אלכסנדר קולצ'ק

אלכסנדר ואסילייביץ קולצ'ק
Алекса́ндр Васи́льевич Колча́к

האדמירל קולצ'ק בהיותו המנהיג העליון של רוסיה והמפקד העליון של הצבא הלבן, 1919.
לידה	4 בנובמבר 1874 סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
הוצאה להורג	7 בפברואר 1920 (בגיל 45) אירקוטסק, רוסיה הסובייטית
מדינה	המדינה הרוסית
השכלה	אקדמיית הצי של האימפריה הרוסית
מפלגה	התנועה הלבנה
מפקד צי הים השחור של האימפריה הרוסית 28 ביוני 1916 – 7 ביוני 1917 (345 ימים) → אנדריי אבגוסטוביץ' אברגארד אלכסנדר ואסילייביץ' נמיץ ←
שר המלחמה והצי של המדינה הרוסית 5 בנובמבר 1918 – 18 בנובמבר 1918 (14 ימים) → אלכסנדר איוואנוביץ' ורחובסקי המשרה פוצלה ←
המנהיג העליון של רוסיה ה־1 18 בנובמבר 1918 – 7 בפברואר 1920 (שנה) → ניקולאי אבקסנטייב (יו"ר הדירקטוריון) אנטון דניקין (דה פקטו) ←
ראש המטה העליון של הצבא הלבן 18 בנובמבר 1918 – 4 בינואר 1920 (שנה) → ואסילי גאורגיביץ' בולדירב אנטון דניקין ←
פרסים והוקרה
מדליית קונסטנטין (1906) מדליה לציון 300 שנה לשושלת רומנוב (1913) מדליית מלחמת רוסיה–יפן (1906) חרב הזהב של גבורה (1905) מדליה לזכר אלכסנדר השלישי (1896) צלב פורט ארתור (1914) קרב גנגוט (1915) מסדר האמבט (1915) מסדר ולדימיר הקדוש דרגה רביעית עם חרבות וקשת (1907) דרגה רביעית במסדר גאורגיוס הקדוש (1915) מסדר ולדימיר הקדוש, דרגה 3 עם חרבות (1915) מסדר סנטה אנה, דרגה 2 (1910) מסדר אנה הקדושה דרגה ראשונה עם חרבות (1 בינואר 1917) מסדר גאורגיוס הקדוש, דרגה שלישית (1919) מסדר סנטה אנה, דרגה 4 (1904) מסדר סטניסלאב הקדוש דרגה שנייה עם חרבות (1905) מסדר סטניסלב הקדוש דרגה 1 עם חרבות (1916) מסדר ולדימיר הקדוש דרגה רביעית עם חרבות וקשת (1903) קצין בלגיון הכבוד (1914)
חתימה

אָלֶכְּסַנְדֶּר וָאסִילְיֵיבִיץ' קוֹלְצָ'ק (ברוסית: Алекса́ндр Васи́льевич Колча́к;‏ 4 בנובמבר 1874, פלך סנקט פטרבורג – 7 בפברואר 1920, אירקוטסק) היה מדינאי רוסי, סגן אדמירל הצי הרוסי הקיסרי (1916), אדמירל השייטת הסיבירית (1918), מראשי הצבא הלבן והמנהיג העליון של רוסיה.

קולצ'ק היה חוקר ארצות ואוקיינוגרף שהשתתף במשלחות מחקר בשנים 1900 – 1903, וזכה על כך ב-1906 בעיטור קונסטנטין הגבוה של החברה הגאוגרפית הקיסרית הרוסית. קולצ'ק השתתף במלחמת יפן-רוסיה, במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים ברוסיה. בקיץ 1917 נסע בשליחות אלכסנדר קרנסקי לארצות הברית, מסע שהתברר כגלות פוליטית שנועדה להרחיק אותו ממהלך האירועים הפוליטיים התוססים ברוסיה.

לאחר שנודע לו על מהפכת אוקטובר החליט קולצ'ק לחזור לרוסיה. הוא שימש כמפקד העליון של הצי הרוסי והנהיג את הצבא הלבן. בתיאום עם כל הגורמים המתנגדים לשלטון הסובייטי הכריז על עצמו כמנהיג העליון של רוסיה וכשליט המדינה הרוסית (מ-18 בנובמבר 1918 עד 4 בינואר 1920) והוכר דה-פקטו בתפקיד זה על ידי מדינות ההסכמה. לאחר כישלונות צבאיים, נפגש במאבקים מבית מול מדינות ההסכמה והלגיון הצ'כוסלובקי אשר הסגירו אותו לידי הצבא האדום והוצא להורג.

בתקופה הסובייטית היה קולצ'ק לסמל שלילי של מתנגדי המשטר הסובייטי. לאחר התפרקות ברית המועצות ובייחוד לאחר עלייתו לשלטון של ולדימיר פוטין זכו תפקידיו באירועים שלאחר מהפכת אוקטובר להערכה אחרת אצל היסטוריונים רוסים.

שנותיו הראשונות ושירות הצי

מוצא ומשפחה

למשפחת קולצ'ק מוצא טטרי ממולדובה. רבים מאבותיו של אלכסנדר קולצ'ק היו מעורבים בנושאי צבא ומלחמה לאורך חייהם. מבין אבותיו מוערך להיות אליאס קולצ'ק פאשה, מוסלמי ששירת בצבא האימפריה העות'מאנית נגד כוחותיו של כריסטופור מיניך במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739). אחד מבין בניו של אליאס קולצ'ק פאשה עבר לאימפריה הרוסית והתנצר. לפי רישומים צבאיים מתקופת פאבל הראשון ואלכסנדר הראשון, קיסרי רוסיה, בני משפחת קולצ'ק שירתו במוצב הקוזאקים על גדות נהר הבוג הדרומי. ב-1843 הוענק לבית קולצ'ק מעמד אריסטוקרטי ומשפחת קולצ'ק החזיקה בקרקעות מסביב לאודסה הממוקמת לחופי הים השחור. ואסילי קולצ'ק היה הבכור מבין שלושה אחים, יליד 1837, ושירת כקצין ארטילריה בצי הרוסי הקיסרי. לאחר מלחמת קרים החל ואסילי בקריירה מנהלית בשירות משרד הצי.

בהיותו מומחה בולט בתחום הארטילריה ומטרולוגיה, ואסילי קולצ'ק כתב רישומים וכתבי עת מדעיים רבים שפורסמו בפרסומים שונים. בפרט נודע ספרו "ההיסטוריה של מפעל אובוחוב בקשר להתקדמות הטכנולוגיה הארטילרית" (1904). רעייתו של ואסילי הייתה אולגה איליניצינה, בת למשפחת סוחרים אמידה מאודסה שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנים (ילידת 1855). אביה, איליב מיכאילוביץ', היה אזרח כבוד של האימפריה הרוסית וחבר המעצה המנהלית המקומית של אודסה. הזוג נישא בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 וזמן קצר לאחר מכן עברו להתגורר באלכסנדרובסקוי, לפרברי הבירה סנקט פטרבורג (היום מהווה שכונה בתוך העיר).

ב-4 בנובמבר 1874 נולד אלכסנדר ואסילייביץ' קולצ'ק, הבן הבכור של הזוג קולצ'ק. אלכסנדר הוטבל לנצרות בכנסייה קרובה לבית המשפחה ודודו (אחי אביו) היה לו לסנדק. בילדותו נהגה אמו לקחת אותו ואת אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו לכנסייה הקרובה לביתם באופן קבוע. מאוחר יותר טען קולצ'ק כי: ”אני אורתודוקסי, לפני שהחלתי ללמוד בבית ספר קיבלתי חינוך משפחתי לפי ההנחיות של אבי ושל אמי.”

לימודים וקריירה מוקדמת

חינוכו בגמנסיה ובאקדמיית הצי הרוסי

ואסילי קולצ'ק היה אלוף-משנה של הצי במילואים וקידם את בנו לעבר קריירה דומה לשלו בשירות הצי הרוסי הקיסרי. בין 1885 ל-1888 התחנך אלכסנדר בגימנסיה השישית של סנקט פטרבורג איפה שלמד לצד ויאצ'סלב מנז'ינסקי (לימים מהפכן בולשביקי וראש האו.ג.פ.או.. אלכסנדר התקשה בלימודיו וסיים את שנתו השנייה עם ציונים של 2 ברוסית, 3 בלטינית, 3 במתמטיקה, 3 בגרמנית ו-2 בצרפתית (מתוך חמש). הוא נמנע מלהישאר כיתה שנייה למשך שנה נוספת לאחר ששיפר את ציוניו ל-3 ברוסית ובצרפתית דרך בחינות בעל פה.

בסיום שנתו השלישית בגימנסיה ב-1888 עבר קולצ'ק ללמוד באקדמיית הצי הרוסי, מעבר לו ייחל אביו. שינוי ביחסו כלפי לימודיו ניכר במהרה כאשר לקח אחריות ומשמעת לימודית גבוהה יותר זמן קצר לאחר תחילת לימודיו באקדמיית הצי. ייתכן ושינוי זה נבע מעניינו הרב בשייט, בצי ובחקר הימים. קולצ'ק סיים מקום ראשון בכיתה בשנתו הראשונה ומקום שני בכיתה בשנתו השנייה (הוא החליף מקומות עם חברו דמיטרי פיליפוב). ב-1890 יצא קולצ'ק לראשונה לשייט. ב-12 במאי, לצד צוערים נוספים, לקח קולצ'ק עמדת פיקוד על האונייה המשוריינת 'קניאז פוז'ארסקי'. האונייה יצאה מקרונשטאדט ועשתה דרכה ברחבי המפרץ הפיני וחנתה באופן זמני בטאלין והלסינקי (האחרונה הייתה בירת הדוכסות הגדולה של פינלנד). ב-6 באוגוסט שבה האונייה לבסיס הצי בקרונשטאדט. בהמשך נשלחו הצוערים ללמוד על התעשייה הצבאית ועל ייצור פלדה וקולצ'ק למד מאביו על דרכי הפעולה של מפעליו. היזם הבריטי, ויליאם ג'ורג' ארמסטרונג, הברון ארמסטרונג, ביקר ברוסיה באותה העת, פגש והתרשם מקולצ'ק הצעיר והציע לו שיתחנך תחתיו בבריטניה בעסקים ויהיה למהנדס. קולצ'ק סירב להצעה.

ב-1892 קודם קולצ'ק לדרגת מפקד שאינו קצין (מש"ק) ובהמשך, על המשמעת שלו ויכולתו בתחום המדעים, הועלה לדרגת 'פלד-פיבל' (Фельдфебель), המקבילה לרב-סמל. נוסף על כך מונה קולצ'ק למדריך עבור הכיתה הצעירה. ב-1894, שנת ההכשרה הסופית של קולצ'ק באקדמיית הצי, נפטרה אמו בת ה-39. מבחן סיום ההכשרה של בית ספר לקצינים היה למסע בן חודש באונייה 'ביטייז' ("אביר"). במהלך המבחן בכתב היה קולצ'ק היחיד בכיתתו שענה על כל 15 השאלות. כאשר הגיעו התוצאות של הבחינות היה קולצ'ק מקום ראשון בכיתתו. ב-14 בספטמבר 1894, קולצ'ק, לצד כל שאר עוברי הבחינות, מונה לקצין זוטר בשירות הצי הרוסי הקיסרי.

תחילת השירות

במרץ 1895 נשלח קולצ'ק אל מעבדת חקר הצי הממוקמת בקרונשטאדט ומאוחר יותר מונה לקצין המפקח על הסיירת "רוריק" (Рюрик). באותה העת החל קולצ'ק להתעניין בחקר הימים ואוקיינוגרפיה, ומצא עניין רחב בחקר אוקיינוס הקרח הצפוני הממוקם מסביב לקוטב הצפוני כמו גם צפון האוקיינוס השקט (ימות ברינג ואוחוצק). בשנת 1897 הגיש בקשה להצטרף לצוותה של הסיירת "קוריאה" (Кореец) במסעה לחצי האי קמצ'טקה. בקשתו נפגשה בסירוב מצד הפיקוד הצבאי והוא נשלח לפקח על פעילות הצוות של הסיירת "קריסר" (Крейсер). מפקד הסיירת, גנריק פאדביץ' צ'יבינסקי כתב לטובה על הרושם שהותיר בו קולצ'ק, שלפיו היה נאמן, מוכשר, בל משמעת ברזל, זיכרון יוצא דופן וידע נרחב בכיווני הרוחות ובהיסטוריה ימית.

הסיירת עגנה זמנית בנמל העיר וונסן, ממלכת קוריאה (כיום בקוריאה הצפונית) לחופי ים יפן. בהמשך, בחורף שבין 1897 ל-1898 עגנה הסיירת בנגסאקי, האימפריה היפנית. במקביל לכך קידם קולצ'ק את לימודיו העצמאיים בהידרוגרפיה. ב-5 בדצמבר 1898 עזבה הסיירת את פורט ארתור (כיום העיר לוּ'שׁוּנְקוֹאוּ, ממוקמת בליאונינג, סין) שנמצאה בשליטה רוסית. הסיירת נעה דרך נתיב הים הדרומי חזרה אל הים הבלטי ולבסוף שבה אל הצי הבלטי הרוסי החונה במפרץ פינלנד. בדרכה של הסיירת חזרה הגיעה לאוזנו של קולצ'ק הידיעה על משלחת בשיתוף פעולה רוסי והאיחוד השוודי-נורווגי לעבר סבאלברד. קולצ'ק ניסה להצטרף למשלחת בהנהגת תת-האדמירל הרוסי סטפאן מקארוב. עם שיבת הסיירת לקרונשטאדט פגש קולצ'ק למקארוב שטען כי לא יכול לצרף את קולצ'ק למשלחת עקב קשיים ביורוקרטים של כמות חברי המשלחת הרוסים לעומת השוודים-נורווגים.

קולצ'ק הועלה לדרגת לוטננט ונשלח לקדם את מחקרו המדעי בהאקדמיה הרוסית הממלכתית למדעים. קולצ'ק פרסם ב-1899 עבודת חקר על גילוייו המדעיים בים יפן ובים הצהוב לחופי הקיסרות הסינית. באותה העת נודע לקולצ'ק על תכנון המשלחת הארקטית הרוסית בראשות אדוארד פון טול. מטרות המשלחת היו להסדיר נתיב ימי בין קרונשטאדט לוולדיווסטוק, לחקור ולמפות את אוקיינוס הקרח הצפוני בכלל ואיי סיביר החדשה בפרט ולחפש אחר ארץ סאניקוב האגדית. בפגישתם בספטמבר טול לא העניק לקולצ'ק תגובה חד-משמעית בעניין השתתפותו למשלחת לקוטב. כמו כן, קולצ'ק בדיוק התמנה לפקח על אוניית הדגל 'פטרופבלובסק' (על שם העיר פטרופבלובסק-קמצ'טסקי) במשלחת שלה אל עבר המזרח הרחוק הרוסי.

לאחר המשלחת, במטרה למצוא עניין ולחקור את הלוחמה המודרנית, קולצ'ק החליט להתנדב לשירות הרפובליקות האפריקאנריות (הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית) במלחמת הבורים השנייה שניהלו נגד האימפריה הבריטית. ספינתו האישית של קולצ'ק נעצרה בפיראוס, ממלכת יוון, כאשר נודע לקולצ'ק בטלגרף על קבלתו למשלחת של פון טול. עבור המשלחת שהוצאה לפועל בחסות הצי, נדרש מטול לגייס שלושה קצינים צעירים. טול מצידו התרשם מעבודתו המדעית של קולצ'ק ולבסוף החליט לגייס אותו למשלחת.

משלחות הקוטב

מסלול משלחת הקוטב בין 1900 ל-1902.

חברי המשלחת הקוטבית. קולצ'ק שמאלי קיצוני.

בתחילת ינואר 1900 הגיע קולצ'ק לסנקט פטרבורג על גבי ספינת סוחר וב-21 לחודש נרשם כחבר המשלחת המיועדת של פון טול. טול הציע לקולצ'ק לנהל את החקר הימי של המשלחת וזה האחרון נענה לכך. לקראת המשלחת השלים קולצ'ק שני קורסים אקדמיים מיוחדים לחקר ימי בסביבת קרחונים ויצא לשוודיה-נורווגיה, איפה שנועד עם מגלה הארצות פריטיוף ננסן. ב-8 ביוני יצאה המשלחת מסנקט פטרבורג. המשלחת עשתה דרכה מסביב לסקנדינביה אל עבר ים ברנץ ותודלקה בפחם בעת חנתה במפרץ קולה. ב-5 באוגוסט החל שיט של המשלחת לעבר חצי האי טיימיר (כיום בצפון קרסנויארסק - חבל מנהלי). ב-22 בספטמבר עצרה המשלחת למשך החורף הקרב לחופו המערבי של חצי האי. כל אותה העת אסף קולצ'ק דגימות ימיות, חקר את נתיבי השיט ובלילות, בעת הייתה ראות טובה, קבע את מיקומם של גורמים שמיימים לפי רישום של קואורדינטות גאוגרפיות.

קולצ'ק מצא עניין עיקרי בחקר ההתפתחות של קרחונים על גבי הקרח לקראת החורף. המשלחת, בין לבין, נעזרה ברישומי מפות מהמשלחת השוודית-נורווגית בראשותו של ננסן שעשה דרכה בין 1893 ל-1896. במהלך חניית המשלחת לחורף, יצאו קולצ'ק וטול עם חלק מחברי המשלחת לחקר יבשתי בחצי האי טיימיר בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות צלזיוס. המשלחת הרגלית יצאה באביב, ובמשך 41 ימים נעה מעל 800 קילומטרים בחצי האי. בדין וחשבון שנשלח עבור קונסטנטין קונסטנטינוביץ', הדוכס הגדול של רוסיה ונשיא האקדמיה הממלכתית למדעים, שיבח טול את קולצ'ק על המרץ הרב שלו. ב-1901 קרא טול על שמו של קולצ'ק את אחד האיים שהתגלו במפרץ טיימיר. קולצ'ק מצידו, קרא לאי מצפון לארכיפלג איי סיביר החדשה על שם ארוסתו - סופיה פיודורובנה אומירובנה.

קולצ'ק לוקח דגימות מים לבדיקת טמפרטורת פני המים במסגרת המשלחת.

במהלך ניווט בן 24 יום השלימה המשלחת הימית מסע בן 2,172 קילומטרים בים לאפטב. בספטמבר 1901 חנתה המשלחת לחורף שני לחופי האי הלא-מיושב קוטלייני, בארכיפלג סיביר החדשה. ב-23 במאי 1902 התפצלה המשלחת בין הגוף המרכזי בפיקודו של קולצ'ק לבין הספינה "זריה" בפיקודו של פון טול, שיצאה לחקור את ארץ סאניקוב. באוגוסט, כאשר שוחררה האונייה המרכזית של המשלחת מאחיזת הקרחונים, החלה תנועתה גם כן בעברה של ה"זריה" בחיפוש אחר סאניקוב. הארץ האגדית לא נמצאה ואבד הקשר עם ה"זריה". לקראת סיום מרבצי הפחם של האונייה הנדרשים להתנעתה, קולצ'ק הורה על שיט לעבר הדלתה של נהר לנה. ספינת קיטור ששטה במורדות נהר הלנה אספה את חבורת המשלחת והביאה אותם עד ליקוטסק.

מיקוטסק המשיכו חברי המשלחת, ובהם קולצ'ק, חזרה לסנקט פטרבורג, איפה שהתארגנו מחדש ויצאו במהרה למשלחות חילוץ שונות במטרה למצוא את ה"זריה" האבודה וחברי המשלחת שלה. קולצ'ק וצוותו חיפשו אחר ה"זריה" באי בנט, איפה שמצאו יומן רישום של אחד מחברי הספינה האבודה כמו גם שרידים של הספינה. היו אלו ממצאים אלו ששפכו אור על מותם של טול ושאר חברי ה"זריה". קולצ'ק קיבל הוקרה נרחבת על פעילותו במשלחת, וב-1906 אף מונה לחבר החברה הגאוגרפית הרוסית. בסיום ניסיון החילוץ שבה משלחת החילוץ בראשות קולצ'ק, במורדות נהר הלנה, אל יקוטסק. חברי המשלחת הגיעו לעיר בינואר 1904 ומיהרו לפרסם את ממצאיהם מהמשלחת אודות ה"זריה" ואובדן חבריה.

