מפלגת תקומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפלגת תקומה
Tkuma.png
אפיון מפלגת ציונות דתית ימנית ניצית
כנסות הכנסת ה-14 (1996) עד ימינו
ממשלות 29*, 30, 33
*הייתה חברה בקואליציה; חברותיה לסיעה
המשותפת האיחוד הלאומי יוצגו בממשלה
מנהיגים חנן פורת, צבי הנדל, יעקב כץ (כצל'ה), אורי יהודה אריאל
שיא כוחה 4 מנדטים (הכנסת ה-19)
נוצרה מתוך המפד"ל
התמזגה לתוך האיחוד הלאומי, האיחוד הלאומי-מפד"ל, האיחוד הלאומי בשנית, הבית היהודי

מפלגת תקומה (משלהי 2012: האיחוד הלאומי-תקומה) היא מפלגה דתית-לאומית ימנית נִצית של הציונות הדתית, אשר הוקמה במרץ 1999 על ידי פורשי המפד"ל. יו"ר המפלגה כיום הוא אורי יהודה אריאל. המפלגה לא רצה מעולם לכנסת לבדה ותמיד חברה למפלגות אחרות להקמת רשימה מאוחדת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת החמש עשרה (1999 - 2003)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת החמש עשרה

תקומה הוקמה על ידי חנן פורת וצבי הנדל שפרשו מהמפד"ל במרץ 1999, בעקבות חתימת הסכם ואי בסוף 1998 ולקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה, שנועדו להתקיים כעבור כחודשיים. שמה הראשון היה "אמונים" אך השם שונה לתקומה. המייסדים הקימו למפלגה החדשה גם מזכירות, בת 70 חברים כיום, שתקבל את ההחלטות. עם זאת, לרבני תקומה, בהם הרב דב ליאור, הרב זלמן מלמד והרב חיים שטיינר, משקל רב, גם אם לא מכריע, בקבלת ההחלטות.

מיד עם הקמתה התאחדה המפלגה עם מפלגת מולדת של רחבעם זאבי ובני אלון, שהוקמה עוד ב-1988 ועם חרות - התנועה הלאומית, שהוקמה כחודש קודם לכן על ידי בני בגין ומיכאל קליינר שפרשו מהליכוד. שלוש הסיעות יצרו יחדיו מפלגה חדשה בשם האיחוד הלאומי. השאיפה הייתה להשיג סיעה משמעותית בכנסת, שתמנע מהליכוד בראשות בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, להוסיף ולוותר על שטחים מארץ ישראל, כפי שכבר עשה לדעתם בהסכם ואי.

בבחירות עצמן הפסיד נתניהו לאהוד ברק וגם המפלגה החדשה נכשלה יחסית לציפיותיה וזכתה ב-4 מושבים בלבד בכנסת, רק אחד מהם לתקומה. בעקבות זאת, כמה חודשים אחרי הבחירות, באוקטובר 1999 פרש חנן פורת מהכנסת ופינה מקום לצבי הנדל. תקומה, כחלק מהמפלגה החדשה, עברה עימה את כל תהפוכות הכנסת החמש עשרה: תחילה היא נותרה באופוזיציה לצידו של הליכוד. ב-1 בפברואר 2000 היא השתתפה באיחוד עם מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, ליצירת מסגרת חדשה - איחוד לאומי-ישראל ביתנו. וכעבור שנה, במרץ 2001 היא הפכה לחלק מהקואליציה, כחלק מסיעת האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו, אחרי הקמת ממשלת שרון הראשונה.

ב-17 באוקטובר 2001 נרצח רחבעם זאבי על ידי מחבל פלסטיני מהחזית העממית, במלון הייאט במזרח ירושלים. מחליפו של זאבי בכנסת היה אורי אריאל, חבר הכנסת השני מטעם תקומה בתוך האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו. כחצי שנה אחרי הרצח, ב-14 במרץ 2002, פרשה האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו ובתוכה תקומה, מהממשלה ומהקואליציה, תוך שהיא מבקרת בחריפות את מדיניות ההבלגה בה נקטה הממשלה באותה עת למול השתלשלות אירועי האינתיפאדה השנייה. כשבועיים אחרי הפרישה, ב-27 במרץ אירע הפיגוע במלון פארק בנתניה ויומיים לאחר מכן החל מבצע חומת מגן, אולם האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו, לרבות תקומה, נותרה באופוזיציה לממשלת שרון עד תום כהונת הכנסת החמש עשרה.

