בית הכנסת בבית אלפא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גלגל המזלות

בית הכנסת בבית אלפא הוא אתר ארכאולוגי בישראל, ובו שרידי בית כנסת עתיק מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל. האתר התפרסם בזכות הפסיפסים השמורים שבו ונתפש כעדות לקיום חיים יהודיים במשך מאות שנים אחרי חורבן בית שני. המבנה הוכרז כגן לאומי.

שרידי בית הכנסת התגלו בשנת 1928, תוך כדי חפירת תעלה להובלת מים אל קיבוץ חפציבה שלרגלי הגלבוע. כיוון שלא נמצאו סימוכין ליישוב יהודי באזור, נקרא בית הכנסת על שם הקיבוץ השכן בית אלפא, ששמו בא לו מחורבת בית אילפא שבקרבת מקום, וכך הוא נקרא עד היום, אם כי הוא נמצא בשטח קיבוץ חפציבה. החפירה הארכאולוגית נערכה על ידי צוות מן האוניברסיטה העברית בראשותו של הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק, אשר פרסם את ממצאי חקירת בית הכנסת בסקר בשנת 1932. סקר נוסף נערך בשנת 1962 על ידי רשות העתיקות.

בחפירה ובחשיפת רצפת הפסיפס, התגלו שרידים של מבנה בית כנסת קדום יותר, כנראה מן המאה ה-5 לספירה, ממנו התגלו שרידי ריצוף פסיפס קדומים. הערכת החופרים הייתה כי בית הכנסת המאוחר יותר, מן המאה ה-6 לספירה, נחרב ברעידת אדמה בשנת 749, או אף מוקדם יותר. חלקי המבנה אשר נפלו על רצפת הפסיפס הגנו עליה מבליה.

מבנה בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית בית הכנסת והפסיפסים
עקדת יצחק

בשטח בית הכנסת התגלו עדויות לקיומו של מבנה קדום יותר, עליו נבנה בית הכנסת, כנראה במאה ה-6 לספירה. חלל בית הכנסת נבנה במתכונת של בזיליקה אשר אורכה הוא 27.7 מטרים על 14.2 מטרים, אולם, מבנה בית הכנסת אינו סימטרי לחלוטין. החלל המרכזי חולק לאולמות אורך (ספינות), על ידי עמודים, ובסופו הוקם אפסיס אשר בו, כנראה, הוצב ארון הקודש. חלק משטח בית הכנסת הוקדש למבואה מקדימה או נרתקס אשר אורכו 9.65 מטרים ורוחבו 11.9 מטרים.

חלק המרכזי
תמונה פנורמית

פסיפס בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הפסיפסים כללה מערך דימויים פיגורטיבי במרכז החלל, אשר שרד במצב טוב מאוד, ודגמים גאומטריים בחלקים המשניים של המבנה, מהם שרדו חלקים באולם האורך הימיני (צד מזרח) ושרידים מעטים בנרטקס של המבנה. הפסיפס מכיל כתובת, פגומה מעט, המזהה את האמנים, אב ובנו בשם מריאנוס וחנינא. שמות אלו מופיעים גם על גבי רצפת פסיפס בית הכנסת בבית שאן.

בתוך שקע באפסיס נמצאו מטבעות ברונזה, אחד מהם של קונסטנטינוס הגדול (337-306), ואחר של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (527-518); תאריכים אלו עזרו לקבוע את זמן הבנייה של בית הכנסת. הכתובת גם מתארכת את הפסיפס לתקופתו של הקיסר יוסטיניאנוס; סוקניק הניח כי הפסיפס נוצר בימי יוסטיניאנוס הראשון, אולם חוקרים אחרים הניחו כי הכוונה היא לקיסר יוסטיניאנוס השני.

החלק המרכזי של רצפת בית הכנסת עוטר, כאמור, בפסיפס נראטיבי גדול ממדים המחולק ל-3 חלקים עיקריים הנתונים בתוך מסגרת מעוטרת. מבנה כזה של פסיפסים מופיע גם בבית הכנסת בחוספיה, בחמת טבריה ובנען[1].

בחלק המערבי של הפסיפס, אשר היה קרוב אל ארון הקודש, מציג הפסיפס נושא של כלי המשכן. במרכזה של הקומפוזיציה הסימטרית מופיע ארון הקודש המתואר כ"חזית אדריכלית". חזית זו, המזכירה תיאורי מבנים, מרבה להופיע באמנות הביזנטית כמייצגת את הקדושה, על גבי סרקופאגים, כמו גם על חפצים נוספים. היא משותפת לתיאורים בעלי אופי יהודי, פגאני ונוצרי. החזית כאן, מורכבת מעמודים בעלי בסיס, הנושאים גמלון מעוטר בדגם של לונטה המכילה דגם של צדף. מצידי ארון הקודש מופיעות שתי מנורות בעלות שבעה קנים, העומדות על בסיס ובו שלוש רגליים. עוד מופיעים שופר, מחתה זוג ציפורים העומדות מכל צד של הגמלון וזוג אריות הניצבים גם הם משני עברי הארון. בשולי הקומפוזיציה מופיעים וילונות גלולים בעלי דגם של פרחים המעניקים לסצנה אווירה תיאטראלית מעט.