מלחמת רוסיה–יפן

ערך מורחב – מלחמת רוסיה–יפן

עם הגעתו של קולצ'ק ליקוטסק נודע לו על הקרב על פורט ארתור שפתח את מלחמת רוסיה–יפן. קולצ'ק מיהר להשתתף במאבק ועלה על מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית לעבר מנצ'וריה (צפון-מזרח סין). קולצ'ק זימן בחיפזון את כלתו ואת אביה לסיביר במברק לחתונה, לפני שהתכוון להמשיך ישירות לפורט ארתור. באמצע דרכו נישא לארוסתו סופיה בחתונה שהוסדרה במהרה באירקוטסק. לאחר שמסר דין וחשבון על פעילותו במשלחת החילוץ כמו גם את כלל המסמכים והרישומים שאיגד במהלך המשלחת לידי הרשויות, המשיך קולצ'ק בדרכו אל המזרח הרחוק הרוסי. ב-18 במרץ לבסוף הגיע קולצ'ק לפורט ארתור, איפה שהאדמירל מקארוב מינה אותו למפקח על הסיירת "אסקולד" על אף בקשתו של קולצ'ק להתמנות לעמדה התקפית לשירות ישיר בשדה הקרב. מקארוב השאיר לקולצ'ק, דרך המינוי, זמן להתרווח לאחר המשלחת וחתונתו. חודשיים בלבד מאוחר יותר נהרג מקארוב על גבי אוניית מלחמה שהוטבעה בידי מוקש ימי יפני.

קולצ'ק, אשר שנא עבודות שגרה שחוזרות על עצמן, הועבר ב-17 באפריל לפיקוד המקשת "אמור". הייתה זאת העברה זמנית לפני שהועלה לפיקוד על המשחתת "סרדיטיי" ("זעם") ב-21 באפריל. קולצ'ק עודנו התרצה ממינוי זה שגם כן היה למוצב מגננתי. ב-1 במאי היה קולצ'ק מעורב לראשונה במשימה התקפית: חיפוי על מקשת בעת הטלת מוקשים ימיים מפני כל מתקפה יפנית אפשרית. בתוך שדה המוקשים שהוטל הוטבעו שתי אוניות מלחמה של הצי הקיסרי היפני.

קולצ'ק המשיך בפיקוד על המשחתת עד ל-18 באוקטובר. שירותו הופרע למשך חודש כאשר נשלח לטיפול בהול בדלקת ריאות בה הוא חלה. במהלך פיקודו על המשחתת פיתח קולצ'ק מוניטין חיובי בקרב הצי. בסוף נובמבר הוטבעה סיירת יפנית עקב מוקש שהוטל בחיפוי כוחותיו של קולצ'ק. ב-18 באוקטובר, עקב דרישתו ועקב מצבו הבריאותי, הועבר קולצ'ק לשרת במערכה היבשתית והוצב לפיקוד על סוללה ארטילרית. ב-7 בנובמבר היה לראשונה שותף למערכה בשדה הקרב והיה מעורב בהגנה הרוסית במהלך המצור על פורט ארתור. במהלך המצור ניסה קולצ'ק להעריך את הגורמים לכישלונות הצבאיים הרוסים. עם נפילתה של פורט ארתור לידי היפנים נפל קולצ'ק למשכב. פציעת קרב הוסיפה לשיגרון שסבל במפרקים. ב-22 בדצמבר נשלח לבית החולים לשבויי מלחמה בנגסאקי. במהלך אפריל, כאשר הותר לו, שב קולצ'ק לסנקט פטרבורג כדי להמשיך את טיפוליו שם במקום ביפן. על שירותו של קולצ'ק במהלך המלחמה הוענקו לו עיטורי מסדר אנה הקדושה ומסדר סטניסלב הקדוש של האימפריה הרוסית.

על פעילותו במשלחות החקר לקוטב זכה ב-1906 בעיטור קונסטנטין הגבוה של החברה הגאוגרפית הקיסרית הרוסית. לקולצ'ק הוענקה חרב הזהב של גאורגי הקדוש עם הכיתוב "לתפארת" בשובו לרוסיה מהמלחמה.

פעילותו בשירות הצי עד אוגוסט 1914

חקר מדעי ורפורמה בצי

בשובו לסנקט פטרסבורג באפריל 1905 הועלה קולצ'ק לסגן מפקד והשתתף בבנייה מחדש של הצי הרוסי הקיסרי, שנהרס כמעט לחלוטין במהלך המלחמה. הוא שירת במטה הכללי של חיל הים החל משנת 1906, וסייע לנסח תוכנית לבניית ספינות, תוכנית אימונים ופיתוח תוכנית הגנה חדשה לסנקט פטרסבורג ומפרץ פינלנד. תחילה לאחר שחרורו של קולצ'ק מבית החולים הוענק לו פטור משירות פעיל למשך חצי שנה. במהלך תקופה זאת הפך לחבר החברה הגיאוגרפית הרוסית והחל לקדם את גילוייו המדעיים ממשלחות הקוטב. קולצ'ק הביא כמות ממצאים רבה די כדי לפתוח לשכת חקר חדשה באקדמיית המדעים הממלכתית עבורם. בהמשך פרסם קולצ'ק דו"ח פעילות על משלחת החיפוש אחר טול, דו"ח שהקנה לו פרסום רחב במעגלים מדעיים חברתיים.

ב-1906 פרסמה מחלקת ההידרוגרפיה של משרד הצי שלוש מפות שהוכנו בידי קולצ'ק שמיפה את חופי סיביר לימות קארה ולאפטב (חופי הניינץ, ימלו-ננץ, קרסנויארסק וסאחה-יקוטיה). ב-1907 תרגם קולצ'ק מדנית ופרסם ברוסית את עבודתו של מרטין קנודסן (אנ') אודות חקר תהליך הקיפאון של מים. קנודסן היה מעורב בזמנו במשלחת אינגולף אל צפון האוקיינוס האטלנטי. ב-1909 פרסם קולצ'ק את עבודת החקר הגדולה ביותר שלו: 'אודות הקרחונים של קארה והימות הסיביריים', אשר איגד את כל מחקריו הקודמים. כמו כן, קולצ'ק סטה מתחום המחקר המרכזי שלו כאשר פרסם עבודת חקר על נדידת זני ציפורים בקוטב הצפוני מארץ פרנץ יוזף ועד לאלסקה, ארצות הברית.

קולצ'ק היה חלק מתנועת קצינים שקראו לרפורמה מוחלטת בארגון, בניהול, בפיתוח ובתקציב של הצי לאחר ההפסד המשפיל ליפנים. כחלק מהרפורמות שלאחר המלחמה הורה משרד הצי על הקמת המטה הכללי של הצי ב-27 באפריל 1906. קולצ'ק מונה למנהל לשכת הסטטיסטיקה של המטה הכללי והיה לרושם תזכיר הלשכה. ראשית סיים קולצ'ק את הרגולציות בשירות הצי, שבלמו את עלייתם בדרגה של רוב הקצינים. לקולצ'ק הייתה השפעה רבה על קצינים צעירים בצי שכרשו לו כבוד והערכה בכללם. במסגרת תפקידו פתח קולצ'ק בחקירה מעמיקה לגורמים שהובילו להפסד המכפיש של הצי הרוסי למקבילו היפני במהלך קרב צושימה. קולצ'ק טען כי היה על ההנהגה הרוסית להתרכז בסיקול הלוגיסטיקה היפנית דרך משדרי רדיו שהיו בעלי חשיבות מכרעת בהליך הקרב.

קולצ'ק מונה למומחה בוועדת ההגנה הלאומית של הדומה הממלכתית של האימפריה הרוסית ובדצמבר 1907 הגיש דו"ח על רפורמות מתבקשות עבור פיתוח הצי שבוססו על עבודותיו התאורטיות. קולצ'ק הגדיר את הים הבלטי כנתיב הים הפגיע ביותר של רוסיה ונקודת התורפה של הצי. בעניין פיתוח צוללות העריך קולצ'ק תחילה כי השפעתן על המערכה הימית בשעת מלחמה תהיה משנית בלבד לעומת אוניות מלחמה אותן הגדיר כעמוד השדרה של הצי. ב-1913 לעומת זאת, קולצ'ק חזר בו מהצהרתו הקודמת והחל לתמוך בפיתוח צי צוללות חזק עבור כל אחד מנמלי הצי המרכזיים של רוסיה. במסגרת תפקידו בלשכת ההגנה הלאומית קולצ'ק נאם בפני הדומה מספר פעמים. פעם אחר פעם סירבה ההנהגה הפוליטית לקבל את קריאותיו להקים צי אוניות מלחמה חדש. קולצ'ק, שנשא חינוך צבאי ולא אקדמי אזרחי, על כל מקרה הוזמן לנאום ולהרצות באקדמיות ומכללות שונות במהלך שירותו במטה הכללי של הצי. קולצ'ק אף נשא הרצאות אודות הצורך שראה בפיתוח הצי עבור קצינים צעירים ולא רק סטודנטים אזרחיים. באותה העת שכרה משפחת קולצ'ק דירה בבניין השלישי ברחוב בולשאיה זלנינה בסנקט פטרבורג. ב-25 בינואר 1908 נולדה בתו הבכורה של קולצ'ק, טטיאנה. באפריל אותה השנה הועלה קולצ'ק לדרגת קפטן ומונה לראש לשכת הפעילות בזירה הבלטית במטכ"ל.

משלחת החקר המדעי לאוקיינוס הקרח הצפוני

ערך מורחב – נתיב הים הצפוני

שוברת הקרח "באיגץ" (Вайгач).

קולצ'ק לא מאס לרגע מהליך החקר של הקוטב הצפוני ובעיקר ניסה לקדם את משלחות המחקר לגילוי נתיב הים הצפוני מסנקט פטרבורג ועד ולדיווסטוק. ב-1906 הוקמה לשכה לחקר נתיב הים הצפוני בראשות האדמירל ולדימיר פאבלוביץ' ורקובסקי. הלשכה הורתה לקולצ'ק לכתוב דו"ח עבור משרד הצי על תנאי השיט באוקיינוס הקרח הצפוני. קולצ'ק השלים את הדו"ח בספטמבר 1906. שותף לקולצ'ק בתושייתו לחקר נתיב הים הצפוני היה מייג'ור גנרל אנדריי איפוליטביץ' וילקטסקי, ראש הדירקטוריון לחקר ההידרוגרפי של משרד הצי. וילקטסקי היה דמות מפתח בשכנוע של הממשלה לתמוך במשלחת החדשה לחקר נתיב הים הצפוני. וילקטסקי הציע לקולצ'ק להצטרף למשלחת ודרכה להמשיך ולקדם את החקר ההידרוגרפי שלו.

קולצ'ק הסכים והצטרף למשלחת אשר יצאה על גבי שוברת הקרח "באיגץ". שוברת הקרח מומנה ותוחזקה בידי הצי ונחשבה לבטוחה יותר מפני תקלות ותאונות מאשר המשלחת האזרחית של פון טול. עוד קודם לסיום בנייתה של שוברת הקרח התמנה קולצ'ק למפקדה העתידי עבור המשלחת. כמו כן נבנתה עבור המשלחת גם שוברת הקרח 'טיימיר'. המשלחת יצאה ב-28 באוקטובר 1909 ובראשה עמדו 4 קצינים וקולצ'ק בראשם. המשלחת עברה מסע הפוך מקודמתה, נעה דרך הים התיכון והאוקיינוס ההודי (נתיב הים הדרומי) עד שלבסוף הגיעה דרך מצר מלאקה לאוקיינוס השקט ותודלקה בוולדיווסטוק אליה הגיעה ב-3 ביוני 1910. עם ההגעה לוולדיווסטוק עברו שוברות הקרח שיפוץ ולקח עליהן פיקוד הקולונל איוואן סימיונוביץ' סרגייב.

קציני המשלחת לחקר נתיב הים הצפוני. במרכז שורה ראשונה מפקד המשלחת קולצ'ק, 1909.

ראשית תוכננה התנועה לעבר מצר ברינג איפה שהחקר האסטרונומי והמיפוי האזורי היו למשימה הראשית של המשלחת, וכף דז'נב בצ'וקוטקה נקבעה להיות למקום העצירה של המשלחת. תחילה החלה תנועת המשלחת מוולדיווסטוק אל פטרופבלובסק-קמצ'טסקי אך עיכוב בתנועת המשלחת הוביל לשינוי כיוון חזרה לוולדיווסטוק עקב החורף הקרב. במהלך המסע הזה של המשלחת, שהיה הראשון מבין סדרת מסעות שעברה בשנים הבאות, הצליח קולצ'ק למפות מספר מפרצים. ב-20 באוקטובר 1910, עם שיבת המשלחת לוולדיווסטוק אחרי מסעה הראשון, נקרא קולצ'ק לשוב למטכ"ל הצי בסנקט פטרבורג. בחוסר רצון, נענה קולצ'ק לקריאה ושב על גבי הרכבת הטרנס-סיבירית. בשובו פגש קולצ'ק לראשונה בבנו הבכור רוסטיסלב, שנולד ב-24 בפברואר 1910. בהמשך המשלחת פתחה לראשונה את נתיב הים הצפוני וכמו כן התגלה גם ארכיפלג חדש מצפון לחצי האי טיימיר שנקרא "הצאר ניקולאי השני", שם ששונה בהמשך לסֶבֶרנאיה זֶמליה ("הארץ הצפונית").

במטה הכללי ובצי הבלטי

בשובו למטה הכללי של הצי קולצ'ק מונה למפקד המחלקה הביצועית הראשונה שתכננה את פעילותו של הצי הבלטי בעת תרחיש מלחמה. קולצ'ק קידם את בנייתן של אוניות המערכה מסדרת סבסטופול, המשחתות מסדרת נוביק והצוללות מסדרת בארס. הפעם התקבלו התיאוריות הצבאיות שלו בקשב רב יותר מקודם לכן וכך הייתה גם ההתייחסות אליהן בהתאם. יסודות הבנייה הימית של קולצ'ק המשיכו לשרת גם את צי ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בה בעת עסק קולצ'ק בין לבין גם בחינוך קצינים והעביר קורסים באקדמיה הימית ניקולאייב במחלקת הצי שלה. קולצ'ק המשיך לפרסם עבודות מחקר וכאשר פרסם ב-1912 את ספרו "שירותו של המטה הכללי" אשר דן בסמכויות ודרכי הפעילות של מטכלי"ם ברחבי העולם, הוטלה צנזורה על פרסומו של הספר לציבור הרחב והוא נותר פתוח רק לידיעתם של קצינים בכירים. עבור כתיבת עבודתו 'יישום התוכניות לבניית ספינות' עירב קול'צק גם את יורשו של מקארוב, סגן-אדמירל ניקולאי אוטוביץ' פון אסן.

בסיום העבודה הציע אסן לקולצ'ק לשרת בתפקיד ביצועי בצי הבלטי. בה בעת ראה קולצ'ק את עבודתו בפיתוח וברפורמות של הצי כגמורה ולכן השיב בחיוב לאסן. ב-12 באפריל 1912 מונה קולצ'ק למפקד המשחתת 'אוסורידס' בצי הבלטי והצטרף לבסיס דיוויזיית המקשים הימית בלייפאיה, פלך קורלנד (בלטביה המודרנית). בתחילת החורף של אותה השנה עברה משפחת קולצ'ק גם כן לעיר. ב-30 בנובמבר 1912 נולדה בתו השנייה של קולצ'ק, מרגריטה. במאי 1913 מונה קולצ'ק למפקד המשחתת 'פוגראניציק' שהייתה לאוניית הדגל של האדמירל אסן. ב-25 ביוני היה קולצ'ק מעורב בניהול ביקורו של הצאר ניקולאי השני ושרו, איוואן קונסטנטינוביץ' גריגורוביץ', על גבי סיפון המשחתת 'פוגראניציק'. קולצ'ק היה מקורב כל אותה העת לאסן, שתכנן את קידומו. תת-אדמירל שטור כתב על קולצ'ק לחיוב:

קצין יוצא דופן כל מובן. מוסר, אופי ובריאות: הוא איתן, יציב, די לחוץ בעניין ניהול הספינה ובריא. בעל נימוסין ומשמעת ברזל, בן לחינוך מצוין. תכונות של משכיל וידען שפות זרות; קריאה נהדרת בנושאים ימיים, הכשרה מיוחדת לשירות המטכ"ל. הוא שוגר בפיו מספר שפות.

ב-6 בדצמבר קודם קולצ'ק לדרגת קפטן ושלושה ימים מאוחר יותר למפקד במחלקה המבצעית של מטה מפקד הכוחות של הצי הבלטי. ב-14 ביולי 1914 החל לשרת כמפקד אוניית הדגל של האדמירל אסן ועוד באותו היום עוטר בלגיון הכבוד מידי נשיא צרפת, רמון פואנקרה, שהיה באותה העת בביקור ברוסיה. לקראת המלחמה הגדולה הממשמשת ובאה לנוכח משבר יולי, קולצ'ק קרא לתגבור הכוחות של הצי הבלטי וגיוס חיל מילואים לכוננות. קולצ'ק ערך סקירת כשירות במחלקות הצי הבלטי ובבסיסים הימיים, הכין מערך הגנה טקטי וקידם הטלות שדות מוקשים. ב-28 ביולי פרצה מלחמת העולם הראשונה בין רוסיה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ולצידה של האחרונה הצטרפה במהרה גם הקיסרות הגרמנית נגד רוסיה, משמע שפרץ מאבק ימי בין הצי הבלטי הרוסי והצי הקיסרי הגרמני.

במלחמת העולם הראשונה

קולצ'ק בשירות המטה הכללי של הצי. תמונה מ-18 בינואר 1909.

בצי הבלטי

שירות במטה מפקד הצי הבלטי

תחילת מלחמת העולם הראשונה מצאה את קולצ'ק בספינת הדגל פוגרניצ'ניק, שם פיקח קולצ'ק על הנחת שדות מוקשים הגנתיים נרחבים בחוף ופיקד על הכוחות הימיים במפרץ ריגה. ב-16 ביולי 1914 הגיעה למפקדתו של אסן הוראה מהמטה הכללי על גיוס כללי לשורות הצי מחצות 17 ביולי. קולצ'ק וקצינים נוספים עבדו לילות על הכנות תוכניות אסטרטגיות. בתחילתה של המלחמה לא התאפשר לקולצ'ק, פעם נוספת לשרת בשדה הקרב. ההתנהלות בתוך מפקדתו של אסן, שהייתה למטה פיקוד הצי הבלטי, אפשרה לקולצ'ק להתערב במנהל תחומים שונים בצי הכולל.

קולצ'ק קרא למדיניות התקפית של הצי, קריאות שהעניקו לו הערכה וכבוד מצד קצינים בכירים. היה זה מהלך המאבק שחזית המוקשים הוכיחה את חשיבותה יותר מקודם לכן. באוגוסט נתפסה בידי הצי הרוסי הסיירת הגרמנית 'מגדבורג' ליד האי אוסמוסר (לחופי אסטוניה המודרנית). בסיירת נמצא ספר קידודים גרמנים שחשף כי הצי הבלטי הרוסי למעשה פעל מול כוח משני של הצי הגרמני (רוב הצי הגרמני היה מרוכז בים הצפוני, היכן שהיה מרוכז במערכה ימית נגד בריטניה. גילוי זה העניק להנהגת הצי הבלטי את הביטחון לצאת באסטרטגיה התקפית נגד הגרמנים.

האדמירל אסן עצמו התנגד להישאר בעמדות מגננה והורה לקולצ'ק להכין תוכנית לתקיפת גישות בסיסי הים הגרמניים. קולצ'ק הכין דו"ח הצעה על אסטרטגיה ימית במערכה בים הבלטי והציג אותה בפני מטה הפיקוד העליון, איפה שניקולאי ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה, סירב לקבלה בטענה כי אין למערכה הימית חשיבות רבה על מהלך המלחמה הכולל. בסתיו 1914 קידם קולצ'ק תוכנית להטיל מצור של מוקשים ימיים מסביב לבסיסים ימיים גרמנים. בנובמבר הביאו המוקשים להטבעתה של הסיירת הגרמנית 'פרידריך קרל' ועוד באותו החודש פיקד קולצ'ק על מבצע הטלת מוקשים לחופי האי הדני בורנהולם, כדי למנוע מסיירות גרמניות להיעזר באי. במהלך הסתיו והחורף של שנת 1914–1915, ביצעו אניות המלחמה הרוסיות סדרה של פעולות לילה מסוכנות, והטילו מוקשים בגישות לקיל ודנציג.

על הצלחתו במבצעים הימיים, אסן קידם את קולצ'ק למטה פיקוד דיוויזיית המקשות של הצי הבלטי. קולצ'ק, חש כי האחראי לתכנון פעולות צריך לקחת חלק גם בביצועם, היה תמיד על הספינות שביצעו את הפעולות ולעיתים פיקח ישירות על שייטת המשחתות. בפברואר, ניווט קולצ'ק בים הבלטי הקפוא כאשר אחריו שיירת בת ארבע משחתות ופיקד על הטלת שדה מוקשים נרחב מסביב למפרץ דנציג שמנעה את כניסה ויציאה של אוניות למפרץ. בתגובה, מפקד הצי הבלטי הגרמני, היינריך, נסיך פרוסיה, הורה על איסור שייט באזורים החשודים במוקשים, ובכך הגביל באופן משמעותי את תחום הפעילות של הצי הבלטי הגרמני. בשיבתו מהמשימה לחופי דנציג, עוטר קולצ'ק בעיטור מסדר ולדימיר הקדוש, דרגה שלישית. באוגוסט 1915 תכנן הצי הגרמני לבצע מתקפה על בסיס הצי הרוסי במפרץ ריגה. התוכניות הגרמניות נבלמו עקב האבדות שנגרמו משדות המוקשים קודם לכן. עם ביטול המבצע הימי, בוטל גם המבצע היבשתי המיועד של צבא הקיסרות הגרמנית לריגה.

