ממשלת ישראל התשע עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשלת ישראל ה-19 בראשות מנחם בגין ב-6 באוגוסט 1981, יום לאחר השבעתה, בבית הנשיא יצחק נבון

ממשלת ישראל התשע עשרה בראשות מנחם בגין הושבעה ב-5 באוגוסט 1981 (ה' באב ה'תשמ"א). בממשלה זו נמשכו מגמות שונות אשר את שורשיהן ניתן למצוא בממשלה הקודמת, כדוגמת המדיניות הכלכלית הליברלית והסכמי השלום עם מצרים. בין מהלכיה הבולטים של הממשלה כלולים החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, ופתיחה במלחמת לבנון הראשונה. כהונתה הסתיימה בהתפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין ב-28 באוגוסט 1983, עם הכרזתו בישיבת ממשלה "איני יכול עוד". ממשלת ישראל העשרים בראשות יצחק שמיר, שהייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה זו, הושבעה ב-10 באוקטובר 1983 (ג' בחשוון ה'תשמ"ד).

סיעות הכנסת ערב כהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לכנסת העשירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה ראש הרשימה מנדטים מספר קולות אחוז מהקולות הערות
הליכוד מנחם בגין 48 718,941 37.1 רשימה משותפת למפלגות חרות, המפלגה הליברלית ולע"ם
המערך שמעון פרס 47 708,536 36.6 רשימה משותפת למפלגות העבודה ומפ"ם
מפד"ל יוסף בורג 6 95,232 4.9
אגודת ישראל 4 72,312 3.7
החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון 4 64,918 3.7
תמ"י אהרון אבוחצירא 3 44,466 2.3
התחייה יובל נאמן 3 40,700 2.3
תנועה להתחדשות ממלכתית משה דיין 2 30,600 1.6
שינוי אמנון רובינשטיין 2 29,837 1.5
ר"צ שולמית אלוני 1 27,921 1.4

גושים בכנסת העשירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש
פורטל - הממשל בישראל
  • גוש שמאל- המערך, חד"ש, ר"ץ. סה"כ: 52 מנדטים.
  • גוש מרכז- תל"ם, שינוי. סה"כ: 4 מנדטים.
  • גוש ימין- הליכוד, התחייה. 51 מנדטים.
  • גוש חרדים-דתיים- מפד"ל, אגו"י, תמ"י. סה"כ: 13 מנדטים.
  • גוש שמאל-מרכז- המערך, תל"ם, שינוי, ר"ץ. סה"כ: 56 מנדטים.
  • גוש ימין-חרדים-דתיים- הליכוד, מפד"ל, אגו"י, התחייה, תמ"י. סה"כ: 64 מנדטים.

סקירה כרונולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לכנסת העשירית היו שונות בתוצאותיהן מהבחירות הקודמות, ובישרו מגמה העתידה להימשך ב-20 השנים הבאות- תיקו פוליטי בין שמאל-מרכז (ואחר כך שמאל-מרכז-ערבים) לבין ימין-חרדים-דתיים. מאז 1977 אירעו אירועים שהשפיעו על הבחירות באופן דרסטי- "המהפך הכלכלי", הסכם השלום עם מצרים, המהפכה האיסלאמית באיראן, עלייתו לשלטון של סדאם חוסיין בעיראק ו"מבצע אופרה". בפוליטיקה ובחברה הישראלית אירעו שינויים כמו ההתפלגויות בציבור הדתי בכלל ובמפד"ל בפרט, על רקע עדתי ועל רקע מדיני; פרישתם של פוליטיקאים מהליכוד והקמת מפלגת "התחייה", שסימנה את ראשיתו של הימין הקיצוני בישראל; ותופעה שהחלה כבר ב-1977 אם כי נמשכה גם בבחירות אלו (ובשנים רבות אחר כך)- "מפלגות מצב רוח"- מפלגות שקמו לאור מצבו הנוכחי של הציבור ונעלמו זמן מה אחרי שנכנסו לכנסת.

