פאנור

פאנור בן פינווה הוא דמות בדיונית חשובה בלגנדריום של הסופר הבריטי ג'ון רונלד רעואל טולקין. נולד באמן, כבנו בכורו של מלך הנולדור, אחד משלוש סיעות העלפים. פאנור נחשב לאחד מאדירי העלפים, ושלושת הסילמרילים שיצר, אבני חן שאצרו בתוכן את אור שני העצים של ולינור, עיצבו את כל היסטורית העלפים.

פאנור חי ופעל באמן, ומת בתחילת העידן הראשון של הארץ התיכונה בבלריאנד, אחרי שהוביל את מרד הנולדור הגדול בולאר. סיפור חייו פורסם לראשונה בשלמותו בסילמריליון על ידי כריסטופר טולקין, כארבע שנים אחרי מות אביו. כל הגרסאות (הרבות) שכתב המחבר במשך השנים, פורסמו על ידי בנו בסדרת ספרי ההיסטוריה של הארץ התיכונה (1983-1996). טולקין עצמו לא הספיק לפרסם את הסיפורים העוסקים בפאנור ובעידן הראשון, מלבד מתווה מתומצת ביותר בנספחים לשר הטבעות.

ביוגרפיה

אביו של פאנור, פינווה, היה בן הדור הראשון של העלפים שניעורו בארץ התיכונה. הולאר, אחרי שגילו אותם, הציעו לעלפים לבוא לגור אתם בוולינור. העלפים שלחו שלושה שגרירים להתרשם מולינור. השלושה היו ינגוה (Ingwë), פינווה ותינגול, שהפכו למנהיגי שלוש סיעות העלפים, הווניר (Vanyar), הנולדור והטלרי (Teleri), בהתאמה. הם שכנעו את עמם לעקור לוולינור. פינווה, עתה מלך הנולדור, התחתן עם מיריאל (Miriel), ואחרי שהווניר, העלפים הבכירים, עברו לגור למרגלות הר טניקווטיל (Taniquetil), מושבו של מנווה (Manwë) מלך הולאר, הפך פינווה למלך העיר טיריון (Tirion) הלבנה. שם, ב-1169 לשנות העצים, נולד לו בנו היחיד ממיריאל, פאנור. האם, שלדבריה שיקעה און ילדים רבים בפאנור, מתה כעבור זמן לא רב. הבן היה ליתום הראשון בעולם. אביו קרא לו קורופינווה (Curufinwë), אבל השם בו ייזכר הוא פאנור, 'רוח האש', שנתנה לו אמו לפני לכתה.

שחור שער וגבוה, פאנור הכריזמטי והכישרוני התבלט כבר מגיל צעיר. בילדותו המוקדמת התחתן אביו שוב, הפעם עם ינדיס (Indis) מסיעת הווניר. פאנור לא שמח על הנישואים האלו, ואת שני אחיו למחצה, פינגולפין (Fingolfin) ופינרפין (Finarfin), לא חיבב, ולא הרבה להתגורר אתם בבית המלך. הוא היה עסוק במסעות ומחקרים משלו, ומראשית דרכו היה עצמאי. הוא המציא בנעוריו את הטנגוואר (Tengwar), הכתב שהיה שכלול לקודם שהמציא רומיל (Rúmil), ובו כתבו העלפים מאז. כמו כן יצר ושכלל אבני חן רבות, ולדברי גנדלף, הפלנטירי (Palantiri), אבני הרואי ששימשו את מלכי נומנור וצאצאיהם בארץ התיכונה, היו גם הם מעשה ידיו. אך המוכרות והחשובות מכל יצירותיו היו שלושת אבני החן הגדולות - הסילמרילי, שבתוך כל אחת מהן נמסך בערבוביה אור שני העצים הקדושים שהאירו את ולינור. כל חייו של פאנור, ולמעשה כל תולדות העידן הראשון, הושפעו באופן מכריע מאבני החן האלו.

בצעירותו התחתן עם נרנדל (Nerdanel). היא הייתה בתו של מהטן (Mahtan), חרש גדול מהנולדור. פאנור למד מחותנו הרבה ממלאכת החרשות. שבעה בנים נולדו לו מנרנדל, מיד'רוס (Maedhros) גבה הקומה, מגלור (Maglor) הזמר, קלגורם (Celegorm) הבהיר, קרנתיר (Caranthir) הכהה, קורופין (Curufin) החכם, אמרוד (Amrod) ואמרס (Amras) התאומים.