מפקד דיוויזיית המקשות

תת אדמירל קולצ'ק (במרכז מלפנים) בצי הבלטי ב-1916. תמונה שצולמה בידי קצין בריטי.

ניקולאי השני ואדמירל אסן (במרכז) עם קציני הצי הבלטי הבכירים. קולצ'ק עומד, החמישי משמאל. התמונה צולמה על גבי הסיירת "רוסיה" ב-25 בפברואר 1915.

סגן אדמירל קולצ'ק על סיפונה של אוניית מלחמה בצי הבלטי.

בספטמבר 1915 מונה קולצ'ק למפקדה הזמני של דיוויזיית המקשות לאחר פציעת מפקדה הקודם. עם מינויו לתפקיד, החל קולצ'ק לפעול לתיאום נרחב יותר בין הצי לבין הצבא היבשתי, שכן הסכנה הגדולה ביותר שנשקפה לרוסיה נבעה מצבא היבשה הגרמני. קולצ'ק ומפקד הארמייה ה-12, רדקו דימיטרייב, סיכמו על תיאום מלא בין מטות הפיקוד שלהם כדי לבלום כל התקדמות גרמנית לאורך החוף הבלטי. קולצ'ק תכנן לבצע מתקפה אמפיבית על העורף של הצי הגרמני, ולאחר ויכוחים ממושכים עם המטה הכללי של הצי הותר לו להוציא לפועל את המבצע אך בקנה מידה קטן מזה שהוצע במקור. באוקטובר יחידה מיוחדת של כוחות יבשה וצי רוסים שטו לחופי דרום הארצות הבלטיות, בקירוב לקו האש, איפה שתקפו מהעורף פלוגת רגלים גרמנית והובילו לכניעתה. לאחר הצלחת המבצע הראשוני הורה קולצ'ק על קידום מבצעים דומים.

על אף ניסיונות התיאום בין חילות היבשה לים, קולצ'ק התקשה להעביר תמיכה לידי כוחות היבשה בעיתות משבר, בעיקר עקב ירי ארטילריה ממושך על האוניות מכיוון הכוחות הגרמנים לאורך החוף. באוקטובר 1915, עם תחילת השלג, הורה קולצ'ק על עצירת דיוויזיית המקשות בארכיפלג אסטוניה המערבית. היה זה באותה העת שנודע לו על הצורך לתגבר את כוחות הרגימנט הפיני ה-20 בפיקודו של ניקולאי לבנוביץ' מליקוב בחזית היבשתית. קולצ'ק החל במבצע יוצא דופן להניע את כוחותיו בתוך סופת שלגים. רוב אוניות הדיוויזיה החלו בהפצצת המוצבים הגרמנים לאורך החוף בעוד קולצ'ק הורה למשחתת נפרדת לנוע אל מטהו של מליקוב עבור תיאום. בתוך מספר ימים נפתחה מתקפת נגד של הרגימנט הפיני ה-20 ביבשה והדיוויזיה של קולצ'ק בים לשחרור הכוחות הרוסים המכותרים בידי הגרמנים. בסיום המבצע, ניקולאי השני העניק לקולצ'ק את עיטור מסדר גאורגיוס הקדוש, דרגה רביעית.

קולצ'ק שב למטה הכללי של הצי הבלטי באופן זמני לפנישיבתו לכוחות דיווזית המקשות במפרץ ריגה. ניתן לו מינוי של מפקד ראשי של הדיוויזיה ולא זמני. קולצ'ק תכנן להטיל שדה מוקשים מסביב לחופי ונטספילס לפני קיפאון הים לגמרי, אך תוכניות אלו בוטלו לנוכח הטבעתה של המשחתת הרוסית 'זביקא' בידי הכוחות הגרמנים. בנוסף להטלת מוקשים היה קולצ'ק אחראי למשימות ציד ספינות אויב וסיור שונות. בסוף 1915 הסתכמה המערכה הבלטית בהטבעת 3 אוניות מלחמה רוסיות לעומת 4 גרמניות, 2 ספינות סוחר רוסיות לעומת 5 גרמניות. במהלך אותה השנה החל קולצ'ק בקשר רומנטי מחוץ לנישואים עם אנה ואסיליבנה טימירבה, רעייתו של קצין צי שהייתה צעירה מקולצ'ק בכמעט עשרים שנה. טימירבה וקולצ'ק נפגשו לראשונה בהלסינקי.

במערכת האביב של 1916, עם המתקפה הגרמנית על מפרץ ריגה, שלח קולצ'ק שלוש סיירות להפציץ עמדות אויב והחל בשימוש במוקשים עמוקים כדי למנוע מהגרמנים להיעזר בצוללות במערכה. ב-23 באוגוסט 1915 לקח הצאר ניקולאי השני פיקוד ישיר על הכוחות המזוינים והשתנתה המדיניות בסנקט פטרבורג לגבי עמדת הצי במאבק הכולל. קולצ'ק קודם לדרגת תת-אדמירל בגיל בלבד. קולצ'ק קידם התקפות על קווי הלוגיסטיקה והמודיעין הגרמנים, כחלק מלמידת הטעויות שהיו במלחמה מול יפן עשור שנים קודם לכן. אחת המטרות המרכזיות שהיו לניתוק קשרי המודיעין הגרמנים הייתה לנתק את אספקת הפחם המסחרית מממלכת שוודיה הנייטרלית לידי גרמניה. הפשיטה הימית הראשונה על משלוח פחם נכשלה, אך השנייה, שעירבה 3 משחתות, נחלה הצלחה ב-31 במאי 1916. בסיומו של המבצע לקחו המשחתות בפיקודו של קולצ'ק מחסה במים הטריטוריאליים של שוודיה הנייטרלית ושטו צפונה למפרץ הבוטני על שהגיעו למיה הטריטוריאליים של רוסיה.

הפעולה האחרונה של קולצ'ק במסגרת פיקוד דיווזית המקשות בצי הבלטי הייתה עגינה בקרבת החוף והתקפה רגלית של העורף הגרמני לחופי מפרץ ריגה. לפי צו קיסרי קולצ'ק הועלה לדרגת סגן-אדמירל ב-28 ביוני 1916, הצעיר ביותר בצי הרוסי שנשא בדרגה ההיא, והופקד למפקד צי הים השחור, במקומו של אדמירל אברהרדט. המטה העליון הצדיק מינוי זה בטענה כי עלתה החשיבות של המערכה בים השחור, איפה שיריבתה העיקרית של רוסיה הייתה האימפריה העות'מאנית. המעבר דרומה והניתוק ממשפחתו הובילו לכך שקולצ'ק לא קיבל את המינוי בשמחה.

בצי הים השחור

הכנות מקדימות לקבלת הפיקוד

ב-8 ביולי 1916 הגיע קולצ'ק לעיר סבסטופול, בסיס צי הים השחור הממוקמת בחצי האי קרים. ביום שלמחרת הועברו אליו סמכויות הפיקוד בפועל. באמצע הדרך עצר במטה הכללי הקיסרי שם פגש בצאר ניקולאי השני, הייתה זאת פגישתם האחרונה של השניים. השניים דנו על המצב הפוליטי-צבאי במלחמה לנוכח הצטרפותה של ממלכת רומניה למלחמה לצד מדינות ההסכמה, והצאר התלהב כאשר החל קול'צק לדון עמו על האפשרות שיתקיים מבצע נחיתה במצרי הבוספורוס. קולצ'ק טען כי מוכנות הצי למבצע מעורפלת כמו גם פרטיו של המבצע, שכן לא נקבע נכון לאותה העת עם תהיה נחיתה ישירה של חיילים במצרים מהים השחור או צעידה לעברם דרך חבל הבלקן. באותה העת פגש קולצ'ק לראשונה גם במפקד המשלחת הצבאית הצרפתית לאימפריה הרוסית, מוריס ז'נין. לקראת סיום שהותו במטה עוטר קולצ'ק במסדר סטניסלב הקדוש, מדרגה ראשונה.

לתפקיד מפקד אוניית הדגל שלו בצי הים השחור מינה קולצ'ק את הקפטן מיכאיל סמירנוב, ששירת תחתיו במטה הכללי וחקר את מערכת גליפולי בשביל ללמוד מהטעויות לפני המתקפה הרוסית המיועדת אל עבר כיבושה של קונסטנטינופול. פקודתו הראשונה של קול'צק לצי הים השחור הייתה למנוע ככל הניתן כל תנועה של כוחות אויב בתוך הים השחור. עבור משימה זאת נדרשה חסימת הבוספורוס כמו גם ערי הנמל של ממלכת בולגריה (שהייתה חברה במעצמות המרכז). קולצ'ק קידם את התוכניות לקראת מבצע הכיבוש המיוחד של מצרי הבוספורוס כמו גם שימוש גדול יותר במוקשים עמוקים כדי למנוע מהגרמנים, העות'מאנים והבולגרים מלהשתמש בצוללות במערכה.

פעילות צבאית

שיחת חפיפה בין קולצ'ק לקודמו בפיקוד על צי הים השחור, האדמירל אברהרדט, הופרעה לנוכח הגעת ידיעה ראשונית על תנועת הסיירת הגרמנית-עות'מאנית 'ברסלאו' בתוך הים השחור. הסיירת נעלמה במהרה מטווח המעקב של הכוחות הרוסיים וקולצ'ק קבע כי הטבעתה נמצאת בראש סדר העדיפויות של הצי. התכתשות עם הדרדנוט אימפרטריצה מריה (הקיסרית מריה) הובילה לנסיגת ה'ברסלאו' משיט באזור חופי הקווקז אך לא הובילה להטבעתה. לאחר מרדף ממושך הצליח צי הים השחור הרוסי להניס את רוב הסיירות והמשחתות של מעצמות המרכז שהתגלו בתוך הים השחור וקולצ'ק החל לקדם מבצעי הטלת מוקשים רחבי היקף. ראשית היה המבצע המרכזי להטלת המוקשים מסביב לבוספורוס, שהיו לנתיב השיט היחיד לתוך ומחוץ לים השחור.

עם הטלת המוקשים לחופי הבוספורוס ובלימת התנועה העות'מאנית בים השחור, הפכה רוסיה ליוזכת הראשית במערכה. המשימה העיקרית של קולצ'ק הייתה לתמוך בגנרל ניקולאי יודניץ' במבצעיו נגד האימפריה העות'מאנית. בהמשך 1916, בתקיפה משולבת של חיל הים, צי הים השחור הרוסי סייע ללכידת הצבא הרוסי את העיר העות'מאנית טרביזון (טרבזון המודרנית). מכיוון שלא הייתה מסילת ברזל המקשרת בין מכרות הפחם של מזרח טורקיה עם קונסטנטינופול, התקפות הצי הרוסי על ספינות הפחם הטורקיות הללו גרמו לקשיים רבים לממשלה העות'מאנית.

כאשר מונה הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' למשנה למלך במלכות המשנה של הקווקז, פעם נוספת הוא טען כי על הצי לשרת את כוחות היבשה וכי אין לו מעמד עצמאי מרכזי במערכה הכוללת של המלחמה. כאשר הדוכס הגדול דרש אספקה והעברת כוחות באופן רחב היקף מידי צי הים השחור, קולצ'ק סירב להעניק זאת, ובהתחשב בעובדה שניקולאי ניקולאייביץ' כבר לא היה בעמדת פיקוד מעל קולצ'ק, לא יכול היה לכפות את דרישותיו על הצי (קודם לכן שירת ניקולאי ניקולאייביץ' בסטאבקה ורחובנוגו גלבנוקומַנדובנייה הקיסרית, שהייתה למטה הפיקוד העליון). קולצ'ק הורה על מבצע הטלת מוקשים נרחב לחופיה הצפוניים של אסיה הקטנה (כיום חופי מחוז הים השחור, טורקיה), ובכך מנע כל פעילות ימית עות'מאנית בים השחור לחלוטין. בנוסף על כך הוטלו מוקשים אל מול ערי הנמל הבולגריות וארנה וזונגולדאק. קולצ'ק שמר על מערך ימי שכוח הגנה הכולל סיירות בעיקרו הגן על עורף המקשים במהלך המבצעים. כמו כן וידא קולצ'ק כי באופן קבוע יהיו אוניות מלחמה רוסיות במרחק של בין 80 ל-160 קילומטרים ממצרי הבוספורוס, שלשעריהם הוטלו כ-4,000 מוקשים אשר טרפו את הקלפים במערכה לטובתה של רוסיה.

באוקטובר ובנובמבר 1916 הוטבעו שתי צוללות של מעצמות המרכז בידי מוקשים שהוטלו בידי צי הים השחור הרוסי. אסון אחד בולט התרחש תחת משמרתו של קולצ'ק: הדרדנוט אימפרטריצה מריה התפוצצה בנמל בסבסטופול ב-7 באוקטובר 1916. חקירה מדוקדקת לא הצליחה לקבוע אם הגורם לאסון היה תאונה או חבלה. כאשר הוטבעה אוניית הדגל שלו לא היה נוכח קולצ'ק על סיפונה ולאחר מכן התמוטט קולצ'ק מרוב לחץ שהוטל מעליו במסגרת מילוי תפקידו הפיקודי. לאחר הטבעתה של אוניית הדגל שלו נשלחו אליו מכתבי ניחומים וחיזוקים רבים, בהם גם מגורמים רמי דרג.

תכנון מבצע הבוספורוס

סגן אדמירל קולצ'ק ב-1916.

מטה הצי קידם את תוכניותיו הראשוניות של ראש המטה הכללי הקיסרי, מיכאיל אלכסייב, עבור מבצע פלישה והשתלטות על הבוספורוס שיוביל להתמוטטותה של האימפריה העות'מאנית. תכנון המבצע בהמשך פותח בידי קולצ'ק שקרא לנחיתת חי"ר רוסי בצפון מצרי הבוספורוס מאוניות מלחמה מהים השחור וכיבוש מהיר של קונסטנטינופול בתמיכת החזית הרומנית והצי הבריטי המלכותי שיפעל דרך הים האגאי. שם הקוד של המבצע היה 'סובורוב', על שמו של הגנרליסימו הרוסי בן המאות ה-18 וה-19, אלכסנדר סובורוב. הצאר התלהב מהתוכנית לפי הנוסח שפותח בידי קול'צק, אך אלכסייב התנגד לה חריפות. אלכסייב העדיף להישען על תוכניתו המקורית, שקראה להעברה כמעט בלתי-אפשרית של חלק נרחב מהחיילים במערכה מול גרמניה במזרח אירופה עבור כיבוש הבוספורוס. למעשה, אלכסייב ציפה לניצחון מול גרמניה ואוסטרו-הונגריה עם מתקפה מיועדת על גליציה באביב-קיץ 1916 (הגנרל אלכסיי ברוסילוב אכן קידם בקיץ 1916 את מתקפת ברוסילוב הקרויה על שמו בגליציה, אך המתקפה, על אף הניצחון הזמני שהביאה עבור הצבא הרוסי בחזית המזרחית, לא הספיקה להטות את הכף לטובת מדינות ההסכמה בחזית).

מסוף 1916 קודמו הכנות ממושכות לקראת מתקפה על הבוספורוס נוסח מבצע 'סובורוב' שתכנן קולצ'ק; החל חקר מפורט של חופי המצרים והגאוגרפיה המקומית כמו גם הסדר חלוקת הכוחות העות'מאנים המוצבים באזור; אימונים מיוחדים של כוחות רגלים ומשחתות יחדיו בשיתוף פעולה; דיוויזיית נחתים מיוחדת הוקמה גם כן והוטלה תחת פיקודם של אלכסנדר אנדרייביץ' סבצ'ין ואלכסנדר איוואנוביץ' ורחובסקי, שהיו תחת פיקודו הישיר של קולצ'ק. ב-31 בדצמבר 1916, לקראת המבצע המיועד, הורה קולצ'ק על הקמת טייסת מיוחדת של חיל האוויר הרוסי הקיסרי עבור צי הים השחור. עוד באותו היום, קולצ'ק, בראש יחידה בת שלוש אוניות מלחמה ושני מטוסי תובלה, סקר את חופי האימפריה העות'מאנית לים השחור ובסוף הסיקור החליט לדחות הצעה להפצצת החוף.

ממהפכות 1917 ועד למלחמת האזרחים

מהפכת פברואר ופיטורי הצאר

במהלך התסיסה האזרחית הגואה ברוסיה שקדמה למהפכת פברואר 1917, היו מספר צירים של קושרים מהפכנים, לרבות גורמי אופוזיציה ליברלים, שניסו להסיט גורמים בהנהגה הצבאית לטובת מהפכה. במהלך אותה העת נפגש קולצ'ק באופן שכיח עם אחד הקושרים, מיכאיל ואסילייביץ' צ'לנקוב, במהלך אוגוסט 1916. במהלך סתיו אותה השנה נקרא קולצ'ק לדווח לראש המטה הקיסרי אלכסייב על המתרחש במערכה בים השחור. השניים דנו בשתי פגישות רשמיות, אך מעבר להן נפגשו מספר פעמים נוספות באופן לא רשמי, שם התדיינו, בין לבין, גם על המצב הפוליטי ברוסיה.

בפברואר 1917, קולצ'ק, על גבי שתי משחתות, הגיע לבתומי (גאורגיה המודרנית), כדי להתדיין על הליכי מסחר והאספקה דרך הנמל של העיר טריבזון עם הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ'. בעת שהתדיינו השניים, הגיעה לאוזניהם הידיעה על מהפכה רפובליקנית בבירה, שהובילה להכרזת הקמתה של הרפובליקה הרוסית. הדיווח הגיע כטלגרם בהול לידיעת קולצ'ק מבסיס צי הים השחור על מרידה בבירה פטרוגרד (שמה של סנקט פטרבורג הוחלף עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה). קולצ'ק העביר את הידיעה לדוכס הגדול. במכתב לטימירבה ששלח קולצ'ק רשם על ההתנהלות לנוכח אירועי המהפכה: ”היום אני עייף מכלל הדיונים וההחלטות על נושאים רבי חשיבות הדורשים מחשבה עבור כל מילה.”

ב-28 בפברואר עזב קולצ'ק את באתומי ושב לסבסטופול ב-1 במרץ. לנוכח העברת מידע מופרך בקווי התקשורת והלוגיסטיקה, קולצ'ק הורה על ניתוק קשרי הטלגרף בין חצי האי קרים לפטרוגרד כדי לא להוביל לתסיסה בקרב התושבים ובקרב החיילים שעלולה להיות מבוססת על "עובדות" שקריות. כל הדיווחים על המתרחש בבירה נועדו להפנייה ישירות לקולצ'ק. מנהיג מפלגת האוקטובריסטים, מיכאיל ולדימירוביץ' רודזיאנקו, הודיע על מעבר סמכויות השלטון מהצאר לידי הממשלה הזמנית של הרפובליקה ובהמשך הגיע הודעה מצידו של שר המלחמה, איוואן קונסטנטינוביץ' גריגורוביץ' על כך שהרשויות הרפובליקניות משיבות עם הזמן את השררה לרחובות הבירה. טלגרף מאלכסייב הודיע על כך שהמון מהפכני שטף את כל הבירה והאדמירל אלכסנדר רוסין דיווח על מרידות מקרב שורות חייליו.

בפגישת קצינים בכירים בראשותו של קול'צק הוחלט שלא לדווח על אירועי המהפכה לכלל החיילים המוצבים בסבסטופול ולכלל המלחים בצי הים השחור כדי להימנע מתסיסה בקרבם. קולצ'ק לצד זאת ביטל את חסימת הדיווחים אל חצי האי קרים אך וידא את סיווגם. חסימת קשר זאת הפכה לחסרת ערך כאשר יחידות המודיעין גילו בדיווחים הגרמנים התדיינות על המהפכה בפטרוגרד. קולצ'ק ציטט לפקודיו את המסר של רודזיאנקו על מעבר הסמכויות השלטוניות. במסגרת הצהרותיו לפקודיו לא הדגיש קולצ'ק תמיכה אישית למהפכנים ולמעשה אף סיים הצהרה מרכזית אחת בטון מלוכני מובהק:

אני מצווה על כל נושאי דרגות צי הים השחור וכוחות היבשה שהופקדו בחסותי להמשיך ולמלא ללא עוררין את חובתם כלפי הקיסר הרוסי וכלפי המולדת [נכון לאותה העת של ההצהרה הצאר ניקולאי השני עוד לא התפטר לפי דרישת הממשלה הזמנית והמהפכנים הרפובליקנים].