הכנסת השש עשרה (2003 - 2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השש עשרה

בבחירות ינואר 2003 זכתה הרשימה המאוחדת תחת השם "מפלגת האיחוד-הלאומי" ב-7 מושבים בלבד בכנסת, מהם שניים לתקומה (הנדל ואריאל). האיחוד הלאומי הצטרפה לקואליציה ונציגיה בממשלת שרון השנייה, שהוקמה בפברואר 2003, היו בני אלון וליברמן, מטעם שני המרכיבים האחרים של הרשימה המאוחדת ולא מטעם תקומה. בראשית יוני 2004, לקראת ולצורך השגת רוב בהצבעה בממשלה על תוכנית ההתנתקות, פיטר ראש-הממשלה שרון את ליברמן ואלון, שניים מהמתנגדים לה ובעקבות הפיטורין פרשה האיחוד הלאומי, לרבות תקומה, מהקואליציה. ב-6 ביוני 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות בממשלה, לאור הרוב שנוצר בה לאחר פיטורי שני שרי האיחוד הלאומי. האיחוד הלאומי נותרה לאחר מכן באופוזיציה עד תום תקופת כהונת הכנסת השש עשרה, כאשר לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה פרשה ממנה ישראל ביתנו, שהחליטה לרוץ בנפרד.

הכנסת השבע עשרה (2006 - 2009)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השבע עשרה

האיחוד הלאומי החלה את המירוץ בבחירות לכנסת ה-17, כשהיא כוללת בששת המקומות הראשונים ברשימתה שני נציגים מכל אחת מהמפלגות שהרכיבו אותה - מולדת, ציונות דתית לאומית מתחדשת ותקומה (הנדל ואריאל). עם זאת, לאחר לחצים מצד רבנים ותנועות ציבוריות של פעילי ימין הוסכם ב-9 בפברואר 2006 על רשימה משותפת של האיחוד הלאומי והמפד"ל.

בבחירות שנערכו במרץ 2006, ניצחה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט, שירש את אריאל שרון חודשיים קודם לכן, בעיצומה של מערכת הבחירות, בעקבות האירוע המוחי שאירע לשרון. רשימת האיחוד הלאומי - מפד"ל לא עמדה בציפיות מרכיביה וזכתה בתשעה מושבים בכנסת, בלבד, מהם שניים לנציגי תקומה (הנדל ואריאל). האיחוד הלאומי - מפד"ל התייצבה באופוזיציה, לצידה של מפלגת הליכוד המצומקת (12 מושבים בלבד).

הכנסת השמונה עשרה (2009 - 2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השמונה עשרה

לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה בפברואר 2009 החליטו תקומה, ומולדת להתאחד עם המפד"ל, ליצירת מפלגה חדשה - הבית היהודי, שאמורה הייתה להתמקד בנושאי ערכים וחינוך ופחות בנושא ארץ ישראל השלמה[1]. מלאכת הכנת הרשימה החדשה הופקדה בידי ועדה ציבורית עצמאית, אולם לאחר פרסום הרשימה המיועדת לכנסת וערב סגירת רשימות המועמדים פרשו ממנה חברי הכנסת של "האיחוד הלאומי" (מפלגת מולדת ותקומה). הם טענו שהוועדה המסדרת מעלה בתפקידה בכך שכללה את כל חברי הכנסת של המפד"ל ברשימה הסופית, בעוד רק אחד מחברי האיחוד הלאומי הוצב בין עשרת המועמדים הראשונים. תקומה ומולדת הפורשות, נשארו לפיכך עם השם "האיחוד הלאומי", בעוד המפד"ל רצה בנפרד תחת השם "הבית היהודי". מפלגת התקווה, שבראשה עמד אריה אלדד, שפרש קודם לכן מהאיחוד הלאומי, חזרה והצטרפה אל תקומה ומולדת וכמוכן הצטרפה גם מפלגת ארץ ישראל שלנו של הרב שלום דב וולפא וברוך מרזל. בראש רשימת האיחוד הלאומי החדשה - ישנה הזו הוצב הפעם יעקב כץ (כצל'ה) שהיה חבר תקומה.