הקמת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב הבחירות נדמה כי ישנו שוויון בין המערך והליכוד, שקיבלו כל אחד קרוב ל-50 מנדטים; אם כי הליכוד ניצח את המערך בהפרש של עשרת אלפים קולות, והנשיא יצחק נבון הפקיד בידי מנחם בגין את הרכבת הקואליציה. בגין הצליח להקים קואליציה מבוססת על רוב דחוק של 63 ח"כים, והממשלה יצאה לדרכה ב-5 באוגוסט 1981, ה באב ה'תשמ"א. ביולי 1982 הצטרפה סיעת התחיה לקואליציה, וזו גדלה ל-66 ח"כים. ב-5 ביולי 1982 הצטרפה סיעת היחיד "התנועה להתחדשות ציונית חברתית", וחברה מרדכי בן פורת מונה לשר בלי תיק.

ציוני דרך ומדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים שקדמו לכהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסכם השלום עם מצרים: ב-26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. החוזה קבע, בין היתר על נורמליזציה של היחסים בין המדינות (דהיינו הקמת שגרירויות, תיירות ויחסים כלכליים) שיתוף פעולה בנושאים ביטחוניים והוסכם על הגבול המנדטורי כגבול בינלאומי. עיקר הנושא היה החזרת חצי האי סיני לידי מצרים, משמע פינוי היישובים הישראלים ממנו. החוזה עצמו התבסס על החלטות 338 ו-242 של האו"ם, והיה אמור להוות בסיס לשלום כולל במזרח התיכון. בכנסת, התנגדו לו חברי הכנסת הקומוניסטים, חברי הכנסת מהמפד"ל ומספר ח"כים מהליכוד, ביניהם שר החוץ העתידי, יצחק שמיר; שר האוצר לימים, יגאל הורביץ; ושר החוץ והביטחון בממשלות ישראל השונות, משה ארנס. בעקבות הסכם השלום אירעו התפלגויות במפד"ל ובליכוד. בעקבות הסכם השלום פונה חצי האי סיני, והוא משפיע על הפוליטיקה והחברה הישראלית עד היום.
  • "מבצע אופרה": מטוסי חיל האוויר השמידו ב-6 ביולי 1981 את הכור הגרעיני של עיראק, באחת הפעולות הנועזות ביותר של החיל. 16 טון פצצות הונחתו על הכור במשך שתי דקות, מומחה גרעין עיראקי אחד נהרג, והכור הושמד כליל. נשיאה של עיראק, סדאם חוסיין, העמיד לדין את מפקדי סוללות הטילים שמסביב לכור, על שלא התקיפו את המטוסים הישראליים, שיצאו בלא נזק. ההפצצה נעשתה לאחר שהקבינט הביטחוני-מדיני קיבל לידיו דו"ח מודיעיני, שקבע כי הכור יופעל בתוך חודש, ואז הפצצתו תגרום לנשורת רדיואקטיבית בעיר בגדד. יו"ר האופוזיציה דאז, שמעון פרס, הובא בסוד העניינים על ידי פרופסור עוזי אבן, אז בכיר במערכת הביטחון, ולימים חבר כנסת. פרס שיגר מכתב לבגין, בו ביקש ממנו להמתין, ולנסות לעצור את התפתחות הגרעין של עיראק באמצעות גורמים דיפלומטיים. בגין דחה את הפעולה בלמעלה מחודש, ואחרי התלבטויות רבות, אישרה הממשלה את המבצע, כאשר תומכיה העיקריים היו ראש הממשלה בגין והשרים יצחק שמיר ואריאל שרון. העיתוי שבו נערך המבצע, 3 שבועות לפני הבחירות, עורר ביקורת בישראל, על כך שהמבצע היה בגדר תעמולת בחירות. ארצות הברית בפרט ובעולם בכלל גונתה הפעולה, אם כי 9 שנים מאוחר יותר, בפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, הודו אישים ביטחוניים מכל רחבי העולם כי הפעולה הייתה צודקת, ומנעה מלחמה גרעינית בין עיראק למדינות המערב. רבים טוענים כי המבצע הוא זה שהביא לניצחון הליכוד בבחירות לכנסת העשירית.