ב-1 במרץ דן הגנרל ניקולאי רוזסקי מטעם הוועדה הזמנית עם הצאר כדי שיתפטר מתפקידו לפי דרישת הממשלה הזמנית הרפובליקנית. לאחר ויכוח שנמשך שעות הסכים הצאר להעברת סמכויותיו לידי הממשלה הזמנית שהרכבה הוסדר יום אחרי עם מינוי גאורגי לבוב לראש הממשלה. העברת הסמכויות של הצאר נתמכה, בין לבין, בידי הגנרל אלכסייב. ניקולאי התפטר ב-2 במרץ, והוריש את הקיסרות לידי אחיו, מיכאיל השני, קיסר רוסיה, שהתפטר גם ביום אחרי ובכך הוביל לביטול המוסד הקיסרי הרוסי. בערב 2 במרץ דיווח אלכסייב לקולצ'ק על התפטרותו של הצאר. הודעה דומה נשלחה מאלכסייב גם למפקד הצי הבלטי, האדמירל נפנין. בעוד נפנין הודיע לאלכסייב על תמיכתו בפיטוריו של הצאר, קולצ'ק נותר שותק. בצהריי 3 במרץ דרש קולצ'ק מהסטאבקה הבהרה מי המפקד העליון המכהן של הצבא ומה היא הסמכות השלטונית 'הלגיטימית' המכהנת נכון לאותה העת.

ב-11 במרץ שלח קולצ'ק טלגרף למשרד המלחמה בו שאל מה עליו לעשות עם כלל דגלי המלחמה שעליהם נכתב "עבור הצאר". קולצ'ק כל אותה העת סירב לחשוף את דעותיו הפוליטיות האישיות בעניין המלוכה. על אף מאמציו של קולצ'ק, לא ניתן היה לשמור על השררה לחלוטין בדרגות אנשיו. כאשר נודע למוצב הרגלים בסבסטופול על המהפכה בפטרוגרד, רבים מחייליו הפסיקו להיענות למפקדיהם, להצדיע ולמלא פקודות. כמו כן פרצו מחאות אזרחיות בעיר ומאבק פנימי בצוות האונייה 'יקטרינה הגדולה' שנסוב אודות האשמות מלחים בעלי שמות משפחה גרמנים בהיותם מרגלים עבור הקיסרות הגרמנית. קולצ'ק זעם על התנהלות המלחים, דיבר ללא משוא פנים וסירב באופן חד משמעי לפטר או להוריד מדרגותיהם קצינים ומלחים בעלי שמות משפחה גרמנים.

ב-4 במרץ נודע לכל על נפילתה של המונרכיה. בעוד הצי המשיך לבצע את משימותיו במסגרת המלחמה, פרצו מחאות של תושבי העיר סבסטופול. ב-5 במרץ סקר קולצ'ק את כל יחידות הרגלים בעיר מחשד למהפכנים בשורותיהם. בסיומה של הסקירה פרצו התפרעויות אזרחיות מחדש. מלחים מרדנים הצטרפו לפורעים האזרחיים, חסמו את שערי העיר ודרשו שקולצ'ק ישלח טלגרף רשמי המביע את תמיכת צי הים השחור בממשלה הזמנית. קולצ'ק הבטיח להיענות לדרישה ובטלגרף לראש הממשלה לבוב לא הזכיר את המהפכה או את ההתפרעויות בקרב אנשיו. קולצ'ק לא אהד את הממשלה הרפובליקנית, אך טען כי יתמוך בכל משמלה שהיא כל עוד תוכל להביא את רוסיה לניצחון נגד מעצמות המרכז במלחמה הגדולה. בדיווח לאלכסייב ולאדמירל רוסין מ-6 במרץ הודיע:

הצוות והאוכלוסייה האזרחית ביקשו שאשלח את ברכותי עבור הממשלה החדשה [הממשלה הזמנית] מטעמו של צי הים השחור, וכך אני עשיתי.

קולצ'ק העביר את הודעת הטלגרף לממשלה הזמנית קודם דרך המטה הכללי העליון. ב-10 במרץ הוציא קולצ'ק את חלק נרחב מכוחות הצי לפעולות סיור שונות בשביל להסיט את תשומת הלב הרחק מהתהפוכות הפוליטיות המהפכניות המפלגות ולהשיב את המלחים להסדר. קול'צק קרא לפשרה במחנות הפוליטיים שאליהם התפצלו אנשיו, וזאת כדי לשמר את האחדות והאפקטיביות של הצי. ב-19 במרץ נערך בסבסטופול טקס שבועת אמונים של צי הים השחור לממשלה הזמנית. בעורפו של המצעד הצבאי צעדו פועלים שנשאו דגלים אדומים. בהוראתו של קולצ'ק שוחררו כל האסירים הפוליטיים בעיר ופוזרה המשטרה העירונית, כך שהצבא לקח אחריות מלאה על שימור השררה בקרב האוכלוסייה האזרחית. קולצ'ק, לאחר הסדר ועדה וקבלת דיווחה, קרא לרפורמה במנהל יחידות הצבא המרכזיות כך שכל יחידה תהיה נתונה ראשית ולפני הכל למפקדה הישיר. צעד זה נתמך בידי אלכסייב, אך פגש בהתנגדות מצד גנרלים כגון אנטון דניקין. בהמשך לאישורה של הרפורמה בקרב צי הים השחור, החלה הרחבתה לכל הצבא.

בתחילת אפריל החלו לעלות שמועות בנוגע למינוי אפשרי של קולצ'ק למפקד הצי הבלטי בקרב המלחים בצי הים השחור. כאשר נודע על שמועות אלו לאלכסייב, הוא מיהר לבטלם. קולצ'ק מצידו חשד כי המטה הכללי העליון עוקב אחריו וחושד בפעילותו ובנאמנותו לממשלה הזמנית. גורמים במטה הכללי של הצי טענו כי העברת קולצ'ק לפיקוד בצי הבלטי רק תוביל לאובדן גדול יותר של השררה בקרב יחידות הצי השונות כמו גם תעמיד בשאלה את האפשראות של הוצאת מבצע הבוספורוס לפועל.

איבוד הסדר ההנהגתי ומאבקים פוליטיים

קולצ'ק בקיץ 1917 עם מדי הצי של הרפובליקה הרוסית.

קולצ'ק בפטרוגרד

ב-15 באפריל 1917 הגיע קולצ'ק אל פטרוגרד לפי זימונו של שר המלחמה של הממשלה הזמנית, אלכסנדר איוואנוביץ' גוצ'קוב. גוצ'קוב תכנן לבצע הפיכה צבאית נגד הממשלה הזמנית ותכנן לערב בה את קולצ'ק דרך מינויו למפקד הצי הבלטי. מינוי זה מעולם לא התקיים בסופו של יום, ייתכן ועקב התנגדות מצד גורמים פוליטיים וצבאיים שונים, וייתכן עקב התסיסה שגרמה לפיטוריו של גוצ'קוב ב-29 באפריל ולהתמוססות תוכניתו להפיכה צבאית. ב-5 במאי הוקמה ממשלה זמנית חדשה שהייתה לקואליציה של המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית והמנשביקים, שניסתה להביא לשיתוף פעולה עם הסובייט של פטרוגרד. בעודו בפטרוגרד נכח קולצ'ק בוועידת הממשלה ודיווח על המצב המתערער בצי הים השחור כמו גם על המצב האסטרטגי הכולל בים השחור.

כאשר הוסב הדיון לעניין מבצע הבוספורוס, הגנרל אלכסייב שהיה נוכח הוביל לקבורתו הסופית של המבצע המתוכנן כאשר דחה את הוצאתו לפועל. החלטה זאת של אלכסייב התקיימה לאחר מעל שנה של תכנונים עבור המבצע המיועד. קולצ'ק שמר על משמעת צבאית בכך שנמנע מלהיכנס לוויכוח ישיר מול אלכסייב מול חברי הממשלה. קולצ'ק נכח בפגישת מנהיגי חזיתות המלחמה בפסקוב, איפה שפגש ודן עם מפקד מחוז הבירה הצבאי (מוצב הרגלים של פטרוגרד), הגנרל לאוור גיאורגוביץ' קורנילוב. קולצ'ק יצא מהפגישה עם רושם כי החזית המזרחית מול הגרמנים מעורערת ופגיעה לחלוטין.

קולצ'ק צפה בעת שהותו בבירה בחיילים מורדים נגד הממשלה הזמנית וראה את סירובה של אותה הממשלה להיעזר בכוחותיו של קורנילוב כדי להשתיק את המרידות. מכאן הסיק קולצ'ק כי אין בכוחה של הממשלה הזמנית להשתיק את המאבקים הפנימיים ששררו בתוך שורות הצבא והאשים את גוצ'קוב על כך שריצה מספר פעמים את המהפכנים בקרב החיילים בדרישותיהם הקיצוניות. ביוצאו מפטרוגרד ב-21 באפריל, כתב קול'צק לטימירבה: ”יצאתי עם שתי מסקנות מפוקפקות מפטרוגרד: שוכנעתי באופן נחרץ כי רק נס יוכל להציל את המדינה מאסון ושאבד המוסר בקרבם של החיילים.”

משברים, מאבקים פנימיים ומרידות

דיוקן של קולצ'ק זורק את מטה הזהב שלו מסיפון האונייה 'גיאורגי המנצח' לים מול המלחים המהפכנים.

מיד בשובו לסבסטופול ב-25 באפריל ארגן קולצ'ק ועידה עם משלחת של חיילים ומלחים המוצבים בעיר כדי להתדיין עמם על המצב המדיני ולהבין את הלך הרוח בדרג הצבאי. בהתחשב בהערכתו לגבי כיוון הרוחות נגד רוסיה במלחמה, קולצ'ק היה קודר ופסימי לאורכה של הועידה. קולצ'ק הצביע על המהפכה כגורם לקריסת הסדר הצבאי עקב הפלת ההסדר השלטוני: ”הצבא והצי גוססים. הצי הבלטי כיחידה אפקטיבית חדל מלהתקיים, בצבא בכל פרצה אפשרית של האויב לעבר פטרוגרד ומוסקבה, האויב אכן חודר, ואינטרסים אנוכיים [של חיילים מהפכנים] יוצאים עם היד העליונה. צי הים השחור הוא מבין היחידות הבודדות ששימרו את יכולתן הקרבית והביצועית; כל רוסיה צופה לעברו של צי הים השחור, שעליו להציל את המולדת.”

קולצ'ק (קיצוני משמאל במדי צי לבנים) עם קרנסקי (משמאלו) בפגישתם במאי 1917.

קולצ'ק החשיב את התעמולה הגרמנית והתערבותה במדיניות הפנים של רוסיה כגורם מרכזי בקריסתו של הצבא ובנפילת רוחם של החיילים. כדי לעצור זאת, קולצ'ק מיהר להתנגד לרפורמות של הממשלה עבור ה"דמוקרטיזציה" של הצבא. טענותיו של קול'צק בוועידה כונסו בנאומו מעל אוניית הדגל 'גיאורגי המנצח' כאשר הכריז על התנגדותו למשא ומתן עבור הסדר שביתת נשק עם הקיסרות הגרמנית. קולצ'ק פנה לסגן ראש מטה הצי, הרוזן אלכסיי פבלוביץ' קפניסט, שיפרסם את הנאום בעיתון אזרחי. בקשתו של קולצ'ק נענתה ונאומו פורסם במיליוני עותקים. בהשראת נאומו של קולצ'ק הגיעה המועצה הביצועית הצבאית המרכזית להחלטה להקים ועדה פיקודית מיוחדת עבור הצי הבלטי שנועדה לפעול למהלך המשך המלחמה. ניסיונותיו של קולצ'ק לשמר את הסדר בדרג הצבאי צלחו לזמן מה והוביאו לפרסום ואהדה נרחבים עבורו ברחבי רוסיה.

הצלחת התעמולה של קולצ'ק להביא לאחדות לאומית צלחה באופן זמני בלבד לפני שהקרעים הפוליטיים התגברו על האחדות הלאומית והתחזקו מחנות קיצוניים, בהם גם המפלגה הבולשביקית בראשותו של ולדימיר איליץ' לנין. לאחר מעצרו של מפקד הנמל של סבסטופול בגין גניבת רכוש מדיני, קרסו היחסים בין מטה הפיקוד של קולצ'ק לבין ועידת צי הים השחור. קולצ'ק התנגד למעצר עקב ראיות מעטות ו'דרש' בטלגרף ב-12 במאי שהמטה הצבאי העליון יורה על שחרורו של המפקד. במקביל לכך פורסם כתב זכויות חיילים שהיה לכתב פשרה עבור גורמים רדיקליים. קולצ'ק לא התנגד לכתב ישירות מחשש לפיטוריו ולהרם שמו ותדמיתו. בישיבת ועדה שזימן ב-14 במאי תקף קולצ'ק את מועצות החיילים והאשים אותם בטיפוח שחיתות וחוסר מוסר. ב-17 במאי הגיע לסבסטופול שר המלחמה החדש, אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי, כדי להרגיע את הרוחות.

עם הזמן שלח קולצ'ק יותר ויותר משלחות סיור לים השחור כדי למנוע מצב שרוב המלחים פנויים מפעילות צבאית להתעסקות במאבקים פוליטיים. בעיתות בהן לא עמד קול'צק בפיקוד היה קושי הנהגתי חריף עקב התפרעויות בקרב החיילים. ב-13 במאי התנגשה אוניית מלחמה רוסית במוקש ימי שלא דווח מיקומו מול מצרי הבוספורוס, פיצוץ המוקש הוביל לתגובת שרשרת של שדה המוקשים האזורי ופגעה במערך השדה שנועד לבלום את התנועה הימית של מעצמות המרכז לתוך הים השחור ומחוצה לו. 15 קצינים ומלחים נהרגו ועוד 29 נפצעו. לאחר האירוע צוותים שונים החלו לסרב למלא משימות וב-18 במאי מועצת המלחים של המשחתת 'זארקי' דרשה מהפיקוד הצבאי העליון שידיח את קולצ'ק מעמדת הפיקוד באשמת "אומץ מנופח". מרירות בקרב הצי עלתה כאשר קולצ'ק שלח שתי אוניות מלחמה לשיפוץ, בפועל הייתה הסיבה לשיפוץ אוניות המלחמה שכמעט וכל צוותיהן הורכב מפעילים מהפכנים קיצוניים.

בתחילת יוני הגיעה קבוצת מהפכנים בולשביקים מוסווים לסבסטופול במטרה להפיץ אידיאלים מהפכניים בעודם מתחזים למשלחת מלחים מטעם הצי הבלטי. מחאות אזרחיות גדלות פרצו ברחבי העיר בעוד סמכות הקצינים המוצבים התערערה. לראשונה הופצו גם האשמות נגד קולצ'ק עצמו, בטענה שהוא מעביד איכרים ופועלים ואוחז בקרקעות נרחבות. קולצ'ק הגיב בחריפות נגד המעורבים בהשמצות, והנושא לא הועלה פעם נוספת במחאות. ההשמצה לשעצמה נועדה להשוות את קולצ'ק לאילי הון שתעמולה מהפכנית פעלה לייצג כאויבי העם. יריביו הפוליטיים הקיצוניים, בהם הבולשביקים, המשיכו מצידם בהשמצות נגדו, אך אלו לא עלו פעם נוספת מצד הדרג הצבאי. בשבועות האחרונים לפיקודו של קולצ'ק על צי הים השחור, לא ציפה עוד לתמיכה מצידה של הממשלה בפתרון סכסוכים פנימיים. עם הפרת המשמעת של הצי, התכנסה ב-3 ביוני עצרת מהפכנית שדרשה את פיטוריו של קולצ'ק, יד ימינו סמירנוב ומספר קצינים בכירים נוספים. ביום שלמחרת דיווח קולצ'ק לקרנסקי בטלגרף שהרגש המהפכני שהופץ בידי המשלחת הבלטית (שלמעשה הורכבה מחתרנים) יצאה מכלל שליטה של רשויות האכיפה.

בעצרת מהפכנית ב-5 ביוני חטפו מלחים קולונל וקולצ'ק הורה למשטרה הצבאית להתפרק מנשקה כדי למנוע שפיכות דמים. כאשר דרשו המלחים המהפכנים שקולצ'ק עצמו יתפטר, הלה עלה לסיפון 'גיאורגי המנצח' וטען שאין ברצונו עוד לפקד על צי הים השחור. קולצ'ק הציג בפני המלחים המרדנים את מטה הזהב שהונק לו על פעילותו בפורט ארתור ואמר: "היפנים, אויבנו, הותירו אותי עם נשק, ואתם לא תקבלו גם אותו." אמרתו של קולצ'ק הייתה בתגובה לדרישת המלחים המהפכנים שיתפרק מנשקו ולאחריה הא זרק את המטה לים. האירוע התפרסם בעיתונים אזרחיים וצבאיים ברחבי רוסיה וגרמו להעלאת שמו במעגלים פוליטיים אנטי-רפובליקנים. ב-6 ביוני הודיע קולצ'ק בטלגרף לממשלה הזמנית שלנוכח המרידה שפרצה בדרג אנשיו אין הוא עוד מפקד צי הים השחור. על דעת עצמו לא חיכה קולצ'ק לתגובת הממשלה והעביר את סמכויותיו לידי תת-אדמירל וניאמין קונסטנטינוביץ' לוקין. פעולה זאת של קולצ'ק, שבוצעה ללא הסכמת ההנהגה הצבאית, הייתה נגד המשמעת הצבאית.

סמירנוב השתמש בקשריו עם גורמים מתוך הצבא כדי להוציא הוראה מהממשלה על העברתו ועל העברתו של קולצ'ק מסבסטופול עקב סכנה לחייו מצידם של המלחים המהפכנים. קולצ'ק וסמירנוב לבסוף קיבלו הוראה מהממשלה לשוב לפטרוגרד לאחר ש"אפשרו" את פריצתו של מרד גלוי. עם שיבתו הושם קולצ'ק בחקירה על הפרת תפקידו והורד מדרגותיו ומשירותו הצבאי-פוליטי של הרפובליקה הרוסית. ב-7 ביוני עזבו קולצ'ק וסמירנוב את סבסטופול, חמישה ימים מאוחר יותר הוכיחה התמוססות הסדר והמשמעת בצי את השפעותיה על המערכה, כאשר ה'ברסלאו' הופיעה מחדש בים השחור והחלה להפגיז את חופי רוסיה לאחר שחדרה את שדות המוקשים שנותרו ללא השגחה או פיקוח.

מעורבות במעגלים אנטי-מהפכניים

הדיווח של קולצ'ק לממשלה הזמנית על מצב צי הים השחור בעת שעזב אותו נועד להיות מוכן ל-13 ביוני, עד אז הספיקו עיתונים רבים בבירה כבר לראיין את קולצ'ק והוא מצידו הסביר את טענותיו וסיבותיו לעזיבת הצי. באחד הראיונות לכתבות עיתונאיות נשאל קולצ'ק מה דעתו לגבי האפשרות שדיקטטורה תעלה לשלטון במקום הממשלה הזמנית, קולצ'ק מצידו הגיב שאם תקום דיקטטורה תידרש תמיכה עממית עבורה. ב-13 ביוני העיד קולצ'ק בפני הממשלה הזמנית על פעילותו בצי הים השחור. חברי הממשלה חשדו בכוונותיו של קולצ'ק וראש המשמלה לבוב הציג את דבר הכתבה בעניין הדיקטטורה. העיתון נסגר בהוראת הממשלה אשר עם הזמן הייתה נתונה יותר ויותר להשפעתם של מעגלים סוציאליסטים. קולצ'ק, ולאחריו סמירנוב, האשימו את הממשלה בנפילת רוחם של החיילים כמו גם המשמעת שלהם. הממשלה החליטה לדחות את קביעותיה בחקירות קולצ'ק וסמירנוב עד להגעת תוצאות ועדת חקירה שנשלחה לסבסטופול.

עד להגעת תוצאות ועדת החקירה שוחרר קולצ'ק ממעצרו הזמני. כאשר הגיעו תוצאות החקירה ונקבעה חפותם של קולצ'ק וסמירנוב, הממשלה הציעה להם לשוב למשרות הפיקוד שלהם מקודם לכן אך הם סירבו בתוקף. ב-17 ביוני פגש קולצ'ק באדמירל האמריקאי ג'יימס הנרי גלנון בארמון החורף. ראש המשלחת האמריקאית ברוסיה, אליהוא רוט, הצטרף גם כן לפגישה. לפי גלנון ורוט, צי ארצות הברית תכנן מבצע פלישה אל הדרדנלים במבצע מסווג שדמה למבצע הבוספורוס הרוסי. לקולצ'ק הוצע להצטרף למבצע, והלה הסכים לכך והוזמן לארצות הברית לקחת חלק בתוכניות. בפועל לא היה מבצע מתוכנן שכזה, והרחקתו של קולצ'ק מרוסיה נועדה להרחיק מהממשלה הזמנית אויב אחד. הממשלה הזמנית מצידה, התחלפה לנוכח משבר יולי בממשלה זמנית אחרת, שבראשה עמד קרנסקי.