בבחירות עצמן זכתה הרשימה ב-4 מושבים בכנסת, אחד יותר מהבית היהודי, כאשר נציגי תקומה הם יעקב כץ (כצל'ה) ואורי אריאל. לאחר הקמת ממשלת נתניהו השנייה נשארה הסיעה כולה באופוזיציה, בעוד הבית היהודי כמו גם ישראל ביתנו מצטרפים לממשלה.

אורי אריאל היה יושב ראש ועדת ביקורת המדינה, יושב ראש ועדת משנה לעניין מפוני גוש קטיף וצפון השומרון והיה בין השאר גם חבר בוועדה למינוי שופטים, חבר וועדת הכספים, חבר וועדת המשנה לענייני תקציב הביטחון ועוד. האיחוד הלאומי כולו וגם אורי אריאל לבדו, דורגו במקום הגבוה ביותר במדד הפעילות הלאומית, בדו"ח החצי-שנתי שמפרסם ארגון מטות ערים, עם ציון ממוצע של מעל 95‏[2].

בנוסף לפעילות בכנסת, תמכה המפלגה בארגוני הימין הבאים באופן פעיל: הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, החזית הכתומה וארגון זכויות האדם ביש"ע. ארגונים אלה מוקדשים להגנה על זכויותיהם של המתנחלים ומפוני גוש קטיף וצפון השומרון.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת התשע עשרה

ב-18 באוקטובר 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה התפצלה "האיחוד הלאומי" שוב. שניים מהח"כים (אריאל וכץ, בפועל מפלגת תקומה) חתמו על הסכם ריצה משותפת עם מפלגת הבית היהודי בבחירות לכנסת ה-19, אך אריה אלדד ("התקווה") ומיכאל בן-ארי ("ארץ ישראל שלנו") פרשו, הקימו רשימה חדשה בשם עוצמה לישראל[3] והחליטו לרוץ בנפרד. במקביל, ביקשה תקומה מרשם המפלגות לשנות את שמה הרשמי להאיחוד הלאומי-תקומה[4] בקשה שאושרה רשמית סמוך למועד הגשת הרשימות.

ב-29 בנובמבר 2012 הגיעו אנשי המפד"ל (הבית היהודי) ותקומה להסכם מפורט וסופי שהשלים את ההסכם שנחתם חודש קודם לכן, לרוץ במשותף בבחירות לכנסת התשע העשרה. על פי ההסכם נפתלי בנט ישמש כראש הסיעה המאוחדת תחת השם "הבית היהודי" ואנשי תקומה יקבלו ארבעה מקומות בעשירייה הראשונה. בבחירות זכתה הבית היהודי ב-12 מנדטים, 4 מהם נציגי תקומה.

מבנה המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת המפלגה לכנסת נבחרת על ידי 110 חברי מרכז המפלגה[5].

נציגי המפלגה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת חברי כנסת הערות
הכנסת ה-14 (1996) 2 מנדטים: צבי הנדל, חנן פורת הסיעה הוקמה ב-4 במרץ 1999 עם פרישת חבריה מהמפד"ל והקמת סיעת אמונים (ב-17 במרץ 1999 שונה שמה לתקומה).
הכנסת ה-15 (1999) במסגרת האיחוד הלאומי מנדט אחד (מתוך 4 לרשימה כולה): צבי הנדל, חנן פורת, אורי יהודה אריאל
הכנסת ה-16 (2003) במסגרת האיחוד הלאומי 2 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): אורי יהודה אריאל, צבי הנדל רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את כלל מועמדי האיחוד הלאומי, ראו כאן.
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת האיחוד הלאומי והמפד"ל 2 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): אורי יהודה אריאל, צבי הנדל רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את כלל מועמדי האיחוד הלאומי והמפד"ל, ראו כאן.
הכנסת ה-18 (2009) במסגרת האיחוד הלאומי 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): יעקב כץ (כצל'ה), אורי אריאל רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את כלל מועמדי האיחוד הלאומי, ראו כאן.
הכנסת ה-19 (2013) במסגרת הבית היהודי 4 מנדטים (מתוך 12 לרשימה כולה): אורי אריאל, אליהו בן דהן, זבולון כלפא, אורית סטרוק רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את כלל מועמדי הבית היהודי, ראו כאן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]