שומר אבדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שומר אבדה
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ו, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ט, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה, פרק י"ג, הלכה י'
שולחן ערוך שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רס"ז, סעיף ט"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שומר אבדה הוא דין הנוגע לכללים ההלכתיים החלים על אדם שמצא אבדה שיש להשיבה לבעליה[1], ובינתיים הוא שומר עליה עד שיתברר מי הם בעליה.

הנידון המרכזי בדינו של שומר אבדה, אשר נידון בהרחבה במספר סוגיות בתלמוד, הוא השאלה האם שומר אבדה מוגדר כשומר חינם, או כשומר שכר. מלבד נידון זה, נגזרים מסוגיית שומר אבדה פרטי דינים נוספים הנוגעים לסוגיות אחרות, כגון "פרוטה דרב יוסף" בדיני עוסק במצווה פטור מן המצווה.

הסוגיה בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר סוגיות בתלמוד הבבלי[2] מובאת מחלוקתם של האמוראים רבה ורב יוסף בשאלת הגדרתו של שומר אבידה, שמקורה הוא במסכת בבא קמא:

איתמר (=נאמר): שומר אבידה: רבה אמר כשומר חינם דמי (=דומה), רב יוסף אמר כשומר שכר דמי

התלמוד מסביר, שלדעת רבה, שומר אבידה נחשב לשומר חינם, משום שאין לו שום הנאה מהשמירה, ולדעת רב יוסף דינו כשומר שכר, "בההיא הנאה דלא בעיא למיטבי ריפתא לעניא". כלומר - מכיוון שהשומר עסוק במצוות השבת אבדה, הוא נפטר מחיוב נתינת צדקה לעני המזדמן לו בזמן שהוא מטפל באבדה, מדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ומחמת הנאה ממונית זו - יש להחשיבו לשומר המקבל שכר על שמירתו, ולחייבו לשלם לבעלים את שווי האבדה במקרה שהיא נאבדת או נגנבת באונס. דין זה, ששומר אבדה פטור ממצוות צדקה בזמן שהוא מטפל באבידה, מכונה בתלמוד "פרוטה דרב יוסף"[3]. התוספות כתבו, שרבה מסכים עם דין פרוטה דרב יוסף, אך הוא סובר שלא שכיח שיגיע עני לבקש ממנו צדקה דווקא בשעה שהוא מטפל באבידה, ולכן הוא מחשיב אותו בכל זאת כשומר חינם[4].

התלמוד במסכת בבא קמא מציין שיש סברא נוספת המסייעת לדעתו של רב יוסף ששומר אבידה נחשב כשומר שכר, שמשום שהשומר לא בחר לשמור על האבדה, אלא הוא מחויב לכך מדאורייתא, ודאי שאין דינו כשומר חינם המתנדב לעשות טובה לחברו.

התלמוד מרחיב את מחלוקתם של רבה ורב יוסף גם לדיניהם של שומרים אחרים השומרים על חפץ של אדם אחר כחלק מקיום מצווה כלשהי, למשל המלווה על המשכון, שגם בו חלקו רבה ורב יוסף האם נחשב לשומר שכר על המשכון, משום שמקיים את מצוות הלוואה, ופטור מנתינת צדקה באותו זמן[5].

להלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על דברי הגמרא במסכת בבא קמא סיכם הרא"ש[6] שסברתו המרכזית של רב יוסף היא שדינו של שומר אבידה הוא כשומר שכר, כיוון שנפטר מחיוב נתינת צדקה לעני בזמן שהוא עסוק בטיפול באבידה, ואילו רבה סבר שאין די בדבר מועט כזה, כדי לעשותו שומר שכר מכיוון שאין זה שכיח שיזדמן לו עני בדיוק כשעוסק בהשבת האבדה. הרא"ש מביא שההלכות גדולות, רבנו חננאל ורב אלפס פסקו כרב יוסף, והתוספות[4] פסקו כרבה.

הרמב"ם[7] פסק אף הוא כרב יוסף, אך נושאי הכלים ציינו במקום שיש חולקים.

הטור[8] הביא את המחלוקת ולא הכריע, והבית יוסף העיר שמכלל דברי הרא"ש בפסקים ובתשובות נראה שנוטה לפסוק דווקא כרב יוסף.

השולחן ערוך[9] פסק גם הוא כרב יוסף: "כל זמן שהאבדה אצלו, אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר", אך הרמ"א הסתייג והוסיף: "ויש אומרים דשומר אבדה אינו אלא שומר חנם"

לאור הסתייגות הרמ"א הכריע הש"ך[10] שלא הוכרעה ההלכה ולכן שומר אבדה פטור בגניבה ואבדה, ומאידך אם תפס המאבד אין מוציאים ממנו, שלא כדברי המהרש"ל[11] שפסק כרבה.

דינים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדר החיוב לפי סוג השומר - שומר חינם, התורה חייבה אותו רק אם פשע בשמירתו, אבל אם לא פשע, ובכל זאת נגנב החפץ או שנאבד, פטור השומר מתשלומי החפץ, שהרי לא מקבל שכר על השמירה ושמירתו לא מעולה, אך שומר שכר, היות שמקבל שכר עליו לשמור ביתר נאמנות ואם נגנב החפץ או נאבד, חייב השומר שכר לשלם את דמיו.
  • שמירת היזק אבדה - באור שמח[12] ביאר שנפקא מינא מהמחלוקת של רבה ורב יוסף אם האחריות של שומר אבדה היא רק שלא תינזק האבדה או שהיא כוללת שלא תזיק בהמה (שהיא בעצמה האבדה) לאחרים.
  • שמירת אבידת בהמה - במקרה של אבדה שהיא בעל חיים, כולם מודים שדינו כשומר שכר[13], והשומר חייב גם בגניבה ואבדה, מפני שהיה יודע שבעל החיים טבעו ללכת ולכן נחשב כפשיעה אם לא שמר שמירה מעולה.
  • השבה ללא דעת בעלים - בהשבת אבדה יוצא ידי חובתו גם אם הבעלים אינו יודע שהשיב האבדה[14].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.