כאשר קולצ'ק היה ברוסיה נפגש מספר פעמים עם פעילי אופוזיציה שונים. על כך נודע לממשלה הזמנית שחשדה בקולצ'ק שינסה להוביל הפיכה צבאית נגדה. קרנסקי איבד את סבלנותו בעניין קולצ'ק כאשר הגנרל המלוכני ואסילי גורקו החל לבקר את האחרון. קולצ'ק וגורקו דנו במצב הצבא ובעמדתו של לאוור קורנילוב, שלפיהם יכול היה לעצור את התסיסה האזרחית לו רק היה לוקח לעצמו סמכויות שלטוניו דרך השתלטות על פטרוגרד. כאשר רצה קולצ'ק לבקר בביתו של גורקו הוא נעצר בידי הרשויות בהוראתו של קרנסקי והואשם בתעמולה מלוכנית ובניסיון להשיב את המלוכה. קודם למעצרו הודיע קרנסקי לקולצ'ק בטלגרף שעליו לנוע בדחיפות לארצות הברית ולדווח על הסיבות שהובילו להתעכבותו. קולצ'ק שוחרר למסעו אך לא דיווח על הסיבות שהובילו להתעכבותו לקרנסקי, בידיעה שדיווח כזה יוכל לשמש את קרנסקי בהאשמת קולצ'ק בפעילות חתרנית נגד הממשלה הזמנית ונגד המוסד השלטוני הרפובליקני.

מסעות בבריטניה, ארצות הברית, יפן, סין וסינגפור

ב-27 ביולי עזבה משלחת ימית את פטרוגרד ועל סיפונה נשאה את קולצ'ק, סמירנוב, הקפטנים קולצ'טסקי ובזואר, לוטננט מזנטסב ושלישו של קולצ'ק, ואדים סטפאנוביץ' מקארוב, בנו של האדמירל מקארוב. עם הגעת המשלחת לברגן, ממלכת נורווגיה, קולצ'ק הסווה את שמו, כדי שפעילותו תישאר מחוץ לידיעת המודיעין הגרמני אשר פעל בשלוחות בנורווגיה. מברגן המשיכה המשלחת אל הממלכה המאוחדת. קולצ'ק ושאר חברי המשלחת שהו בבריטניה במשך שבועיים ובמהלכן הוצגו בפניהם מטעם הצי הבריטי צוללות, טקטיקות ימיות נגד צוללות, ומפעלי ייצור עבור מאמץ המלחמה. קולצ'ק זכה לאמון מצד ההנהגה הצבאית הבריטית, שהציגה לו בין לבין מספר תוכניות למבצעים מסווגים. בעת שהותו בלונדון פגש קולצ'ק בשגריר הרוסי קונסטנטין דימיטרייביץ' נאבוקוב כמו גם בלורד הראשון של האדמירליות, ג'ון ג'ליקו.

קציני צי רוסים ואמריקאים בניו יורק. קולצ'ק אמצעי יושב.

ב-10 באוגוסט עזבה המשלחת את גלאזגו על גבי הסיירת גלונססטר והגיעה לחופי ארצות הברית ב-28 באוגוסט. עם הגעתו לאמריקה התברר לקולצ'ק כי מבצע הדרדנלים המיועד של הצי האמריקאי היה מופרך. מעתה והלאה הבין קולצ'ק כי למשלחת אופי דיפלומטי-צבאי בלבד ואין היא בעלת השפעה על המתרחש בחזית. קולצ'ק שהה בארצות הברית במשך חודשיים, במהלכן הוא פגש בדיפלומטים רוסים שונים כגון השגריר בוריס אלכסנדרוביץ' בקמטף, מדינאים אמריקאים כגון מזכיר המדינה האמריקאי, רוברט לנסינג, מזכיר המלחמה האמריקאי, ניוטון בייקר, מזכיר הצי, ג'וזפוס דניאלס וב-16 באוקטובר פגש קולצ'ק גם בנשיא וודרו וילסון. קולצ'ק, בהצעת חבריו למשלחת, עבד כיועץ עבור סטודנטים אמריקאים בנושאי מוקשים באקדמיה הימית האמריקאית. קולצ'ק התקבל כאורח מיוחד של הצי האמריקאי ובמשך עשרה ימים לקח חלק בפיקוד על ספינת הדגל 'פנסילבניה'. לנוכח נפילת התוכנית המקורית של המשלחת - להיות מעורבת בתכנון מבצע הדרדנלים שהתברר כמופרך, נעה המשלחת למפרץ סן פרנסיסקו כדי לשוב לרוסיה דרך האוקיינוס השקט. ב-12 באוקטובר עלו חברי המשלחת על אוניית הקיטור היפנית 'קריו-מארו' שהשיטה אותם באוקיינוס השקט לעבר ולדיווסטוק. בעת שהותם על האונייה נודע לחברי המשלחת על עליית הבולשביקים לשלטון ברוסיה דרך מהפכת אוקטובר ועל פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה לנוכח התקוממות של פלגים שונים ולא מאוחדים נגד הבולשביקים.

קולצ'ק והאדמירל האמריקאי ד. קופמן על סיפון אוניית הדגל האמריקאית 'פנסילבניה'.

לאחר מסע בן שבועיים הגיעה המשלחת על אוניית הקיטור לעיר היפנית יוקוהמה. במכתב לרעייתו סופיה כתב קולצ'ק כי בכוונתו לשוב לחזית ולהילחם בצבא הגרמני. בעת שהותו של קולצ'ק ביוקוהמה ניתן לו דיווח מפורט על ההשתלטות הבולשביקית בפטרוגרד ומוסקבה ועל תחילת המשא ומתן בין רוסיה הסובייטית לבין הקיסרות הגרמנית בברסט ליטובסק. קולצ'ק כתב: ”להיות רוסי, משמע להיות בן ארצם של לנין וקרנסקי... כך הרי נע לו העולם, אחרי הכל, יהודה איש קריות הודגש לרעה כסמלם של היהודים במשך מאות שנים. אילו אנשים הביאו אלינו את בשורת הדמוקרטיה, אנשים הטוענים כי הם נושאי את דברי האלוהים החדש [סוציאליזם וקומוניזם].” קולצ'ק לא הכיר בממשל הסובייטי החדש וראה בו האחראי לנפילתה של רוסיה לכדי מלחמת אחים. קולצ'ק על כן שינה את תוכניתו וקבע כי יפעל להילחם, בכל דרך אפשרית, לצד מדינות ההסכמה נגד מעצמות המרכז.

קולצ'ק העניק לפקודיו במשלחת חופש פעולה מוחלט והודיע לממשלת בריטניה בראשות דייוויד לויד ג'ורג' על כך שהוא מסרב לקבל כל הסכם שלום רוסי-גרמני שיקבעו הבולשביקים. קולצ'ק פנה לתמיכה מצידם הבריטים שכן האמין כי השיג את אמונם לאחר הביקור. שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, קרא להתייחסות ממשלתו לפנייתו של קולצ'ק ובהמשך וידא שהאחרון נקרא לשגרירות הבריטית ביפן. ב-30 בדצמבר 1917 נודע לקולצ'ק על מינויו לשירות האימפריה הבריטית במערכה במסופוטמיה. בתחילת 1918 תוכננה תנועתו של קולצ'ק למסופוטמיה דרך סין וסינגפור. בלונדון נקבעה אסטרטגיה צבאית שקראה לשליחת משלחת צבאית מבגדאד אל הקווקז, כדי להיאבק בעות'מאנים ולתמוך בכוחות האנטי-בולשביקים ברוסיה. כאשר קרסה רוסיה למלחמת אזרחים כבש צבא האסלאם העות'מאני את באקו, מהלך שעורר בהנהגה הבריטית חששות מפני תנועה עות'מאנית דרך פרס לאיים על הודו הבריטית, שהייתה למושבת הכתר של האימפריה הבריטית.

קולצ'ק (משמאל) עם הגנרל חורבט (במרכז) במסילת הברזל המזרח-סינית.

תוכניתו של קולצ'ק לשרת את הבריטים במסופוטמיה שונתה כאשר דיפלומטים רוסים אנטי-בולשביקים לחצו על הבריטים שיתמכו בהעברתו של קולצ'ק אל המזרח הרחוק הרוסי, איפה שיוכל לפקד על מיליציה צבאית שתפעל נגד הבולשביקים. במרץ 1918, עם הגעתו של קולצ'ק לסינגפור, קיבל הודעה דחופה מהבריטים לשוב לשאנגחאי בסין ומשם למנצ'וריה וסיביר. ראשית שב קולצ'ק לשאנגחאי, איפה שבאופן רשמי סיים את שירותו עבור בריטניה. את הנתונים על משימתו במנצ'וריה וסיביר קיבל קולצ'ק מהקונסול הרוסי ניקולאי אלכסנדרוביץ' קודאשב. בדרכו של קולצ'ק לקודאשב שבבייג'ינג פגש גם ביו"ר הבנק הרוסי-אסייתי. קודאשב סיפר לקולצ'ק גם על תחילת ההתארגנות של הכוחות האנטי-בולשביקים ברוסיה שכונו באופן מכליל "התנועה הלבנה", בהם היו צבאות המתנדבים בראשות אלכסייב וקורנילוב שפעלו בדרום רוסיה. על קולצ'ק הוטלה מידי הבריטים המשימה לאחד את תנועות האופוזיציה השונות לבולשביקים, שהתארגנו באופן כאותי בסיביר.

בהגעתו של קולצ'ק לחרבין החל בארגון מיליציה אנטי-בולבשיקית לקראת חציית הגבול לסיביר. העיר הייתה לליבה של מסילת הברזל המזרח-סינית. קולצ'ק פגש לפני כן במנהל מסילת הברזל בבייג'ינג, דימיטרי לאוניידוביץ' חורבט, שהבטיח לשמור על המסילה כנכס של הצבא הלבן. ב-10 במאי, בפגישה עם היזמים השותפים של הרכבת, חורבט הציג את קולצ'ק כמפקח הצבאי העליון שלה. הפעילות של הכוחות הרוסים הלבנים לאורכי מסילת הברזל נעשתה בשיתוף פעולה מדיני עם איל המלחמה הסיני, ג'אנג דזוו-לין, שהנהיג סיעה במאבק השלטוני הפנימי בסין (ראו תקופת המצביאים). קולצ'ק תכנן פלישה צבאית לתוך סיביר בעזרת מוצבי המסילה הרוסים והעריך שעבורה ידרשו לו 17,000 איש. הפלישה תוכננה להתנהל באופן מפוצל, עם כוח אחד הפונה לפרימוריה וכוח שני פונה לעבר הבאיקל.

קולצ'ק סירב באותה העת להצעת השגרירות הרוסית בארצות הברית להשתתף בוועידת מנהיגים רוסים גולים. ב-11 במאי, עם הגעתו לרבין, הבטיח קולצ'ק לעיתונאים לשמר סדר וביטחון בעיר. הוסדרו יחידות צבאיות בסך 17,000 איש שתוכננו לפעול עבור הפלישה. מתוכם 5,000 איש פעלו תחת פיקודו הישיר של ההטמאן, גריגורי מיכאילוביץ' סמיונוב, שבפועל פעל בחסות יפנית, שהתערבו נגד הבולשביקים לצד שאר מדינות ההסכמה. קולצ'ק כאמור תכנן פלישה לוולדיווסטוק גדרך נהר סונג-חווה, תוכניות אלו הקשו על יחסיו עם היפנים שניסו גם כן להשתלט על העיר. היפנים נקטו במדיניות עוינת לקולצ'ק שהתבטאה בין לבין באי ההיענות של סמיונוב לדרישותיו של קולצ'ק ופעילותו באיל מלחמה עצמאי משאר הצבא הלבן לאורכה של המלחמה. לאחר התכתשות צבאית משנית של מגויסי קולצ'ק ומוצבים יפנים על גדות המסילה המזרח-סינית, קולצ'ק החליט לנסוע פעם נוספת ליפן כדי להסדיר את המשבר מול ההנהגה הצבאית היפנית.

קולצ'ק, בעוזבו ליפן, השאיר את כוחותיו המגויסים תחת פיקודו של לוטננט גנרל בוריס רוסטיסלבוביץ' חרשצ'אטיתסקי. נוסף על הסדר היחסים עם יפן נועד מסעו של קולצ'ק לחזק גם את קשריה של התנועה הלבנה עם מדינות ההסכמה. שגריר רוסיה ביפן, ואסילי ניקולאייביץ' קריפנסקי, ארגן עבור קולצ'ק פגישה עם ראש המטה הכללי של הצבא היפני הקיסרי, אוהרה יוסאקו. הפגישה לא העלתה תוצאות. היפנים היו משוכנעים שקולצ'ק אוחז ברגש אנטי-יפני ועל כן הם לא יוכלו להביא אותו תחת חסותם. על כן בהמשך ניסו הרשויות היפניות לעצור את קולצ'ק באשמת מעורבות בנושאי פנים של יפן. היפנים היו נתונים למאבק אינטרסים, שכן מחד לא רצו לשמר את ההשפעה הרוסית על מזרח אסיה ומאידך פעלו למנוע את עלייתם של הסובייטים באזור.

בסופו של יום לא הצליחו היפנים להרשיע את קולצ'ק, שנתמך בידי השגרירויות הרוסית והבריטית. קולצ'ק עקב כל אותו הזמן אחר אירועי מלחמת האזרחים ברוסיה תחת הודעות ממשרד המלחמה הבריטי. קולצ'ק התיידד עם אלפרד נוקס, ראש הלשכה הרוסית במשרד המלחמה הבריטי. נוקס אחת טען כי לקולצ'ק שני מאפייני אישיות המתאימים לתדמית החברתית הרוסית; אדם חם מזג וחוסר רצון לנהל שיחות חולין. בהצעתו של קריפנסקי, קולצ'ק ביקר בשגרירות הצרפתית ביפן כדי לחזק את היחסים של התנועה הלבנה עם צרפת. נוקס, קולצ'ק והשגריר הצרפתי רג'נו שטו לוולדיווסטוק ב-16 בספטמבר. משהבין כי היפנים לא יתמכו בו, קולצ'ק התכוון לנוע לדרום רוסיה כדי להילחם תחת צבאות המתנדבים של אלכסייב וקורנילוב (האחרון כבר נהרג בשדה הקרב אך נכון לאותה העת קולצ'ק לא ידע על כך).

מלחמת האזרחים הרוסית

קולצ'ק הגיע לוולדיווסטוק בלילה בין 19 ל-20 בספטמבר 1918. עם הגעתו לעיר נודע לו על איחוד מספר ארגוני אופוזיציה לבולשביקים בהנהגת הסוציאל-רבולוציונרים לכדי הדירקטוריון המנהלי של המדינה הרוסית הלבנה שבירתה באופה, בשקורטוסטן. תחום הסמכות של הדירקטוריון השתרעה מגדות נהר הוולגה ועד לסיביר ונודע בכינוי 'הממשלה הזמנית הכל-רוסית'. הממשלה הזמנית הסיבירית (אשר שלטה בין לבין גם בוולדיווסטוק) שרוכזה באומסק, הייתה אחת מהממשלות המקומיות שהיו מעורבות בתוך הדירקטוריון המאוחד. רוב חבריה של הממשלה הסיבירית היו עם זאת מלוכנים ושמרנים ולא ליברלים, רפובליקנים ומהפכנים. עת נודע על הגעתו של קולצ'ק קצינים רבים ניסו להיפגש עמו והוא מצידו מיהר להכריז על תמיכתו בממשלה הזמנית הסיבירית (בעיקר עקב יכולתה לשמר סדר אזרחי ללא עירובם של גורמים חיצוניים). ב-21 בספטמבר פגש קולצ'ק בראש הממשלה הזמנית הסיבירית, פיוטר ואסילייביץ' וולוגודסקי. בהמשך פגש קולצ'ק בגנרל רדולה גאידה, אנטי-קומוניסט מוצהר שהיה מבין מנהיגי הלגיון הצ'כוסלובקי אשר שלט על מסילת הברזל הטרנס-סיבירית ופעל לצד התנועה הלבנה.

פעילות מוקדמת תחת הדירקטוריון

קולצ'ק (יושב) ולידו עומד ראש המשלחת הבריטית, אלפרד נוקס.

קולצ'ק טייל ברחבי סיביר כגורם פרטי ונשא עמו מדים אזרחיים. ב-13 באוקטובר הגיע לאומסק ומשם תכנן להתקדם לצבא הקוזאקים הלבנים בנהר דון. צבא המתנדבים בדון והדירקטוריון היו ליריבים פוליטיים, וקולצ'ק פגש בנציגים של שניהם. בהמשך כתב קולצ'ק לגנרל אלכסייב על רצונו לשרת בחזית תחתיו. קולצ'ק פגש בנציגים סוציאל-רבולוציונים מהדירקטוריון, בנציגי צבא המתנדבים בדון ובקצינים קוזאקים שונים, בהם גם מפקד מוצב אומסק, ויאצ'סלב איוואנוביץ' בולקוב. גורמים בדירקטוריון ניסו לגייס את קולצ'ק לשירותם, בהם גם יו"ר הממשלה הזמנית, ניקולאי דימיטרייביץ' אבקסנטייב. מחד רצה הדירקטוריון בשירותיו של קולצ'ק אך מאידך חשש מכך שהוא עלול לקדם הפיכה צבאית. בעת הגיע לסיביר, נשא קולצ'ק את ההנחה כי רק משטר סמכותני יוכל למוטט את הבולשביקים. באותה העת שלחה תנועת המרכז הלאומי האנטי-קומוניסטית את חסידו של קולצ'ק, ויקטור ניקולאייביץ' פפליאייב, לפקח מטעם הארגון הפוליטי על המזרח הרחוק הרוסי ומנצ'וריה. פפליאייב פגש בקולצ'ק והעריך אותו כמועמד לדיקטטורה לבנה אפשרית שחברי תנועת המרכז קראו להקים במקום הדירקטוריון.

ב-16 באוקטובר, גנרל ומפקד בשירות הדירקטוריון, ואסילי גאורגוביץ' בולדירב, הציע לקולצ'ק את משרת שר המלחמה והצי במועצת השרים של הממשלה הכל-רוסית, שפעלה ביחד עם הדירקטוריון. קולצ'ק תחילה סירב מכיוון שלא רצה להיקשר עם הדירקטוריון, אז בהמשך הסכים להצעה כאשר הובהרו לו הפרטים על כמות החיילים שישרתו תחתיו. קולצ'ק קבע עם העסקתו כי בכל פעולה של הממשלה שימצא אותה כמחדל הוא יוכל להתפטר ממשרתו. מכיוון שהיה קולצ'ק נכס לדירקטוריון עקב יכולותיו הצבאיות, הוא יכול היה השתמש בקביעה כקלף מיקוח פוליטי. רק שלושה חברים מתוך כלל הממשלה הזמנית הסיבירית באומסק התנגדו להחלטתו של קולצ'ק להתמנות לשירות הדירקטוריון. בתחילת נובמבר לפתע הממשלה הזמנית באומסק והדירקטוריון באופה שמו בצד את מאבקיהם והתאחדו בהתנגדותם לשר הפנים בדירקטוריון, שנחשד בארגון מיליציה עצמאית הנתונה אך ורק לפיקודו האישי. בסופו של יום, כאשר התמנה קולצ'ק לשר המלחמה והצי של הדירקטוריון ב-5 בנובמבר, הוא נתמך גם בידי אומסק וגם בידי אופה. סמכויות המשרה בפועל הועברו לידי קולצ'ק ב-7 בנובמבר, והוראתו הראשונה הייתה להקים גופי פיקוד על משרד המלחמה ועל המטה הכללי של הצבא הלבן בסיביר. למחרת יצא קולצ'ק לחזית באופן אישי כדי להעריך את המצב.

המנהיג העליון של רוסיה: המערכה המנהלית

הפיכת 18 בנובמבר 1918

לנוכח סדרת מפלות צבאיות בחזית נגד הבולשביקים, נסוג מושב הדירקטוריון מאופה לאומסק עקב החשש מכיבושה של אופה בידי הצבא האדום. הגעתו של קולצ'ק לאומסק נעשתה במקביל לשפל יחסים בין הדירקטוריון הסוציאל-רבולוציונרי לבין הזרועה המבצעית של הממשלה הכל-רוסית, קבינט השרים בראשותו של וולוגודסקי. סיומה של מלחמת העולם הראשונה בכניעת מעצמות המרכז הוביל לשינוי ביחס של הלגיון הצ'כוסלובקי ומדינות ההסכמה לתנועה הלבנה. מפקדיו של הלגיון הצ'כוסלובקי בפרט מצאו את השיבה לארץ מולדתם הנלחמת על עצמאותה כל אותה העת כמטרתם העיקרית ולא השירות במלחמת האזרחים של רוסיה. לנוכח סיומה של המלחמה הסתיים הצורך של מדינות ההסכמה בהשבת רוסיה למלחמה נגד גרמניה, אל מדינות ההסכמה המשיכו לתמוך בתנועה הלבנה כדי למנוע את עלייתה של מעצמה בולשביקית. המפלות הצבאיות הובילו לתשאול מעמדו של הדירקטוריון מצד קצינים בשורות הצבא הלבן ולעלייה בתמיכה בקריאה הגוברת להקמת ממשל שמרני סמכותני. מצב זה הוביל להתבודדות הדירקטוריון, שהיה לזרוע המחוקקת של הממשלה הכל-רוסית, מן הצבא הלבן, שהיה לכוח בפועל של התנועה הלבנה במאבקה נגד הבולשביקים. לנוכח המצב פרץ משבר ממשלתי.