באותה העת שוחרר מלקור מכלאו אצל הולאר מנדוס (Mandos), ומנווה התיר לו להסתובב בחופשיות בולמר (Valmar), עיר הולאר. תחת מעטה של עזרה ועצה החל להשפיע לרעה על מחשבות הנולדור, חמי המזג בין העלפים, והסיתם נגד הולאר. הוא דיבר אתם על הארץ התיכונה, על גזע האדם שעתיד להתעורר והולאר לא הזכירו, והצית בנולדור כמיהה לעצמאות מהולאר בארץ התיכונה. יותר מכולם השפיע על פאנור, אף שלפאנור הגאה מעולם לא היה שיג ושיח אתו. אבל יותר מכל חמד מלקור את הסילמרילי, ועל ידי שמועות הכזב שפיזר בין הנולדור, הצליח לסכסך בין פאנור לאחיו פינגולפין ופינרפין. התסיסה הכללית בנולדור הלכה וגברה, ופינווה המלך החליט לכנס את שריו. במועצה הזו התגבר המשבר בין בני פינווה, ופאנור איים על אחיו פינגולפין בחרב. כששמעו על כך הולאר זומן אליהם פאנור, וכשנחקר התבררו שקריו ובגידתו של מלקור, והולאר טולקס (Tulkas) יצא לחפש אחריו, ללא הצלחה. על פאנור נגזרו 12 שנות גלות מטיריון, עיר הנולדור. אביו ובניו יצאו איתו לגלות עם אוצרותיהם והקימו את העיר פורמנוס (Formenos). פינגולפין נשאר למשול בטיריון.

פעם נוספת ניסה מלקור להדיח את פאנור ובא לשערי פורמנוס. אבל פאנור סילק אותו משם כשהבין שמלקור מונע מהחמדה לאבני החן. מאז נעלמו עקבותיו של מלקור לזמן מה. עוד לא עברה חצי מתקופת גלותו, והולאר ערכו חג בהר טניקווטיל שאליו הוזמנו כל העלפים. הולאר, שרצו להרגיע את התסיסה ושהיו מודאגים מבריחתו של מלקור, זימנו את פאנור. פאנור לא יכל לסרב, אך אביו, שלא זומן, נשאר בפורמנוס. במשתה הולאר התפייסו פאנור ופינגולפין למראית עין. אך באותו הזמן הגיע מלקור עם אונגוליינט (Ungoliant), עכבישה מפלצתית, לאזלוהר (Ezelohar), התל הירוק שעליו צמחו שני העצים. מלקור שבר את העצים, והעכבישה שתתה את אורם. ולינור הוחשכה. מיד לאחר מכן בא מלקור לפורמנוס, הרג את פינווה וגנב את הסילמרילים ושאר האוצרות. משם ברחו הוא ואונגוליינט לקרח השוחק בצפון הארץ, דרכו עברו לארץ התיכונה. את כל אוצרותיו של פאנור נתן מלקור לאונגוליינט, שחפצה גם בשלושת הסילמרילי. מלקור סירב, והבאלרוגים שלו שנחלצו לעזרתו הניסו את העכבישה.

לנוכח החשכת ולינור ומות אביו, הפר פאנור את הגלות שכפו עליו הולאר ובא לטיריון. שם נאם בפני הנולדור והאיץ בהם לעזוב את ולינור, שעתה, בהחשכתה, לא עדיפה על פני הארץ התיכונה הגדולה, בה יהיו חופשיים מעול הולאר. הוא נתן למלקור את הכינוי מורגות' (Morgoth), האויב השחור, ונשבע יחד עם שבעת בניו לרדוף אחריו ואחרי כל מי שיחזיק בסילמריל, איינור, עלף או כל יצור אחר. כמעט כל הנולדור החליטו לצאת עם פאנור לארץ התיכונה, אך הם נחלקו לשתי סיעות, הקטנה בהנהגת פאנור, והגדולה בהנהגת אחיו פינגולפין. כדי לחצות את הים לארץ התיכונה נזקקו הנולדור לספינות שלא היו להם. לכן הוביל פאנור את עמו לאלקולונדה (Alqualondë), נמל עלפי הטלרי שהיו טובי בוני הספינות. כשסירבו הטלרי, שראו במעשי הנולדור מרד גלוי בולאר, לתת להם את ספינותיהם, פרצה תגרה בין העלפים, הראשונה שהייתה באמן. הטלרי, אף שהיו רבים יותר, היו חסרים את השריון והחרבות שהיו לנולדור, הנפחים, והם הובסו ורבים מהם נהרגו. הנולדור לקחו את ספינות הטלרי, ושטו אתן צפונה. אך הספינות לא הכילו את כל הגולים, וחלקם התקדמו צפונה ברגל.

