דגניה א'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגניה א'
Deganya Israel.jpg
דגניה ב' במרכז, דגניה א' בצד שמאל למעלה
מחוז הצפון
מועצה אזורית עמק הירדן
גובה ממוצע ‎-204‏ מטר
תאריך ייסוד 1910
תנועה מיישבת התנועה הקיבוצית
סוג יישוב קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 564 תושבים
נתוני קיבוץ
תאריך ייסוד הגרעין 1909
תנועת אם חבר הקבוצות והקיבוצים
זרם הזרם המתחדש
ענפי ייצור חקלאות, רפת, לול ומפעל "טולגל יהלומי תעשייה"
מיקום דגניה א'
דגניה א'
דגניה א'
http://www.degania.org.il/
הצריף המשוחזר באום ג'וני
בית המגורים הראשון בדגניה א', 2009
הכניסה לחצר ראשונים בדגניה א', 2008
עץ המדינה, 2008
לוח הקדשה ב"עץ המדינה", 2008

דגניה א', היא קבוצת התיישבות הנמצאת בקצהו הדרומי של ים כנרת, כעשרה ק"מ מדרום לטבריה, בתחום המועצה האזורית עמק הירדן.

בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא כיום קיבוץ, נודעה דגניה כ"אם הקבוצות" ומאוחר יותר כ"אם הקבוצות והקיבוצים". מקור השם דגניה הוא בחמשת מיני הדגנים הגדלים בישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מההקמה ועד תום מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אום ג'וני

דגניה א' (או דגניה, כפי שנקראה עד להקמת דגניה ב' בשנת 1920) נוסדה בשנת 1910 על חלק משטח של כ-3,000 דונם מאדמות הכפר אום ג'וני שנרכשו על ידי קק"ל ממזרח לנהר הירדן בשנת 1904.

המשרד הארצישראלי הזמין את "קבוצת הכיבוש" שהגיעה למקום בשנת 1909 לעבוד באתר כקבוצת כיבוש תמורת שכר. קבוצה זו קיבלה על עצמה לנהל את המקום ללא ניהול של פקידי המשרד לניסיון של שנה אחת. ב-1909 נתגלה סכסוך בין מנהל חוות כנרת מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום ברמן, לבין הפועלים, וקבוצה של פועלים החליטה לקחת פסק זמן ולהשתלם בעבודת החקלאות בחדרה.

"הקומונה החדרתית"‏[1] הייתה הקבוצה השנייה שעבדה את אדמות אום ג'וני. ב־28 באוקטובר 1910, לאחר שחתמו על הסכם חדש עם הד"ר ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי, חצו אנשי "הקומונה החדרתית" (שתי בחורות ועשרה בחורים), חלקם אנשי "הקומונה הרומנאית" (על שם העיר רומני שבאוקראינה), בהנהגתו של יוסף בוסל את הירדן בדרכם ליישב ולעבד מחדש את אדמות אום ג'וני.

ב-4 ביוני 1912 הקבוצה עברה מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום. בשנת 1913 עבדה בדגניה קבוצת חברי ההסתדרות המצומצמת, בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה. בין חברי הקבוצה אליהו גולומב שהיה לימים ראש ארגון ההגנה, ומשה כרמי[2] ממעצבי החינוך המשותף. ב-22 בנובמבר 1913, התנדב משה ברסקי להביא תרופות לשמואל דיין, שהיה חולה. בדרכו חזרה ממלחמיה הותקף על ידי קבוצת שודדים שביקשו ליטול את פרדתו, והוא הניס את הפרדה לחצר דגניה. במאבק עם השודדים הספיק לפגוע באחד מהם בטרם מת מפצעיו.

בשנת 1926 נוסד בית הספר היסודי בית החינוך המשותף דגניה שהיה בית הספר הראשון הקיבוצי.

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאורעות תרצ"ו בשנים 1936‏-1939 שימשה דגניה בסיס לפלוגות השדה, ובשנים שבטרם מלחמת העצמאות - בסיס לפלמ"ח.