סמל הממשלה האבסולוטית של קולצ'ק (לא רשמי)

משרדו של המנהיג העליון של רוסיה עם שלל פריטיו ובובת שעווה בדמות קולצ'ק במושב בטיושקין, אומסק.

בסופו של יום היו אלו גורמים מתוך הצבא שארגנו קשר להפלת הדירקטוריון מכוחו. ב-18 בנובמבר 30 קוזאקים וקצינים סדירים שהיו חלק מהמוצב של הצבא הלבן באומסק, החלו במעצרים המוניים של פעילים סוציאל-רבולוציונרים. רגימנט המיליציה העצמאית הסוציאל-רבולוציונרית שפעלה בשירות הדירקטוריון פוזרה מנשקה ומלבדה לא הייתה כל יחידה צבאית בתוך אומסק שהמשיכה לתמוך בדירקטוריון. קולצ'ק לא היה מעורב באופן אישי באירוע ההפיכה אך נודע לו על התרחשותה ממארגניה והוא הסכים לקחת על עצמו סמכויות דיקטטוריות "בשעת הכושר". הציר הבריטי באומסק היה מיודע על ההפיכה אך לא התערב בה. לאחר מעצר פעילי הדירקטוריון, מועצת השרים הכירה רשמית בביטול מוסד הדירקטוריון והכריזה על הסדר כלל הסמכויות השלטוניות בידיו של גורם אחד לכדי אוטוקרטיה. עבור ריכוז סמכויות זה נוסדה משרת 'המנהיג העליון של רוסיה' (Верховный правитель России). נקבע כי המנהיג העליון יישא בסמכויות החוק העליון במדינה, אך יפעל דרך העברת סמכויות למועצת השרים הכפופה לו. מסמך 'ההוראה על המבנה הזמני של סמכויות המדינה הרוסית', הנודע בכינוי "חוקת 18 בנובמבר", קבע את חלוקת סמכויות זאת.

היו שלושה מועמדים ראשיים למשרת הדיקטטורה: ראש מטה כוחות הדירקטוריון לשעבר, ואסילי גאורגוביץ' בולדירב, מפקדה העליון ומנהלה של מסילת הברזל המזרח-סינית, הגנרל חורבט, והאדמירל אלכסנדר קולצ'ק, שר המלחמה והצי בממשלה הכל-רוסית. קולצ'ק תמך במועמדותו של בולדירב למשרה, שהיה אהוד על החיילים ובעל ניסיון בחזית הרגלית לנוכח שירותו בעמדות פיקוד במערכה נגד הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. בסופו של דבר, הצבעה חשאית של מועצת השרים לבחירת המנהיג העליון של רוסיה הסתיימה בבחירתו של קולצ'ק למשרה. הנחלות הלבנות של קולצ'ק השתרעו על פני 13,000,000 ק"מ ומנו כ-7 מיליון תושבים.

בול דואר בדמות קולצ'ק שנועד עבור תעמולה. יקטרינבורג, 1919.

מועצת השרים במקביל גם מינתה את קולצ'ק לאדמירל מלא, הועברו אליו סמכויות מנהל המדינה העליונות, משמע שהייתה לו המילה האחרונה בכל חקיקה שהיא, וניתן לו הכינוי של שליט עליון. כלל כוחות הצבא הלבן המפוזרים הוטלו תחת פיקודו הישיר והועברו לידיו גם סמכויות של מצב חירום מדיני. קולצ'ק, לאחר לחץ מצד גורמים מדיניים, קיבל את המשרה אחרי שהתנגד לקבלתה קודם לכן. קולצ'ק במקור ראה בגנרל אלכסייב המועמד המוצלח ביותר למשרה, אך אלכסייב נפטר עקב דלקת ריאות בסוף אוקטובר. לאחר מותו של אלכסייב הועברו הכוחות הלבנים בדרום רוסיה לידי פיקודו של הגנרל אנטון דניקין, שעבורו רכש קולצ'ק הערכה רבה. דניקין בסופו של דבר הכיר בעליונותו של קולצ'ק כמנהיג העליון של כלל הצבאות הלבנים רק במהלך יוני 1919.

צעדים ראשונים במשרה ויחסי הממשל והציבור

בהצהרתו הראשונה של קולצ'ק אל הצבא הלבן הכריז על קבלת סמכויות הנהגה מעל הצבא והצי והורה על פיטוריו של הגנרל בולדירב, שאחז בתפקיד דומה לזה של מפקד הצבא והצי בעת שירותו תחת הדירקטוריון. קולצ'ק הודיע לבולדירב על ההפיכה שהתרחשה בקשר ישיר עת היה בולדירב באופה, ליד קו החזית. בולדירב זעם על ההפיכה והורה לקולצ'ק להשיב את הדירקטוריון על כינו ולמצוא ולהעניש את אלו האחראים על ההפיכה. בולדירב טען על קיומו של אויב מתוך המחנה הלבן הפנימי אך קולצ'ק סירב לשמוע לו והורה לו להישאר לשוב לאומסק לקבלת פקודות נוספות. בולדירב מצידו לא הסלים את המצב ונענה לדרישתו של קולצ'ק.

ההטמאן סמיונוב ששלט נכון לאותה העת בעבר הבאיקל המשיך לקבל תמיכה מצידה של יפן, וסירב לקבל את עליונותו של קולצ'ק מעליו ולהכיר בו כמנהיג העליון של רוסיה. סמיונוב, בשום נקודה במערכה, לא שלח את כוחותיו להשתתף במאבק צבאותיו של קולצ'ק נגד האדומים בהרי האורל ומערבה להם. ב-1 בדצמבר הורה קולצ'ק על מעצרו של סמיונוב, הוראה שלא הוצאה לפועל עקב העובדה שסמיונוב, שפעל כאיל מלחמה עצמאי, היה בשליטה מלאה על עבר הבאיקל, ומנע את תנועתם של חיילי קולצ'ק. בקיץ 1919, עם התערבות של נציגים יפנים וראש המשלחת הצרפתית, מוריס ז'נין, הגיעו ממשלותיהם של קולצ'ק וסמיונוב להסדר. תחילה, מינויו של קולצ'ק למנהיג העליון עורר מאבקים גם עם ההטמאן של סמיפלטינסק והמנהיג הקוזאקי של אורנבורג, אלכסנדר איליץ' דוטוב. מטרתו הראשונה של קולצ'ק הייתה להשיג הכרה בסמכותו מצד הצבא והאוכלוסייה האזרחית, כמו גם הכרה מצדם של מנהיגי הצבאות הלבנים השונים המפוזרים ברחבי רוסיה ומדינות ההסכמה. ביום ההפיכה פרסם קולצ'ק הצהרה לאוכלוסייה האזרחית:

בקבלי את 'צלב הסמכות' הזה בתנאים הקשים של מלחמת האזרחים והפרעה ושיבוש מוחלטים של מצב המדינה וסדר חיי האזרחים, אני בזאת מצהיר כי: לא אלך בדרכה של הריאקציה או דרכה ההרסנית של הפרטיזניות. מטרתי העיקרית היא להקים צבא מוכן לפעולה, ניצחון על גבי הבולשביקים והסדר של החוק וסדר, כך שהאזרחים יוכלו להחליט באופן חופשי בסוג הממשל לו הם מייחלים ולהגשים את האידאלים של החופש המיוסמים ברחבי העולם.

קולצ'ק החשיב את מטרתו הבאה: "להחיות ולשחזר מדינה גוססת", כאפשרית רק בסיומה של מלחמת האזרחים. הוכרז כי מטרתו של המנהיג העליון תהיה להעביר את סמכויות הממשל לידי האזרחים. הסיסמה הפוליטית המרכזית של משטר קולצ'ק הייתה "שחזור של לגיטימיות". בפגישה עם נציגי התקשורת ב-28 בנובמבר, קולצ'ק הכריז כי חוק וסדר קשורים זה בזה. בכל הקשור למעורבים הישיר בהפיכה, קולצ'ק הורה על זיהוי המעורבים במאסר חברי הדירקטוריון ושליחתם לחקירות ומשפטים. ביום שלמחרת הכריזה הממשלה כי קצינים קוזאקים שונים בפיקודם של הקולונל ויאצ'סלב איוואנוביץ' וילקוב ואחרים, נכנעו לרשויות השלטון באומסק. לאחר חקירה בת שלושה ימים שוחררו כל המעורבים בהפיכה ובהמשך הועלו בדרגותיהם בהוראת ממשלת קולצ'ק.

על אף התמיכה הרבה בקולצ'ק ממפלגות הימין וגורמים רבים בתוך שורות הצבא, הליך מינויו למנהיג העליון וייצור שלטונו לא התרחשו באופן חלק לגמרי ללא התנגדות. מדינות ההסכמה נזהרו בתגובתם לאירועי ההפיכה באומסק, בעיקר לנוכח ההודעות על קושרים מלוכנים ריאקציונרים שכביכול הנהיגו מרידה בדירקטוריון והובילו לקרע במחנה הפנימי של התנועה הלבנה. קולצ'ק ניסה להרגיע את האוכלוסייה האזרחית בסיביר כמו גם את הממשלות של מדינות ההסכמה בעזרת סדרת נאומים בהם חזר פעם אחר פעם על כך שאין בכוונתו להשיב את המלוכה על כנה. הענף הרוסי במועצה הצ'כוסלובקית הודיע על סלידה מאירוע ההפיכה בעוד מפקד הלגיון הצ'כוסלובקי, יאן סירובי, הורה לאנשיו להישאר נייטרלית בעניין ההפיכה ב-18 בנובמבר בטענה כי היה זה משבר פנימי-רוסי. נוסף על כך, סירובי העמיד חיילים מלגיונו שהיו מעורבים בתעמולה רוסית מול כיתת יורים. קולצ'ק תקף בחריפות את עמדתה של המועצה הצ'כוסלובקית בטענה כי לא היה ברצונו לשמוע לדעתם של זרים. ברוב סיביר, האורל והמזרח הרחוק הייתה תגובה חיובית להפיכה מצד האוכלוסייה הכללית, שקראה מזה זמן מה לריכוז נרחב יותר של סמכויות שלטוניות עבור המאבק בבולשביקים.

קולצ'ק קיבל מכתבי ברכה על מינויו למנהיג העליון מצידם של רשויות מקומיות שונות, פעילי תעשייה ומסחר, ארגונים ציבוריים, גורמים צבאיים ואזרחים פרטיים. כך הכריז קונגרס הספנים הסיביריים: ”רק מעצמה אחידה, המבוססת על צבא מוכן ללחימה וארגונים מדיניים בחברה הרוסית, תוכל להשיב את המדינה הרוסית האבודה ולהגן על האינטרסים הלאומיים של רוסיה.” מצד שני, נציגי הסוציאל-רבולוציונרים והמנשביקים גינו את ההפיכה ואת הדיקטטורה ואף קראו לתומכיהם לצאת במרידה מזוינת נגד משטרו של קולצ'ק. לאחר פיזורה של האספה המכוננת הרוסית בידי הבולשביקים חבריה התארגנו מחדש ביקטרינבורג בתחילת 1919. יושב ראש האספה היה ויקטור צ'רנוב, ממנהיגי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית. ב-19 בנובמבר פנתה האספה "לכל עמי רוסיה" להתאחד נגד הקושרים באומסק. בתגובה הכריז קולצ'ק על פירוקה של האספה המכוננת ומעצר מנהיגיה. ממלא ההוראה של קולצ'ק היה המוצב הצ'כוסלובקי בעיר בראשות רדולה גאידה, ששלח את העצורים לבסיס הצ'כוסלובקי בצ'ליאבינסק ומשם לאופה. בהוראת קולצ'ק, ב-3 בדצמבר הועברו 30 צירים של האספה מאופה לאומסק ונפתחה חקירה נגד ועד מפלגת הס"ר.

באופה, נציגים של ממשלים דמוקרטיים מקומיים נאמו נגד ההפיכה ודרשו שראש הממשלה וולוגודסקי ישיב ממשל 'לגיטימי'. ממשלים מקומיים אלו ניסו להשיג תמיכה מצד הצ'כוסלובקים והקוזאקים להפיכת-נגד להפלת קולצ'ק אך עשו זאת ללא הצלחה. ב-30 בנובמבר הורה קולצ'ק על מעצרם של "המורדים" מאופה. בה בעת קבעה ממשלת אומסק עונש מוות על פעילות נגד המנהיג העליון. הממשלה דרשה מהאוכלוסייה האזרחית להעביר לידיה נשק פרטי עבור הצבא. נשק ציד לא נכלל עקב העובדה שתושבים סיביריים רבים באזורים מדוללי אוכלוסין נשענו עליהם למחייתם. לאחר ששוחררו ושבו להתנגדותם לממשל, קולצ'ק הורה בדצמבר על מאסר מחודש של צירי האספה המכוננת שפוזרה. בליל 22 בדצמבר פרצה מרידה בולשביקית בתוך אומסק שנמחצה במהרה ביד ברזל של המוצב הצבאי. 277 מורדים נהרגו במקום ועוד 166 הובאו מול כיתת יורים. הבולשביקים המורדים ניסו לשחרר צירי אספה עצורים ומתוכם 8 נהרגו. הבולשביקים גם השתמשו בטקטיקות של לינצ'ים נגד קצינים נאמנים לקולצ'ק. מאוחר יותר שוחררו כל צירי האספה העצורים.

לאחר אירוע המרידה באומסק, רוב המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים החמושים בסיביר ובאורל עברו להתנגד לממשל קולצ'ק באופן מחתרתי. חלק מפעילי הס"ר אף החלו לשתף פעולה עם הבולשביקים ברואם את ממשלת קולצ'ק הרודנית כעוינת עוד יותר מאשר הבולשביקים. בסוף ינואר 1919, בתגובה להשערות בעיתונאים זרים בנוגע לגורמים להפיכת 18 בנובמבר, יצאה ממשלת קולצ'ק בהצהרה שהציגה את הפלת הדירקטוריון כנדרשת ואת מנהיגי הארגון כצרי טווח ראייה וחסרי יכולת להנהיג את המדינה הרוסית במלחמתה נגד הבולשביקים. כמו כן, במסגרת ההצהרה הואשמו מעורבי מפלגת הס"ר בהחדרת אידיאלים פוליטיים לתוך שורות הדרג הצבאי ובניסיון להקים מיליציה עצמאית המבוססת מפלגתית.

מדיניות חוץ

קולצ'ק פעל בעניין מדיניות חוץ לשמור ככל הניתן על יחסים חמים עם מדינות ההסכמה ושיתוף פעולה עמם במלחמת אזרחים. כדי לחזק את הקשרים הכריז קולצ'ק ב-21 בנובמבר 1918 שהמדינה הרוסית היא היורשת של האימפריה הרוסית וככזאת ירשה את חובותיה עבור מדינות ההסמכה (לרוסיה היה חוב חיצוני בסך 12 מיליארד רובל רוסי נכון לסוף 1917). היחסים עם מדינות ההסכמה לא היו חסרי מגרעות. תחילה ראו עצמם מנהיגי בריטניה וצרפת, דייוויד לויד ג'ורג' וז'ורז' קלמנסו, כמנהיגים מאבק מאוחד נגד הבולשביקים על גבי אדמת רוסיה. ב-13 בדצמבר דרש הגנרל הצרפתי ז'נין שיינתן לו מידי קולצ'ק מנדט פיקוד על כל החיילים בסיביר, חיילים רוסים וחיילי מדינות ההסכמה כאחד. קולצ'ק הגיב שיעדיף להישאר ללא כל תמיכה של מדינות ההסכמה מאשר להיענות לדרישות אלו.

ב-19 בינואר 1919, לאחר ויכוחים ממושכים, התמנה ז'נין למפקדו הראשי של מטה מדינות ההסכמה על אדמת רוסיה. מדינות ההסכמה ריכזו את כוחותיהם בעיקר בצפון רוסיה ובמזרח הרחוק, ולא השפיעו רבות על מהלך מלחמת האזרחים דרך התערבות ישירה. האיום הגדול ביותר לבולשביקים הגיע מכיוון התנועה הלבנה מחד ובהמשך גם הרפובליקה הפולנית השנייה מאידך (ראו המלחמה הפולנית-סובייטית). על אף מאמציהם של מדינות ההסכמה, עם כניעתם של מעצמות המרכז ב-11 בנובמבר 1918 וסיום מלחמת העולם הראשונה, הלגיון הצ'כוסלובקי התחפר בעמדתו שעליו לשוב לארצו ולא להילחם במלחמתם של הרוסים. מצב זה כאמור גרם לקרע גדל בין התנועה הלבנה והלגיון הצ'כוסלובקי. בלחץ מדינות ההסכמה הסכימו הצ'כוסלובקים לשמור על משמרם לאורך מסילת הרכבת הטרנס סיבירית.

הגנרל ז'נין, שנמנע מידיו מלהשיג משרה יוקרתית של מפקדה הצבאי העליון של כל סיביר, נקט במרירות מנקודה זאת והלאה כלפי קולצ'ק. ז'נין היה בכך מהופך לחלוטין ממקבילו הבריטי, אלפרד נוקס, שתמך בקולצ'ק. מטרת מדיניות החוץ הרשמית של ממשלת קולצ'ק הייתה השגת הכרה בינלאומית מצידן של הארצות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. המשלחות הדיפלומטיות לעומת זאת לא מיהרו להכיר בממשלו כמייצגה הלגיטימי של רוסיה. בתחילת שנת 1919 העניקה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים הכרה רשמית דה יורה בממשלת קולצ'ק. לאחר שבחנו את פעילותם של הגורמים הראקציונרים בתוך ממשלת קולצ'ק, מדינות ההסכמה, דרך המועצה הפיקודית העליונה, הכריזה על תמיכתה הרשמית בקולצ'ק ב-26 במאי.

איחוד התנועה הלבנה

בסך הכל, קולצ'ק המשיך במדיניות הפוליטית והכלכלית של הממשלה הסיבירית הזמנית., שאת מנהיגה, וולוגודסקי, שמר במשרת ראש הממשל ונעזר בו כסמל ללגיטימציה. לריכוז הסמכויות הפוליטיות והצבאיות של קולצ'ק הייתה השפעה על המצב בחזית; הארגון המחודש בדרג הצבאי תרם לסדרת ניצחונות צבאיים על האדומים שהשיבו לשליטת הצבא הלבן את הנחלות שנכבשו מידיה בעמק נהר הוולגה בסתיו 1918. התנועה האנטי-בולשביקית גם כן התאחדה ברובה לגוף מדיני אחיד לאחר הפיכת 18 בנובמבר, כאשר רוב הפוליטיקאים קבעו כי המאבק באדומים נושא בחשיבות גדולה יותר מאשר המאבקים הפנימיים בפלגים הפוליטיים השונים בתוך התנועה הלבנה.

לאחר ההפיכה הסתיימו המאבקים הפנימיים בין הדומות המקומיות ברחבי האזורים האוטונומיים שנשלטו בידי גורמים מהתנועה הלבנה. קולצ'ק קיווה שבהרמת הדגל נגד האדומים יאחד את הפלגים השונים של המחנה הלבן תחת פיקודו, ועל כן קידם מדיניות צבאית התקפית. ההישג המכריע ביותר של הצבא הלבן במתקפת נגד זאת היה כיבוש העיר פרם, המהווה מרכז אסטרטגי ולוגיסטי. בינואר פגש קולצ'ק בגנרל ולדימיר אוסקרוביץ' קאפל. קאפל היה מועמד מזה זמן רב לקידום צבאי אשר עוקב פעם אחר פעם והותיר אותו לשרת בסיביר, בעורף המערכה. בפגישה אישית עמו השיג קולצ'ק רושם חיובי מקאפל ומינה אותו לראש מחלקת המילואים האסטרטגיים של מטה קורפוס הוולגה הראשון של הצבא הלבן.

עם לקיחת משרת ההנהגה של המנהיג העליון, ניסה קולצ'ק לשמור על תדמית ציבורית של אדם צנוע. הוא עבר להתגורר בשכירות בביתו של פעיל ציבורי שפרש מתפקידו, על גדות נהר אירטיש. הבית המושכר היה לאחוזה קטנה ברחוב ברגובאיה באומסק וקולצ'ק התגורר בו בין 15 בדצמבר 1918 ל-12 בנובמבר 1919. אשתו של קולצ'ק וילדיהם יצאו לגלות בצרפת, וקולצ'ק שלח עבורם קצבת מחייה בת 30,000 פרנקים צרפתים. בין סוף מאי לתחילת יוני 1919 הכריזו שני מפקדים על צבאות לבנים עצמאיים על כך שפעילותם נעשית בחסות קולצ'ק וכי הם מכירים בהיותו המנהיג העליון של רוסיה: יבגני קרלוביץ' מילר בצפון רוסיה וניקולאי יודניץ' בצפון-מערב. היה זה בהמשך יוני שגם אנטון דניקין הכיר בקולצ'ק כמפקדו לאחר שמזה זמן רב פעל להשוות בינו לבין קולצ'ק.

