנתבע יכול לטעון כי הוא סבור שצודק הפוסק המזכה אותו, ובכך להיפטר מהחיוב. התובע אינו יכול להשתמש בטענה מצידה ההפוך על מנת לחייב את הנתבע, שכן לפי הכלל המוציא מחברו עליו הראיה, על התובע מוטל נטל ההוכחה שהדין הוא כפוסק המחייב את הנתבע, ומאחר שאינו יכול להוכיח זאת, הנתבע פטור.
קיימים קווי דמיון בין טענה זו לבין הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע.
מעמדה המשפטי של הטענה[עריכת קוד מקור]
מהותה של טענת קים לי נסמכת על שני עקרונות: האחד הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה, והאחר הוא כי אין הולכין בממון אחר הרוב. לאור שני עקרונות אלה ניתן להבין כי בעל הדין טוען כי מכיוון שהממון מוחזק בידיו, לא ניתן להוציא ממנו ותו על סמך הטענה כי יש רוב נגדו, מכיוון שלא ניתן להוציא ממון על פי הרוב.[1]
רבי שבתי כהן בספרו "תקפו כהן", מבאר זאת על פי המהרש"ל: כאשר עומדת בפני הדיינים, "בעיא" (שאלה הלכתית) "דלא איפשטא" (שלא נפתרה) והם דנים בה. והנה מתברר שהנתבע הוא תלמיד חכם, והוא בעצמו, דן ומברר את השאלה ההלכתית בפני הדיינים, ומביא מקור לדבריו מן המשנה או מן הברייתא. והדיינים רואים שדבריו הם דברי טעם. למרות שהשאלה ההלכתית לא נפתרה בש"ס, בכל זאת הנתבע לא יחויב בדין.[2]
מוסיף, ומחדש רבי שבתי בשם המהרש"ל: גם אם הנתבע הוא עם הארץ, אך ידוע לו כי קיימת בראשונים דעה הלכתית לזכותו, יכול הוא לטעון קים לי כדעה זאת, ולהיפטר מחיובו בדין.
פוסקים אחרונים רבים סוברים כי לא ניתן לטעון "קים לי" נגד הלכה שנפסקה בשולחן ערוך או בהגהות הרמ"א עליו, בלא שמצוינת דעה חולקת, ובפרט אם נושאי הכלים של השולחן ערוך אינם חולקים על כך[3].
דוגמה לטענת קים לי[עריכת קוד מקור]
מקרה שבו אדם נישא בפעם השנייה, ומנישואיו הראשונים היו לו ילדים. לאחר כמה שנים נפטר האיש, והאלמנה פנתה לבית הדין לקבל מזונות מנכסיו של בעלה המנוח.[4] בעת הדיון הציגו הילדים צוואה מאושרת על ידי בית הדין הרבני, שנכתבה עוד טרם נישואיו בה נרשם שכל רכושו של הבעל ניתן במתנה לילדיו ולכן אין כל רכוש ממנו ניתן יהיה לשלם לאלמנה מזונות.[5] בצוואה זאת אכן היה סעיף המאפשר לבעל לשנות את הצוואה.
האלמנה טענה שהיא זכאית למזונות מדין אומדנא,[6] מכך שהבעל השאיר לעצמו זכות לשנות את הצוואה, יש אומדנא שהוא חשב על האפשרות, שביום מן הימים ישא אישה וירצה להתחייב לה, וחפץ הוא שיישארו בידיו נכסים על מנת לשעבדם לצורך התחייבויות אלו. במצב זה יכולים היורשים לטעון "קים לן" (כלומר: קיים לנו) כשיטת המהרי"ק (יוסף קולון) והרמב"ן, שעל פי אומדנא לא ניתן להוציא ממון מחזקתו.
מקרה זה נידון בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, ונפסק כי האלמנה אינה זכאית למזונות.[7]
ראו גם[עריכת קוד מקור]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]
- קים לי - הרב ישועה רטבי, באתר בית הדין לממונות ישיבת מצפה יריחו.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ שו"ת חתם סופר, חלק חושן משפט, סימן צ"ה; קונטרס הספקות, פרק ו', ו'.
- ^ תקפו כהן עמודים מ' - מ"ב'.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:אוצר החכמה
פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית הרב יוחנן שבדרון, "בטעם פטור המעשר בשביעית והמסתעף לענין פירות נכרים (ד)", בתוך: בית אהרן וישראל, גיליון קע"ח (שנה ל', ד'), ירושלים תשע"ה, עמ' ס"א–פ"ד, באתר אוצר החכמה, בשם רבי אליהו בן חיים, רבי יהושע רפאל בנבנישתי, רבי יאיר חיים בכרך, רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי יהודה עייאש, רבי יונה נבון, רבי יהונתן אייבשיץ, רבי דוד שלמה אייבשיץ, רבי יהודה כהנא הלר, רבי יוסף חזן, רבי יעקב מאיר, רבי יעקב משולם אורנשטיין, רבי דוד טביל ממינסק, רבי משה יהודה לייב זילברברג, רבי נחום לעווי, רבי שלמה דרימר, רבי אברהם שמואל בנימין סופר, רבי שלום משה חי גאגין, רבי ישראל יהושע מקוטנא, רבי אליהו מני, רבי שלום מרדכי שבדרון, ועוד. - ^ על פי ההלכה אישה אינה יורשת את בעלה, אלא בניו. מזונותיה של אלמנה הם חלק מהתחייבויות הבעל בכתובה ועל כן אלמנה זכאית לקבל מהיורשים, מתוך הנכסים שהשאיר אחריו הבעל, דמי מזונות קצובים, או את מלוא ערך הכתובה.
- ^ צוואה ביהדות איננה כצוואה במשפט האזרחי.בעוד במשפט האזרחי אדם יכול לצוות ממון לאחר מותו, במשפט העברי אין לאדם שום כוח לאחר פטירתו. מצד שני מצווה לקיים דברי המת, ובתלמוד אף מופיעה סברה שכופין את היורשים לקיים את דברי המת (מסכת גיטין, פרק ה', משנה ג') (מסכת בבא בתרא, פרק ט', משנה ה'). לבעיה כיצד לקיים את דברי המת, יש שני פתרונות: הראשון הוא כתב צוואה המנוסח בנוסח מיוחד ומהווה מתנה בחיים. כלומר: הקניית הנכסים ליורשים, רגע לפני המיתה. השני הוא הסכמה משותפת בין היורשים הקוראים את הצוואה ופועלים על פיה בכך שכל אחד מוחל על חלקו, ומקנה לאחיו את החלק שמגיע לו על פי הצוואה. בדוגמה שבערך היורשים הציגו צוואה על פי הפתרון הראשון של מתנה בחיים.
- ^ הסמכות הניתנת לבית הדין לפרש מה הייתה כוונתו של אדם, נקראת "אומדנא" - מקביל במידה מסוימת ל"ראיות נסיבתיות" במשפט האזרחי.
- ^ תחומין, כרך י"ט, בית הדין הגדול לערעורים, כתובה המנוגדת לצוואה.