אירועים מרכזיים במהלך כהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיפוח רמת הגולן: ב-14 בדצמבר 1981 אושר בכנסת חוק רמת הגולן, שסיפח את האזור לישראל והחיל עליה את החוק הישראלי. בעדו הצביעו 63 ח"כים, רובם מן הקואליציה, והשאר שמונה ח"כים מהמערך שהצביעו כנגד החלטת מפלגתם. החוק (ועצם אישורו בכנסת) היווה מפנה במדיניותה של ישראל. הן בשמאל והן בקהילה הבינלאומית התנגדו לחוק, אבל בגין הצדיק בנאומו מאותו היום, את החוק:"...לא ימצא איש... שלמד את תולדותיה של ארץ ישראל, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... מאז חידוש עצמאותנו... הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים (ישראלים) לגיהנום... שבתי ואמרתי כי אני מוכן לצאת לדמשק למען פתיחת משא ומתן על השכנת שלום ביננו. הסורים דחו את ידנו המושטת, בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים".

בעולם בכלל ובסוריה בפרט הגיבו כנגד ההחלטה בחריפות. שר ההגנה הסורי אף טען כי דרך הכוח היא הדרך הטובה ביותר להגיב להחלטה זו, ולאור דבריו הוכן צה"ל למלחמה עם סוריה. החלטת או"ם קראה לביטול מיידי של החוק. ארצות הברית ביטלה את יישום מזכר ההבנה בין ישראל וארצות הברית ואת הרכש הישראלי. זכור בגין בתגובתו:"האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?"

  • השלמת פינוי סיני: באפריל 1982 השלים צה"ל את פינוי ח.א.סיני, כשפינה את העיר ימית. כוח צבאי גדול הגיע ב-21 לחודש לפנות את אחרוני המתנגדים לנסיגת ישראל מחצי האי. הפינוי היה מלווה באלימות, הבערת צמיגים ולפידים, מטחי יריות ויידוי אבנים ובקבוקי זכוכית לעבר החיילים. רבים מהמפונים התבצרו על גגות העיר ואיימו בפגיעה בחיילים. בין המסרבים להתפנות היו גם חברי הכנסת יובל נאמן, גאולה כהן וחנן פורת. קבוצת מתבצרים סירבה להתפנות ואיימה בהתאבדות. במטרה לשכנע אותם להתפנות הוזעק הרב מאיר כהנא. בין המתבצרים היה סטודנט צעיר בשם צחי הנגבי, לימים חבר כנסת ושר בממשלות ישראל. ארבעה ימים מאוחר יותר הושלם פינוי העיר ובהוראת שר הביטחון אריאל שרון נהרסה העיר באמצעות דחפורים. מצרים קיבלה את חורבותיה של העיר הישראלית הגדולה ביותר שהוקמה על שטח שנכבש במלחמת ששת הימים.
  • מבצע שלום הגליל: מבצע צבאי שהחל ב-5 ביוני 1982, לאור התקפות מצד קיני המחבלים של אש"ף בדרום לבנון. שר הביטחון, אריאל שרון, הורה לצה"ל לחסל את קיני המחבלים, ובנאומו בכנסת הודיע כי המבצע ייערך שבועיים וצה"ל לא יעבור את גבול ה-40 ק"מ מהגבול הבינלאומי. לאחר זמן מה המבצע הסתבך, וצה"ל נאלץ להגיע עד לביירות, שם איים על חברי הפרלמנט הלבנוני ואלה בחרו בנשיא פרו-ישראלי. המבצע החל בקונצנזוס רחב, גם מצידה של האופוזיציה, אם כי לאור ההסתבכות הפך למוקד לוויכוח, שאף החריף אחרי טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו הוקמה ועדת כהן שחקרה ומצאה כי חלק גורמים פוליטיים וביטחוניים לא עשו דבר במטרה למנוע את הטבח, ובעקבות אותו דו"ח חקירה התפטר שר הביטחון אריאל שרון.
  • רצח אמיל גרינצווייג: במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו" ב-10 בפברואר 1983 נזרק רימון תוצרת צה"ל לכיוון המפגינים וגרם למותו של אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג. אחרי הירצחו האשים מחנה השמאל את הממשלה ואת מפלגות הימין בהסתה כנגד מחנה השמאל. רוצחו, צעיר ירושלמי בשם יונה אברושמי נעצר מספר חודשים מאוחר יותר וטען כי הושפע מתעמולה. הוא נידון למאסר עולם.