ב-17 ביוני 1919 הכריז קולצ'ק על מינויו הרשמי של דניקין למשרת ממלא מקום מפקד הכוחות העליון של הצבאות הלבנים, ובכך מינה אותו ליורשו המיועד בפיקוד הצבאי. דניקין ניהל את רוב השטחים שתחת שליטתו הצבאית בדרום רוסיה (צפון הקווקז, דונבאס והאזורים הסובבים) כנחלותיו האישיות והסדיר שלטון יד ברזל שכלל פרעות באוכלוסייה היהודית עליו הייתה לקולצ'ק השפעה מעטה. למעשה, לדניקין היה חופש פעולה במנהל האזרחי המקומי, הנהגת צבאו והסדר מדיניות ביחס למדינות ההסכמה. קולצ'ק שמר על סמכויותיו כחוק העליון בעניין מנהל פנים וחוץ כלליים, שאלת החזקת הקרקעות שהובילה לתסיסה אזרחית ומדיניותה הכלכלית של המדינה הרוסית.

הדת והמדינה

המנהיג העליון קולצ'ק (עם הגב לתמונה) מציג דגלי רגימנט בצבא הלבן במהלך מלחמת האזרחים, 1919.

קולצ'ק מצדיע במהלך ביקור בחזית, אפריל 1919.

קולצ'ק היה לאורך חייו נוצרי אורתודוקסי (על אף העובדה שהעמיק בחקר אמונות המזרח הרחוק מעולם לא נטש את אמונת אבותיו) ועם מינויו למנהיג העליון של רוסיה התקיימה החייאה בפעילותה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בתוך סיביר. בעצת הבישופים של אופה, מנהל הכנסייה הגבוהה הזמני הוקם כאשר בראשותו עמד הארכיבישוף סילבסטר של אומסק. ב-27 בדצמבר 1918 הקים קולצ'ק את המנהל הראשי לענייני דת בתוך מסגרת מועצת השרים. לפי קביעת המנהל הראשי שב החינוך הדתי להיות מקצוע חובה בבתי הספר. מעל 2,000 כמרים נשלחו לחזית להעביר טקסי דת עבור הצבא הלבן. בהמשך קבעה מועצת בישופים את מינויו של קולצ'ק למשרת ראשה הזמני של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. המינוי היה זמני ותקף לתחומי שיפוטו של קולצ'ק והמדינה הרוסית הלבנה. בהמשך החליט המנהל הדתי באומסק לצרף את שמו של קולצ'ק במהלך טקסי דת רשמיים.

לצורך החזקת הנכסים של הכנסיות האורתודוקסיות ברחבי סיביר הוקצו 11 מיליון רובל מכספי האוצר הלאומי עבור קהילות דתיות ולשימור מנגנון הפעילות של הכנסיות האורתודוקסיות הוקצו בנוסף לכך עוד 1.2 מיליון רובל רוסים, גם הם מכספי המדינה.

קולצ'ק בחזית מעניק עיטורי כבוד לחיילים הלבנים. צילום משנת 1919.

בשונה מהגנרל הלבן פיוטר וראנגל שנשען על הכנסייה עבור התמיכה האזרחית והצבאית בו ובמאבקו נגד הבולשביקים, קולצ'ק - בבחינת הרמה המדינית - סירב לקדם קישור מחודש ביחסי דת ומדינה. כמו כן קולצ'ק סירב לקשר את הכנסייה במאבק נגד הבולשביקים. יחסי מנהל הכנסייה האורתודוקסית הרוסית והמנהיג העליון קולצ'ק היו רשמיים בעיקרם ולא מעבר לכך. לא כל גורמי הכנסייה תמכו בקולצ'ק, ומספר כמרים אף קידמו מרידה נגד שלטונו שפרצה באירקוטסק בדצמבר 1919. למרד זה הייתה תמיכה משנית בלבד, והוא הופל במהרה בידי כוחות הצבא הלבן בסיביר הנאמנים לקולצ'ק.

חקר רצח משפחת הצאר, זהב ונושאים נוספים

ערך מורחב – רצח משפחת הצאר

כאשר השתלט הלגיון הצ'כוסלובקי על יקטרינבורג ב-25 ביולי 1918, הסתיים השלטון הבולשביקי בעיר והחל חיפוש אחר משפחת המלוכה לבית רומנוב שהייתה נתונה למעצר תחת הבולשביקים. לאחר זמן מה התברר רצח משפחת הצאר בידי הבולשביקים. בפברואר 1919 הורה קולצ'ק על החלפת צוות החקירה ובראשו הועמד ניקולאי סוקולוב. החקירה התמקדה במספר שאלות כגון שאלת הניצולים האפשריים מתוך משפחת המלוכה וכגון מי האחראי שנתן את ההוראה על רצח משפחת הצאר, לנין, לאון טרוצקי או אחרים. לנוכח רצח משפחת הצאר נחלשה התנועה המלוכנית בתוך התנועה הלבנה אך עדיין נותרה אוחזת בהשפעה.

בין 1914 ל-1917, לאחר שליש מכלל עתודות הזהב של האימפריה הרוסית הועברו לאחסון בקנדה, שהייתה דאז דומיניון של האימפריה הבריטית. נוסף על כך, לערך מחצית מכלל עתודות הזהב הועברו מפטרוגרד לקאזאן. העברת עתודות הזהב נעשתה לנוכח המצב בחזית המלחמה. נכון לאוקטובר 1917 היו 500 טונות של עתודות זהב בקאזאן. לאחר ההשתלטות עליה בידי הצבא הלבן בראשות ולדימיר קאפל ב-7 באוגוסט 1918, הועברו עתודות הזהב לסמרה, איפה שהוקמה ממשלת קומוץ' הלבנה שהונהגה בידי חברי האספה המכוננת הרוסית. בסוף נובמבר 1918, עם מינויו למנהיג העליון של רוסיה ופיזור ממשלת קומוץ', קולצ'ק הורה על העברת העתודות לאומסק. במאי 1919 הגיעו משלוחי הזהב לאומסק איפה שנספרו ב-505 טונות של זהב, שווי ערך ל-650 מיליון רובל רוסי.

קולצ'ק הכריז ב-30 בנובמבר 1918 על שחזורם של מספר עיטורים, מסדרים אותות צבאיים מתקופת האימפריה הרוסית שבוטלו בידי הרפובליקה לאחר מהפכת פברואר. לצד זאת, קולצ'ק אסר על חגיגות המהפכה לזכרה של מהפכת פברואר. נכון לקיץ 1919, בהתערבותה הממושכת של הממשלה, תוקנו מסילות ברזל רבות, החלו רכבות לצאת ולחזור לפי לוח זמנים מדויק, ירדה כמות השביתות והמחאות של פועלי רכבות והחל לחדש פרויקט פיתוח של שימוש נרחב יותר בנתיב הים הצפוני. במהלך אותה השנה הורה קולצ'ק על משלחת חקר לים קארה שהונהגה בידי חבר קרוב שלו, מגלה הארצות וההידרוגרף בוריס אנדרייביץ' וילקיטסקי. לשכת החקר של האוקיינוס הקוטבי שהקים קולצ'ק הכינה אף תשתית מיועדת לבניית עיר נמל בדלתא של נהר יניסיי.

כדי להפחית את המתח החברתי נקטה ממשלת קולצ'ק באמצעים מיוחדים: על אף האינפלציה הבלתי נמנעת שהשתוללה במהלך פעולות האיבה מלחמת האזרחים, ועדה מיוחדת מטעם משרד העבודה אישרה שכר מינימום מיוחד שנקבע לפי מקצוע ופי אזור, ובהתאם אליהם, הממשלה מעת לעת ביצעה מדידות של שכרם של אזרחים. תחת קולצ'ק הונהג לראשונה שכר מינימום בסיביר.

המנהיג העליון של רוסיה: המערכה הצבאית

מבצע פרם ומתקפת אביב 1919

מטה הפיקוד של הארמייה הסיבירית. קולצ'ק יושב שני משמאל. מימינו המפקד הצ'כוסלובקי רדולה גאידה ומשמאלו ראש המטה בוריס פטרוביץ' בוגוסלובסקי.

לקולצ'ק ואנשיו היה פיקוד ישיר על הצבאות הלבנים במזרח, ומטרה אסטרטגית מרכזית עבורם הייתה ההשתלטות על העיר פרם, היושבת בנקודת מפתח לוגיסטית ואסטרטגית. הגנרל בולדירב בזמנו הכין תוכנית למבצע השתלטות על העיר עבור הדירקטוריון. דרך פרם היה הצבא הלבן פורץ את הדרך לוולוגדה, ממנה יכול היה להתאחד עם הכוחות הלבנים המפוזרים בצפון רוסיה וארכנגלסק בפרט. על כן קבע קולצ'ק שוולוגדה היא המטרה הישירה של הצבאות הלבנים במזרח ולא מוסקבה (שנקבעה בידי הבולשביקים להיות לבירתם במקום פטרוגרד הקרובה לגבול), שהדרך לעברה הייתה מבוצרת ומחופרת בידי אנשי הצבא האדום. הרעיון המקורי של ההשתלטות על צפון רוסיה היה של הצ'כוסלובקים, ששיתפו אותו עם נוקס ובולדירב. הרעיון המקורי היה שאיחוד לוגיסטי של הצבאות הלבנים בין אומסק לבין ארכנגלסק ומורמנסק תאפשר העברת אספקה ותמיכה קלה יותר של מדינות ההסכמה עבור התנועה הלבנה.

מבצע פרם החל ב-27 בנובמבר, כאשר כוחותיו של הגנרל הלבן גריגורי ברזביטסקי עקפו את המעוז הבולשביקי בקושווה מימין. קושווה עצמה נכבשה מאוחר יותר בידי הלבנים במתקפה חזיתית ב-2 בדצמבר. ב-27 בנובמבר החלה תנועת הארמייה הסיבירית בהנהגת אנטולי ניקולאייביץ' פפליאייב (אחיו של ויקטור פפליאייב) לעבר פרם. כוחות הארמייה הסיבירית נעו בשלג עמוק בטמפרטורה של מינוס 20 מעלות צלזיוס עד שהשלימו 160 קילומטרים בתוך שבועיים וכבשו את העיירה קאלינו, דרום-מזרח לעיר פרם עצמה. כתוצאה מהאיגוף של הצבאות הלבנים בהנהגתם של ברזביטסקי ופפליאייב, הארמייה השלישית של הצבא האדום במזרח, בפיקודו של מיכאיל לשביץ', נקטעה לשתי יחידות.

ב-20 בדצמבר ביצעו הדיוויזיה האורלית השביעית ודיוויזיית צ'כוסלובקים שהנייה מהלך איגוף דומה שקטע את דיוויזיית הרובאים ה-30 של הצבא האדום והוביל לכיבוש העיר קונגור, דרומית לפרם, בידי הלבנים. הכוחות האדומים נסוגו לפרם עצמה והתחפרו בעמדותיהם. קולצ'ק הורה על כיתור העיר ולנוכח שליטת הצבא הלבן במסילות הברזל העוברות דרך העיר, נבלמה האספקה והתגבורת של האדומים לתוך כוחותיהם בעיר. ב-24 בדצמבר, מוצב הצבא האדום בפרם נכנע לכוחות הלבנים הצרים מעליו. מחצית מסך אנשי הארמייה השלישית של הצבא האדום במזרח נלקחו כשבויים של הצבא הלבן בסופם של קרבות דצמבר 1918. לאורכה של המערכה לכיבוש העיר פרם פעל קולצ'ק בקרבת החזית כדי לחזק את מורל אנשיו ולהיות בעמדת הכרעה ישירה על תהליך קבלת ההחלטות.

נכון לתחילת 1919 קולצ'ק ארגן מחדש את אנשיו: כוחות יקטרינבורג המפוזרים אורגנו מחדש תחת רדולה גאידה לכדי הארמייה הסיבירית; הארמייה המערבית הוטלה תחת פיקודו של הגנרל מיכאיל ואסילייביץ' חנזין, שהיה נתון לקבוצת הארמיות הדרומית של מערך הצבאות הלבנים במזרח. מרכז המערך ארמיות הצבא האדום במזרח היה חלש לעומת אגפי המערך, מצב שאפשר תנועה של כוחות קולצ'ק לתוך מרכזה של רוסיה הסובייטית. תוכנן מבצע נרחב במטה הפיקוד של קולצ'ק לתנועה אל תוך מרכז רוסיה הסובייטית ואל עבר ליבה במוסקבה. לפי התוכנית המקורית נועד המבצע להתחיל בשתי תנועות של הכוחות הלבנים, הראשונה מפרם לויאטקה והשנייה מסמרה לסראטוב. בהצלחת שלב זה של המבצע תוכננה מתקפה כוללת ומתואמת של הכוחות הלבנים לעבר מוסקבה מכיווני צפון, דרום ומזרח. המבצע תוכנן להתחיל באפריל 1919.

לקראת המבצע, במהלך מרץ, כבשה הארמייה המערבית של חזנין את בירסק, אופה וסטרליטמאק בבשקורטוסטן. מאופה דחפו הכוחות הלבנים לקחת את קאזאן ולהתקרב לסמרה על נהר הוולגה. התקוממויות אנטי-קומוניסטית בסימבירסק, קאזאן, ויאטקה וסמרה סייעו במאמציהם.

בהמשך, בתחילת אפריל, השתלטה הארמייה המערבית גם על ערים נוספות בטטרסטן ואורנבורג. חלק נרחב מכוחות הצבא האדום עברו להתרכז במערב, במלחמה הפולנית-סובייטית, במערכה שבה הכוחות הפולנים הגיעו עד למינסק מחד והתקרבו לקייב מאידך. לנוכח מצב זה, נמתח הצבא האדום ממזרח וממערב. הארמייה הסיבירית השתלטה במהלך החודש על מספר ערים נוספות דרך הנסת הכוחות הסובייטים המוחלשים. ההישג המרכזי של הארמייה היה כיבוש סרפול באודמורטיה. "המעוף לעבר הוולגה" כפי שנודעה מתקפת אפריל 1919, הובילה להשתלטות של הצבאות הלבנים על גבי נחלות בעלות חשיבות חקלאית ותעשייתית נרחבת ואוכלוסייה בת 5 מיליון איש. בסופו של המבצע התקרבו הצבאות הלבנים חזרה לנהר הוולגה והתבצרו בעמדה שממנה כוונה המתקפה המזרחית אל עבר מוסקבה.

קולצ'ק בעת ביקור בחזית ב-1919 עם 'בן הרגימנט'; הכינוי לילדים בפרט ואזרחים בכלל שנעו אחרי היחידות הצבאיות ותרמו להם באספקה ובתנאי מחיה. לרוב היו אלו בני המשפחה של חייל ביחידה.

הניצחונות הלבנים הרחבים במהלך המתקפה הובילו לעליית הביטחון מבית ומחוץ באפשרות שרוסיה הסובייטית תחדל מלהתקיים. לקולצ'ק הועברו ברכות על ניצחונותיו מצד ראש הממשלה הצרפתי קלמנסו, שר המלחמה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, שר החוץ הצרפתי סטפן פישון ואחרים. הבולשביקים מצידם גם כן הגיבו לניצחונותיו הצבאיים של קולצ'ק. בסוף אפריל הכריז לנין על קולצ'ק אויב המדינה הרוסית מספר אחת ובהמשך, במהלך קיץ 1919, העלתה הממשלה הסובייטית כרזות שבישרו כי הממשלה תעניק שבעה מיליון רובל עבור האדם שיביא את ראשו של קולצ'ק. סמכותו של קולצ'ק התחזקה וכמוהה גם התמיכה של מדינות ההסכמה בו. היה זה עקב המתקפה, שדניקין הכיר לבסוף בקולצ'ק כמפקדו העליון. 'הצבא הרוסי המאוחד' הוקם בראשות קולצ'ק אך הכוחות הלבנים נותרו מופרדים בין כוחותיו של קולצ'ק במזרח, כוחותיו של דניקין בדרום, וכוחותיו של יודניץ' בצפון-מערב.

לצד הניצחונות, תנועת הצבאות הלבנים במזרח נקטעה מרחק קצר בלבד מנהר הוולגה. קווי האספקה הלוגיסטיים נמתחו יתר על המידה, והצבא האדום מצא את הסכנה האורבת מצד הלבנים במזרח להיות גדולה יותר מזאת של הפולנים במערב, ועל כן החל להפנות חלק נרחב מכלל כוחותיו לחזית המזרחית במחיר אובדן שטחים לידי הצבא הפולני, שבמהלך יוני כבש גם את קייב עצמה.

מהפך בחזית (קיץ וסתיו 1919)

קולצ'ק סוקר את החיילים הלבנים בפרברי טובולסק, ספטמבר 1919.

האדמירל קולצ'ק ב-1919.

באמצע 1919 הגיע הצבא האדום לשיא גודלו עת מנה 1.5 מיליון איש וריכז חלק נרחב מכוחותיו על מספר צירי פעילות בחזית המזרחית. הכוחות האדומים נעו לפי הסיסמה "כולם לעבר קולצ'ק!" ועם הכרזת החזית המזרחית להיות החשובה ביותר במטה העליון של הצבא האדום, הועברו לידי פיקודו של הגנרל הסובייטי מיכאיל פרונזה 4 ארמיות שמנו 80,000 איש, פי שניים מכלל אנשיו של חנזין בארמייה המערבית. ב-28 באפריל החלה מתקפת נגד של הצבא האדום. מצבם של הכוחות הלבנים בחזית הריע לנוכח מרידת קוזאקים אוקראינים שהניעו לתמיכתם חלק נרחב מהארמייה המערבית של הצבאות הלבנים במזרח. המרידה הפנימית בשורות הצבא הלבן הייתה לגורם המרכזי שאפשר לצבא האדום לפרוץ את מערך ההגנה הלבן ולהניס את הלבנים מקרבת הוולגה חזרה מזרחה. ב-9 ביוני כבש הצבא האדום של אופה מחדש. לנוכח אובדן השליטה בעמק נהר הוולגה, איבד קולצ'ק גם את היוזמה האסטרטגית שלו.

ביוני פנה קארל גוסטף אמיל מנרהיים לקולצ'ק בטלגרף. מנרהיים היה מפקד הכוחות הלבנים במלחמת האזרחים הפינית ואחד מאבות העצמאות הפינית. מנרהיים הציע לקולצ'ק שבתמורה להכרת ממשלתו באומסק בריבונותה של פינלנד הוא ינוע בראש 100,000 חיילים פינים לכיבוש פטרוגרד מידי הסובייטים. קולצ'ק מצידו נשאר נאמן לרעיון של השבת כל נחלותיה של האימפריה הרוסית, סירב להכיר בריבונות הפינית ובכך היוזמה של מנרהיים נפלה. מאוחר יותר, בטלגרם מ-5 בדצמבר לשר החוץ של מועצת השרים, הודיע קולצ'ק כי לעולם לא יכיר בעצמאותה של פינלנד כמו גם בעצמאות של שאר התנועות הבדלניות ששיוועו להשתחרר מידי השלטון הרוסי:

הקמת רפובליקות בעלות הגדרה עצמית בדמות פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה ותצורות סוציאליסטיות אחרות, מעמידות את רוסיה בעמדת נסיכות מוסקבה לאחר מסכת סטולבובסקי. דרכה ההיסטורית בת 300 השנים של רוסיה מאז נותנת סיבה להאמין בעתיד, רוסיה לא תפקיר את הנתיב הזה, שנקבע על ידי תנועתה המבצעית של המדינה אל נתיבי הים. נפילת השליטה הזאת והענקת הריבונות בשטחים החופפים לחופי הים הבלטי, השחור, הים התיכון והאוקיינוס השקט פירושם מותו ההיסטורי של העם הרוסי ושלטון פרעות בנבכי מישור רוסיה האירופאית וסיביר.

במהלך יוני ביצע קולצ'ק מספר שינויים במבנה ההנהגה: הוא שימר לעצמו את משרת המפקד העליון של הצבאות הלבנים, מינה את הגנרל מיכאיל דיטריכס לראש מטה הפיקוד של הצבאות הלבנים במזרח והחליף את חנזין בפיקוד הארמייה המערבית בגנרל קונסטנטין ויאצ'סלאבוביץ' סחארוב. בעוד הכוחות הלבנים בחזית המזרחית נסוגו, המצב היה הפוך בדרום רוסיה, איפה שדניקין ניצל את הליך ההתרחשויות והחל בתנועה מרכזית של כוחותיו לעבר מוסקבה דרך מזרח אוקראינה. קולצ'ק הורה לכוחותיו שמטרת העיקרית לתמוך בכוחות הלבנים בפיקודו של דניקין. קולצ'ק הורה לחיזוק התעמולה העיתונאית בקרב האוכלוסייה הארחית כמו גם הצבא וקרא לאיכרים להתגייס. ב-28 ביולי הודיע על המטרות העיקריות של המלחמה עבור חייליו: שימור אחדותה של רוסיה, פתרון הקשיים החברתיים-כלכליים הדחופים תחת האספה המכוננת ושימורה של האמונה האורתודוקסית ומבני קודש נגד הבולשביקים. עיתונים ליברלים שונים החלו לפתע לנקוט בעמדה תומכת בממשלת קולצ'ק וקראו למשמר המדינה הרוסית מפני הבולשביקים.