מרכז הפסיפס מוקדש לתיאור גלגל המזלות. המזלות מופיעים בתוך קומפוזיציה עגולה ושמו של כל מזל רשום ליד תיאורו הגראפי. במרכז הגלגל מופיע הליוס, אל השמש היווני. הימצאותו של אל פגאני במרכזו של פסיפס יהודי מעידה לדעת החוקרים, כי דמות זו הפסיקה לשאת את משמעותה המקורית והפכה לחלק מן הדגם המקובל של תיאור גלגל המזלות[דרוש מקור]. בשולי הגלגל מופיעות ארבע דמויות נשיות המסמלות את עונות השנה, העונות גם מצוינות בשם עברי לפי מערכת ארבע התקופות - "תקופת תשרי", "תקופת תמוז", "תקופת ניסן", "תקופת טבת".

בחלקו השלישי של הפסיפס מופיע תיאור עקידת יצחק. בצד שמאל של הקומפוזיציה מופיע מזבח ולצידו מצויר אברהם האוחז ביצחק להקריבו. במרכז מופיע איל, המתואר בפרופיל וקשור בחבל אל עץ. עיצוב זה יוחס על ידי ברגמן‏[2]לפרשנות של אבות הכנסייה הרואות את ישו בדמותו של האיל, זקוביץ‏[3] הציע כי הרקע לעיצוב המאונך הוא בקוי הדמיון לסיפור המקראי אודות אבשלום שנתלה באלה, לצידו מופיע הכיתוב מן הטקסט המקראי "והנה אייל". מעליו מופיע ייצוג של אלוהים המתואר כשמש ממנה מושטת כף יד ומתחתיה המילים "אל תשלח". בימין התיאור מופיעים שני נערים הנושאים חמור לבן.

סגנון עיצוב הפסיפס שואב רבות מן התפיסות הייצוגיות והמושגיות שבאמנות הביזנטית. כתיאור מזל בתולה, למשל, מופיע דמות של קיסרית ביזנטית היושבת על כס מלכות. יחד עם זאת, הייצוג הבולט ביותר הוא "יד אלוהים" המופיעה בתיאור העקידה. הדמויות והפריטים מתוארים כולם בחזיתיות. בתיאור העקידה מופיעות הדמויות זו לצד זו, ללא התייחסות ממשית לעומק ולחלל, על אף הוספה של צמחייה סמלית. הדוגמה הבולטת לחוסר התייחסות זה היא בתיאור הנער המלווה, אשר מופיע מאחורי החמור. האמן לא הוסיף את רגלי הדמות והסתפק בתיאור רגלי החיה בלבד.

קוחנל, במחקרה אודות ייצוג העיר ירושלים באמנות ביזנטית, מוצאת במכלול הפסיפס את הקשר ההדוק לתיאור העיר ירושלים. הצירוף בין עקדת יצחק, אשר נערכה במקום בו הוקם המקדש, בית המקדש וארון המקדש כ"חזית אדריכלית" וייצוג כליו, לבין גלגל המזלות מעידה לדעתה על ממדים אסכטולוגים או קוסמיים בתיאור ירושלים: "דימויים קוסמיים ברורים אלו, מחזקים את אמונתנו כי ייצוגים אלו משמעותם היא ייצוג סמלי של ירושלים, המהוללת בספרות התלמודית של אותו זמן, כמרכזו של העולם"‏[4].

בול דואר אוויר משנת 1950 ועליו בת יענה מהפסיפס

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת בבית אלפא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי-יונה, מיכאל, "מן ההלניזם עד ביזנטיון", בתוך: 6000 שנות אמנות בארץ-ישראל, כתר, ירושלים, 1986, עמ' 293.
  2. ^ ברגמן מ', "תמונת האיל בציור העקידה ברצפת הפסיפס מבית אלפא" תרביץ נ"א עמ' 306-309.
  3. ^ זקוביץ י',"האיל בסבך ואבשלום בשובך", תרביץ נ"ב (תשמ"א), עמ' 143-144.
  4. ^ Kuhnel Bianca, From the Earthly to the Hevenly Jerusalem, Harder, 1987, p. 110

קואורדינטות: 32°31′8.84″N 35°25′36.49″E / 32.5191222°N 35.4268028°E / 32.5191222; 35.4268028