מדיניות חוץ וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השבעתה, היה ברור כי הממשלה תמשיך בתהליך השלום עם מצרים שהחל כבר ב-1977. פינוי סיני עוד לא הושלם, והתקפות המחבלים מדרום לבנון הובילו לפלישת ישראל לדרום לבנון. מבצע של"ג הפך במהרה למלחמת לבנון הראשונה, שהובילה, אחרי לחץ ציבורי, להתפטרות שר הביטחון אריאל שרון. ראש הממשלה בגין נטל את תיק הביטחון במקומו למשך זמן מה ואחריו מונה משה ארנס. שר החוץ, שכיהן לאורך כל כהונת הממשלה היה יצחק שמיר (שאחר כך היה ראש הממשלה בעצמו).

מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמשכה אותה מדיניות כלכלית שהנהיגה הממשלה הקודמת. שר האוצר יורם ארידור ניסה לייצב את המשק בלא הצלחה. האינפלציה, שעלתה בקצב איטי מאמצע שנות השבעים וזינקה החל מ-1977 (בעקבות המעבר החד לכלכלה ליברלית) הפכה לתלת ספרתית.

התנגדות לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היות הממשלה ממשלה צרה מאוד והיות העובדה שהאופוזיציה מולה הייתה חזקה מאוד (הן מבחינת מספר מושביה בכנסת והן מבחינת התמיכה הציבורית) היא ספגה ביקורת והתנגדות רבה, אם כי במידה הרגילה כביכול יום. גם כשיצא צה"ל למבצע שלום הגליל היה זה בקונצנזוס ציבורי ופוליטי רחב. אחרי התרחבות המבצע הפך הקונצנזוס להתנגדות עזה, שהובילה, שלוש שנים מאוחר יותר, לנסיגת צה"ל לרצועת הביטחון.

סיום כהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה התפטרה בעקבות התפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין, שאמר בישיבת ממשלה דרמטית "איני יכול עוד להמשיך". בגין לא הסביר מדוע התפטר ופרש מן החיים הפוליטיים עד יום מותו. לסיבת התפטרותו היו מספר השערות: פטירתה של אשתו עליזה; ההסתבכות בלבנון ועליית מספר הקורבנות הרב; המצב הכלכלי, שהיה בכי רע ומה שהייתה הסיבה הרשמית- מצב בריאותי קשה. בכל אופן, התפטרות בגין הובילה להרכבתה של ממשלת ישראל העשרים על ידי יצחק שמיר. ממשלה זו התמודדה עם השלכות המדיניות שהונהגה והאירועים שאירעו בתקופת כהונתה של הממשלה ה-19.