פעם אחר פעם נע קולצ'ק לבקר בחזית עצמה ולהיות מעורב באופן ישיר במהלך המלחמה וכדי לצפות בענייו במצבם של החיילים. כל פעם שנע לחזית וידא קולצ'ק שעמו קרון או שניים של רכבות עמוסים בטבק, סוכר ותה עבור החיילים. קולצ'ק חשד באיכות האספקה לנוכח הלחץ על הקשרים הלוגיסטיים. באמצע אוקטובר, לאחר תגבור, החלו הכוחות האדומים במתקפה כוללת בחזית המזרחית על הלבנים. הכוחות הלבנים היו מפוזרים על גבי שטח ענקי והתקשו לארגן מערכי הגנה סדירים לנוכח תנועתם של האדומים. הקרבות הגיעו לשיאם עם המתקפות של הצבא האדום על טובולסק, שהייתה נתונה למשמר לבן גדול. בהבינו כי לוחמת שחיקה ממושכת על טובולסק תמוטט את כוחותיו, החליט הגנרל דיטריכס על נסיגה כללית של הארמייה המערבית להתארגנות מחודשת באורל. דיטריכס סיכן את אובדן אומסק עצמה לידי הלבנים כדי לבצע התארגנות מחודשת. דיטריכס לא העריך עם זאת, שנפילת אומסק תוביל להתעוררות כל יריביו של קולצ'ק מבית בעורפם של הצבאות הלבנים.

חיילי צבאותיו של קולצ'ק נסוגים לנוכח ההתקדמות של הצבא הלבן לעבר אומסק וקריסת המערך המזרחי של הצבאות הלבנים.

מפת נסיגת הכוחות הלבנים במסגרת "צעדת הקרח הסיבירית הגדולה".

לאחר ישיבת פיקוד הורה קולצ'ק לדיטריכס להגן על אומסק עצמה וביצע שינוי פיקוד כך שבעוד דיטריכס נשלח לגייס צבא מתנדבים בסיביר, סחארוב החליף אותו בפיקוד על הארמייה המערבית. הצבא האדום, בפיקודו של מיכאיל ניקולאייביץ' טוכאצ'בסקי, פתח במתקפה דו-כיוונית על אומסק, מכיוון העיר אישים בטיומן ומכיוון העיר פטרופבלובסק, בצפון קזחסטן המודרנית. סחארוב התקשה לסבסד מערך הגנה, לשמור על העיר עצמה או לסגת באופן סדיר. עקב מצב זה איחרו הכוחות הלבנים בעת פינוייה של אומסק, שיצאה לפועל רק ב-10 בנובמבר. קולצ'ק עצמו החליט לסגת לצד צבאו, בעיקר בשביל לוודא כי נשמר המשמר הקרוב על עתודות הזהב ולמנוע את לקיחתם בידי הצ'כוסלובקים, מדינות ההסכמה או הפרטיזנים הבולשביקים. קולצ'ק היה מהאחרונים להתפנות מהעיר, ויצא ממנה בליל 13 בנובמבר 1919 על אותה הרכבת שנששאה את עתודות הזהב. את הממצאים מחקר רצח משפחת הצאר ומסמכים מרכזיים שונים שרצה קולצ'ק להעביר למדינות ההסכמה הורה להעביר אל משלחת הצלב האדום.

צעדת הקרח הסיבירית והתפוררות הצבא

קולצ'ק נע ברכבת מאומסק לאירקוטסק, איפה שתוכנן כי ייפגש עם שרי ממשלתו. באמצע הדרך נודע לו על כך שהצ'כוסלובקים יצאו בהצהרה כי הם מפסיקים את כל פעילותם בעד ממשלת קולצ'ק וכי פרץ מרד של פעילי הס"ר בוולדיווסטוק שנתמך בידי הגנרל הצ'כוסלובקי רדולה גאידה. המוצב הצ'כוסלובקי העירוני לא תמך במרידה של פעילי הס"ר והכריז על הנייטרליות שלו, פעולה שאפשרה לכוחות הקוזאקים בעמק נהר האמור להשיב אש ולמוטט את המרידה. מנהיגי הס"ר שהפיצו את המרידה נסו למצור מחסה בחלקה של העיר שנשלט בידי הצבא האמריקאי. מעבר למרידה בוולדיווסטוק, החלו יריביו הפוליטיים של קולצ'ק, שפעלו במחתרת עד אותה העת, להרים את ראשם לנוכח נפילתה של אומסק ונסיגתם של הכוחות הלבנים. פרעוה התקוממויות בטומסק, קאנסק וערים נוספות.

בינתיים, מועצת השרים ניהלה משא ומתן עם פעילי ס"ר לשיתוף כוחות לנוכח התקדמותם של הבולשביקים, וזאת על גבי העובדה שכל צד במשא ומתן חשד באחר וקולצ'ק אף לא לקח חלק במשא ומתן. קולצ'ק המשיך בתנועתו האיטית לאורכה של מסילת הברזל עד אשר הגיע לעיירה טייגה ב-8 בדצמבר. בהגעתו לטייגה פגש בוויקטור פפליאייב, שהחליף את וולוגודסקי בראשות הממשלה. פפליאייב ניסה לשכנע את קולצ'ק לבצע שינויים בדרג הפיקודי אך קולצ'ק הסכים רק להחלפה אחת, זאת של סחארוב מהפיקוד על הארמייה המערבית שהתפזרה לנוכח הנסיגה. לנוכח הנסיגה הממושכת, התקדמותם של האדומים, פרוץ ההתקוממויות הרבות והקיפאון בחורף הסיבירי, רוב יחידות הצבאות הלבנים במזרח התפזרו במהלך "צעדת הקרח הסיבירית הגדולה".

יאן סירובי, מפקד הלגיון הצ'כוסלובקי, יצר קשר עם מוריס ז'נין והדגיש כמה קריטית התנועה של הלגיון הצ'כוסלובקי לוולדיווסטוק כדי להתפנות דרכו מרוסיה. סירובי האיץ בז'נין כאשר טען כי הלגיון על סף התקוממות. בתוך זמן קצר הועבר לידי הלגיון שליטה מלאה על מסילת הברזל הטרנס-סיבירית והיה ברשותם לקבוע כי קודם כל תאופשר נסיגת מדינות ההסכמה למזרח, ורק לאחר מכן נסיגת הכוחות הלבנים של קולצ'ק. הצ'כוסלובקים מנעו פינוי של כוחות רוסים מזרחית לנובו-ניקולייבסק קודם לפינוי הכולל של כוחותיהם שלהם וכוחות מדינות ההסכמה. עיכוב זה התגלה כבעל השפעה חריפה על הכוחות הלבנים והותיר את המשלחת של קולצ'ק בקרסנויארסק למספר ימים. הצ'כוסלובקים נשארו מחופרים בעמדתם על אף ההתנגדות של הכוחות הלבנים. דרך ההחלטה שלהם, הצ'כוסלובקים עיכבו 120 רכבות מלאות בחיילים לבנים נסוגים למשך בין 10 ל-20 ימים שבמהלכם התקדמו הכוחות האדומים ברחבי סיביר. כל אותה העת קולצ'ק המשיך לנוע עם המשלחת שלו כאשר הצ'כוסלובקים התירו לו. לאחר שז'נין הורה על מעצרו של קולצ'ק ב-17 בדצמבר בקרסנויארסק הצליח זה האחרון לקבל אשרה מהגנרל הצרפתי להמשיך בתנועתו ב-21 בדצמבר.

זמן קצר לאחר שיצא קולצ'ק עם המשלחת שלו מקרסנויארסק, נפל בשבי של אנשי "המרכז הפוליטי" שהקיפו את משלחתו כמו גם כוחות צ'כוסלובקים נותרים. תנועת "המרכז הפוליטי" אשר היו מבין המתקוממים נגד קולצ'ק היו חברי תנועה סוציאל-רבולוציונרית אשר מזה זמן רב התנגדה לשלטונו של קולצ'ק דרך פעילות מחתרתית. לאחר עצירתו בידי "המרכז הפוליטי" והצ'כוסלובקים הועבר קולצ'ק באופן זמני עם המשלחת שלו לעיירה ניז'אודינסק.

בגידה, מעצר, והוצאה להורג

הרכבת האישית של קולצ'ק.

התמונה האחרונה שצולמה של קולצ'ק. נלקחה לאחר 20 בינואר.

ב-10 בינואר הגיע קולצ'ק על מסילת הברזל הטרנס-סיבירית לאירקוטסק לאחר מסע מניז'אודינסק. כל אותה העת היה קולצ'ק מוקף בטבעת משמר של המיליציה של "המרכז הפוליטי" ושל הכוחות הצ'כוסלובקים הנותרים. נודע לקולצ'ק שבערב קודם לכן עזבו הכוחות האחרונים של מדינות ההסכמה את העיר. הצ'כוסלובקים הסגירו אותו לחלוטין לידי אנשי "המרכז הפוליטי" בעוד הם המשיכו לעבר ולדיווסטוק. למעשה, אירקוטסק נשלטה בידי "המרכז הפוליטי" שעלה לשלטון זמן קצר קודם לכן דרך התקוממות וההסגרה של קולצ'ק נועדה כדי שהצ'כוסלובקים ישיגו הבטחה לביטחונם בתנועתם לוולדיווסטוק מידי "המרכז הפוליטי". בסביבות השעה 21:00 ב-15 בינואר 1920, מטה ההנהגה של "המרכז הפוליטי" הכריז באופן רשמי על מעצרם של אלכסנדר ואסילייביץ' קולצ'ק וויקטור ניקולאייביץ' פפליאייב. אנה טימירבה, שעזבה את אומסק ביחד עם קולצ'ק, נעצרה ביחד עם אהובה וניסתה להרגיע אותו. קולצ'ק מצידו היה נסער על כך שבעלי בריתו הצ'כוסלובקים היו אלו שבסופו של יום הסגירו אותו ליריביו הפוליטיים.

מפקד הכוחות היפנים באירקוטסק - שהיו האחרונים מבין כוחות מדינות ההסכמה בעיר - קולונל פוקודה, פנה בליל 15 בינואר ליאן סירובי בבקשה להעביר את קולצ'ק לחסות יפנית. סירובי הסביר לפוקודה שרק שעות ספורות קודם לכן הוסגר לידי "המרכז הפוליטי" וכבר לא היה נתון לחסותם של הצ'כוסלובקים. הגורם המרכזי לבגידת מדינות ההסכמה ובראשן המשלחת הצרפתית בקולצ'ק נגע למדיניותו בעניין עתודות הזהב, אותן סירב להפקיד מחוץ לרוסיה מחשש שישמשו את מדינות ההסכמה כקלף פוליטי להפוך את רוסיה בהנהגתו למדינת בובות. במהלך השבוע הבא השתלטו כוחות הצבא האדום על העיר אירקוטסק ורשויות השלטון בעיר עברו מידי "המרכז הפוליטי" לידי רוסיה הסובייטית, משמע שקולצ'ק הועמד במעצר בידי הבולשביקים. המפקד הסובייטי באירקוטסק היה אלכסנדר אלכסנדרוביץ' שיריאמוב. ביומנו כתב שיריאמוב על הסיבות והגורמים להסגרתו של קולצ'ק ובין לבין רשם על הכבוד שרכשו האדומים לקולצ'ק:

ללא סמכות, לקולצ'ק לא נותר עוד ערך עבור מדינות ההסכמה או עבור הצ'כוסלובקים. בבחינת מאפייני אישיות, ביושרו ובחדותו שהפגין בניסיון להגן על 'ריבונות השלטון הרוסי' מפני דרישות מדינות ההסכמה, הם שהובילו אותו לויכוח עמם ולויכוח גדול עוד יותר עם הצ'כוסלובקים.

ב-21 בינואר, כאשר עדיין היה נתון תחת רשויות "המרכז הפוליטי", החלה החקירה של קולצ'ק בידי ועדה מיוחדת מטעם "המרכז הפוליטי". במשך מספר קטעים בחקירה לקח קולצ'ק אחריות על אירועים שלמעשה לא היה אחראי עליהם כדי לא להסגיר בעלי ברית, כביכול מכיוון שהאמין כי על כל מקרה יגזר מעליו גזר דין מוות. כמו כן, קולצ'ק השאיר את פרוטוקול החקירה כמקור ביוגרפי לתולדות חייו. כאשר הצבא האדום השתלט על העיר, הנציג הסובייטי, סמואיל גדאלביץ' צ'ודנובסקי, לקח פיקוד על החקירה. ועד החקירה המיוחד מטעם "המרכז הפוליטי" הוחלף בידי ועדה מיוחדת מטעם ההנהגה הבולשביקית אשר ייצגה את רוסיה הסובייטית.

הגנרל ולדימיר קאפל נותר נאמן לקולצ'ק ועם שארית הכוחות שבפיקודו יצא למבצע לחילוצו מאירקוטסק. קאפל, באמצע דרכו, נפל עם סוסו בין הקרחונים בסיביר ומת מפצעיו ב-26 בינואר. על אף מותו של קאפל, 5,000 חיילים לבנים המשיכו לנוע במסעם לחילוצו של קולצ'ק. הכוחות הלבנים הונהגו בידי סרגיי ניקולאייביץ' בויטסחובסקי, אשר תכנן להשתלט על אירקוטסק במתקפה חזיתית. ב-3 בפברואר השתלטו הכוחות על העיירה צ'רמחובו, הממוקמת 140 קילומטרים מאירקוטסק עצמה, והדיחו את המועצה המהפכנית הבולשביקית שעמדה בראשה. לאחר ששני הצדדים הטילו אולטימטומים זה על זה בשערי אירקוטסק הטילו הכוחות הלבנים מצור על העיר. במהלך הקרב על אירקוטסק לא נלקחו כלל שבויים משני הצדדים בעוד הבולשביקים שמרו על מערך החפירות שלהם. זמן קצר לפני פריצת העיר המיועדת בידי הלבנים התערבו הצ'כוסלובקים המוצבים באזור ומנעו את העברת השליטה בעיר לידי הלבנים.

בויטסחובסקי סירב לסגת מעמדות חייליו הצרים על העיר ונאבק בצ'כוסלובקים שלכל הפחות יתערבו עבור שחרור קולצ'ק. בלילה שבין 6 ל-7 בפברואר, לנוכח התקדמותם של הכוחות הלבנים הצרים על העיר, הועמדו קולצ'ק ופפליאייב בפני כיתת יורים והוצאו להורג ללא משפט. ההוצאה להורג הייתה תוצאה ישירה של הוראה מצידו של לנין במוסקבה. מוערך כי ההוצאה להורג התקיימה על גדות נהר אושקובקה על יד מנזר זנמנסקי לנשים שעמד בעיר. מעורבותו של לנין ושאר צמרת ההנהגה הסובייטית בהוצאה להורג מוטלים בספק. ב-7 בפברואר חתמו נציגים בולשביקים עם מקביליהם הצ'כוסלובקים כי קולצ'ק יישאר בחסות בולשביקית וזאת ללא ידיעת הצ'כוסלובקים כי הוא כבר הוצא להורג. כאשר נודע על הוצאתו להורג של קולצ'ק, בויטסחובסקי הורה לכוחותיו הצרים על אירקוטסק לסגת. לפי הפעיל הפוליטי האנטי-בולשביקי סרגיי מלגונוב, הוצאתו להורג של קולצ'ק סימלה את סיום המאבק הסדיר בסיביר במסגרת מלחמת האזרחים.

מורשתו של קולצ'ק

היסטוריונים צבאיים מעריכים כי טעותו הגדולה ביותר של קולצ'ק באה כאשר הוא החל להיאבק שלטונית ואסטרטגית עם הלגיון הצ'כוסלובקי. בתחילה הצליחו הכוחות הלבנים בפיקודו להגיע להצלחה מסוימת. קולצ'ק לא היה בקיא בלחימה ביבשה והעביר את רוב התכנון האסטרטגי לידי גנרלים שונים בעוד פעל להתקרב לחזית כדי לחזות בהתרחשויות.

קולצ'ק עורר גם את סלידתם של בעלי ברית פוטנציאליים, כולל הלגיון הצ'כוסלובקי ובריגדת הרובאים החמישית הפולנית. הם החלו נסוגים ממעורבותם הישירה בסכסוך באוקטובר 1918 אך נותרו שומרים על נוכחות; היועץ הזר של מדינות ההסכמה, מוריס ז'נין ראה בקולצ'ק כלי בובה של הבריטים בעוד הוא עצמו היה בין תומכי הסוציאל-רבולוציונרים וניסה לחזק את השפעתה של צרפת על רוסיה. קולצ'ק גם סמך על סיוע יפני; היפנים חששו ממאמציו להשיב את השליטה הרוסית במזרח הרחוק ולכן ניסו להקים מדינות חסות קוזקיות במזרח הרחוק הרוסי כמדינות חוצצות. לערך 7,000 הכוחות האמריקניים בסיביר היו נייטרלים בקשר ל"פרשיות פנים רוסיות" ופעלו בעיקר כדי לשמר את השפעתם על מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית ולהיאבק בבולשביקים עד מהלך 1919 בצפון רוסיה. המפקד האמריקני, הגנרל ויליאם ס. גרייבס, סלד באופן אישי מממשלת קולצ'ק, שאותה ראה כרודנית ותומכת המלוכה, השקפה שחלק בה עם הנשיא האמריקני וודרו וילסון.

הכשל המרכזי של קולצ'ק במערכה היה חוסר היכולת שלו לנהל היטב את הקשיים הלוגיסטיים של ממשלת אומסק ובעיקר לתאם כוחות עם דניקין בדרום רוסיה ויודניץ' בצפון-מערב, שכל אחד מהם פעל בצורה עצמאית למדי. קולצ'ק אף כשל בשכנוע פינלנד הידידותית להצטרף אליו מול הבולשביקים עקב התחפרותו ברעיון השלמות הטריטוריאלית של כל נחלות האימפריה הרוסית. הוא לא הצליח לזכות בהכרה דיפלומטית מאף מעצמה בעולם, אפילו מבריטניה (אם כי הבריטים אכן תמכו בו במידה מסוימת). הוא הרחיק את עצמו מהלגיון הצ'כוסלובקי, שהיה לתקופה מסוימת הכוח הצבאי המאורגן ביותר בכל מלחמת האזרחים. כפי שהוזכר לעיל, המפקד האמריקאי, הגנרל גרייבס, לא אהד את קולצ'ק וסירב להעניק לו כל סיוע צבאי.

לאחר עשרות שנים שבמהלכן הושמצה דמותו ומורשתו על ידי הממשלה הסובייטית, קולצ'ק הפך לדמות היסטורית שנויה במחלוקת ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות. תנועת "למען האמונה והמולדת" ניסתה לשקם את המוניטין שלו. עם זאת, שתי בקשות חנינה נדחו, על ידי בית משפט צבאי אזורי בשנת 1999 ועל ידי בית המשפט העליון של הפדרציה הרוסית בשנת 2001. בשנת 2004, בית המשפט החוקתי של רוסיה החזיר את תיק קולצ'ק לבית המשפט הצבאי לדיון נוסף. אנדרטאות המוקדשות לקולצ'ק נבנו בסנקט פטרבורג בשנת 2002 ובאירקוטסק בשנת 2004, למרות התנגדויות של כמה פוליטיקאים לשעבר קומוניסטים ושמאלנים ותיקי הצבא הסובייטי לשעבר. על שמו נקרא גם אי קולצ'ק מחדש, לאחר שהוחלף שמו בתקופה הסובייטית. צי הפדרציה הרוסית אף העריך פעל אחת את האפשרות לקרוא על שמו של קולצ'ק סדרת פריגטות הפועלות בשירותו.

ראו גם

• המדינה הרוסית (1918—1920)

לקריאה נוספת

• Jonathan D. Smele, Queen Mary University of London, Civil War in Siberia; The Anti-Bolshevik Government of Admiral Kolchak, 1918–1920, Cambridge University Press, 1997
• Polar Record; A Journal of Arctic and Antarctic Research, Aleksandr Vasil'yevich Kolchak: Arctic Scientist and Explorer, William Barr, Cambridge University Press, 2009
• Kolchak, Alexander Vasiliyevich; Papov, Konstantin Andreevich; Ovchinnikov, Anton Zakharovich (1980). The testimony of Kolchak and other Siberian materials. Stanford University Press

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר קולצ'ק בוויקישיתוף

• אלכסנדר קולצ'ק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלכסנדר קולצ'ק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אלכסנדר קולצ'ק, באתר האנציקלופדיה למלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
• אלכסנדר קולצ'ק, באתר הערות אוקספורד (באנגלית)