כשהגיעו הנולדור לגבולות הצפוניים של ארמן (Araman), הישימון הצפוני שבין הרי הפלורי (Pelori) לים, ראו דמות אפלה עומדת על סלע גבוה. הדמות, כנראה מנדוס בעצמו, אמרה את הנבואה שנודעה כקללת מנדוס. הולאר יסגרו את שערי ולינור בפני הנולדור ולא יציעו להם יותר עזרה. הם יסבלו מבגידות, ויותר מכולם, יהיה מקולל ביתו של פאנור. פינרפין, אחרי ששמע את הנבואה, החליט לחזור לוולינור ולבקש את מחילת הולאר. אבל פאנור השיב שאת שבועתו לרדוף אחרי מלקור לא יוכל להפר. ופינגולפין החליט להישאר עם עמו ולא לנטוש את המסע. כך הגיעו הנולדור לגבולות הצפוניים של העולם, שם התעכבו לתקופת מה. היו להם שתי דרכים לחצות לארץ התיכונה. ספינות, שלא יכלו לשאת את כולם, או הליכה מסוכנת מאוד דרך הקרח השוחק של ההלקרקסה. אך פאנור החליט לבגוד באחיו ויצא עם סיעתו בספינות לארץ התיכונה, מותיר אחריו את פינגולפין וכל ההולכים אחריו. כשהגיעו למפרץ דרנגיסט (Drengist), במערב בלריאנד, ציווה פאנור לשרוף את הספינות. את עשן שעלה מהשרפה ראו גם פינגולפין ואנשיו וגם משרתי מלקור.

מדרנגיסט הוביל פאנור את אנשיו להיתלום, ושם, טרם עלה הירח לראשונה, תקף אותם צבא אורקים של מלקור. בקרב הזה ניגפו האורקים לחלוטין, כי הנולדור היו עדיין חזקים ואדירים, ותלאות הארץ התיכונה עדיין לא השפיעו עליהם. אבל פאנור רדף בטירוף אחרי האויב רחוק ונקלע למארב באלרוגים. גות'מוג (Gothmog), שר הבאלרוגים פצע אותו אנושות, וכעבור זמן לא רב, באיתל סיריון (Eithel Sirion), באר הסיריון, מת פאנור, ב-1497 לשנות העצים. במותו הבין פאנור כי את עוצמת האויב לא יוכלו העלפים לנצח, אבל קילל את מלקור וציווה על בניו לשמור על שבועתם.

התפתחות דמותו

הגרסה הראשונה לסיפורי הסילמריליון שכתב טולקין היא ספר הסיפורים האבודים, שנכתב בעשורים השני והשלישי למאה ה20 ופורסם ב'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' על ידי הבן, כריסטופר טולקין. במשך עשרות השנים שבהן פיתח טולקין את המיתולוגיה שיצר, הוכנסו בה בהכרח שינויים ותוספות רבים, וסיפורו של פאנור אף הוא התגלגל והתפתח עד שנעשה לתיאור ההיבריס והנמסיס של האדיר בכל העלפים. אמנם כמה קווים כלליים לא השתנו, פאנור יוצר את הסילמרילים, מלקור גונב אותם, מנוסת הנולדור ופשעיהם. אבל בעלילה המקורית אין לסילמרילים חשיבות מיוחדת. מלקור חומד אותם 'יחד' עם אבני החן האחרות של הנולדור. כשתתפתח המיתולוגיה יהפכו הסילמרילים לחשובים עד כדי כך שייתנו להסילמריליון את שמו.

הקווים הכלליים של הסיפור אכן קיימים, מוקצנים פחות. פאנור אינו חשוב עד כדי כך, ולא הסילמרילים שלו. אולם במה שנוגע לגנאלוגיה, הסיפור המקורי שונה לחלוטין. בספר הסיפורים האבודים, פאנור אינו בנו של פינווה ונסיך הנולדור. אחיו פינגולפין ופינרפין עדיין לא קיימים, כמו גם שבעת בניו. כך, סיפור גלותו של פאנור קיים, אבל בהקשר שונה לגמרי מבהסילמרליון. הסכסוך בין האחים לא קיים, והולאר מצווים על 'כל' הנולדור לעזוב את טיריון, רק משום חששם מפני תסיסת הנולדור, שמלקור הסית.

כבר במתווה למיתולוגיה שנכתב בשנות העשרים, ושפורסם בכרך הרביעי מסדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה, The Shaping of Middle-earth, מעודכן כמעט לחלוטין העץ הגנאלוגי של נסיכי הנולדור, ונעשה דומה לזה של הסילמריליון. סיפור פאנור, גם אם בקצרה, מופיע שם כמעט בלי הבדלים מהסיפור שפורסם בהסילמריליון.

לקריאה נוספת

• פיאנור באתר האנציקלופדיה של ארדה