סיעות הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיעה מנדטים משרדי השרים משרדי סגני השרים תחילת חברות בממשלה סיום חברות הערות
הליכוד 48 משרד ראש הממשלה, משרד החקלאות,
משרד הבינוי והשיכון, משרד האוצר,
משרד האנרגיה והתשתית, משרד הביטחון,
משרד הבריאות, משרד החוץ,
משרד הכלכלה והתיאום הבין משרדי, משרד המשפטים,
משרד התחבורה, משרד התיירות,
משרד התעשייה והמסחר, משרד התקשורת,
3 שרים בלי תיק
משרד האוצר,
משרד הביטחון,
משרד הבינוי והשיכון,
משרד החינוך, התרבות והספורט,
משרד החקלאות,
משרד התחבורה,
משרד ראש הממשלה
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
מפד"ל 6 משרד הדתות, משרד הפנים,
משרד החינוך, התרבות והספורט
המשרד לענייני דתות,
משרד החוץ
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
אגו"י 4 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983 הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה
תמ"י 3 משרד העבודה והרווחה, המשרד לקליטת עלייה משרד העבודה והרווחה,
המשרד לקליטת עלייה
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
התחיה 3 משרד המדע והטכנולוגיה 26 ביולי 1982 10 באוקטובר 1983
תל"ם 2 שר בלי תיק 5 באוגוסט 1981 6 ביוני 1983 עד להתפרקות הסיעה
התנועה להתחדשות
ציונית חברתית
1 שר בלי תיק 6 ביוני 1983 10 באוקטובר 1983 החל מיצירת הסיעה לאחר התפרקות תל"ם
מספר הח"כים החברים בקואליציה

הרכב הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה מנתה 23 שרים, לא כולם כיהנו יחד, מתוכם 14 כיהנו בעבר בממשלה (בגין, המר, בורג, ארליך, ארידור, אבו חצירה, אוזן, לוי, מודעי, ניסים, שוסטק, שרון, שמיר, פת) ו-9 שרים כיהנו לראשונה בממשלה זו (שריר, קורפו, נאמן, מרידור, ברמן, בן פורת, ציפורי, ארנס, שרה דורון)

שם סיעה משרד תאריך תחילת כהונה תאריך סיום כהונה הערות
מנחם בגין הליכוד משרד ראש הממשלה,
משרד הביטחון,
משרד החקלאות
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
  • ראש ממשלת ישראל
  • כיהן כשר הביטחון אחרי התפטרות השר אריאל שרון עד למינויו של השר משה ארנס
  • כיהן כשר החקלאות אחרי פטירתו של השר שמחה ארליך
שמחה ארליך הליכוד משרד החקלאות 5 באוגוסט 1981 19 ביוני 1983
דוד לוי הליכוד משרד הבינוי והשיכון 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
יורם ארידור הליכוד משרד האוצר 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
יצחק ברמן הליכוד משרד האנרגיה והתשתית 5 באוגוסט 1981 30 בספטמבר 1982
יצחק מודעי הליכוד שר בלי תיק,
משרד האנרגיה והתשתית
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
  • כיהן כשר בלי תיק עד ל-19 באוקטובר 1982, עת מונה לשר האנרגיה והתשתית,
    בעקבות התפטרות השר ברמן
אריאל שרון הליכוד משרד הביטחון, שר בלי תיק 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
משה ארנס לא היה חבר כנסת משרד הביטחון 23 בפברואר 1983 10 באוקטובר 1983
  • החליף את השר אריאל שרון
  • כיהן כשר מטעם הליכוד
אליעזר שוסטק הליכוד משרד הבריאות 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
יוסף בורג מפד"ל משרד הדתות, משרד הפנים 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
יצחק שמיר הליכוד משרד החוץ 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
זבולון המר מפד"ל משרד החינוך, התרבות והספורט 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
יעקב מרידור הליכוד משרד הכלכלה והתיאום
הבין משרדי
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
יובל נאמן התחייה משרד המדע והטכנולוגיה 26 ביולי 1982 10 באוקטובר 1983
משה נסים הליכוד משרד המשפטים 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
אהרון אבוחצירא תמ"י משרד העבודה והרווחה,
המשרד לקליטת עלייה
5 באוגוסט 1981 4 במאי 1982
  • התפטרותו ממשרד העבודה והרווחה נכנסה לתוקפה ב-2 במאי 1982, יומיים לפני
    התפטרותו מהמשרד לקליטת עלייה
אהרון אוזן תמ"י משרד העבודה והרווחה,
המשרד לקליטת עלייה
3 במאי 1982 10 באוקטובר 1983
  • החל לכהן גם כשר לקליטת העלייה החל מ-4 במאי 1982
חיים קורפו הליכוד משרד התחבורה 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
גדעון פת הליכוד משרד התיירות,
משרד התעשייה והמסחר
5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
אברהם שריר הליכוד משרד התיירות 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
  • מונה במקום השר פת
מרדכי ציפורי הליכוד משרד התקשורת 5 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
מרדכי בן פורת תל"ם שר בלי תיק 5 ביולי 1982 10 באוקטובר 1983
שרה דורון הליכוד שרה בלי תיק 5 ביולי 1983 10 באוקטובר 1983