הקרב במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עמק הירדן

במלחמת העצמאות הצליחו מגיני דגניה א' ודגניה ב' לבלום את הצבא הסורי, שפלש לעמק הירדן. טנק סורי שהגיע לפתחה של דגניה נפגע ונעצר בידי מגיני המקום והושאר עד היום כסמל לעמידת לוחמי דגניה במלחמה. רבים סברו במשך שנים מספר כי הטנק נפגע והושבת באמצעות בקבוק תבערה דמוי בקבוק "מולוטוב", אך במאמר בשם "איך באמת נפגע הטנק של דגניה?" מאת מיכאל מס, נכתב על בדיקה שנערכה על ידי חיל החימוש ב-1991:

"הבדיקה העלתה שבטנק השרוף נמצאה חדירה בליסטית אחת בצריח, אחת בצריחון המפקד, ורסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה... נגרמו ממטען חלול... ממדי הרסס ההיקפי, צורתו ועובי השריון הנחדר, מתאימים לפצצת מטול פיא"ט".(נשק אנטי טנקי שהופעל על ידי לוחמי חטיבת גולני שהוחשו כתגבורת לחזית עמק הירדן).‏[3]

במכתב מיום 17 ביולי 2006, מאת מחלקת היסטוריה, ענף חקר קרבות, אל שלמה אנשל, האיש שפגע בטנק הסורי בפגז של פיא"ט, נכתב, בין השאר, כי:

טנק שחדר למשק נפגע בפגז "פיאט" והושמד באמצעות "בקבוק מולוטוב".

באופן זה נשמרו הן התיאור המקובל כי הטנק הושמד על ידי בקבוק מולוטוב, והן העובדה ההיסטורית כי הטנק נפגע קודם לכן מפגז פיא"ט.

מ-1948 עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשמ"א 1981, זכתה קבוצת דגניה א' בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה בהיותה מופת לחלוציות חברתית-אנושית.

כמו קיבוצים רבים, דגניה א' עוברת תהליך של הפרטה. נכון ל-2013 תהליך ההפרטה עדיין לא הסתיים. בסוף פברואר 2007 הסתיים פרק משמעותי בהיסטוריה של הקבוצה, כאשר בהצבעה בקרב חברי הקיבוץ, הוחלט כמעט בפה אחד להחליף את השיטה השיתופית בשיטה דיפרנציאלית.

בט"ו בשבט תש"ח ניטע בדגניה א' עץ ברוש לכבוד המדינה שבדרך. עץ זה נקרא עד היום עץ המדינה. במקום נטמנה מגילה שנכתבה על ידי יעקב פלמוני. העץ מרשים ומתנשא לגובה. לידו לוח הנצחה עליו כתובה המגילה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזכות שפע המים (ליד הכנרת) והאקלים החם התבססה דגניה א' על גידולי שלחין, בריכות דגים ורפתות בקר. כיום, עיקר הכנסתה נובע ממפעל "טול-גל" ליהלומי תעשייה ואין במקום בריכות דגים.

יעקב פלמוני, חבר הקיבוץ, הקים בדגניה א' מוזיאון ומרכז לימודים, "בית גורדון לטבע ולחקלאות ולידע בקעת כנרות", או בקיצור "בית גורדון", על שמו של א"ד גורדון, שחי ועבד בדגניה, ואף נטמן בבית הקברות שלה, בו טמונים גם ארתור רופין ואוטו ורבורג.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוקי צור, לא בעבים מעל: מאה ראשונה לדגניה, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד וירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ע-2010.
  • אביגיל פז-ישעיהו, תנאים של שותפות : קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ, 1926-1910, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-21

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקומונה החדרתית נקראה גם קבוצת רומני כשם העיירה ברוסיה שבה נולדו כמה מהם, ראו "דגניה" בלקסיקון הקיבוץ, יד טבנקין, 1998
  2. ^ משה כרמי במאגר המידע אדם בגליל
  3. ^ מיכאל מס, איך באמת נפגע הטנק של דגניה?, השריון, גיליון 7, 2000, עמ' 61-60.

קואורדינטות: 32°42′29.16″N 35°34′29.63″E / 32.7081000°N 35.5748972°E / 32.7081000; 35.5748972