סגני שרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם סיעה משרד תאריך תחילת כהונה תאריך סיום כהונה הערות
חיים קופמן הליכוד משרד האוצר 28 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
מרדכי ציפורי הליכוד משרד הביטחון 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
משה קצב הליכוד משרד הבינוי והשיכון 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
חיים דרוקמן מפד"ל המשרד לענייני דתות 11 באוגוסט 1981 2 במרץ 1982 התפטר עקב אישור הנסיגה מחבל ימית בכנסת
יהודה בן-מאיר מפד"ל משרד החוץ 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
מרים גלזר תעסה הליכוד משרד החינוך, התרבות והספורט 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
פסח גרופר הליכוד משרד החקלאות 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
מיכאל דקל הליכוד משרד החקלאות 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
בן-ציון רובין תמ"י משרד העבודה והרווחה 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983
אהרון אוזן תמ"י המשרד לקליטת עלייה 5 באוגוסט 1981 3 במאי 1982 התפטר עקב מינויו לשר העבודה והרווחה
דוד שיפמן הליכוד משרד התחבורה 11 באוגוסט 1981 18 באוקטובר 1982 נפטר במהלך הכהונה
דב שילנסקי הליכוד משרד ראש הממשלה 11 באוגוסט 1981 10 באוקטובר 1983

חילופי שרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השר היוצא סיעה משרד עילת סיום התפקיד תאריך סיום התפקיד השר המחליף סיעה תאריך כניסה לתפקיד
גדעון פת הליכוד משרד התיירות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 11 באוגוסט 1981 אברהם שריר הליכוד 11 באוגוסט 1981
אהרן אבוחצירא תמ"י משרד העבודה והרווחה התפטרות 2 במאי 1982 אהרן אוזן תמ"י 3 במאי 1982
אהרן אבוחצירא תמ"י המשרד לקליטת עלייה התפטרות 4 במאי 1982 אהרן אוזן תמ"י 4 במאי 1982
יצחק ברמן הליכוד משרד האנרגיה והתשתית התפטרות 30 בספטמבר 1982 יצחק מודעי הליכוד 19 באוקטובר 1982
אריאל שרון הליכוד משרד הביטחון התפטרות 14 בפברואר 1983 משה ארנס הליכוד 23 בפברואר 1983
שמחה ארליך הליכוד משרד החקלאות פטירה 19 ביוני 1983 מנחם בגין הליכוד 19 ביוני 1983
חיים דרוקמן מפד"ל סגן שר במשרד הדתות התפטרות 2 במרץ 1982 לא מונה מחליף
אהרן אוזן הליכוד סגן שר במשרד לקליטת עלייה מונה לשר העבודה והרווחה 3 במאי 1982 לא מונה מחליף
דוד שיפמן הליכוד סגן שר במשרד התחבורה פטירה 18 באוקטובר 1982 לא מונה מחליף

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
ממשלת ישראל השמונה עשרה
1977-1981
ממשלת ישראל התשע עשרה
5 באוגוסט 1981 - 10 באוקטובר 1983
הבא:
ממשלת ישראל העשרים
1983-1984